אז זהו, נשברתי. כבר לא יכולה יותר. לא רוצה להישאר איתם יותר בבית.
הבכור בן שנתיים וחצי, משועמם. הקטן בן 3 חודשים, רוצה על הידיים כל הזמן (ברור...)
כולם אומרים לשלוח אותו לגן, שתהיה לו חברה. אבל הבן שלי לא רוצה חברה, הוא רוצה תעסוקה. קשה לו מאוד להיות עם ילדים אחרים בני גילו, זה מאוד מלחיץ אותו. הוא למשל לא יעלה על מגלשה או מתקן אם יש עליו עוד ילד. הוא לא יכנס לבריכה אם יש בה עוד ילד.
מבחינתי זה בסדר, אני לא מנסה לשנות אותו. אבל זה קשה.
אומרים לי שהוא כזה בגלל שהוא לא בגן. אבל זה לא נכון. יש לי הרבה חברות שהילדים שלהם בבית והם כן אוהבים להיות בחברת ילדים אחרים.
אבל הוא משועמם. צריך יותר תעסוקה. ולא אוהב לעשות דברים לבד.
אני לא כותבת כדי לפרוק, אני כותבת כדי לקבל עזרה, לקבל עצות.
חשבנו אפילו לקחת מטפלת שתהיה עם שניהם כמה שעות ביום. אבל אז עדיין נשארות שעות רבות ביום שאני צריכה להעסיק אותו.
למשל, אנחנו צובעים ביחד. לאחרונה התחלתי לספק לו יותר גירויים של יצירה. אבל אם אני לא איתו ב-100% הוא מפסיק.
וקשה לי להיות איתו כל הזמן כי יש גם את התינוק. קשה לצבוע יחד איתו כשאני מניקה או סתם מחזיקה את התינוק.
יש ימים יותר טובים, יש ימים פחות טובים. בסך הכל זה לא מרגיש לי נכון לחיות בצורה כזאת.

את יכולה לתרק תמונה אידיאלית של התנהלות מושלמת של יום שלכם?

את כותבת כדי לקבל עזרה, לקבל עצות איך להשאר איתם בבית? לכאורה ברור, אבל כמה משפטים שלך עצרו אותי מלנסות לנסח רעיונות בכיוון הזה לפני "אישור" ממך. בינתיים חיבוק...

רק שתדעי שקוראים אותך!

בשליפה מהשרוול: צריך לחשוב למה קשור לא רוצה להישאר איתם יותר בבית
ואיך יתנהלו האלטרנטיבות (אחד הדברים שמשכנעים אותי להשאר בבית שאני מרגישה שגן לא יהיה יותר קל)

מבחינת עצות:

• להשיג עזרה (משפחה, בייביסיטר...) וללמוד לנצל אותה בצורה טובה.
• להתבונן בצרכים של כולכם: אולי זו תקופה של צורך ברכישת מיומנויות לצורך פיתוח העצמאות.
• מפגשי חינוך ביתי מספקים גירויים, תעסוקה ורעיונות.
• חוגים ופעילויות: תנועה ומוסיקה, שחיה וכו'.
• להכין "סטוק" של פעילויות שיהיו "בשלוף" (גם זו פעילות: לחשוב איזה פעילויות רוצים לעשות ולתכנן את היום / שבוע / חודש).
• לגבי הקושי הונובע מהתובענות לסיפוק מיידי בשעה שאינך פנויה מציעה לך לתכנן אפשרויות למהלך היום שכל פעם תדעי מה הדבר הבא אם זה קשור גם למיקום שלך בבית ומושפע מעוד דברים כמו צרכי התינוק אז להכין דברים בכל עמדה (ספר ליד איפה שהתינוק אוכל, משהו בחדר השינה, משהו במקלחת...).

• נקודה אחרונה: לבחון מה את חושבת לגבי הצורך שיספקו לו תעסוקה.

מה דעתך לגבי פיתוח יכולת ההעסקה העצמית של הגדול? להעביר אליו לפחות חלק מהאחריות לענין?

חברה אמרה לי פעם: מגדלים ילדים מהבטן לא לפי שום ספר או תיאוריה
את לא חייבת להשאר בבית... (אם כי אני כמובן ממליצה אך לא על חשבון הבריאות הנפשית)

להיות יחד
להפעיל אותם
והיה גם דף ישן שאולי מישהו זוכר, על אמא שהילד שלה לא רוצה ללכת איתה לשום מקום, כי היא נותנת לו כמה אפשרויות והוא בוחר "להישאר פה".
קשור ל התרכזות בילד אבל לא בדיוק.

פתחתי בדיוק את מדור אתגרים בהורות ויש שם הרבה דפים קשורים.
<הערת עריכה: לאנדקס שם גם את הדף הזה>

אני מפסיקה להתכחש ומתחילה להודות שזהו משבר הילד השני. כל הזמן אמרתי, זה לא קשור לזה שנולד לנו תינוק, הגדול הוא כזה בלי כל קשר, אני כזאת בלי כל קשר. אבל אתמול היו אצלנו חברים עם 4 ילדים ובעקבות שיחה איתם הבנתי שאני סתם משלה את עצמי. הייתי בטוחה שלנו זה לא יקרה, אבל הנה זה קרה. יש משבר, הופר האיזון. צריך לחפש איזון נוסף.
תודה רבה על התגובות. אני אקרא את הדפים שהפניתם אליהם.

אבל כמה משפטים שלך עצרו אותי מלנסות לנסח רעיונות בכיוון הזה לפני "אישור" ממך
מיכל מ, מה גרם לך להרגיש שאני לא פתוחה לשמוע? אם זה מה ששידרתי, אז זה כנראה נכון וגם את זה אני צריכה לבדוק עם עצמי. אבל כן אשמח לדעתך/עצתך.

מניקה, אני צריכה לחשוב על הדברים שכתבת. זה מציף אותי אז אני צריכה לבדוק מה קורה לי בנקודה הזאת.


את יכולה לתרק תמונה אידיאלית של התנהלות מושלמת של יום שלכם?
פריחה והתחדשות. יום מושלם? שאף אחד לא מתעצבן - לא אני ולא הילד. שהזמן עובר מהר. שאני לא מתקשרת לגיא אפילו פעם אחת לקטר לו. שאני לא מפחדת איך להעביר את השעות הקרובות. שאף אחד לא בוכה. מושלם, אה?
אולי זה חלק מהעניין. אני מרגישה שהכל חייב להיות מושלם. אחרת זה לא טוב.

היום פגשתי עוד 2 אמהות עם ילדים באותם גילאים. אצל אחת הבכור בגן עד 13:00 ואצל השניה הבכורה בגן עד 16:00. והפלא ופלא, הם עוברים בדיוק את אותו המשבר. זה מאוד ניחם אותי. הפסקתי להרגיש שאני כישלון. הפסקתי להרגיש שהבן שלי לא מתנהג כמו שצריך (ניסוח גרוע, אל תתפסו אותי במילה).

נראה לי שהמפתח זה באמת לעשות קצת סדר. יש הרבה אפשרויות לקבלת עזרה בקיבוץ בו אנחנו גרים, אבל אני לא מצליחה לחשוב מה יהיה לי הכי נוח: בוקר, אחר-צהריים, כל יום, פעמיים בשבוע. אז אני לא עושה כלום. אני גם קצת מתקמצנת על הכסף, ולא נעים לי: מה, אני לא עובדת, מה זה הפינוק הזה לקבל עזרה? ...

מה קורה כשאתם נפגשים עם ילד אחד אחר?

אפשר להקשות?
חזרי לשאלה על היום המושלם, ותעני עליו עם תיאור של יום. מה אתם עושים? מתי? איפה? איך?

מה קורה כשאתם נפגשים עם ילד אחד אחר?
הבן שלי משחק כל עוד הילד השני לא משחק איתו, מתקרב אליו, מבקש להשתתף איתו... (יש לו חברות בקיבוץ שגדולות ממנו בהרבה ואיתן הוא אוהב להיות).

קראתי בדפים להיות יחד ו להפעיל אותם והבנתי שאני צריכה להפריד בין שני דברים. האחד, זה שכנראה אנחנו במשבר ילד שני. והשני, איך אני מעבירה את היום עם הבכור. משעמם לי, משעמם לו.
יש הרבה המלצות לתת לילד להיות איתי, לעזור במה שאני עושה. גם גיא תמיד אומר לי את זה, הוא אומר שאני אכין אוכל עם הילד, אז מה אם לוקח המון זמן, בכל מקרה אני לא ממהרת לשום מקום. אבל פשוט אין לי סבלנות לזה. ואז אני כל הזמן בלחץ להסיפק לבשל מהר מהר כששינהם ישנים. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשנות את זה. הציעו גם לסדר ביחד את התיק לפני היציאה לטיול, אולי גם סנדוויצים. משהו כל כך פשוט. אני אנסה את זה. ככה אני רצה מהר מהר לארגן תיק ולהכין סנדוויצים לפני שהתינוק יתעורר והבכור ישתעמם. אני מתגנבת לשים כביסה בלי שהוא יראה, כדי שלא יתחיל להפוך את הכל, אבל בעצם למה אני כל-כך ממהרת? אני צריכה לעשות סוויצ' בראש.

תבשיל, אני לא יודעת לענות על השאלה שלך.

אני גם קצת מתקמצנת על הכסף, ולא נעים לי: מה, אני לא עובדת, מה זה הפינוק הזה לקבל עזרה? ...
אני ממש מכירה את המשפט הזה, שבא מתוכי כמובן. אני כבר כמה שנים מגדירה את עצמי מפונקת, לא שזה תמיד נאמר בחיוב, אבל זה עוזר לי להתמקד במה שחשוב לי.
מה חשוב לי - קודם כל 'השפיות'. אם אני מרגישה שמתחיל להיות לי רע והסביבה הקרובה סובלת מזה זו נורה אדומה לכך שאני זקוקה לשינוי. שינוי זה בד"כ קודם כל עזרה.
עזרה - תלוי מה אפשר ומה יש. בן-זוג, משפחה, חברה, בייביסיטר.
גם שעה ביום יכולה להיות קרש הצלה והרמה לעוד כמה שעות, ואז שוב...
לאט לאט את לומדת מה את צריכה, מה גם, שסביר שהדברים האלו משתנים - לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה.
לפעמים הבאתי בייביסיטר ( והרי את קובעת מראש, את לא יודעת בדיוק מתי תצטרכי עזרה.. ) וכשהיא באה דווקא הרגשתי שאני לא ממש זקוקה לה, ובכל זאת, ניצלתי את הזמן למשהו שיחזק אותי. וזה חשוב מאוד לדעתי.
קודם כל שתדעי שאת לא חייבת להיות לבד! את לא! וכל עזרה כזו מורידה ממך את העול/אחריות/עבודה שאת מרגישה בזמן חולשה שיושב לך על הכתפיים.
את הרי אחרי לידה ! ! ! מתי נחת ?
שני ילדים זה לאו דווקא עבודה קשה אבל האחריות שרובצת עלייך יכולה להיות כבדה - להיות בסדר (זה במינימום) עם כולם, וזה הרי קשה מנשוא, ואולי , ( רק אולי )בלתי אפשרי בכל רגע.

פרקטיקה: נסי לבנות לך סדר יום קטן. דבר אחד שהילד מאוד אוהב לעשות, דבר אחד שאת רוצה לעשות.
משהו לבוקר - אחד, משהו לאחה"צ - אחד.
אם אחה"צ יש יותר ילדים או חברות בסביבה אז השתמשי בזה ותקבעי משהו, כי אם אין לך סדר יום את הולכת לאיבוד בזמן, ואז הזמן לא עובר ואת מרגישה שאת רק נענית כל היום לבקשות ודרישות ונחלשת מזה.
סדר יום שאת מחליטה עליו נותן לך "שליטה" על העיניינים - כך גם אם תבטלי או תשני אח"כ, עדיין, את מחליטה.

קחי עזרה, תתחילי בקטן. אם זה מישהו מהקיבוץ אז אולי זה יותר קל ? שעתיים בבוקר יכולות לתת לך כוחות לכל היום. אפשר להתחיל עם פעם בשבוע ולראות. פעם בשבוע בוקר, ופעם אחת אחה"צ ( או הסכם עם בןהזוג שהוא חוזר מוקדם יותר יום אחד ) ותיראי אם זה עושה לך טוב. אם לא תמיד אפשר לשנות.

מה דעתך?

איך אני מעבירה את היום עם הבכור. משעמם לי, משעמם לו.
שכחתי שרציתי להתייחס גם לזה:
כדאי להפריד בין השיעמום שלו ( לא מאמינה שיש כזה דבר ! ) לבין השיעמום שלך.
שלך - כמו שכבר כתבתי, את אחרי לידה. הצרכים שלך וודאי כוללים הרבה מנוחה והתחזקות וזה בכלל לא פשוט עם שני ילדים.
'לא בא לך' לשבת איתו שעות עם משחקים, זה מתיש אותך אולי כי יושבים לך דברים אחרים בראש על מה שיש לעשות, ואולי פשוט חסרות לך אנרגיות = כוחות.
בכלל, אישה אחרי לידה - אם היא לא נחה ומטפלת בעצמה, לא כדאי לה להיות לבד הרבה זמן.
מרגיש לי כאילו 'משעמם לי' אומר "אני רוצה להיות 'במקום' אחר".

הוא - רגיל שאת איתו, שהוא היחיד שעלייך לספק את צרכיו. זה כבר לא יהיה יותר - והקושי הזה אולי מגדיל את הצורך שלו בך.
הוא לא מצליח להיות עם עצמו ולכן גם לא מוצא 'שקט' בתוך משחק עם עצמו.
מה הוא אוהב? לשחק בחול, במים, לערבב חומרים, לצייר, מכוניות, בע"ח ? מה ?
יש המון ווריאציות לאיך לאפשר לו לשחק 'לידך' כשאת לא לגמרי איתו. אם תירצי וזה הכיוון שאת מרגישה שיעזור לך, ארחיב.

הקושי שלך לתאר התנהלות יום מושלם מבחינתך מסקרנת אותי. זה נותן לי הרגשה שאולי בעצם א לא בטוחה איך אפשר להתנה ל עם שני ילדים?
לא שזה מפתיע, אי אפשר לצפות זאת מאמא שאינה חיה מגיל 0 בשבט שרואה התנהלות של משפחות אחרות מקרוב. אם זה המצב, אולי את יכולה להתארח או פשוט לשוחח אפילו כאן בדף עם אימהות אחרות על איך נראים ימים כאלו.
בעצם איני עונה לגבי ההתלבטות אם להישאר בחינוך בייתי או לא כי כאן רק את יכולה להכריע.
מה שכן אם נראה לך ממש יקר בייביסיטר כי אינך עובדת , כמובן שצריך איכשהו להתמודד עם זה אבל הצעת ביניים: ילדה או נערה (אפילו בת 8 ) תמורת כמה שקלים לשעה תשמח לשעשע מכל הלב את הגדול וכולם ירוויחו מהסיטואציה.
למעשה, זה המצב הטבעי, שלכל אחד יש "אח" או "אחות" קצת גדול ממנו שיכול לשוחח עימו בשפת הסתרים של הילדים.

נראה לי מאוד יפה ונכון שאת רוצה לעשות סוויצ' בראש
בהצלחה בדרך החדשה!

השינוי הזה שעשיתי שיפר את חיינו פלאים: בסה"כ הדרך יכולה להיות מטרה אפילו בלי ה"הישג"
לומדים לתכנן מראש ולזרום עם השינויים. הכל לוקח יותר זמן אבל נהיה יותר מענין, נעים וכייף!

אבל בעצם למה אני כל-כך ממהרת? אני צריכה לעשות סוויצ' בראש.
בדיוק ככה. את חיה עכשיו. את לא חיה ב"לעבור את היום הזה בשלום". צריך גם להנות. וגם להנות איתם.
יש דברים טכנים שסתם בא לגמור איתם. כביסה יכולה להיות דוגמא מצויינת לזה. אבל זה יכול להיות גם משהו מקסים לגדול שלך. שיפריד, שיכניס, שישים אבקה, שיחבר גרביים (גם מלוכלות), שיתעסק. שיהיה איתך. שיעשה איתך.
גם באוכל. שיכניס, יוציא, יקלף, יחלק לשקיות, לקערות. שיהיה חלק מזה. שלא תרגישי כל הזמן שאת חייבת להספיק לעשות דברים כשהוא עסוק.

הגעתי
האמת שאין לי כל כך מה להוסיף, בעיקר מתחברת לדרך שבה תמר ס מציגה את הדברים.
ככלל, ובטח אחרי שנחשפתי לנושא אי מרכוז הילד, הגעתי למסקנה שאני לא סובלת לשחק עם הבת שלי משחקים. כלומר, אני מאוד אוהבת להשתולל איתה, לרקוד איתה, לצחוק איתה - ברגעים מסוימים ביום. אבל אני לא בענייני לבדר אותה, ולא סובלת לשבת עם המשחקים שלה ולקחת חלק. אני גם לא מרגישה שזה התפקיד שלי. (וכתבה נכון פעם תבשיל קדרה, שכשאתה לא חי בשבט, לפעמים כהורה אתה צריך למלא פונקציות שילדים אחרים היו ממלאים).
אז מה כן -
אפשר לעשות המון דברים ביחד, של בית. לבשל ביחד זה כיף חיים!
יושבים על השייש, חותכים, שוברים ביצים, מדברים, מערבבים, צוחקים.... ככה הכנו הבוקר פנקייקים...

אולי הסוויצ' הזה בראש שאת מחפשת, טמון בדרך שבה את מגדירה את מטרת היום שלך?
מה המטרה שלך?
להעביר את היום בשלום?
להספיק דברים?
אולי סתם ליהנות? (זו בדרך כלל - כשאין לחץ על משהו ספציפי - המטרה שלי. מטרה קטנה, בלי הרבה ציפיות, שנותנת כיוון כללי. בכלל בחיים... ).

ונוסף על כל אלו, כקראתי את הדף שלך נזכרתי בעצה המופלאה של יונת שאף פעם לא מאכזבת:
כשילד נצמד, נצמדים אליו בחזרה. מחפשים כל רגע פנוי שבו נוח לך ומתאים לך להיצמד - ונצמדים (שוב, לא כמרכוז, אלא כנוכחות). כשהרעב אליך יגיע לתחושה של שובע, הכל ירגע. וזה באמת לא מפתיע שיש כזה רעב עם בוא ילד שני...

מתחברת למשהו מכל זה?

@}

קחי הצעה קטנה לשינוי:
גמרתם ארוחת בוקר? יש המון זמן עד ארוחת צהריים, כולם במצברוח טוב.
זה הזמן להתחיל לבשל צהריים.
"תביא לי", "תשפוך את הכוס (עם האורז) לסיר", "תקלף שום/בצל", "תרוקן לפח/לגינה" (אצלי זה הקערה של הקליפות של הירקות). זה יהיה לך לאט, אבל את לא ממהרת, כי יש לך מ-ל-א זמן עד שארוחת הצהריים תהפוך לדחופה.
עם הזמן תשתכללי, ותדעי מה הוא אוהב לעשות, על מה הוא מוותר לך בשמחה, מה מעצבן אותך אם הוא עושה, מה את יכולה לתקתק מהר בזמן שהוא מתקשקש עם תחביב שלו וכו'.
טיפ: כשהקטנה שלי היתה בת חודשים ספורים הייתי עושה את זה על הרצפה (זוכרת את הסלט בפארק הירדן?). ככה לגדולים היתה גישה, והקטנה יכלה לשכב לידי ולהסתכל עלינו. אירגנתי הכל סביבי ככה שכמעט לא הייתי צריכה לקום. העדפתי מאכלים של "הכל נכנס לסיר/תבנית ואח"כ הכל הולך לתנור", אבל גם דברים עם הוספה הדרגתית לסיר הצליחו לי ככה.

בהצלחה

ממליצה גם על הדף להסתדר עם שני ילדים זה דך שפתחתי כשהייתי במצבך (היום הקטנה כבר בת 1.10).
היה לי קשה בטירוף, לקחתי הכל קשה. לא הבנתי, איך באמת אפשר להסתדר. מה שהחזיק אותי, היתה הדעה שלשלוח לגן זה לא קל יותר.
להעיר את הגדול (וגם את הקטנה) בבוקר, להתלבש מהר, לאכול מהר, לצאת מהבית מהר....רק מלחשוב על זה אני מתעייפת. נוסיף על זה את תחושות האשמה, שהנה נולדה תינוקות, אז הבכור "מגורש" לכמה שעות. היה לי מאוד קשה עם זה.
משפט של אורנה (רוח הדברים) - הולדת הילד השני זה מוות לאם המושלמת.
והמרגיעון : "כולנו זקוקים לחסד"

נכנסתי לדף הזה כבר כמה פעמים, אבל לא יכולתי לכתוב,
מרגישה צורך לשלוח לך חיבוק גדול של הזדהות ולתת אולי קצת פרספקטיבה של זמן.

אולי אני טועה בגדול, אבל במקום לנחש אשתף בהתמודדות האישית שלי.
גלעד נולד לפני כחצי שנה, שני הבנים (4 ו- 5.5) יצאו כמובן קצת מאיפוס אבל יותר מהכל הרגשתי שאני מתקשה להסתגל.
הצלחתי להיות אמא שלהם, למדתי אותם, גדלתי איתם, הכרתי אותם ופאתם נכנס לתמונה תינוק. תובעני (מעצם היותו תינוק) צריך אותי לגמרי, במאה אחוז כל הזמן, ופתאם, בועת ההתנהלות הרגילה שלנו התנפצה לי בפרצוף.
היה לי נורא נורא נורא קשה. בעיקר היה לי קשה להבין שקשה לי. שאני מתקשה לבד. והפרפקציוניזם הפנימי כילה כל חלקה טובה (יחד עם רגשות האשם הבלתי נגמרים ובלתי מועילים.
בסופו של יום הרגשתי מעוכה לגמרי, כל הזמן יש צרכים סביבי, צרכים של כולם, ורק אני, בן אדם אחד שאמור לספק את כל הצרכים האלו.
הרגשתי שנכנסתי למרוץ נגד השעון, כל הזמן מנסה להספיק משהו, לפני שגלעד שוב יתעורר ויצטרך אותי...

כששתפתי כל מיני אנשים טובים מסביב בקושי שלי, הם ישר נפנפו לי ברעיון המסגרות. אני חייבת להכניס את הילדים מסגרות. למזלי, גיסתי ילדה חודשיים לפניי, אצלה הגדולים הולכים עד ארבע למסגרת והיא דיברה בדיוק כמוני ושיתפה בדיוק באותם קשיים.

עם הזמן הבנתי, שאני מנסה להמשיך ולהיות אותה אמא לשניים, כשבעצם, אני אמה לשלוה. יותר מזה, ניסיתי להיות לגלעד אמא בלעדית, כאילו הוא לא השלישי אלא הראשון...

מה עזר לי ??
א. לוותר על רגשות האשם (איך, בזכות טיפול...)
ב. לטפל בעצמי - התחלתי טיפול בתמציות של פרחי באך - עצם הידיעה שיש לי אחת ל- מקום ששמור רק לי ומתחזק אותי, נותנת המון.
ג. ללכת לישון מוקדם !!!!
ד. להרפות ולקחת עזרה, שזה כולל מבחינתי גם לאפשר לילדים לשבת קצת למול המסך (ערוץ 1, תוכניות הקיץ לילדים או קלטת מושיעה ומרגיעה מדי פעם) ולבקש מבן הזוג קצת יותר נוכחות בבית על חשבון ימי חופש וכו'.
ה. הזמן - הזמן עובר, כולנו גדלים ומתרחבים ומוצאים מחדש, לאט לאט את המקום שלנו מחדש.

וכן, לפעמים עדיין יש רגעים לא פשוטים וקשים, אבל אנחנו כבר יותר זורמים, כבר יותר מכירים את ה"תפקידים" החדשים שלנו, כבר פחות מתייאשים ונופלים.

מקווה שהשיתוף נותן קצת פרספקטיבה ועוזר במשהו, ושולחת לך הרבה כוחות ואהבה עצמית !!

יקרה, גם אני קוראת, וכתבו לך כאן כאלו עצות נהדרות-
מאוד מתחברת למה שכותבת רסיסים של אור, ומצטרפת-
הייתי במשבר הזה, אוהו. לא הסכמתי להכניס עזרה, כשכן הכנסתי עזרה היא היתה למטלה נוספת, אז רציתי להסתדר בעצמי.
כמה נקודות-

1. כתבת שביום המושלם שלך יש מצב שאף אחד לא בוכה . אני הלכתי (עדיין הולכת) לטיפול ואחד הדברים שממש עמדו לי בגרון היו הבכי. בכי ארוך ומתמשך של הגדולה, מכל פיפס. מילא בכי של הרך הנולד, בכי שפירושו אני רעב/צמא/ צריך פיפי. מילא. אבל הבכי של הכעס ועצבים של הגדולה הצליח כל פעם מחדש להביא אותי למצבי כעס, אדישות, נאחס. אחד הדברים הכי טובים שלקחתי בינתיים מהטיפול היה ההתייחסות לבכי. הבכי אינו שלך, הבכי הוא של הילד. הכעס שמתעורר בך, או תחושת האין אונים, מתעורר בך- ואת תמצאי את הדרך לשחרר את זה בלי קשר לבכי של הילד. בוכה או לא, תעשי מה שישחרר ממך את הכעס, בכי אכן גורר הצטברות כעס. אבל מצאי את המקום שבו הכעס של מתפרק (אני מצאתי שלסדר ולנקות ולעשות כלים מפרק ממני כעס כזה, אז בסיטואציה של בכי כזה מתמשך וחסר תשובה אני פשוט אוספת כוחות ומתחילה לסדר. איכשהו הסידור ישר גורם משהו טוב והיא מצטרפת בשמחה, הבכי נעלם, והכעס שלי מתפוגג).
2. אני כן השתמשתי בקופסא הקטנה (דיוידי ומסך מחשב) בכדי ליצר איים של שפיות עבורי- היא לא ישנה צהריים אז כשאני משכיבה אותו- אני שמה לה קלטת של 40 דקות. ככה יש לי לפחות 20 דקות לנוח. היום אני כבר מתנה ב"רק אחד, אחרון ודי" אחרת מבחינתה זה כל היום מול המסך.
3. מנשא. כשהקטן במנשא- את אמא לאחד:-] וככה אפשר המון.
4. נדמה לי, ממה שאת כותבת, שהבכור מנסה לקבל תשומת לב מרוכזת ממך. האם את יכולה להגדיר לו שאת מתחילה עימו את הפעילות ואז הולכת לעניינייך (גם לאמא יש צרכים) והוא קורא לך כשהוא צריך עזרה?

ומכל מה שכתבתי הכי חשוב (())(())

יקרה, גם אני קוראת, וכתבו לך כאן כאלו עצות נהדרות-
מאוד מתחברת למה שכותבת רסיסים של אור, ומצטרפת-
הייתי במשבר הזה, אוהו. לא הסכמתי להכניס עזרה, כשכן הכנסתי עזרה היא היתה למטלה נוספת, אז רציתי להסתדר בעצמי.
כמה נקודות-

1. כתבת שביום המושלם שלך יש מצב שאף אחד לא בוכה . אני הלכתי (עדיין הולכת) לטיפול ואחד הדברים שממש עמדו לי בגרון היו הבכי. בכי ארוך ומתמשך של הגדולה, מכל פיפס. מילא בכי של הרך הנולד, בכי שפירושו אני רעב/צמא/ צריך פיפי. מילא. אבל הבכי של הכעס ועצבים של הגדולה הצליח כל פעם מחדש להביא אותי למצבי כעס, אדישות, נאחס. אחד הדברים הכי טובים שלקחתי בינתיים מהטיפול היה ההתייחסות לבכי. הבכי אינו שלך, הבכי הוא של הילד. הכעס שמתעורר בך, או תחושת האין אונים, מתעורר בך- ואת תמצאי את הדרך לשחרר את זה בלי קשר לבכי של הילד. בוכה או לא, תעשי מה שישחרר ממך את הכעס, בכי אכן גורר הצטברות כעס. אבל מצאי את המקום שבו הכעס של מתפרק (אני מצאתי שלסדר ולנקות ולעשות כלים מפרק ממני כעס כזה, אז בסיטואציה של בכי כזה מתמשך וחסר תשובה אני פשוט אוספת כוחות ומתחילה לסדר. איכשהו הסידור ישר גורם משהו טוב והיא מצטרפת בשמחה, הבכי נעלם, והכעס שלי מתפוגג).
2. אני כן השתמשתי בקופסא הקטנה (דיוידי ומסך מחשב) בכדי ליצר איים של שפיות עבורי- היא לא ישנה צהריים אז כשאני משכיבה אותו- אני שמה לה קלטת של 40 דקות. ככה יש לי לפחות 20 דקות לנוח. היום אני כבר מתנה ב"רק אחד, אחרון ודי" אחרת מבחינתה זה כל היום מול המסך.
3. מנשא. כשהקטן במנשא- את אמא לאחד:-] וככה אפשר המון.
4. נדמה לי, ממה שאת כותבת, שהבכור מנסה לקבל תשומת לב מרוכזת ממך. האם את יכולה להגדיר לו שאת מתחילה עימו את הפעילות ואז הולכת לעניינייך (גם לאמא יש צרכים) והוא קורא לך כשהוא צריך עזרה?

ומכל מה שכתבתי הכי חשוב (())(())

בעצם למה אני כל-כך ממהרת? אני צריכה לעשות סוויצ' בראש.
נכון.

קודם כל, הבעיה היא כמובן שאת אחרי לידה והשנה הראשונה עם שני ילדים היא כל מה שהזהירו אותי מראש P-:

לא להתכחש לזה.
וגם לא להתכחש לעובדה שאת ללא ספק גמורה ועוד לא התאוששת פיזית, ושני ילדים קטנים זה לא פיקניק.

כמה סוויצ'ים נוספים בראש:
א. זה בריא להשתעמם.
ב. לשתף את הגדול בכל מה שאת עושה. דווקא טוב אם ייקח המון זמן להכין סנדוויץ'... בדרך לא תשתעממו. זה גם סוג של הוראה, השקעה לא פחות חשובה מלשבת ולצייר איתו. שהוא יעשה איתך את העבודות שחייבים. הוא צריך תשומת לב ממך, נולד לו אח, זה מאוד מערער.
וכמובן וגם כי זה קשה.

בעצם למה אני כל-כך ממהרת? אני צריכה לעשות סוויצ' בראש.
נכון.

קודם כל, הבעיה היא כמובן שאת אחרי לידה והשנה הראשונה עם שני ילדים היא כל מה שהזהירו אותי מראש P-:

לא להתכחש לזה.
וגם לא להתכחש לעובדה שאת ללא ספק גמורה ועוד לא התאוששת פיזית, ושני ילדים קטנים זה לא פיקניק.

כמה סוויצ'ים נוספים בראש:
א. זה בריא להשתעמם.
ב. לשתף את הגדול בכל מה שאת עושה. דווקא טוב אם ייקח המון זמן להכין סנדוויץ'... בדרך לא תשתעממו. זה גם סוג של הוראה, השקעה לא פחות חשובה מלשבת ולצייר איתו. שהוא יעשה איתך את העבודות שחייבים. הוא צריך תשומת לב ממך, נולד לו אח, זה מאוד מערער.
וכמובן וגם כי זה קשה.

וואו. אתן נפלאות!!!
אני מסכימה ומתחברת על כל דבר ודבר שכתבתן לי כאן. זה פשוט מדהים.
ההבנה הזאת שאני לא לבד, שזה טבעי לגמרי, מאוד מקלה.
יש לי רצון לענות לכל אחת באופן אישי אבל אני לא מספיקה. אבל תדעו שכל התשובות מאוד עוזרות.

היום תלינו ביחד כביסה. או יותר נכון, אני תליתי והבכור שיחק עם מקלות הכביסה. ואז נזכרתי שפעם הייתי תולה איתו כביסה אבל שאיבדתי סבלנות. כנ"ל בישולים וכנ"ל שטיפת כלים. גיא תמיד היה אומר לי שבכל מקרה אני לא ממהרת ושאין לי משהו אחר "להספיק" אז שאעשה יחד עם הבכור, אבל פשוט איבדתי סבלנות.
אחר-הצהריים הוא הוציא את כל הבגדים שלו מהמגירה וזרק אותם על הרצפה. אחר-כך הוא רצה לרוקן את שאר המגירות. נשמתי עמוק, ואמרתי לו יופי, עכשיו בוא נסדר את הבגדים שלך לפי צבעים. תביא לי את כל החולצות הכחולות. אבל הוא בחר חולצה ומכנסיים, ביקש ללבוש אותם והלך לדרכו. זה היה מאוד טוב מבחינתי וגם הוא היה מרוצה.

הייתי צריכה הבוקר עזרה של ביביסיטר. כשחזרתי הביתה ביקשתי שתישאר עוד חצי שעה והיא עזרה לי להרדים את הילדים. זה היה חידוש מבחינתי, כי אני תמיד "משחררת" אותה מיד כשאני חוזרת. זה מאוד עזר שהיא נשארה עוד קצת.

תבשיל, איך שכחתי שהיית מבשלת על הרצפה? רעיון גאוני. הוא מאוד, מאוד אוהב לעזור במטבח - אבל שוב, לי אין סבלנות. אבל אני אתחיל לפתח סבלנות. לאט, לאט.

תודה על כל התמיכה. ותודה שהזכרתן לי שאני עדיין אחרי לידה. אתן יודעות מה, באמת ילדתי רק לפני כמה חודשים. ואני באמת עדיין תשושה.

וואו. אתן נפלאות!!!
אני מסכימה ומתחברת על כל דבר ודבר שכתבתן לי כאן. זה פשוט מדהים.
ההבנה הזאת שאני לא לבד, שזה טבעי לגמרי, מאוד מקלה.
יש לי רצון לענות לכל אחת באופן אישי אבל אני לא מספיקה. אבל תדעו שכל התשובות מאוד עוזרות.

היום תלינו ביחד כביסה. או יותר נכון, אני תליתי והבכור שיחק עם מקלות הכביסה. ואז נזכרתי שפעם הייתי תולה איתו כביסה אבל שאיבדתי סבלנות. כנ"ל בישולים וכנ"ל שטיפת כלים. גיא תמיד היה אומר לי שבכל מקרה אני לא ממהרת ושאין לי משהו אחר "להספיק" אז שאעשה יחד עם הבכור, אבל פשוט איבדתי סבלנות.
אחר-הצהריים הוא הוציא את כל הבגדים שלו מהמגירה וזרק אותם על הרצפה. אחר-כך הוא רצה לרוקן את שאר המגירות. נשמתי עמוק, ואמרתי לו יופי, עכשיו בוא נסדר את הבגדים שלך לפי צבעים. תביא לי את כל החולצות הכחולות. אבל הוא בחר חולצה ומכנסיים, ביקש ללבוש אותם והלך לדרכו. זה היה מאוד טוב מבחינתי וגם הוא היה מרוצה.

הייתי צריכה הבוקר עזרה של ביביסיטר. כשחזרתי הביתה ביקשתי שתישאר עוד חצי שעה והיא עזרה לי להרדים את הילדים. זה היה חידוש מבחינתי, כי אני תמיד "משחררת" אותה מיד כשאני חוזרת. זה מאוד עזר שהיא נשארה עוד קצת.

תבשיל, איך שכחתי שהיית מבשלת על הרצפה? רעיון גאוני. הוא מאוד, מאוד אוהב לעזור במטבח - אבל שוב, לי אין סבלנות. אבל אני אתחיל לפתח סבלנות. לאט, לאט.

תודה על כל התמיכה. ותודה שהזכרתן לי שאני עדיין אחרי לידה. אתן יודעות מה, באמת ילדתי רק לפני כמה חודשים. ואני באמת עדיין תשושה.

הרגע הבנתי משהו. פעם היינו מכינים ביחד חביתה כל בוקר. הוא היה שובר את הביצה, מערבב... הכל. ואז איבדתי סבלנות והפסקנו לעשות את זה. עכשיו אני מקשרת שזה היה לקראת סוף ההריון, כשלא היה לי כבר כוח לכלום. אז גם הפסקתי לעשות איתו כביסות וכנראה עוד כל מיני דברים.
הייתי נוסעת לחברות אבל גם עם זה הפסקתי לקראת סוף ההריון כשכבר לא היה לי כוח לנהוג או לזוז.
אז כנראה שאני צריכה להתחיל להחזיר לחיינו את הדברים שבעצם יקלו עלינו ויעשו אותנו יותר מאושרים.

הרגע הבנתי משהו. פעם היינו מכינים ביחד חביתה כל בוקר. הוא היה שובר את הביצה, מערבב... הכל. ואז איבדתי סבלנות והפסקנו לעשות את זה. עכשיו אני מקשרת שזה היה לקראת סוף ההריון, כשלא היה לי כבר כוח לכלום. אז גם הפסקתי לעשות איתו כביסות וכנראה עוד כל מיני דברים.
הייתי נוסעת לחברות אבל גם עם זה הפסקתי לקראת סוף ההריון כשכבר לא היה לי כוח לנהוג או לזוז.
אז כנראה שאני צריכה להתחיל להחזיר לחיינו את הדברים שבעצם יקלו עלינו ויעשו אותנו יותר מאושרים.

עד שחזרתי נכתב כאן כל כך הרבה ואני לא מספיקה אפילו לקרוא הכל... אבל תענוג לקרוא את התגובה שלך! ומה שבעיקר רציתי לומר את כבר ניסחת טוב ממני - באמת ילדתי רק לפני כמה חודשים. ואני באמת עדיין תשושה.

עד שחזרתי נכתב כאן כל כך הרבה ואני לא מספיקה אפילו לקרוא הכל... אבל תענוג לקרוא את התגובה שלך! ומה שבעיקר רציתי לומר את כבר ניסחת טוב ממני - באמת ילדתי רק לפני כמה חודשים. ואני באמת עדיין תשושה.

אחרי כל העצות החכמות אין לי משהו חדשני ומקורי. רק להגיד שאני אוהבת אותך ולגמרי מכירה את הקושי.
מאוד שמחה לפגוש אותך כאן ושולחת לך המון אהבה.

אחרי כל העצות החכמות אין לי משהו חדשני ומקורי. רק להגיד שאני אוהבת אותך ולגמרי מכירה את הקושי.
מאוד שמחה לפגוש אותך כאן ושולחת לך המון אהבה.

האם מכירות מעבר לחינוך ביתי לאחר כמה שנים במסגרות? יש לי שלושה - 5, 3 ושלושה חודשים. מתחילה (לאט ובזהירות) להתחבר לרעיון. הדף הזה דווקא מאד עוזר לי להבין שהחששות שלי לא מופרכים. אשמח לקבל תגובות כלליות וספציפיות לגבי מעברים כאלה, טיפים, עצות ומכל הבא ליד. תודה

האם מכירות מעבר לחינוך ביתי לאחר כמה שנים במסגרות? יש לי שלושה - 5, 3 ושלושה חודשים. מתחילה (לאט ובזהירות) להתחבר לרעיון. הדף הזה דווקא מאד עוזר לי להבין שהחששות שלי לא מופרכים. אשמח לקבל תגובות כלליות וספציפיות לגבי מעברים כאלה, טיפים, עצות ומכל הבא ליד. תודה

פלונית, ראי מדור חינוך ביתי, אני יש שם את כל הדפים הרלבנטיים- למשל התחלנו בחינוך ביתי, ועוד.

פלונית, ראי מדור חינוך ביתי, אני יש שם את כל הדפים הרלבנטיים- למשל התחלנו בחינוך ביתי, ועוד.

סוף סוף אני מצליחה להיכנס לאתר
יצאנו לחופשה. היה נפלא. הרגשתי שאני מתאפסת ומתחילה מחדש. משבר ילד שני משולב עם חודש מחוץ לבית בגלל המלחמה וחודש בלי גיא וחודש של דאגה כשגיא במילואים. הייתי צריכה לנוח, להנות, להיות עם גיא. וזה הצליח!
מאז אנחנו כבר שבוע ויומיים בבית. אני מרגישה שלאט לאט אני מתחילה לבנות את עצמנו. מארגנת ומסדרת כך שיהיה לנו ולי היה נוח. סך הכל יש ימים טובים, ולפעמים שעות טובות או רגעים טובים. וגם זה טוב.
התחלתי לקחת עזרה כל ערב מ-18 עד 20, עד שגיא חוזר. הגדלתי גם את מעגל הביביסיטריות. התחלתי שוב לנסוע ולהיפגש עם חברות. ויתרתי על שנת צהריים (בלתי אפשרי כמעט להרדים את שני הילדים באותו הזמן) ואז אני לא מתאכזבת, וכשאני כן מצליחה לישון צהריים זה פינוק רציני
וככה, לאט לאט, מתחילה לוותר על הייאוש ומתחילה להנות שוב.
ברור לי שיהיו עוד רגעים קשים, וברור שלא הכל מושלם, אבל אני מתחזקת ממה שכן טוב, ממה שכן מצליח.
ומאוד מאוד עזר לי לשמוע שכולכן עברתן את אותו הדבר. לפחות הפסקתי להרגיש שזה הכשלון האישי שלי.

יעל, תודה זה הדדי!

סוף סוף אני מצליחה להיכנס לאתר
יצאנו לחופשה. היה נפלא. הרגשתי שאני מתאפסת ומתחילה מחדש. משבר ילד שני משולב עם חודש מחוץ לבית בגלל המלחמה וחודש בלי גיא וחודש של דאגה כשגיא במילואים. הייתי צריכה לנוח, להנות, להיות עם גיא. וזה הצליח!
מאז אנחנו כבר שבוע ויומיים בבית. אני מרגישה שלאט לאט אני מתחילה לבנות את עצמנו. מארגנת ומסדרת כך שיהיה לנו ולי היה נוח. סך הכל יש ימים טובים, ולפעמים שעות טובות או רגעים טובים. וגם זה טוב.
התחלתי לקחת עזרה כל ערב מ-18 עד 20, עד שגיא חוזר. הגדלתי גם את מעגל הביביסיטריות. התחלתי שוב לנסוע ולהיפגש עם חברות. ויתרתי על שנת צהריים (בלתי אפשרי כמעט להרדים את שני הילדים באותו הזמן) ואז אני לא מתאכזבת, וכשאני כן מצליחה לישון צהריים זה פינוק רציני
וככה, לאט לאט, מתחילה לוותר על הייאוש ומתחילה להנות שוב.
ברור לי שיהיו עוד רגעים קשים, וברור שלא הכל מושלם, אבל אני מתחזקת ממה שכן טוב, ממה שכן מצליח.
ומאוד מאוד עזר לי לשמוע שכולכן עברתן את אותו הדבר. לפחות הפסקתי להרגיש שזה הכשלון האישי שלי.

יעל, תודה זה הדדי!

איזה כיף לקרוא !

שתהיה לכם שנה טובה טובה
(וזה כן באמת נעשה קל יותר כשהקטנטנים קצת גדלים) .

איזה כיף לקרוא !

שתהיה לכם שנה טובה טובה
(וזה כן באמת נעשה קל יותר כשהקטנטנים קצת גדלים) .

רגע רגע, זה כאילו הכותרת שלי. (-: סתם, שלי כבר יחסית גדולים (6,4) ולא תמיד צריכים אותי צמוד. אבל לקחתי מכאן כמה משפטים נורא חשובים, ועצות זהב.

וגם אני אמרתי לעצמי היום ברגע של משבר, שכמה שקשה לי לפעמים, לשלוח אותם לגן זו לא אפשרות.
שתהיה לכם שנה טובה טובה לכולנו.

רגע רגע, זה כאילו הכותרת שלי. (-: סתם, שלי כבר יחסית גדולים (6,4) ולא תמיד צריכים אותי צמוד. אבל לקחתי מכאן כמה משפטים נורא חשובים, ועצות זהב.

וגם אני אמרתי לעצמי היום ברגע של משבר, שכמה שקשה לי לפעמים, לשלוח אותם לגן זו לא אפשרות.
שתהיה לכם שנה טובה טובה לכולנו.

את נשמעת נהדר

את נשמעת נהדר

את נשמעת נהדר!

את נשמעת נהדר!

את נשמעת נהדר
כן, בהחלט יש שיפור במצב
אבל אני שומרת לי את הזכות להמשיך ולכתוב כאן...

את נשמעת נהדר
כן, בהחלט יש שיפור במצב
אבל אני שומרת לי את הזכות להמשיך ולכתוב כאן...

בשמת, מעתיקה גם לך את מה שכתבתי לאורנה.
אני בטוחה שתוכלי לעזור. תודה רבה.

רציתי להתייעץ אתך בנושא החינוך הביתי, שלא מניח לנפשי.
שלם בן שנתיים ושמונה חודשים( עם תינוק נוסף בבית..), לפני חודשיים שלחתי אותו
למעון כאן בישוב והוא היה מרוצה ושמח (וזה היה המדד מבחינתי), רוב הדברים הסתדרו לי-
הספקתי לנקות, לסדר את הבית, לעשות סידורים.לתת תשומת לב לתינוקי, לבשל, לתת קצת זמן לעצמי.
לפני חודש שלם נדבק באבעבועות ונהנתי מאוד אתו בבית. אמרתי, יאללא, נתחיל מחדש, אני יודעת שזה טוב וזה נכון. וזה נותן גם לי יצירתיות ועבודה עצומה על המידות אבל אחרי ההתלהבות, אחרי שעה שעתיים אני מאבדת סבלנות. כועסת. רוצה שקט (בעיקר בשביל להרדים את הקטן), רוצה סדר בבית, לא רוצה לכלוך וטינופת בכל פינה...

ואז שמה לב ששלם שומע בעיקר שקט! די! אוף!תפסיק כבר! מצידי ולפעמים גם ממש צעקות ופנים מלאות עצב ועצבנות ואז חושבת שאולי זה באמת לא מתאים בשבילי, לא עכשיו, לא כרגע. ונכנעת. לבעל, לאמא, למוסכמות, לחששות, לכוחות שלי כביכול.
דבר נוסף, היום הגענו למעון וראינו מטפלת חדשה, פנים לא מוכרות לשלם. הוא התבלבל ובכה ורצה הביתה ואני כעסתי נורא על ההחלפות האלה בכל שני וחמישי אמרתי שוב- זהו. לא עוד.
הילד קורא לך. הוא רוצה להיות בבית. אתך ועם התינוקי ( ככה הוא אמר בעצמו )
אבל מפחדת נורא, מהבעל שיגיד אמרתי לך, מאמא שלא מבינה, ובעיקר מעצמי- שלא אשלוט בכעסי, בדבורי. שלא יהיה לי לאן לברוח. שאשתגע.
שלם ילד מאוד אינטנסיבי ותלותי לכן השהייה אתו בבית דורשת את מלוא הזמן ותשומת הלב והסבלנות.
זקוקה לתמיכה ולמילות עידוד אמיתיות

ותודה רבה !!!
יעל

בשמת, מעתיקה גם לך את מה שכתבתי לאורנה.
אני בטוחה שתוכלי לעזור. תודה רבה.

רציתי להתייעץ אתך בנושא החינוך הביתי, שלא מניח לנפשי.
שלם בן שנתיים ושמונה חודשים( עם תינוק נוסף בבית..), לפני חודשיים שלחתי אותו
למעון כאן בישוב והוא היה מרוצה ושמח (וזה היה המדד מבחינתי), רוב הדברים הסתדרו לי-
הספקתי לנקות, לסדר את הבית, לעשות סידורים.לתת תשומת לב לתינוקי, לבשל, לתת קצת זמן לעצמי.
לפני חודש שלם נדבק באבעבועות ונהנתי מאוד אתו בבית. אמרתי, יאללא, נתחיל מחדש, אני יודעת שזה טוב וזה נכון. וזה נותן גם לי יצירתיות ועבודה עצומה על המידות אבל אחרי ההתלהבות, אחרי שעה שעתיים אני מאבדת סבלנות. כועסת. רוצה שקט (בעיקר בשביל להרדים את הקטן), רוצה סדר בבית, לא רוצה לכלוך וטינופת בכל פינה...

ואז שמה לב ששלם שומע בעיקר שקט! די! אוף!תפסיק כבר! מצידי ולפעמים גם ממש צעקות ופנים מלאות עצב ועצבנות ואז חושבת שאולי זה באמת לא מתאים בשבילי, לא עכשיו, לא כרגע. ונכנעת. לבעל, לאמא, למוסכמות, לחששות, לכוחות שלי כביכול.
דבר נוסף, היום הגענו למעון וראינו מטפלת חדשה, פנים לא מוכרות לשלם. הוא התבלבל ובכה ורצה הביתה ואני כעסתי נורא על ההחלפות האלה בכל שני וחמישי אמרתי שוב- זהו. לא עוד.
הילד קורא לך. הוא רוצה להיות בבית. אתך ועם התינוקי ( ככה הוא אמר בעצמו )
אבל מפחדת נורא, מהבעל שיגיד אמרתי לך, מאמא שלא מבינה, ובעיקר מעצמי- שלא אשלוט בכעסי, בדבורי. שלא יהיה לי לאן לברוח. שאשתגע.
שלם ילד מאוד אינטנסיבי ותלותי לכן השהייה אתו בבית דורשת את מלוא הזמן ותשומת הלב והסבלנות.
זקוקה לתמיכה ולמילות עידוד אמיתיות

ותודה רבה !!!
יעל

אמא דתית, נשמע לי שיש לך דילמה לא קלה. קשה לך עם שתי האפשרויות.
השאלה שעולה לי (ועוד לא קראתי מה אורנה כתבה לך, אם בכלל): איך את יכולה להקל על עצמך?
כלומר, אני מרגישה שיש לך בלב בחירה. את רוצה משהו. אבל מניסיונך, קשה לך. ואת לא יודעת מה לעשות. יש לך שני תינוקות בבית ואת מרגישה בעומס וצריכה את המרחב והשקט שלך בבית - משימה בלתי אפשרית בעליל עם תינוק בן שנתיים שיש לו צרכים טבעיים שונים לחלוטין, ובקרוב בלתי אפשרי עם התינוק שיגדל וגם לו יהיו צרכים שלא בדיוק עולים בקנה אחד עם בית "נקי ומסודר" שאף אחד לא נוגע בו.
אז אני מפנה אלייך שאלה שרק את יכולה לחשוב עליה: איך את יכולה להקל על עצמך? מה את עושה היום שבעצם אולי מוסיף לך קושי, שאולי את לא חייבת לעשות?
יש המון עצות שיכולות לתת לך רעיונות בדפים על פליי ליידי כאן באתר. אולי גם זה ייתן לך מחשבות בכיוון.
מה את אומרת?

אמא דתית, נשמע לי שיש לך דילמה לא קלה. קשה לך עם שתי האפשרויות.
השאלה שעולה לי (ועוד לא קראתי מה אורנה כתבה לך, אם בכלל): איך את יכולה להקל על עצמך?
כלומר, אני מרגישה שיש לך בלב בחירה. את רוצה משהו. אבל מניסיונך, קשה לך. ואת לא יודעת מה לעשות. יש לך שני תינוקות בבית ואת מרגישה בעומס וצריכה את המרחב והשקט שלך בבית - משימה בלתי אפשרית בעליל עם תינוק בן שנתיים שיש לו צרכים טבעיים שונים לחלוטין, ובקרוב בלתי אפשרי עם התינוק שיגדל וגם לו יהיו צרכים שלא בדיוק עולים בקנה אחד עם בית "נקי ומסודר" שאף אחד לא נוגע בו.
אז אני מפנה אלייך שאלה שרק את יכולה לחשוב עליה: איך את יכולה להקל על עצמך? מה את עושה היום שבעצם אולי מוסיף לך קושי, שאולי את לא חייבת לעשות?
יש המון עצות שיכולות לתת לך רעיונות בדפים על פליי ליידי כאן באתר. אולי גם זה ייתן לך מחשבות בכיוון.
מה את אומרת?

איך את יכולה להקל על עצמך? מה את עושה היום שבעצם אולי מוסיף לך קושי, שאולי את לא חייבת לעשות?

אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך אבל האם התכוונת לכל הקשור לסדר, נקיון וכללים בבית?
שאם פחות יפריעו לי הבלאגן והלכלוך אהיה פחות מתוחה ועצבנית? אולי?

איך את יכולה להקל על עצמך? מה את עושה היום שבעצם אולי מוסיף לך קושי, שאולי את לא חייבת לעשות?

אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך אבל האם התכוונת לכל הקשור לסדר, נקיון וכללים בבית?
שאם פחות יפריעו לי הבלאגן והלכלוך אהיה פחות מתוחה ועצבנית? אולי?

אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך אבל האם התכוונת לכל הקשור לסדר, נקיון וכללים בבית?
התכוונתי לכל. למשל, האם את מעמיסה על עצמך בזה שאת "מפעילה" את הילד, כשאולי הוא ישחק יפה בלי התערבות או "השקעה" שלך? או כל דבר. ממש כל דבר.
כמו כן, קראתי מה שאורנה שיפרון כתבה לך, ודבריה נראו לי (כמובן וכרגיל (-; ) חכמים מאוד. במיוחד בקשר לשינוי שאנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד מה פירוש הדבר לחיות עם ילדים קטנים בבית.
אני אישית מרגישה שקל לי יותר, מפני שגדלתי כך. אמא שלי סירבה לשלוח אותנו למסגרות לפני גיל 4, ולגבי מסיבות שונות יצא שגדלתי בבית למעשה עד גיל 7 למעט שנה אחת בין 4-5 שבה ביקרתי כמה שעות בגן ילדים בבקרים. לכן אני רגילה לחיות בבית שבו עושים הכל עם ילדים בבית. לדוגמא: הורי מעולם לא סילקו את הבנות כדי לנקות את הבית, כמו שקראתי שיש אמהות שעושות (וכך הילדים מתרגלים שהבית נקי בלי לראות איך זה נעשה, ומצד שני ההורים מתרגלים שאפשר לנקות רק כשהבית ריק), תמיד בישלו-כיבסו-ניקו-ערכו קניות-עשו סידורים (דואר, בנק וכו') עם הילדות.
ככה כולם חיו, באותן שנים, לפחות עד כמה שאני יודעת. לא היה נהוג לשלוח תינוקות וילדים קטנים מהבית, לאנשים בסביבה שלנו לא היה כסף למטפלות, וכמעט לאף אחד לא היה רכב. הכל עשו ברגל או באוטובוסים, עם הילדים. אלה היו החיים.
כשאני חושבת על זה, אני מבינה שיש אנשים שגדלו אחרת. ואני מבינה שקשה אז הרבה יותר לשלב ילדים קטנים עם הצרכים שלהם בתוך מציאות החיים האחרת. זה ממש מהפך, וממש גורם מצוקה.
גם הורי חובבי סדר וניקיון ואלרגיים לליכלוך. כמוהם גם אחותי ואני. יש לנו כמה דרכים להתמודד עם זה: ראשית, פעילויות מלכלכות מקבלות זמן ומקום מוגדרים ומוגבלים בבית, בהשגחה. דוגמא: מציירים בצבעי מים רק על השולחן הקטן שכיסיתי בוילון אמבטיה ישן, ואת הציורים שמים לייבוש על ניירות טיוטה שסידרתי כך שהציור הרטוב נח על מצע מספיק של נייר מכל הצדדים ולא יכול ללכלך שום דבר בסביבה. כשהם עוד קטנים אני גם יושבת אז לידם, ושומרת להחליף את המים בכלי בזמן, ושהכלי יהיה ממוקם כך שלא יתהפך שם על הכל, וגם מנקה את המכחולים מייד אחרי שסיימו כדי שלא ימרחו צבע בבית ולא ייהרסו, וסוגרת יפה את כל הצבעים ושמה במקום ומפנה.
יש פעילויות שנעשה רק בחוץ, רק מפני שלי אין כוח לדאוג על הליכלוך ועל הניקוי של זה. או רק באמבטיה (למשל, בצבעי אצבעות הם ציירו על קיר החרסינה כשהם עומדים באמבטיה, לפני הרחצה. הם נהנו מאוד, ואפילו נהנו לא פחות לקרצף אחר כך את הקיר מצבעי המים...).
יש כל מיני משחקים שהם נהנים מהם שגם מאפשרים לי לעבוד. למשל, הקטן עומד לידי על כסא כשאני רוחצת כלים, ומקבל ספוג עם סבון כלים ומשהו "לסבן". ברור שהוא בעיקר עושה המון קצף, אבל הוא נהנה, מרגיש מועיל, ושמח להיות פעיל לילד אמא - בזמן שאמא שמחה מאוד שהיא מצליחה לרחוץ את כל הכלים ללא הפרעה כמעט, עם מינימום עבודת ניקוי אחרי...
אז עוד עיקרון לחיים עם ילדים:
גם עבודות הבית יכולות להיות משחק, שמותאם לכל רמה.
קיפול כביסה (בתנאי שאת מקפידה לא לתקן את הקיפולים שלהם... ), כשאני תולה על החבל בחוץ הם נהנים לבנות נחש ארוך מהאטבים, כשאני שוטפת רצפה הם או עסוקים בשלהם או לוקחים מגב קטן וסמרטוט אחר ושוטפים משהו, או רבים מי יצחצח את המראה (כל אחד מקבל סמרטוט בד ואני מנחה להשתמש בבקבוק התרסיס בתורות (-: ).
אז חלק מהחיים בבית הן לשלב את הילדים הקטנים בצורה יצירתית בעבודות שלך, אבל גם להניח להם לנפשם. כלומר, יכול להיות שהוא ישמח לקבל ספוג ולשחק בקצף שלוש שניות, ואחר כך לידך יעדיף לפתוח את ארון הסירים ולהוציא סירים. אולי זה בסדר מצדך. אולי את מעדיפה שהוא לא ישחק בסירים - ובמקרה כזה את תגידי ש"בסירים שלנו לא משחקים כי אנחנו רוצים לבשל בהם אוכל" אבל "אתה יכול לשחק בכפות העץ האלה" (אני שומרת כפות עץ שכבר לא אשתמש בהן לבישול, כדי להציע במקרה הצורך. אם תסתכלי בביתך תוכלי למצוא מספיק דברים שאפשר להציע לילד כתחליף למה שלא מתאים לך).
סתם, רעיונות על חיים עם ילדים קטנים, אולי זה ייתן לך כיוונים להקל על עצמך.

אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך אבל האם התכוונת לכל הקשור לסדר, נקיון וכללים בבית?
התכוונתי לכל. למשל, האם את מעמיסה על עצמך בזה שאת "מפעילה" את הילד, כשאולי הוא ישחק יפה בלי התערבות או "השקעה" שלך? או כל דבר. ממש כל דבר.
כמו כן, קראתי מה שאורנה שיפרון כתבה לך, ודבריה נראו לי (כמובן וכרגיל (-; ) חכמים מאוד. במיוחד בקשר לשינוי שאנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד מה פירוש הדבר לחיות עם ילדים קטנים בבית.
אני אישית מרגישה שקל לי יותר, מפני שגדלתי כך. אמא שלי סירבה לשלוח אותנו למסגרות לפני גיל 4, ולגבי מסיבות שונות יצא שגדלתי בבית למעשה עד גיל 7 למעט שנה אחת בין 4-5 שבה ביקרתי כמה שעות בגן ילדים בבקרים. לכן אני רגילה לחיות בבית שבו עושים הכל עם ילדים בבית. לדוגמא: הורי מעולם לא סילקו את הבנות כדי לנקות את הבית, כמו שקראתי שיש אמהות שעושות (וכך הילדים מתרגלים שהבית נקי בלי לראות איך זה נעשה, ומצד שני ההורים מתרגלים שאפשר לנקות רק כשהבית ריק), תמיד בישלו-כיבסו-ניקו-ערכו קניות-עשו סידורים (דואר, בנק וכו') עם הילדות.
ככה כולם חיו, באותן שנים, לפחות עד כמה שאני יודעת. לא היה נהוג לשלוח תינוקות וילדים קטנים מהבית, לאנשים בסביבה שלנו לא היה כסף למטפלות, וכמעט לאף אחד לא היה רכב. הכל עשו ברגל או באוטובוסים, עם הילדים. אלה היו החיים.
כשאני חושבת על זה, אני מבינה שיש אנשים שגדלו אחרת. ואני מבינה שקשה אז הרבה יותר לשלב ילדים קטנים עם הצרכים שלהם בתוך מציאות החיים האחרת. זה ממש מהפך, וממש גורם מצוקה.
גם הורי חובבי סדר וניקיון ואלרגיים לליכלוך. כמוהם גם אחותי ואני. יש לנו כמה דרכים להתמודד עם זה: ראשית, פעילויות מלכלכות מקבלות זמן ומקום מוגדרים ומוגבלים בבית, בהשגחה. דוגמא: מציירים בצבעי מים רק על השולחן הקטן שכיסיתי בוילון אמבטיה ישן, ואת הציורים שמים לייבוש על ניירות טיוטה שסידרתי כך שהציור הרטוב נח על מצע מספיק של נייר מכל הצדדים ולא יכול ללכלך שום דבר בסביבה. כשהם עוד קטנים אני גם יושבת אז לידם, ושומרת להחליף את המים בכלי בזמן, ושהכלי יהיה ממוקם כך שלא יתהפך שם על הכל, וגם מנקה את המכחולים מייד אחרי שסיימו כדי שלא ימרחו צבע בבית ולא ייהרסו, וסוגרת יפה את כל הצבעים ושמה במקום ומפנה.
יש פעילויות שנעשה רק בחוץ, רק מפני שלי אין כוח לדאוג על הליכלוך ועל הניקוי של זה. או רק באמבטיה (למשל, בצבעי אצבעות הם ציירו על קיר החרסינה כשהם עומדים באמבטיה, לפני הרחצה. הם נהנו מאוד, ואפילו נהנו לא פחות לקרצף אחר כך את הקיר מצבעי המים...).
יש כל מיני משחקים שהם נהנים מהם שגם מאפשרים לי לעבוד. למשל, הקטן עומד לידי על כסא כשאני רוחצת כלים, ומקבל ספוג עם סבון כלים ומשהו "לסבן". ברור שהוא בעיקר עושה המון קצף, אבל הוא נהנה, מרגיש מועיל, ושמח להיות פעיל לילד אמא - בזמן שאמא שמחה מאוד שהיא מצליחה לרחוץ את כל הכלים ללא הפרעה כמעט, עם מינימום עבודת ניקוי אחרי...
אז עוד עיקרון לחיים עם ילדים:
גם עבודות הבית יכולות להיות משחק, שמותאם לכל רמה.
קיפול כביסה (בתנאי שאת מקפידה לא לתקן את הקיפולים שלהם... ), כשאני תולה על החבל בחוץ הם נהנים לבנות נחש ארוך מהאטבים, כשאני שוטפת רצפה הם או עסוקים בשלהם או לוקחים מגב קטן וסמרטוט אחר ושוטפים משהו, או רבים מי יצחצח את המראה (כל אחד מקבל סמרטוט בד ואני מנחה להשתמש בבקבוק התרסיס בתורות (-: ).
אז חלק מהחיים בבית הן לשלב את הילדים הקטנים בצורה יצירתית בעבודות שלך, אבל גם להניח להם לנפשם. כלומר, יכול להיות שהוא ישמח לקבל ספוג ולשחק בקצף שלוש שניות, ואחר כך לידך יעדיף לפתוח את ארון הסירים ולהוציא סירים. אולי זה בסדר מצדך. אולי את מעדיפה שהוא לא ישחק בסירים - ובמקרה כזה את תגידי ש"בסירים שלנו לא משחקים כי אנחנו רוצים לבשל בהם אוכל" אבל "אתה יכול לשחק בכפות העץ האלה" (אני שומרת כפות עץ שכבר לא אשתמש בהן לבישול, כדי להציע במקרה הצורך. אם תסתכלי בביתך תוכלי למצוא מספיק דברים שאפשר להציע לילד כתחליף למה שלא מתאים לך).
סתם, רעיונות על חיים עם ילדים קטנים, אולי זה ייתן לך כיוונים להקל על עצמך.

היי. תודה.
את כל השילוב הזה אני עושה עד שנמאס לי (4-6 שעות בממוצע...בדקתי, בחיי!)
אבל זה רק עניין של מחשבה נכונה. של בניית סדר יום פחות או יותר ובעיקר של לא לחכות לרגע שהם יעזבו אותי בשקט.

חברה פעם שאלה אותי "וכשהוא מעסיק את עצמו ויש לך את השקט הזה, לאן את רצה? מה את עושה? מה את רוצה להספיק?" והאמת, אני רצה לאינטרנט ועלינו על זה שזה המקום שאני מרגישה בו חופשיה. שאני זקוקה לביטוי של חופש ועצמיות.. שבאיזשהו מקום אני מרגישה כבולה ביום שלם עם שני הילדים..

(אז אפשר לסלק את המחשב, אבל מה אני אעשה בלעדיכן?!?! (: )

מעתיקה לך גם את מה שכתבתי הבוקר לאורנה. תודה רבה.

אורנה .
לקח לי זמן. הבנתי שאני מתבוננת כבר זמן רב ורואה את מה שאני רוצה ובוחרת לראות.
אני רואה את הסבלנות שלי מתחילה, מתגברת בשיאה ולאט לאט נגמרת (עוד הרבה לפני שאבא בא..), רואה את שלם- הילד הגדול שלי צמא לעשייה, לידע, לטבע, אליי. אליי. צמא למגע, לפינוק, ליצרתיות.
בשבוע שעבר הלכנו לגן משחקים כשכל הזמן בראש אני חושבת כמה הוא צריך חברת ילדים והוא בחר לשבת לידי, ממש בחיבוק עלי, ולהקשיב לפטפטת האמהות בעוד הילדים משחקים, זה הדהים והפליא אותי.
מבחינת המבוגרים אין חדש. בעלי מתייחס לזה כאל שיגעון, מבין אבל לא מאמין שאוכל להצליח עם שניהם בבית (וזה משפיע עלי מאוד, חוסר האמונה שלו ...בי)
ועם אמא שלי החלטתי לחרוג ממנהגי ולא לדבר בנושא. ] פשוט אין סיכוי שהיא תבין ואני רק אתבלבל. חשוב לי להיות בהתבוננות בהירה בימים האלו ולהדוף השאר הצידה. (אצלינו זה נקרא "מניעות"..)

ועכשיו? ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לך בנחת ממחשבותיי ותחושותיי, שלם נמצא במעון עם קוביית שוקולד בכיס (שעוזרת להמתקת הגלולה המרה..ברצינות!)

ואני מרגישה חצויה. שקט לי נעים לי מגיע לי. מגיע לאהוביה התינוק קצת זמן עם אמא
אבל כל דבר שאני עושה (בעיקר פיזי ויצירתי כמו להכין עוגיות, למלא את מכונת הכביסה, להכניס פסולת לקומפוסט) אני מתגעגעת. רוצה להגיד לו- עכשיו סוכר, עכשיו נערבב, עכשיו ננגן בגיטרה ונשיר בשמחה .. אבל הוא לא כאן אתי. הוא מתמודד - יגידו כולם ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

ושוב הפחד משתלט. הקולות שלי ושל כל המבוגרים.
מחפשת שמיכה גדולה וכבדה לעטוף בה את הפחד הזה ולהטמין עמוק עמוק ורחוק רחוק.

שבוע טוב ותודה.
יעל

היי. תודה.
את כל השילוב הזה אני עושה עד שנמאס לי (4-6 שעות בממוצע...בדקתי, בחיי!)
אבל זה רק עניין של מחשבה נכונה. של בניית סדר יום פחות או יותר ובעיקר של לא לחכות לרגע שהם יעזבו אותי בשקט.

חברה פעם שאלה אותי "וכשהוא מעסיק את עצמו ויש לך את השקט הזה, לאן את רצה? מה את עושה? מה את רוצה להספיק?" והאמת, אני רצה לאינטרנט ועלינו על זה שזה המקום שאני מרגישה בו חופשיה. שאני זקוקה לביטוי של חופש ועצמיות.. שבאיזשהו מקום אני מרגישה כבולה ביום שלם עם שני הילדים..

(אז אפשר לסלק את המחשב, אבל מה אני אעשה בלעדיכן?!?! (: )

מעתיקה לך גם את מה שכתבתי הבוקר לאורנה. תודה רבה.

אורנה .
לקח לי זמן. הבנתי שאני מתבוננת כבר זמן רב ורואה את מה שאני רוצה ובוחרת לראות.
אני רואה את הסבלנות שלי מתחילה, מתגברת בשיאה ולאט לאט נגמרת (עוד הרבה לפני שאבא בא..), רואה את שלם- הילד הגדול שלי צמא לעשייה, לידע, לטבע, אליי. אליי. צמא למגע, לפינוק, ליצרתיות.
בשבוע שעבר הלכנו לגן משחקים כשכל הזמן בראש אני חושבת כמה הוא צריך חברת ילדים והוא בחר לשבת לידי, ממש בחיבוק עלי, ולהקשיב לפטפטת האמהות בעוד הילדים משחקים, זה הדהים והפליא אותי.
מבחינת המבוגרים אין חדש. בעלי מתייחס לזה כאל שיגעון, מבין אבל לא מאמין שאוכל להצליח עם שניהם בבית (וזה משפיע עלי מאוד, חוסר האמונה שלו ...בי)
ועם אמא שלי החלטתי לחרוג ממנהגי ולא לדבר בנושא. ] פשוט אין סיכוי שהיא תבין ואני רק אתבלבל. חשוב לי להיות בהתבוננות בהירה בימים האלו ולהדוף השאר הצידה. (אצלינו זה נקרא "מניעות"..)

ועכשיו? ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לך בנחת ממחשבותיי ותחושותיי, שלם נמצא במעון עם קוביית שוקולד בכיס (שעוזרת להמתקת הגלולה המרה..ברצינות!)

ואני מרגישה חצויה. שקט לי נעים לי מגיע לי. מגיע לאהוביה התינוק קצת זמן עם אמא
אבל כל דבר שאני עושה (בעיקר פיזי ויצירתי כמו להכין עוגיות, למלא את מכונת הכביסה, להכניס פסולת לקומפוסט) אני מתגעגעת. רוצה להגיד לו- עכשיו סוכר, עכשיו נערבב, עכשיו ננגן בגיטרה ונשיר בשמחה .. אבל הוא לא כאן אתי. הוא מתמודד - יגידו כולם ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

ושוב הפחד משתלט. הקולות שלי ושל כל המבוגרים.
מחפשת שמיכה גדולה וכבדה לעטוף בה את הפחד הזה ולהטמין עמוק עמוק ורחוק רחוק.

שבוע טוב ותודה.
יעל

יעל, מקשיבה לך.
את מוזמנת להמשיך ולשתף. זה נראה לי חשוב יותר משאני אדבר.

יעל, מקשיבה לך.
את מוזמנת להמשיך ולשתף. זה נראה לי חשוב יותר משאני אדבר.