מה נעשה עם הכעס הזה

שליחת תגובה

הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: מה נעשה עם הכעס הזה

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי בלבוסטה* » 20 נובמבר 2021, 22:44

וואוו איזה דף
כמה כולנו באותו בוץ
מעניין אם מישהי מהכותבות כאן עדיין פה כדי לספר אם חל שינוי

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי במעבה_הפרדסים* » 20 אפריל 2019, 21:52

_אבל זה לא באמת עניין דתי
יש שם ככ הרבה מסביב
שנחשף כשמגיעים לקצה._
זהו. ככה זה נשמע.
ונשמע קשה :-(
לבי איתך @}

והתיאור של בית סבתא באמת עושה חשק ותיאבון (-:

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי למ* » 19 אפריל 2019, 14:37

תודה יקרות
אכן דתייה
אבל זה לא באמת עניין דתי
יש שם ככ הרבה מסביב
שנחשף כשמגיעים לקצה
וגם תרבות של לחץ וצעקות וניקיון ללא רבב
מדור לדור..

יש סבתא אחת שלא היתה חלק מזה
צריכה לחזור למורשת שלה
הבית לא היה מצוחצח ופירורים פה ושם מתבטלים בביטול חמץ אבל איזה מרק עוף עם קניידלך.. ואיזה כיף.. והכל כשר למהדרין :-)

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי במעבה_הפרדסים* » 19 אפריל 2019, 07:38

למ, זה נשמע באמת טראומתי ולא כיף בכלל.
עד שיגיעו החכמות שיעזרו בקשיים המשמעותיים שמאחורי הניקיונות, אני אמשיך בקו הצנוע של קודמתי, וכיוון שנשמע לי שאת אכן שומרת כשרות, אשמח לבחון איתך את גבולות החיוב, אם את בעניין. נשמע לי שיש דרכים להוריד ממך עוד מהעול.
אם את רוצה לפתוח את זה, אהיה כאן כנראה במוצאי חג.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 אפריל 2019, 00:29

למ, האם את דתיה או שומרת כשרות
אם לא, אז למה לעשות נקיון פסח?
אצלינו, כילדה, אך פעם לא בוצע הנקיון המפורסם. ועד היום, 37 אביבים, מעולם לא ניקיתי לפסח.

טוב, זה לא ממש תורם לנושא הדף, אבל אולי הצלחתי לתרום עוד נקודה לרשימה שלך לשנה הבאה...

חג שמח!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי למ* » 18 אפריל 2019, 22:38

מה נעשה עם הכעס הזה..

לא. לא כיף לי ניקיון הפסח. כשאני מגיעה לפינות הג'יפה אני לא מרגישה שאני מנקה את הנפש. אלא מתמלאת כעס וג'יפה בנפש.. על העוזרת. על בני הבית שלא עוזרים מספיק. על עצמי שלא יודעת לתחזק בבית ואין לי מספיק כח.

אז מול אלו שנהנות מהבית המצוחצח ומהניקיון הרוחני וכאלה יש לי צורך לצעוק פה - לאאא כיףףף לי.

מקווה שאצא הטראומה עד החג או לפחות במהלכו

רושמת לי לפעם הבאה
  • עוד עזרה בשכר.
  • לא לדבר עם נשים אחרות לפני החג כדי לא לשמוע על הבית המצוחצח שלהם והילדים המנקים והבעל שכל היום עם הסמרטוט.
  • התיאוריות על זה שכן צריך לנקות חלונות ולהזיז דברים כבדים ולצחצח בלי קשר לחמץ כי זה משמח ומרענן ומכניס אור הם שקר וכזב. לא צריך. האור הכי גדול בבית זה השמחה שלי. כשהיא קיימת
  • לא לקחת חופש מהעבודה לניקיון. רק מגביר תחושת הקורבנות ימי ניקיון ארוכים כאלה .
  • לגבי הצעקות שהלכו פה - מה שלא הורג מחשל.
תודה :)

וחג שמח כמובן

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ים_ושמש* » 22 פברואר 2017, 08:22

תודה חציל, אני בהחלט זכיתי למצוא במשך השנים כמה מטפלות מאוד מסורות ונהדרות שכולנו מאוד אהבנו.
לפעמים אני חושבת שהכעס על הקרובים אלינו כל כך גדול דווקא כי כואב לנו לראות את המגבלות והחולשות שלהם, וכשמדובר בהורים הנושא מורכב במיוחד

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי חציל_מטוגן* » 22 פברואר 2017, 07:48

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הי ים ושמש. אני מאד מבינה אותך גם אני כועסת. ברגעים שאני מצליחה להתגבר על זה אני מזכירה לעצמי שעכשיו זה המצב הנתון וכעס יגרום להם להתרחק ולא להתקרב. הרבה אנשים מבקשים ומצפים עזרה מההורים, אבל חשוב לחשוב גם על החוויה שלהם, לגרום שיהיה להם נעים לבוא. אני מציעה לך לעשות תהליך עם הכעס, זה ממש קריטי כי הכעס הוא פשוט רעל בשבילך.
היתה לי חוויה כזו שהייתי צריכה עזרה דחופה חד פעמית מההורים והם לא יכלו כי עוזרים לאחותי ובסוף היא הרשתה להם(כך הם אמרו בלי למצמץ ובלי לחשוב שזה מוזר) לבוא. הצלחתי לא להתעצבן מזה כי די ריחמתי על אנשים בני מעל 70 שצריכים רשות מאחותי לבוא לעזור לי באופן חד פעמי. עזרו, אני אומרת תודה וממשיכה הלאה. העובדה שרב הזמן אני מסתדרת בלעדיהם מאפשרת לי עצמאות וחופש, לא צריכה את "הטובות" שלהם.
מצאתי בייביסטר מקסימה- נערה, שהיא כמו אחות גדולה, מלאת אנרגיה. היא אומרת לי תודה ואני לה, יחסים חמים וקרובים. וזה אחרי שנים שלא רציתי לשלם על שירותי ביביסיטר זה נראה לי נורא ואיום כשיש משפחה שתמיד עדיף. היום אני חושבת ההיפך- טוב לצאת לעצמאות, לשלוט על החיים שלך, לא להיכנס למתחים מיותרים ולא לתת דין וחשבון. כשההורים שלי עזרו, הייתי צריכה להצדיק כל פעם למה אני צריכה את עזרתם, הרגשתי לא נעים לחזור ושלא יחשבו שחס וחלילה נהניתי ביציאה מהעבודה. עכשיו אני חוזרת חופשיה ובכיף גדול.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ים_ושמש* » 19 פברואר 2017, 23:00

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

תודה על התייחסותך. אין שיוויון בכל ומעולם לא היה, זה בסדר וקיבלתי. קשה לי עם האפליה של הנכדים, קשה לי לקבל שהם משקיעים יותר באחיינים אבל מספרים לעצמם ולי שזה לא ככה. קשה לי שכשביקשתי עזרה הם לא הגישו לי. נכון שאנחנו כולנו אנשים מבוגרים והם לא חייבים לי כלום אבל הם ההורים שלי וביקשתי מהם עזרה. התקשורת עם אחותי כנראה יותר טובה אבל לא משמעותית, היא תמיד הייתה יותר נזקקת ותמיד הם היו יותר מעורבים בחיים שלה בעוד אני יצאתי לעצמאות מוקדם.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פלוני_אלמונית* » 19 פברואר 2017, 14:50

ביקשתם מהם יותר איזון אבל הם מבחינתם מבקרים ״הרבה״ את ילדי ולא מוכנים לוותר על הפעם בשבוע אצל אחותי.
זאת בעיה שמסתכלים על ההורים ככאלה שצריכים לשמור על שיוויון בהכל גם אחרי שמתבגרים ולא מטופלים על-ידם. לפני שהם הורים, הם בני אדם לעצמם (כמוני וכמוך) ויש להם העדפות חברתיות משלהם.
אולי יותר נעים להם אצל אחותך? אולי התקשורת מקרבת יותר אצלה? אולי הם לא אוהבים להרגיש לא בסדר, שכועסים עליהם, שנוזפים בהם? מי כן אוהב?
אני מרדדת את התקשורת איתם כבר שנים, מאוד קונקרטית ומנומסת אבל לא משתפת בכלום..
לא נשמע לי כל-כך נעים לבוא לביקור במצב כזה. אני בטוחה שיש כאן שאלת הביצה והתרנגולת אבל, נכון לעכשיו, זה לא מזמין במיוחד.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ים_ושמש* » 19 פברואר 2017, 09:26

קשה לי ואני מתבשלת בכעס ועלבון. גם עם בושה והתסכול שלמרות שאני כבר מעל 40 וההורים מזדקנים, אני כועסת ונוטרת להם מאוד.
מקור הכעס הוא שבאופן מתמשך, לאורך כמעט עשר שנים כבר, הורי באים פעם בשבוע ועוזרים בטיפול בילדים לאחותי שגרה לא רחוק ממני (הם גרים שעה נסיעה מממני ומאחותי, אז עזרה שלהם זה להגיע לכמה שעות בצהריים) ולא מגיעים לבקר את ילדי באופן קבוע או יזום מצדם.
הכעס מתעצם כי לאורך השנים כן ניהלנו מספר שיחות קשות בהן ביקשתם מהם יותר איזון אבל הם מבחינתם מבקרים ״הרבה״ את ילדי ולא מוכנים לוותר על הפעם בשבוע אצל אחותי. האמת היא שהם לא מבקרים הרבה. אני עובדת בעבודה אינטנסיבית ונוסעת לשבוע לחו״ל פעם בחודשיים., בשבוע של נסיעה שלי אנחנו מבקשים והם כן באים לאחר צהריים אחד. חוץ מזה כלום, הם לא יוזמים כמעט בכלל ביקורים, גם לא ביום שהם אצל אחותי. היא ובן זוגה לא עובדים יותר שעות ממני ומבן זוגי.
הכעס מתעצם כי הנושא גרם למתח ביני לבין אחותי שהייתה חברה טובה וכעת אנחנו בקושי מדברות.
הכעס מתעצם כי כשאנחנו כולנו ביחד אני רואה כמה הם בקיאים בפרטים של היוםיום וכמה חוויות משותפות הם צוברים ביחד עם האחיינים וחושבת כמה הילדים שלי יכלו להינות מזה גם.
הכעס מתעצם כי זה נשען על רגשות חזקים מהילדות בה אני האחות החזקה והמסתדרת אבל שמדי פעם כועסת מאוד ודורשת צדק. הדרישות האלה בדרך כלל נענו בלגלוג. אז וגם היום, הם מכחישים את הצרכים שלי.
למרות שהילדים גדלו זה לא מרפה ממני.
הצורה שלי להתמודד זה להתנתק, אני מרדדת את התקשורת איתם כבר שנים, מאוד קונקרטית ומנומסת אבל לא משתפת בכלום.. אבל כל פעם שיש מפגש מחודש עם המשפחה (כמו שהיה אתמול) אני שוב קורסת לתחושות הרעות והכעס על זה שויתרו עלי.
אשמח לקרוא מחשבות שלכם

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אפרת* » 31 יולי 2015, 01:54

סליחה על ההתפרצות...
אוי, איך קשה לי....
גם אני אפרת, כותבת כאן בשמי רק בהקשרים לא אישיים (מפגשי חינוך ביתי בירושלים וכד'), כל דבר אישי נכתב בניק שאף אחד לא מקשר אלי....
חשוב לי לכתוב שאת זו לא אני...

בהצלחה עם הכעס.

יש לי שאלה אליך: אם הנושא עלה עם הפסיכולוגית, למה את שואלת כאן את כולנו - המון חכם ואנונימי שלא מכיר אותך - את דעתו, ולא ממשיכה לחשוב בקול רם עם הפסיכולוגית?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אפרת* » 28 יולי 2015, 16:54

עפרה תודה על תגובתך, אציין שבמשך חיי היו לי תמיד התפרצויות זעם על אמא שלי אבל לא ידעתי שהכעס נובע מהסיפור הזה אז לרוב כעסתי על עצמי על שאני רעה לאמא שלי סתם בלי פרופורציה אבל עכשיו שפתחתי מול הפסיכולוגית את הסיפור הזה פתאום "ירד לי האסימון" שזה מקור הכעס... אבל מדובר בסיפור ישן והכעס שאני מרגישה אין לו לאן לצאת כי אני לא רוצה לדבר איתה על הנושא הזה... ו"להעמיד אותה במקום" ולומר לה שאני כועסת עליה שהיא לא הגנה עלי... אבל אולי זה מה שאני צריכה לעשות?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי עפרה* » 28 יולי 2015, 16:09

אבל מה אני אמורה לישות עם הכעס הזה?
לדעתי כרגע כלום פשוט שאת מרגישה כעס אז לכעוס. מותר לך לכעוס. אין מה לבזבז אנרגיה על לנסות להדחיק או לבטל את מה שאת מרגישה.
הייתי מנסה שהרגש הלא פשוט הזה עולה לומר לעצמך "אני כועסת וזה בסדר" להתבונן ולקבל בשלב ראשון.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי דלעת* » 28 נובמבר 2011, 19:47

הי,
מה שלומך היום?

אני רוצה שהשמש תזרח לי קצת. אני רוצה לשמוח עד הסוף בשמחות שהחיים מזמנים לי.
אני מרגישה שמה שאת רוצה, זה מה שיהיה. לרצון שלך יש כוח חזק.

אני יודעת שאת יודעת, אבל מזכירה כי כולנו צריכים תזכורת - ביטוי של הרצון, בדיבור וגם בכתב, יוצר אפקט של מימוש.

מציעה, אם מתאים לך, לעשות רשימה של כל מה שאת רוצה, ולחזור על חלקים נבחרים מתוכה, או על כולה, כמה פעמים ביום

שיהיה ערב טוב,
ושאלוהים ישלח לך כוחות ואור

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אליהו_מחדרה* » 28 נובמבר 2011, 13:49

http://www.bkwsu.org/israel/what-we-do- ... he?[po]set language[/po]=he"בהרמא קומאריס"
אחד הקורסים-להתגבר על כעסים.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נועה_ברוך* » 28 נובמבר 2011, 07:48

בכי עוזר לפרק מלא עומס, והוא עדיף על כעס .
את יודעת. זה פשוט ברור שאת יודעת ואת אמיצה ובעלת כוחות של לביאה אם עשית את הדרך למקום שבו את היום.
נפילות לכעס וכאוס קורות, והן אולי עוד יקרו, הכי חשוב הוא שאת מחפשת את הדרך לצאת משם למקום טוב יותר.
קחי כל עזרה אפשרית ואל תישארי לבד עם הקושי!
ברגע שאת מוכנה לקבל תמיכה היא מגיעה.
חיבוק ליום שמח @}
ותחזרי לספר מה שלומך.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נהר_של_עצב* » 28 נובמבר 2011, 00:37

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

וואו, "הלכתי" לצחוק רגע ב"בושות של ילדים" ואני חוזרת ומוצאת את המילים שלכן - וחוזרת לבכות כמו שלא בכיתי כבר שנתיים.
ויודעת שפרחי באך יעזרו לי כמו שכבר עזרו בעבר, ויודעת שפסיכיאטר לילד שלי זה לא הדבר הנכון לעשות,ויודעת שיש אינסוף דרכים לצאת,ורק מתוך איבוד,שלא חשתי כשהצלתי אותנו מהנישואין שלי, פשוט לא מסוגלת לעשות צעד.
אני יודעת ש"הכי חשוך לפני עלות השחר"
אני רוצה שהשמש תזרח לי קצת. אני רוצה לשמוח עד הסוף בשמחות שהחיים מזמנים לי.
תודה על המילים,
עכשיו אני אלך לחפש מייקאפ למחר כדי שהעיניים ה"מפוצצות" בכי שלי לא יהיו שיחת היום על המדרכות...

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נועה_ברוך* » 27 נובמבר 2011, 23:58

נהר יקרה ליבי איתך. כשהרגשות הקשים משתלטים התהום היא גדולה ושחורה, ומתוך השחור את רואה את עצמך, ואת מבינה כי המצוקה דורשת עזרה ותמיכה.
ברגעים אלו את מתקשה לראות את הטוב שבך אך אני רואה אותו. רואה אותך קוראת לעזרה ובכך פועלת כדי לצאת מהלופ המושך אותך מטה.

אני מכירה את הלופ הזה, גם אני, בגירסה זו או אחרת, הייתי שם.
זה המקום לפנות לתמיכה ועדיף לא ווירטואלית. זה המקום להניח את הבושה בצד ואת הילדים קדימה ולהכריז - לא עוד! אני רוצה אחרת. אני יכולה אחרת.
ואת יכולה!!!!
העובדה שאת מזהה את "המפלצתית" מראה כי את מכירה את האחרת!
העובדה שאת מבקשת להפסיק את מסע האיימים מראה כי את מכירה ורוצה אחרת, מראה כי את אמיצה ומעיזה לשנות ולצאת מהסרט המוכר, אל עבר עתיד אחר.
הכאב, העצב והבושה מובילים אותך למקום שמבקש ריפוי. אלו הם חברייך לשעת צרה והם איתך למטרה טובה.
את תמצאי את הריפוי והשינוי, זהו תהליך מתמשך שצריך לבקש אותו. את מבקשת ואת גם תמצאי!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי דלעת* » 27 נובמבר 2011, 23:52

לנהר,
אני מקשיבה לך, ואשמח אם תמשיכי לכתוב.
העובדה שאת מסתכלת למציאות בעיניים היא גבורה גדולה, ויכולה להיות התחלה של ריפוי, גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי. יש דרך ארוכה, אבל אני מאמינה שאת על השביל.

אני חושבת שהדבר החשוב כרגע זה שתמצאי את הכוחות בתוכך לצאת מן השיתוק ולפנות לעזרה.
הנפש שלך לא עלובה. הנפש שלך גדולה ויפה. היא כרגע בחולשה, בסבל. אבל אני קוראת את מילותייך ומשתקפת לי דמות אישה מרשימה, אמיצה, בוגרת, חכמה, מאוד.

הרבה מהרגשות שתיארת מוכרים לי, ואולי לכן מילותייך נגעו בי עמוק. במקום כואב, שכרגע הוא לא המציאות שלי, אבל הוא קיים איפשהו בתוכי.
נסיבות החיים שלי הרבה יותר פשוטות משלך, ולכן אני מעריכה מאוד את עמידתך ואת התמודדותך, ואת הניסיון לגבור על השחור הזה ולהתחבר לאור ולאהבה.

אפשר לשאול, על איזו עזרה/טיפול חשבת?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי מיכל_בר* » 27 נובמבר 2011, 23:44

חיבוק גדול...
אני מקשיבה.
וגם קצת מזדהה.
בטח יש לצד החושך והעצב גם מקורות של אור, שאת אולי בוחרת כרגע להשאיר בצד.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נהר_של_עצב* » 27 נובמבר 2011, 23:21

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

ואני לא יכולה לסלוח לעצמי
ואני משתגעת מבפנים, לאט לאט, מאבדת את הקשר לעצמי, למי שהייתי פעם.
ואני יודעת שאני גורמת וכבר גרמתי לנזק בלתי הפיך לילדים שלי. ואני מפחדת שיקחו אותם ממני.
והקטן שלי, שהוא כולו אור ואהבה מחזיק מעמד עדיין ואוהב אותי עדיין ואני רוצה להקיף אותו בבועה ענקית כדי שכלום מזה לא יגע בו.
ואני רוצה לאסוף את שניהם, ומזוודה, ולברוח לארץ רחוקה ויודעת שלאן שאני לא אקח את שני האוצרות הכי גדולים שנתן לי אלוהים, אני לעולם לא אוכל לברוח מעצמי
וגם לא הם.

ואף פעם לא כתבתי את זה ואני כמעט ולא אומרת את זה.
ומבחוץ כולם רואים ש"קשה, אבל את אמא נהדרת ואת עושה כל מה שאת יכולה". ולא, אני לא.
אני כועסת ואני שונאת ואני רוצה למות מבושה על מה שקורה לי.
ןאני רוצה לצעוק "הצילו" ואני לא יכולה. אני מתביישת, אני מפחדת ואני לא עושה כלום.
כמה עלובה הנפש שלי? שלא יכולה להציל את עצמה ואת ההרחבות הקטנות והטהורות שיש לה?
אני רוצה להכנס למיטה ולישון.אני רוצה להעלם.
הלוואי שבאמת יכולתי. אבל אני יודעת שגם אם עכשיו היו מציעים לי לקחת שבוע חופש מהחיים שלי לא הייתי יכולה. לא הייתי מניחה. לא הייתי מעיזה...

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נהר_של_עצב* » 27 נובמבר 2011, 22:21

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אלוהים אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל....
מאבא היסטרי ואלים מילולית באופן הזוי?
משנות נישואין איומות בהן בעלי היה אלים מילולית ואז גם פיזית?
מגירושין נוסח קורסיקה עם ניידות משטרה שמוציאות אותי ואת ילדי הקטנים מהבית
או להגיע לפואנטה בה אני מפלצתית כלפי ילדי: צועקת וצורחת,מעליבה ומפחידה ולפעמים גם עושה דברים בכח פיזי מוגזם לחלוטין(לא מרביצה אבל לוקחת ילד ביד בעוצמה), והגדול שלי שמטמוטט רגשית ולא שולט בעצמו ונהיה ממש מסוכן לעצמו ולאחרים?
ואני יודעת שאני צריכה טיפול ואני יודעת שהטיפול שבני מקבל כנראה אינו עוזר ברמה הקריטית (כי אני בטוחה שאומנות זה דבר טיפולי!)
ואני משותקת...
ואני שונאת את עצמי...
ואני פוחדת ממה יקרה אם....
ואני עצובה.
כל כך עצובה שלפעמים אני מדמיינת מה יקרה אם אני אמות ומי יטפל בילדים ואיפה הם יהיו...
ואני ילדה גדולה כבר,יודעת שהגענו הנה לבד ונלך את הדרך הזאת, עם מלווים- לבד,ועדיין -
אני כל כך לבד

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי סאלי_תדמור* » 21 נובמבר 2011, 00:34

הבעיה: אני גרה בעיירה קטנטונת בארה"ב.
זה מצחיק, כי השם שלך הוא 'נמצאת בסביבה' :-)

יש ל התמקדות הרבה מה להציע לגבי כעס אחרי הרבה מאוד שנים בתחום של עבודה עצמית מסוגים שונים, הנושא של כעס (וחברו הטוב, חוסר הסבלנות) היה אחד הנושאים שהכי לא הצלחתי לעבוד עליהם באמצעים הרגילים (כלומר המילוליים-מחשבתיים). היתה לי תחושה שאני צריכה לחפש בכוון אחר, והיתה לי תחושה שזה צריך להיות עם הגוף. וברגע שלמדתי טיפונת על התמקדות, מיד הבנתי שזה מה שחיפשתי. וזה מאוד מאוד עזר לי בתחום.

עוד יתרון של 'התמקדות' הוא שבהחלט אפשר לתרגל אותה עצמאית. אם כי התרגול בזוג הוא נפלא. ואפשר לעשות את התרגול בסקייפ (או בטלפון). אני יודעת שזה מוזר מאוד, אבל מנסיון - מתרגלים לזה פשוט מיד. אפשר גם ללמוד את זה בקורסים טלפוניים או בסקייפ, או מספרים. הנה כמה מילים שכתבתי על כל הדרכים להתחיל התמקדות ושם בתחתית יש לינק לאתר של אן-וייזר קורנל שיש לה קורסים טלפונים באנגלית. היא ממש מעולה.

כל העניין של התמקדות (כפי שאני רואה את זה) הוא להפוך לעצמאי רגשית. לא להיות תלוי רגשית וכלכלית במטפל או מאמן. ככה שגם אם בהתחלה משלמים על הלימוד, אפשר מהר מאוד (קורס בסיסי) להגיע לרמה שמתרגלים את זה עם שותפים בחופשיות, בהדדיות ובחינם, וגם לבד.

לגבי מה ששאלת,
האם השימוש בטכניקת המדיטציה מסייעת ב'זמן אמת', בעת התקף הזעם ממש , או שיש בה כדי לקדם אותנו למן מצב כללי של שקט ורוגע שמונע מראש את הכעס
גם וגם. אמנם ברגע האמת אי אפשר ממש לעשות מדיטציה (אני חושבת...) אבל אפשר לשחזר משהו מן הרוגע הזה. וזה עוזר.

בהצלחה |L|

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נמצאת_בסביבה* » 20 נובמבר 2011, 23:27

ממליצה לעבודהעם כעס את הנאו הומנולוגיה

הבעיה: אני גרה בעיירה קטנטונת בארה"ב, לא נוהגת ועם תינוק בן שנה וחצי בבית, ולכן מחפשת מחפשת דרכים לטיפול בכעס ובעצבנות שניתן ללמוד וליישם בעבודה עצמאית. ממה שקראתי הבנתי שהנאו הומנולוגיה נעשית בלווי מטפל במסגרת של סדנה, האמנם כך?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי לירי_יער* » 19 נובמבר 2011, 20:56

ממליצה לעבודהעם כעס את הנאו הומנולוגיה
גללי אולי תתחברי

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נמצאת_בסביבה* » 19 נובמבר 2011, 20:31

למי שהמליצו על מדיטציה כאמצעי להתמודדות עם כעס ועם התקפי זעם אודה על ההתייחסות, האם השימוש בטכניקת המדיטציה מסייעת ב'זמן אמת', בעת התקף הזעם ממש , או שיש בה כדי לקדם אותנו למן מצב כללי של שקט ורוגע שמונע מראש את הכעס, וממילא את התפרצויות הזעם?
אגב, דף מרגש חשוב ומומלץ לכולם.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אמא_נורמלית* » 05 אפריל 2010, 23:02

_אני רוצה להיות נינוחה באימהות שלי. כמו כל מיני נשים שבעליל אינן אני
הנשים הללו כועסות, צועקות, מתרגזות, מאבדות שליטה. אנחנו פשוט לא עושות את זה ליד אחרים
אני כועסת. לפעמים יוצאים לי מהפה דברים .... אלליקה
ועדיין הרבה פעמים אני נתפסת כאמא רגועה, מכילה, סבלנית.(אני גם כזו)
קרה שאמהות אמרו לי שהן רוצות להיות " רגועות כמוני" (במקרים כאלו אני מסובבת את הראש לראות אולי מאחורי עומדת איזו אמא רגועה)._

איי קרמבה. בדיוק ככה.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי באופן_לייט* » 05 אפריל 2010, 22:28

גלמונית.
דעי שקראתי. אינך לבד.

אני רוצה להיות נינוחה באימהות שלי. כמו כל מיני נשים שבעליל אינן אני
הנשים הללו כועסות, צועקות, מתרגזות, מאבדות שליטה. אנחנו פשוט לא עושות את זה ליד אחרים :-D

אני כועסת. לפעמים יוצאים לי מהפה דברים .... אלליקה
ועדיין הרבה פעמים אני נתפסת כאמא רגועה, מכילה, סבלנית.(אני גם כזו)
קרה שאמהות אמרו לי שהן רוצות להיות " רגועות כמוני" (במקרים כאלו אני מסובבת את הראש לראות אולי מאחורי עומדת איזו אמא רגועה).

גם בדף הזה - יש את כל האמהות שמדברות על הכעס ותוכלי למצוא המון דפים פה
אמא אמא מפלצת הותיק
ואת הדף החדש שמתגלגל עכשיו ב מה חדש
ובטח יש עוד רבים
צריך לטפל בכעס הזה אבל זכרי שאינך לבד.
גם האמהות הרגועות - שאנטיות - באופניות- מאבדות את זה לפעמים

אביב שמח

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי גלמונית* » 05 אפריל 2010, 04:04

איזה דף חשוב! ועוד לא קראתי את כולו. כל חיי חשבתי שבעקבות ההיסטריות והצעקות של אמא שלי בילדותי אני מחוסרת את היכולת לכעוס. לא כעסתי על כלום ועל אף אחד.
עד שנולדו ילדיי.
כמה מכוער הכעס שלי. כמה מזכיר לי את כל מה שאני שונאת.
כמה אני חסרת אונים מולו.
בדיוק כמו בילדותי מול הכעס של אמא שלי.
אותו הוואקום.
כמה אני מתפללת שיעזוב אותי. זאת כנראה לא התפילה הנכונה. אולי התפילה הנכונה היא לראות אותו במלואו. להתבונן בו.
אני רוצה להיות נינוחה באימהות שלי. כמו כל מיני נשים שבעליל אינן אני :-(

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי דובון_אכפת_לי* » 06 אוקטובר 2009, 08:58

תודה
תודה,שמחה עם כל מה שכתבתם.
עכשיו,כשעברו כמה ימים,המחזור הקשה והתקוע שהיה לי סוף סוף הרפה ממני ואיתו הכעס השתחרר,
קצת התחלף ברגשי אשם ובעצב,אבל עכשיו אני מצליחה לעבוד על זה, לקבל עצות,להקשיב ולהתחיל להשתמש בהן
התחלתי להתבונן בכעס שלי והבנתי שכשהוא מתחיל לבעור בתוכי זאת פשוט מלחמת שליטה ביני לבינו:
לא תמיד יש לי את זכות הבחירה,לפעמים הוא בוחר בשבילי ויוצא החוצה כמו סערה,פוגע בכל מי שנמצא בסביבה- אסון טבע...
ואני כמובן האשמה,כי הוא יצא מתוכי,כך הוא פוגע גם בי.
כשהמקרה הוא מתון יותר,יש לי את זכות הבחירה-
אני יכולה לבחור בדרך הקלה ,כביכול, שהיא לאפשר לכל הכעס הזה לצאת החוצה,בבחירה זו המחיר כבד אבל יש
איזשהו שחרור "הנה,הוצאתי את המפלצת החוצה",תמיד אצטער על בחירה זו,זה כישלון בשבילי,כמו התמכרות (בחרתי
לעשן עוד סיגריה ברגע קשה, למרות שהבטחתי שלא אעשה את זה)
ואני יכולה להצליח ולבחור בדרך הגבוהה יותר והיא לתת לכעס יד,לנשום עמוק (למרות קשיי הנשימה...) ויחד איתו לצאת פיזית מהסיטואציה
העבודה שלי היא לזהות את הסיטואציה לפני שהסערה מתחילה ולהצליח להתעלות מעליה,למרות שבאותו רגע
כל מה שבא לי זה לריב עם כל מי שנמצא סביבי,לשלוט,לחצות גבולות ולהתפרץ.
לא קל להגיד "לא" לכל זה אבל אני עקשנית וחזקה מזה ואחרי כל סערה הרצון לא להיות שם חזק יותר,
מרגיש לי ממש כמו התמכרות לכל דבר,אני רוצה לראות את זה כאתגר ואז אני משתחררת מתחושת הקורבנות
זה הופך את כל הסיטואציה לחיובית,לעוד שיעור שאצליח לעבור וכוח הרצון להצליח להתמודד עם זה מתחזק.
בשמת,אני חושבת שיש קשר לתזונה,כמו שאת אומרת-לא רק,אבל מה שאני מכניסה לגוף יכול להזין את הכעס או להרגיע אותו.
אני אחרי תקופת ניקוי תזונתי, שבה בקושי נגעתי בסוכר וקמח כלשהם ועכשיו כשסיימתי אני קצת מרשה לעצמי יותר...כנראה שההשפעות עליי יותר משמעותיות
ממה שחשבתי,אולי זה מה שהצית את הסערה הגדולה.
חזרתי ליומן,החבר הכי טוב,נזכרתי כמה הוא עוזר לי להבין,לשחרר ולחקור

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי גם_כעוסה* » 05 אוקטובר 2009, 22:49

תודה
עכשיו אני מתחילה להבין את התמיכה שאנשים מקבלים כאן באתר.
שאני יכולה לשתף ולשאול ולקבל תגובה והקשבה ותשובות מענינות.

אני מרגישה שזה כמעט בשל עבורי להתחיל להתבונן בכעס שלי.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי בשמת_א* » 05 אוקטובר 2009, 11:53

בקשר להצעה של בשמת א האם מישהו יודע על הקשר בין המאכלים שצוינו לבין תחושות הזעם והתפרצויות הכעס?
ניצן אמ וגם טלי מא, אם הן יבקרו בדף הזה (-:

וכמובן, כדאי לקרוא את כל הדף הזה מראשיתו, כי הוא עתיר עצות.
אני, אגב, לא אמרתי שזה מקור הכעס.
אני רק הצעתי ניסוי, מפני שלמדתי שאצל הרבה מאוד מאיתנו זה קשור בגורמי התזונה האלה. במחשבה שניה, היום אני לא ממש בטוחה אם אפשר לקשר "סוכר" ו"קמח מעובד" עם "תזונה" P-:

הגדרות:
קמח מעובד - קמח שקנית טחון בשקית, או קמח שנמצא בתוך מוצר מעובד שקנית, כגון לחם, עוגה, או כל מוצר אחר שמכיל קמח כאחד המרכיבים שלו.
בניגוד לקמח שטחנת עכשיו בבית בעצמך מגרגרים כלשהם. למשל, היו לך גרגרי חיטה, טחנת אותם במטחנת קפה, והכנת מזה משהו על המקום. הרבה אנשים גילו, שהתגובה של גופם לסוג הזה של קמח שונה שינוי מהותי מהתגובה לקמח מעובד.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פעםכעסתי* » 05 אוקטובר 2009, 07:58

ביקרתי בדף הזה בעבר, וקיבלתי ממנו עצות ובכלל מן האתר.
העצה הכי טובה שקיבלתי כאן היא להתבונן על הכעס. ממש לחקור אותו.
ניהלתי יומן. גיליתי המון דברים על הכעס שלי - שמאפיין את הכעס שלי.
גיליתי שזה קורה בעיקר פעמיים בחודש (בביוץ ויומיים לפני הוסת).
גיליתי שקצת לפני יש לי תאווה מטורפת לסוכר ופחמימות - וכשאני עושה צומות של המרכיבים האלו - אני אדם אחר לגמרי.
גיליתי שכשאני במצב של חוסר אונים זה מצית את הכעס ובשילוב של סוכרים וביוץ/מחזור זה מגיע לרמות מטורפות.
גיליתי שאם אני נחה בצהריים בימיים האלו - זה עוזר לי מאוד.
גיליתי שעבודות יד מאוד מרגיעות אותי - ולכן תמיד יש לי משהו זמן למקרה שאני מרגישה שזה עומד להתפרץ.
גיליתי שכשאני עושה משהו שאני חושבת שלא צריך לעשות אותו - זה מצית את הכעס. בעיקר אם "מכריחים" אותי מבחוץ לעשות זאת - ואז הזעם בא על הילדים.
גיליתי שאפשר להיות אדם אחר - לאט לאט לאט לאט.
למרות שאולי חלק ממה שגיליתי מאפיין אולי כעס של הרבה אנשים - גיליתי שלא משנה כמה שאני אקרא על זה - רק אני יכולה לגלות את המרכיבים של הכעס שלי - ולאט לאט לפרק אותם.
גיליתי בדרך הזו - מהי הקשבה אמיתית לגוף ומתוך ההקשבה בא הכבוד האמיתי לגוף ומתוך זה מגיעה השלווה.
אני מדברת על שלווה אמיתית - לא שאני לא מתפרצת לפעמים - אבל אין מה להשוות.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי גם_כעוסה* » 05 אוקטובר 2009, 00:45

דובון אכפת לי- כל מה שכתבת זה ממש כאילו אני .
כעס משפחתי שצף ועולה-התקפי זעם לפני מחזור-בדידות-קורבנות-אשמה....

בקשר להצעה של בשמת א האם מישהו יודע על הקשר בין המאכלים שצוינו לבין תחושות הזעם והתפרצויות הכעס?
לי באופן אישי מאד קשה להימנע ממאכלים נטולי סוכר וקמח,כי זה כ"כ מנחם אותי במצבים כאלו קשים....

האמת? אני כבר תקופה ארוכה מחפשת מרפא ותמיכה להתקפי הזעם הללו, לפני מחזור אני משתוללת, לא נרדמת והאור החזק של הירח המלא בחוץ כאילו נעוץ בי,לא מרפה.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי בשמת_א* » 04 אוקטובר 2009, 00:01

דובון איכפת לי, את אוכלת לחם? דברים שעשויים מקמח? סוכרים מסוגים שונים?
יש אפשרות שמה שאת מתארת הוא גם (לא רק אלא גם) תגובה שקשורה לתזונה שלך.

אם התשובה היא כן, אז איך נראית לך ההצעה לא לגעת במשך שבוע שלם בשום דבר שמכיל קמח (כלשהו: קמח חיטה, קמח שיפון, קמח תירס, קמח אורז, קמח תפוחי אדמה...) ובשום דבר שמכיל סוכר? (הכוונה לסוכרים שהם לא חלק מהמזון עצמו, כלומר, לא ירק או פרי גולמי, אלא: סוכר לבן, סוכר חום, דבש, סילאן, סירופ מייפל וכדומה, וכל דבר שמכיל אותם, לא משנה באיזו כמות)

ההצעה שלי אומרת: לבדוק, ולראות אם את מרגישה איזשהו שינוי שקשור לכעסים.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי דובון_אכפת_לי* » 29 ספטמבר 2009, 14:09

כמה כעס יש בי! אני צריכה סדנאת כעס,בחיי, סדנא אינטנסיבית שמתמקדת רק בכעס
אני חושבת שבכל אחד יש כמות כעס אחרת בהתאם למה שעבר בחיים ולאיך שלימדו אותו להתנהג ואולי זה גם בגנים שלנו (?)
גדלתי עם אבא כועס,לחוץ,עצבני,תוקפני,אגרסיבי,בוטה,חסר כבוד לזולת,ביקורתי! ועם זאת כשהוא לא כל זה הוא מאוד חם ואוהב...אבל זה כבר לא עוזר ולא משנה
להפך,לא רוצה את הנשיקות והחיבוקים ממנו,אחרי שהוא שכח איך התנהג! הוא מגעיל אותי!
אני בתקופת ריפוי ממנו והכל צף ועולה,זה כל כך קשה,אני חולמת עליו וקמה כל כך כעוסה, אני חושבת עליו הרבה ולא רוצה לדבר איתו בחיים
יש לי רשימת "מה הוא עשה לי לא בסדר בילדות" שרצה לי בראש כל היום ואני לא רוצה שהוא יבלה הרבה עם הבת שלי כדי שלא יתנהג
גם איתה בדרכים המעוותות שבהן הוא רואה את החיים והיא מתה עליו... כי כמו שאמרתי הוא מאוד חם ואוהב ומעניק לה, אבל זה עובר לו
באיזשהוא שלב, אני רואה את זה עם האחייניות שלי,שהיו באותם יחסים כשהיו קטנות ועכשיו הוא מתווכח איתן ומציק להן כמו ילד
אני מרגישה שיש בי מטענים עצומים של כעס שיוצאים בתקופות קשות,לפני מחזור וכו' וזה לא מאפשר לי לגדול ולצמוח ולטפל בעצמי בתחומים אחרים
וכמובן פוגע בבן זוגי ובבת שלי,אני יכולה להרוס לנו ימים שלמים,
כשאני מתנהגת כמוהו אני כועסת על עצמי יותר (כן,אני יודעת שקבלה עצמית תועיל מאוד ורוב הזמן אני באמת חושבת שאני מקבלת
את עצמי) אבל כשמגיע התקף זעם זה כמו הר געש,פתאום משהו מצית את האש שבוערת בי ובשניה אני מרגישה משוגעת,לא אכפת
לי מי נמצא סביבי,אני יכולה לצעוק ללא גבולות ולהעצים דברים קטנים,לכעוס על שטויות בחוסר הגיון
באותם רגעים אין מצב לנשום,לחשוב,להתנהג בהגיון ובקבלה או לעשות מדיטציות (ועשיתי ויפאסנה,לי אישית זה לא הועיל בנושא הכעס) ואני רק
חוטפת בפרצוף את התסכול והאכזבה שלי מעצמי אחרי שזה עובר
אני מרגישה שאני הורסת את כל הדרך הארוכה שאני עושה כדי להתפתח
אני מרגישה שזה לא שייך אליי ומרגישה כאילו יש גוף זר בתוך הגוף שלי שהשתלט עליי ושצריך להוציא בניתוח.
בימים האחרונים בגלל שאני לפני מחזור ובגלל הטיפול שעברתי מפלס העצבים גבוה,אפילו הבן זוג שלי
לקח צעד גדול אחורה (אני יכולה להבין אותו,זה סיוט שכל הזמן כועסים עליך אבל מה לעשות?איך לא לכעוס?)
ואני מרגישה לבד במערכה מול צבא הכעס,זה מקום שבו לא מתחשק להפגש עם אף אחד
ולא בא לדבר על זה עם החברות הטובות ביותר,המאמצים לא להוציא על הבת שלי עצומים,הבדידות,תחושת הקורבנות,האשמה
וכמה שחשבתי שאני חזקה... מתביישת בי
ואני יודעת! אני יודעת שדווקא עכשיו אני צריכה הכי לאהוב את עצמי,לחבק את עצמי ולתמוך בעצמי,מי אם לא אני???
ובכל זאת אני מטיחה בעצמי וגם קצת כועסת עליו שהוא לא משמש לי כמשענת,שאוכל להרגיש שמישהו אוהב
אותי למרות שיש בי גם את הכעס הזה
)-:

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי מרב* » 09 מאי 2009, 19:29

כל ה-ה-ס-ב-ר-י-ם לש-כ-ל לא עוזרים. לא לי לפחות.
צריך משהו פרקטי... משהו אמיתי...
במילה אחת- ימימה
במשפט אחד- לכי תלמדי ימימה
תכתבי בגוגל, ויש באתר פריסה של כל המדריכים בכל בארץ.
תנסי. מה כבר יכול להיות? מקסימום יהיה מדהים.....

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אניצ'ה* » 09 מאי 2009, 01:09

מצטרפת בחום להמלצה על ויפאסנה - אני גדלתי עם אלימות פיזית וכל חיי פחדתי מאד שאתנהג כך לילדיי - אני חשה כי בזכות מדיטציית ויפאסנה התמוססו שכבות אדירות של זעם וכאב וכיום אין בי בד"כ כל רגש כזה כלפי הילדים, וכשהוא עולה יש לי כלי חזק להתבונן בו - ויפאסנה עזרה לי גם בתחומים רבים אחרים, ובעצם בכל תחום

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אהבה_טהורה* » 02 מרץ 2008, 11:10

מקסים ומדהים! תודה גם ממני!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי בשמת_א* » 01 מרץ 2008, 10:52

יכולה למצוא 5-10 ד' בלבד. תרגיל שנקרא: "החזרת כוחות".
מקסים ומדהים! תודה {@ גם ממני!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ידי_אור* » 01 מרץ 2008, 01:02

הבכורה שלי ככה. כועסת. ברור לי שרוב הזמן היא כועסת עלי. ברור לי שזה לא משהו שעשיתי או לא עשיתי, ברור לי שמה שלא יהיה - יש בה כעס, ואני מטרה מאוד נוחה וקרובה. עצוב לי נורא שככה מתוך הגדרה אני מטרה לכל כך הרבה רגשות שליליים. לא רוצה בעוד עשר-עשרים-שלושים שנה להפוך לדמות האמא המעצבנת, זו שכל מה שהיא אומרת לא רלוונטי, כל מה שהיא עושה - נלעג, וכל מה שהיא לובשת - don't get me started. כי כשעוינים אותי ככה, כשכועסים עלי ככה, אני נסוגה לקונכיה. זו לא הדרך ליצור תקשורת בין אמא ובת, כשאמא כל הזמן מחפשת מהיכן תגיע המכה הבאה ואיך להתגונן ממנה.

ברור לך כי בתך משליכה עלייך את כעסה...יש לי תרגיל מצוין.
יכולה למצוא 5-10 ד' בלבד. תרגיל שנקרא: "החזרת כוחות".
עיצמי עינייך. דמייני כי את ובתך יושבות זו מול זו.
את מבקשת להחזיר לה את האנרגיה שלה. באופן שרירותי תצא מגופך (מאחת הצ'אקרות) קרן אור ישירות אליה עד שתפסיק מעצמה. ואז מבקשת את ממנה בחזרה את כוחותייך (כלומר: את האנרגיה שלך...) ושוב מגופה יוצאת קרן אור
ישירות אלייך (ייתכן כי יצאו ממספר צ'אקרות...) עד שנפסקת מאליה.

כיון שאנו חיים כיחידה אחת, כתא משפחתי אחד, האנרגיות שלנו נוטות להתערבב... ואז קורה שאחד נושא את כעסו של האחר, השניה נושאת את דכאונה של אחותה וכן הלאה.

בכל פעם שיהיה לך עימות עם כל מי שזה לא יהיה, תוכלי להשתמש בתרגיל זה ולזמן אותו אלייך.

מתנה לחיים.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אלמונית_על_מונית* » 28 פברואר 2008, 14:57

אני חושבת שתמיד כשכועסים זה טוב מאוד לכעוס, ולא לנסות להרגיש משהו אחר במקום.
החיים מכעיסים לעיתים קרובות, וצריך לכעוס!
אם כועסים על ילד ואם כועסים על בני משפחה או על קולגות ומפגינים את הכעס- זה עשוי להביא לשינוי בהתנהגות שלהם. אם לא מפגינים כלום, כלום לא יקרה. אם עושים מדיטציה ומשכנעים את עצמנו שאנחנו לא באמת כועסים- לא נצליח לשפר את המצב. כעס זה אנרגיה שמביאה שינוי.

אבל, אני חייבת לסייג את דבריי. כל זה נכון במינונים מסויימים, כמובן. כשמרגישים כעס כל הזמן או כשמוציאים כל הזמן כעס החוצה בצורת אלימות, או שומרים אותו כל הזמן פנימה בצורת מרירות, זה עלול להיות בעייתי, ואז בהחלט אפשר להעזר במדיטציה ושאר תרגילים שיכולים לפרק את הכעס המיותר.

עדיין, לא כל כעס הוא מיותר. כעס מניע לפעולה, וזה מהותי.

אלמלא אנשים שפעלו בגלל דברים שהכעיסו אותם, לא היו היום ארגוני צדקה, ארגוני מתנדבים, ואפילו לא חברי כנסת או סתם פוליטיקאים (אם כי, לפעמים מה שמוביל את אלה הוא הרצון לרפד לעצמם את החיים בנעימות המירבית, ולאו דווקא כעס על עוולות).

גם לכעוס על ילדים צריך. כי כשהם יגדלו הם יתקלו במצבים שבהם יכעסו עליהם- ואם זאת תהיה חווייה חדשה בשבילם יהיה להם הרבה יותר קשה. מצד שני, בגלל שהמבוגר תמיד חזק מהילד, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה שכלית, צריך להוציא את הכעס על הילד באופן אחראי. בראש ובראשונה, לדעתי, ללא אלימות פיזית. אני נגד עונשים פיזיים. חונכתי ללא עונשים פיזיים כלל, ואני אחד האנשים היותר ממושמעים שאני מכירה (הן משמעת פנימית והן חיצונית). מצד שלישי, גם לצעוק על הילד כל הזמן זה לא תמיד השיטה הכי יעילה לחינוך. צריך לדעת לאזן, ולפעמים, צריך לצעוק ולתת ביטוי לכעס. זה משחרר.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי הייתי_במצבך* » 28 פברואר 2008, 13:00

התחלתי ללכת לשיעורי ימימה לימודי ימימה ויש בכל עיר.
אצל ימימה קוראים לכעס ולתחושות הנלוות עומס, ולומדים איך לא לתת לעומס להשתלט, נותנים לך כלים איך להתקרב אל עצמך, איך לעצור לפני הסערה, בנייה פנימית דרך הבנות, חשיבה הכרתית.
לימודים של פעם בשבוע בקבוצה (המשמשת גם כקבוצת תמיכה), בערב או בבוקר, לא יקר, בנות לבד ובנים לבד (כי העבודה קצת שונה). יש ברשת שיעור מבוא לימימה עם גיל
http://www.shemayisrael.com/shorashim/m ... ly-gil.wmv
ממליצה לך להקשיב, כבר המבוא שינה אצלי הכל ותרם לי המון. זה יראה לך מוזר כי גיל הוא דתי עם זקן אבל אין קשר לדת, ימימה מתאים לכולם ויש גם מדריכות חילוניות.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ידי_אור* » 27 פברואר 2008, 23:09

מ ד ה י ם !!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי יער_ה* » 26 פברואר 2008, 19:43

תראו מה בשמת א המדהימה כתבה בדף תחזוקת בעל

_לראות אותו כאדם שלם, במקום להתמקד בהתנהגות האחת (כל פעם התנהגות אחת blink ) המכעיסה.
הפטנט שלמדתי לפני הרבה שנים היה: להתבונן בו כאילו מרחוק, ולהקפיד לראות את כולו.
כי אם תשימו לב, כשעולים רגשות כמו כעס, פחד, חרדה, כאב וכדומה בהקשר של מישהו, מתברר (אני מסתמכת פה על מחקרי פרצפציה שנעשו על בני אדם) שהרגשות הקשים כרוכים בראייה חלקית של גוף האדם הקשור באותו פחד.
לדוגמא:
אני ילד, ושברתי כוס במטבח. אמא נכנסת למטבח. נגיד שאני מפחד מאמא, כי מנסיוני היא תצעק עלי ותרביץ לי בגלל הכוס. אז אני אראה רק את הבטן של אמא או רק את היד של אמא. אני לא אראה את אמא "כולה".
אני אמא, והילד שלי שבר עכשיו כוס במטבח. אני נכנסת למטבח. נגיד שאני כועסת על הילד, כי "אלף פעמים אמרתי לו" להיזהר עם הכוסות האלה. אז אני אראה רק את האף של הילד, או את כפות הרגליים שלו. אני לא אראה את הילד "כולו".

אם אני אעצור את עצמי, ודבר ראשון אתפוס מרחק ראייה (עוברים למין הסתכלות כזאת שבה כאילו תופסים מרחק מהאדם השני ורואים אותו כאילו דרך עדשה של מצלמה כאשר אנחנו מנסים לתפוס את כולו בתמונה) - ואסתכל בילד כולו ובאופן מכוון לא בחלק מגופו, מה יקרה?

יקרה שאני אראה מולי ילד קטן מפוחד ועצוב, בגלל ששבר הרגע כוס והוא מפחד מהתגובה שלי.

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אראה "ילד קטן מפוחד ועצוב" - ולא כוס שבורה או משהו שנעשה "נגדי".

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אגיב לילד "קטן מפוחד ועצוב".
וזאת האהבה.
וזאת החמלה.
וזה תמיד עדיף על ראיית הכוס השבורה.
ולזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אנשים יותר חשובים מחפצים"._

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי יער_ה* » 26 פברואר 2008, 18:22

זו לא הדרך ליצור תקשורת בין אמא ובת, כשאמא כל הזמן מחפשת מהיכן תגיע המכה הבאה ואיך להתגונן ממנה.
אצלי זה היה להיפך.. אבל זה כבר דיון לדף אחר

ואין לי רעיון פרקטי :-(

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אמא_אינקובטור* » 26 פברואר 2008, 17:32

לגבי מקור הכעס אכתוב על כך בהמשך.. הבכורה שלי ככה. כועסת. ברור לי שרוב הזמן היא כועסת עלי. ברור לי שזה לא משהו שעשיתי או לא עשיתי, ברור לי שמה שלא יהיה - יש בה כעס, ואני מטרה מאוד נוחה וקרובה. עצוב לי נורא שככה מתוך הגדרה אני מטרה לכל כך הרבה רגשות שליליים. לא רוצה בעוד עשר-עשרים-שלושים שנה להפוך לדמות האמא המעצבנת, זו שכל מה שהיא אומרת לא רלוונטי, כל מה שהיא עושה - נלעג, וכל מה שהיא לובשת - don't get me started. כי כשעוינים אותי ככה, כשכועסים עלי ככה, אני נסוגה לקונכיה. זו לא הדרך ליצור תקשורת בין אמא ובת, כשאמא כל הזמן מחפשת מהיכן תגיע המכה הבאה ואיך להתגונן ממנה.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ידי_אור* » 26 פברואר 2008, 16:53

יערה שלמה, הזכרת לי שבאחד מהקורסים כשלמדתי הילינג, קיבלנו מסכה לבנה חסרת הבעה, בעזרתה, היה עלינו להביע רגש (לפי מה שיצא לנו..)
כמובן שיצא לי להביע כעס, כמה צפוי..(לא מאמינה במקריות. מקרה = ה' רקם)
זו היתה חוויה מדהימה ועוצמתית. הצלחתי להבהיל את עצמי מעוצמת הכעס שיצא מתוכי...

לגבי מקור הכעס אכתוב על כך בהמשך..

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נורית_מאור_שביט* » 26 פברואר 2008, 14:45

נורית, ספרי עוד בבקשה?
אוי, אני כל כך כועסת שאני לא יכולה...סת-ם (-:

מותשת.
אחזור לכוחותיי, אתפנה ואכתוב (בעוד שנה שנתיים...).

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי יער_ה* » 26 פברואר 2008, 00:46

ידי אור רוצה לשמוע!
את יודעת, אני גם חשבתי הרבה שנים על שק איגרוף, אבל זה לא קרה.

מה שכן, חוויה חיובית ומשחררת לגבי כעס - הייתי בסדנא שכיסו לנו את העיניים וכיסינו את הידיים עם כפפות. עכשיו יכלנו להרביץ (לא זוכרת למה בדיוק) ולקרוע ספרי טלפונים ולהשתולל. היו שם מעין מדריכים שהשגיחו עלינו אבל כל אחד היה בתוך העולם שלו. אפשר היה גם לצעוק. חברה שלי היתה שם ובאה ולחשה לי באוזן אנשים שהיא ידעה שאני כועסת עליהם, כמה טוב היה שהיא היתה שם..
ובסוף, עדיין עם עיניים עצומות, בא אליך מישהו/י ומלטף לך את הפנים, במשך דקות ארוכות. אתה אהוב ונאהב למרות הכעס. איזה תובנות מדהימות.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ידי_אור* » 26 פברואר 2008, 00:32

מקור הכעס קשור בצ'אקרת הלב...


אם תרצי פירוט אשמח להשיב בהמשך..

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ידי_אור* » 26 פברואר 2008, 00:23

כעס ואני חברים מזה זמן רב...פעם, כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לחדר של אח שלי ו"נכנסת" בשק איגרוף שהיה תלוי לו במרכז החדר...
היום אני משתדלת להזכיר לעצמי לנשום, לתת מקום, ולמצוא דרכים יצירתיות לפרוק את הזעם...
רכיבה על אופניים, ים, והרבה חמלה וסליחה...

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי יער_ה* » 25 פברואר 2008, 21:00

זו אני ממקודם.. למדתי רייקי שיכול להיות מאוד מדיטטבי לפעמים, ולמדתי לנשום (יותר נכון, לחבר את הנשימות), ראי כאן נשימה מעגלית. שלפעמים פשוט משחרר אותך או מאוד מרגיע.
אבל ברגעים של זעם כמו שאני מתארת, קשה קשה קשה לנשום ולהיות מודע, אפילו דבר פשוט כמו להרחיק את עצמך מהסיטואציה - הופך להר.

נורית, ספרי עוד בבקשה?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נורית_מאור_שביט* » 25 פברואר 2008, 20:06

לאחרונה שמעתי על אורה גולן שמטפלת במוח אחד ומשלבת דברים נוספים.
שמעתי על גדולתה כבר לפני זמן רב, אבל ספציפית לעניני כעס שמעתי לאחרונה.
הבנתי שניתן במספר מועט יחסית של מפגשים לטפל יסודית בענייני הכעס - מקורו - ולשחררו מהמקור.

בהכירי את השיטה (הייתי בטיפול במשך שנה וחצי, ולמדתי מעט גם תקופה דומה), זה נראה לי בהחלט משהו אפשרי.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי גם_אני_כועסת* » 25 פברואר 2008, 18:54

למדתי כמה שיטות טיפול שמאוד עוזרות, ואני יותר יודעת לשלוט בעצמי
איזה?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי גם_אני* » 25 פברואר 2008, 15:50

מאז שאני מכירה את עצמי יש בי זעם והרבה כעס. כשהייתי קטנה הייתי מרביצה.. אני עדיין יודעת לצעוק צעקות איומות ולצערי גם בן הזוג סבל.
הכעס ירד, הזעם פוחת, אבל יש ימים של זעם נוראי. למדתי כמה שיטות טיפול שמאוד עוזרות, ואני יותר יודעת לשלוט בעצמי, אבל כשהזעם משתלט - אני רוצה להוציא אותו, ואני לא יודעת איך. אני מרגישה שאני צריכה משהו מאוד פיזי אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד וגם לא להפחיד. מה עושים?

לגבי הספר "איזורי המשגה שלך" - מי מכיר ויכול לספר עליו יותר?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אם_יעל* » 04 דצמבר 2007, 21:10

ומה קורה כשיש בן זוג שלא כועס?

כלומר- חשים בעליל את כעסו, או עלבונו וכדומה, אבל כשהוא נדרש לסוגיה הוא אומר "אני לא כועס" ובכלל - טוען שאף פעם לא כועס...
מה, יש חיה כזאת בכלל?
כלומר- אילו היה בודהה, נניח... :-) אבל הוא לא.
וכשיש שיחה שתוכנה כולל בתוכו תכנים מרגיזים, אפילו דברים שאין בהם משום תכנים הקשורים בי או בו או בשנינו, ואני כועסת [למשל - על איזה פקיד, אל מישהו בעבודה], הוא מיד ממהר להציע משהו שירגיע, פתרון, צורת מחשבה שתרגיע.מיד אומר "לא צריך לכעוס, חבל לכעוס" ועוד ואריאציות על הענין.

וכשיש כן שיחה שאנחנו חלוקים בה בדיעותינו ויש משהו שמרגיז, כאשאר אני כועסת או מתווכחת בכעס [לא מעליבה/פוגעת וכד', רק כועסת] אז הוא מבקש לעצור את השיחה כי "לא נעים לו". וגם אם הוא נשאר בסביבה הוא לא באמת משתף פעולה, לא ממשיך בשיחה.

אני מרגישה שהוא לא רוצה לגעת בכעסים שלו. בשום תחום. תמיד איכשהו הוא קורא לזה בשם אחר, ואף אומר במפורש "אני לא קורא לזה כעס"..
אני מרגישה שעצם זה שהוא לא מסוגל להיות בכעס שלו, פשוט להיות שם ולחוות אותו, גם לא מאפשר לו להיות באינטימיות עם עצמו ובהכרח גם לא איתי.

אני חשה שהוא שם חומה בינו וביני, שהוא לא באמת נמצא שם. אני חשה שהוא מונע ממני את עצמו.
זה מטריף אותי, אני חייבת להודות. כאילו יש שם משהו בלתי מושג.
כאילו אם סוף סוף יכעס- איאנח אנחת רווחה וארגיש ש-הנה, ע כ ש י ו אני נוגעת בו באמת..

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אבו_יותם* » 25 אפריל 2007, 06:19

הסתבר לי להפתעתי שיש טפילים חד תאיים שיכולים להשפיע השפעה מרחיקת לכת על האלימות והכעס שלנו. זיהום בטפיל כמו ג'יארדיה גורמת לכעסנות ולאלימות בלתי פוסקות.
יש גם התקפות כעס שסובלים מהם חולי סכרת כתופעת לוואי מאד לא מוכרת אבל מאד נפוצה של סוכר גבוהה.
יכול להיות שזה בכלל משהו ביולוגי שמפריע לך?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי מיכל_בר* » 25 אפריל 2007, 00:51

זקוקה יקרה
מה המצב עכשיו?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 02 מרץ 2007, 20:54

חזרתי להיות אמא מפלצתית וצרחנית
לא משהו עמוק, אבל טכניקה שעוזרת - לנסות לא להיות לבד עם הילדים. אפילו לעלות לשכנה ולרדת, לצאת איתם למכולת ולחזור, העיקר שאת לא תהיי המבוגר היחיד איתם.
ואם את כן לבד איתם, לדמיין שעוד מבוגר נמצא איתך בבית... ליד אחותך או חברה שלך לא היית צורחת עליהם, נכון?

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 02 מרץ 2007, 20:15

חזרתי לעדכן

אני בטיפול מזה חצי שנה והמון דברים השתפרו אצלינו בבית
אבל בשבוע האחרון למשל חזרתי להיות אמא מפלצתית וצרחנית
לא יודעת מה קורה לי
המטפלת שלי אומרת שזה נורמלי הרגרסיות האלה ושההרגלים הישנים כל הזמן רוצים לעלות ולחזור שוב אבל קשה לי לשלוט בעצמי
אני אדם עצבני מאד מאד מאד כנראה :-(

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי Winter* » 03 ינואר 2007, 08:37

תודה רבה על העיצות. אני אנסה. @}

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פלוני_אלמונית* » 03 ינואר 2007, 00:08

winter שלום!
אני רפלקסולוגית ולפי דעתי טיפול דרך הגוף בשילוב מילולי מביא בד"כ לתוצאות, לכן הייתי ממליצה לך לחפש באיזורך רפלקסולוגית טובה, דיקור סיני שיאצו או כל ריפוי דרך הגוף, הא וגם פרחי באך מיד עוזרים.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי על_סף_ייאוש* » 02 ינואר 2007, 11:44

דר' חיים רובינשטיין הוא פסיכולוג ברעננה שפיתח סדנאות מיוחדות לילדים ללימוד שליטה בכעס. הוא מאוד נחמד והגון וגם אם אינו מטפל במבוגרים (אולי כן - לא יודעת) הוא ימליץ לך למי לפנות. לבת שלנו הסדנה עוזרת מאוד מאוד וכן לעוד מס' ילדים שאני מכירה שהלכו אליו והיפנו אותי.
בהצלחה

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי חני_בונה* » 02 ינואר 2007, 11:04

מחפשת המלצה ספציפית ללימוד שליטה בכעסים.

מציעה קודם לברר את המקור של הכעסים ולאחר מכן לבדוק דרכי פעולה אחרות מלבד הכעס.
האם מישהי יכולה להמליץ על מטפל/ת שעזרה לה? אני עזרתי לי. :-) עכשיו אני עוזרת לאחרים.
מוזמנת לדף הבית לקבלת פרטים.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי Winter* » 02 ינואר 2007, 09:47

מחפשת המלצה ספציפית ללימוד שליטה בכעסים.

אני מודעת לבעיה וקוראת בנושא וזה לא ממש עוזר. אמנם יש שיפור אבל הוא מאוד איטי ואני רוצה להתקדם יותר מהר כי אני מרגישה שזה עושה לי נזק רב.

האם מישהי יכולה להמליץ על מטפל/ת שעזרה לה?

תודה

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי א_ל_א_ן* » 23 אוקטובר 2006, 23:46

מעניין איזה הורמון, או איזה חומר משתחרר בגוף בזמן כעס.
כמו למשל שאנדרנלין משתחרר, בזמן (פחד?)
מה קורה פיזולוגית בגוף בזמן אטרף.
הרבה פעמים זה גם קשור לתופעות טרום ויסתיות

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פשוט_אלון* » 20 יוני 2006, 23:34

אמונות בגללם אנשים כועסים: (מתוך הרצאה ששמעתי)
  1. "רק אם אני אביע כעס, דברים יזוזו" (כשלמעשה אפשר לפתור כל דבר בדרכים שונות)
  2. "זה רק טבעי להגיב בכעס למקרה כזה וכזה" (כשזו עובדה שאנשים אחרים יגיבו בצורה שונה לכל מקרה)
  3. "להגיב בכעס לאדם כועס, יעזור להרגיע אותו" (כשלמעשה זה מדליק אותו עוד יותר, עם לא כלפי חוץ אז כלפי פנים)
  4. "כעס מזכה אותי בכבוד" (כשלמעשה הוא מזכה אותך באנשים שמפחדים ממך, ורוצים להתרחק ממך)
  5. "דיבור בכעס יביא לתוצאות לטווח הרחוק" (ממש לא, בטווח הרחוק דווקא נוצרים אנשים בסגנון מופנמים או מורדים)
  6. "כעס הוא רגש שלילי או חיובי" (למעשה כעס הוא פשוט רגש, ובאמת ניתן להשתמש בו בצורה בונה)
  7. "יש רק דרך אחת לטפל בכעס" (למעשה יש הרבה דרכים)
  8. "ככה אני, תמיד כועס, אי אפשר לשנות אותי" (כשתמיד אפשר להשתנות, תמיד!, אנשים למדו איפה שהוא לכעוס, הם לא נולדו ככה, זה לא פשוט איך שהם)
  9. "אם אני לא אכעס, זאת אומר שהם יצאו מזה בלי עונש" (כשלמעשה מה שנעשה כבר נעשה)
  10. "הפתרון הוא שאנשים ילמדו להתמודד עם הכעס שלי" (כשלמעשה אף אחד לא צריך לסבול בן אדם בכעסו, ואנשים לא נהנים להיות בחברת כועסים)ב

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 05 מאי 2006, 16:00

קרוטונית מהמרק הגדול
רעיון נהדר , אני מקוה שאזכור לאמץ אותו ברגע האמת

פלונית
כן שמעתי על זה, אני מכירה מישהי שלומדת את זה , תודה .

עדכון קצר ,
מאז שכתבתי פה בדף, יש שיפור בהחלט, יש לנו ימים יפים אבל יש גם נפילות . אני מדברת יותר על המצב ועל מה שאני חשה עם בעלי , עם המשפחה ובעיקר עם הבן הגדול . יום אחד אחרי שצעקתי על בני , הוא נפגע ממני ואז, פשוט נפתחתי בפניו וסיפרתי לו מה שאני מרגישה , אמרתי לו שאני מאוכזבת מהסביבה הקרובה ושקשה לי ולכן אני מרגישה כך ומגיבה בכעס ובצעקות עליהם(הילדים) ושאני מצטערת ושיזכיר לי בכל פעם שאני צועקת , שהבטחתי להשתדל לא לצעוק והוא ממש הבין והזדהה וגם ביקש סליחה על כל מיני דברים שעשה ... :-)
טוב, אני עדיין עובדת על עצמי ...

@}

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי פלונית* » 04 מאי 2006, 09:53

מה לגבי דף נחמד שביקרתי בו לאחרונה ציור אינטואיטיבי ??? מין תרגול שבו את אמורה לשפוך את כעסך על הדף/בד ובשכבות ציור נוספות לגלות את עצמך מחדש?? נראה לי רעיון לא רע!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 04 מאי 2006, 09:38

טיפול קצר מועד התנהגותי שמלמד טכנית איך קודם כל לא לתת להתנהגות לשלוט בך.
טיפ קטן אחד שקראתי באחד הפורומים: לו היה עוד מבוגר בסביבה, לא היית נותנת לעצמך להתפרץ כך, נכון?
אז ברגע שלפני התפרצות כזו, או להכניס לסיטואציה באופן מיידי, אפילו מלאכותי, מבוגר נוסף (לדפוק בדלת של השכנה, להתנצל ולבקש... כוס סוכר!)
או לדמיין שיש מבוגר נוסף איתך, נאמר חברה טובה שאת סומכת על שיקול דעתה. להתנהג כפי שהיית מתנהגת לו היתה בסביבה, צופה בך.

@}

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ממ* » 25 אפריל 2006, 19:36

זקוקה, בעקבות המלצתך פה קראתי גם בבלוג תהליך החלמה משפחתי, והוא באמת מדהים ומעורר השראה.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ממ* » 25 אפריל 2006, 16:56

חזקי ואמצי--נראה לי שאת בדרך הנכונה |Y|

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אמא_בתיקון* » 25 אפריל 2006, 16:26

אני שמחה מאוד!
מקווה שמאמצייך ישאו פירות במהרה (נשמע שזה כבר כך).

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 25 אפריל 2006, 15:10

ממ
תודה רבה על האתרים :-)

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 25 אפריל 2006, 13:11

אמא בתיקון?

התחלתי לקרוא את הדף תהליך החלמה משפחתי
וואו , זו אני , פשוט אני , .
כמה מילים ומשפטים יש במקום (האתר) היפה הזה שמדברים אלי...
מפה אני אצמח ואהיה כל מה שאני רוצה להיות ...

תודה, שוב :-)

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ממ* » 25 אפריל 2006, 03:29

חפשי פה: http://www.itacbt.co.il/[po]who is ita[/po].htm
או פה: http://www.integrativi.co.il/team.html

אפשר גם לחפש באינטרנט "מטפלים התנהגותיים", או לשאול בקופת חולים (יש להם פסיכולוגים), או אם את מכירה איזשהו פסיכולוג שמכיר מטפל התנהגותי.
או לפנות להסתדרות הפסיכולוגים http://www.psychology.org.il/public/index.html לשאול על מתמחים בטיפול התנהגותי--זה לא מופיע שם, על אף שזהו טיפול מאוד נפוץ.

לפעמים זה נקרא קוגניטיבי-התנהגותי.
בהצלחה

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אמא_בתיקון* » 24 אפריל 2006, 23:29

אני מזמינה אותך לקרוא בדף שפתחתי- תהליך החלמה משפחתי , וגם בדף בעיות של אמהות בחינוך ביתי (יכול להיות שהוא נמצא באתר של החינוך הביתי, יש הפנייה אליו כאן בצד הדף). הוא נותן הרבה עצות מועילות גם לאמהות שאינן בחינוך ביתי.

בהצלחה! @}

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 24 אפריל 2006, 23:02

האם את מכירה טיפול כזה שיכול לעזור?
תודה!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ממ* » 24 אפריל 2006, 16:48

ממ את צודקת , ואני בהחלט מקבלת את דברייך . אני חושבת שמה שהכי קשה לי בכל הסיפור זה השינוי לרעה שקרה לי, יותר נכון, מעין התדרדרות של התנהגותי . מאמא שנותנת את כל כולה (ואולי זו הטעות-עכשיו אני מבינה) הפכתי להיות כ"כ חסרת סבלנות. כאילו ההתנהגות שולטת בי ...

זקוקה לעזרה, מעבר לטענתי שעם כל המצוקה אסור לך בשום אופן לחזור על סיטואציה כזאת אפילו לא פעם אחת נוספת, רוצה לומר שוב שאת בהחלט אמיצה ורמת המודעות שלך מרשימה ובקשת העזרה שלך מרשימה. אני חושבת שמשום שמדובר פה בילדים, הכי טוב זה טיפול קצר מועד התנהגותי שמלמד טכנית איך קודם כל לא לתת להתנהגות לשלוט בך (כמו שאמרת). את זה אפשר ללוות במשהו יותר עמוק, אבל זה לאחר הטיפול ההתנהגותי שקודם ילמד אותך איך למנוע לחלוטין סיטואציות כאלה.
בהצלחה!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 24 אפריל 2006, 08:43

שוב תודה לכולכם על התגובות , אתם מאירים את עיני...

מרגוע
קראתי את הדף דברים שאמרתי לבתי. והוא כאילו דיבר מגרוני, אכן, גם אמי היתה צועקת עליי באותו אופן בו אני צועקת עכשיו. רק שהיא מעולם לא התנצלה, כפי שנכתב שם .

ממ
את צודקת , ואני בהחלט מקבלת את דברייך . אני חושבת שמה שהכי קשה לי בכל הסיפור זה השינוי לרעה שקרה לי, יותר נכון, מעין התדרדרות של התנהגותי . מאמא שנותנת את כל כולה (ואולי זו הטעות-עכשיו אני מבינה) הפכתי להיות כ"כ חסרת סבלנות. כאילו ההתנהגות שולטת בי ...

ממה שקראתי בדפים שקישרתם וגם בעוד דפים באתר המדהים הזה, אני מגלה שאני בהחלט בתהליך של שינוי ואני מקוה שהוא לא יעצר .

אתמול היה לנו יום נהדר , לא התפרצתי ולא צעקתי כלל , היו לי כמה פעמים שכעסתי אבל דיברתי ממש בשקט והילדים הבינו (סוף סוף :-) ) . וואו איזו הרגשת סיפוק נפלאה ...

תודה לכולכם על הכל. אני עדיין פה, לומדת ומחכימה ...

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 24 אפריל 2006, 07:25

את בחרת להביא אותם ואושרם באחריותך.
אני רוצה לפרק את המשפט הזה לשניים. כן, את בחרת להביא אותם לעולם ורצוי מאד לא להתעלל בהם מילולית, זה בהחלט יכול מאד לפגוע בהם.
אושרם באחריותך- אנירוצה לומר שאושרו של שום אדם אחר אינו באחריות אף אחד אחר, גם לא אושרם של ילדים. הורים אינם אחראים לאושרם של ילדיהם. הם אחראים לשלומם, לבטיחותם, וכו', להיות אחראי לאושרו של אדם אחר זה בדיוק העול הכבד מדי שיכול לגרום לאמא להשתגע. זה בדיוק המקום שמביא אמא איכפתית להתפרצויות האלה- כי היא חושבת שהתנהגות לא נאותה, לא "טובה" לא נעימה של ילדיה, חוסר מרוצות שלהם, היא אחריותה. ובכן, הם לא. דווקא אם היא תבין שזה לא אחריותה או אשמתה, ההתנהגות שלהם, דווקא משם אפשר לקבל שקט נפשי.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ממ* » 23 אפריל 2006, 23:48

זקוקה לעזרה, ביקשת תמיכה--ורוצה לומר, תמיכה זה לא רק חיבוק, תמיכה זה גם לומר לך: אסור לך, אבל ממש אסור לך, להתעלל מילולית בילדייך! לא לאיים שתעזבי אותם לבד בבית, לא להשליך דברים על הרצפה, לא להשליט עליהם טרור!
זכרי, הם לא בחרו להגיע לעולם. את בחרת להביא אותם ואושרם באחריותך.

הרבה יותר קל לשלוח לך חיבוק, אבל לפעמים מה שעוזר זה פשוט לומר לך: אל תעשי זאת יותר. זאת בנוסף, כמובן, ללקחת עזרה, להתחיל טיפול וכיוב. אבל הילדים הרכים לא יכולים לחכות לתוצאות הטיפול.
(קרה לי בחיי שאמירה נוקבת, חדה, ברורה ומפוקחת מחברה זה מה שהפסיק אצלי התנהגות לא טובה. נראה שאת מודעת למשמעות המעשה ואני סומכת עלייך שתקבלי דבריי באומץ, משום שהיית כל כך אמיצה לחשוף את המקרה ולבקש עזרה)

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי ציפ_ציף* » 23 אפריל 2006, 20:44

זקוקה לעזרה,אני יודעת שצרת רבים זאת נחמת שוטים...ובכל זאת,את לא לבד !
נשים רבות שנמצאות במצב של חוסר שינה מתמשך,שינויים הורמונליים,התמודדות יום-יומית מתישה עם ילדים קטנים שלפעמים יודעים להיות תובעניים.כל אלה יכולים להביא אותנו לכמה רגעים לא נחמדים,
המזל הוא שאנחנו לא חייבים להשאר שם.
עובדה שיום אחרי את מסתכלת על הכל בזוית אחרת לגמרי.
כל נפילה היא נקודת זינוק לעלייה גדולה ולעבודה אישית אמיתית,
איך אומרים בשיר:
"מה שלא הורג אותי
בטח מחשל אותי..."
אלה המקומות שמביאים אותנו לגדול באמת,להיות יותר טובים.
מחזקת אותך (ואת עצמי...)|l|

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי מרגוע* » 23 אפריל 2006, 15:31

זקוקה,
ראי דברים שאמרתי לבתי. קראי אותו לעומק.

ניכר שאת רוצה לחיות אחרת ולערוך שינוי. כל הכבוד לך - זה אמיץ!
בגלל המודעות שלך למה שעוברים ילדייך וגם למען עצמך - אני ממליצה לך על טיפול נפשי כלשהו.
טיפול פסיכולוגי למשל, או הומיאופתיה, פרחי באך וכו'.

אני עברתי טיפול פסיכולוגי וחל בי שינוי גדול ומבורך.
היום אני אדם אחר.

שיהיה בהצלחה, הצעד הראשון הוא מודעות - והנה עשית את זה.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי אהרון* » 23 אפריל 2006, 15:21

עוד עצה בענייני כעס, ובכלל כדרך להסתכלות על החיים.

'ברגעי אמת שכאלו' לנסות ולהתרומם מעל הסיטואציה המקומית, להסתכל על המצב ממקום גבוה יותר, ממבט כולל יותר, מתוך אותו מקום אלוהי של רחמים גדולים (כמו שאנחנו מבקשים עזרה מהאל גם בלי קשר למעשינו שלנו, אלא רק מפני היותו אוהב כל ניברא וקשור לכל אשר בצלמו), בלי קשר לאותה "התקשקשות מקומית" המוציאה אותנו מדעתנו וממסלולנו.

אז לוקחים "מסלול המראה", מביטים אל הסיטואציה ממבט של ציפור או של מלאך, מחייכים בסלחנות לאותם פרטים שנידמים פתאום פחות קריטיים ומשמעותיים, ומבינים שהעולם ממשיך להתגלגל הלאה - ואם כך מוטב להתגלגל עימו ממקום פורה וחיובי.

לתת עצות לאחרים זה קל בהרבה מאשר ללכת בעקבות העצה עצמה, אבל אולי עזרתי למשהו , ואם לא למשהו אחר אז אני מקווה שלעצמי, ברגע הכעס / תסכול/ וכו' הבא.

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 23 אפריל 2006, 12:06

נועה בר

יש לי עזרה מדי פעם, מן הסתם זה לא מספיק .:-)
אני אקרא את הקישור לדף שנתת פה .
תודה!

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי נורית_מ* » 23 אפריל 2006, 12:04

ממליצה בחום על פרחי באך ועל בדיקת b12 (כשהיה לי מחסור חמור בויטמין חוויתי תקופה של הרבה כעסים ואח"כ גיליתי שזה קשור).
בהצלחה

מה נעשה עם הכעס הזה

על ידי זקוקה_לעזרה_דחוף* » 23 אפריל 2006, 12:03

בבוקר קראתי את מה שכתבתי אמש וחשבתי... זאת אלימות מילולית , מה שקרה שם אתמול.

תקופה ארוכה אני מתכננת לכתוב את ההודעה הזו וברגע האחרון מתחרטת . אולי עצם זה שהחלטתי לכתוב פה , יעזור לי עכשיו, למשל היום , אני מרגישה כל כך נחושה ומסוגלת להיות רגועה ובטוחה כל כך בעצמי שזה לא יקרה לי שוב. אני מניחה שזה קורה משום שיש בי חרטה גדולה .

תודה רבה רבה לכן על התגובות , אם יהיה לי מספיק אומץ, אתקשר אלייך חני ...

חזרה למעלה