בלוג שוליית המיילדת

אנונימי

אז התחלתי סוף סוף ללמוד מיילדות. אחרי כמה שנים של חלומות, 3 שנים בבית הספר לאחיות, שנה במכללה ושנה בעבודה כאחות. אני יוצאת לדרך הזאת מצויידת בכל טוב - תקוות, חלומות, רעיונות, חששות, רצונות, ידע, בורות, פחד, בטחון, שמחה, ומה לא.
אני יוצאת לדרך הזאת, שעוברת פתלתלה בכל נבכי המערכת הרפואית בארץ, שתחושותיי כלפיה נעות בין חוסר אהדה קל לסלידה עמוקה ועזה (תלוי מתי תשאלו אותי). המערכת הרפואית עם כל חסרונותיה ומעלותיה, עם הגישות שלה, שהרבה פעמים הפוכות לגמרי מן הגישות שאני מאמינה בהן. מערכת שקשה לחיות בה.
זהו דף בלוג. אני מקווה בשנה הקרובה לספר ולשתף ממה שעובר עלי, מן הדברים היפים והמעצבנים. לשאוב עידוד מאלו שירצו לתת, להתייעץ, לחלוק נסיונות, ללמוד ולהתעשר. אז שתהיה דרך צלחה.

את תחילת הבלוג, עד ל- 10.2005 ניתן לקרוא ב ארכיון בלוג שוליית המיילדת
ואת המשכו ב- בלוג מיילדת נולדת

^{דף מומלץ}

,תודה לכולן ושנה טובה!

דנה, שלום רב,
מאז שגיליתי את הבלוג, וזה לא היה מזמן, אני כמעט ולא עוברת יום בלי לקרא בו, עברתי בעקבותיו שינוי משמעותי בתפיסה שלי לגבי לידה בכלל, ואני מדברת מ"מרומי" הריוני החמישי...
רציתי לשאול מה עומד מאחורי הפרוצדורה של חיתוך חבל הטבור מיד עם יציאת התינוק, ומהם השיקולים שכנגד?
מודה מראש על התשובה, ומאחלת לכולן שנה טובה, וגמר חתימה טובה!

חיתוך חבל הטבור

תודה אם פי 3, החכמתי מעט, אשמח ללמוד עוד, האם יש לי סיכוי כלשהו לדרוש בבית רפואה לא לחתוך את חבל הטבור לפני שהוא מפסיק לפעום? לצערי, לא אוכל ללדת בלידת בית...

קודם כל אני מאוד מאוד נהנית לקרוא ולעקוב אחרי המסלול שאת עושה,
ומאוד נהנית מהסיפורים, המחשבות ומהכתיבה.
תענוג. תודה.
שנית, אני נורא רוצה גם, (להיות מיילדת, לכתוב כך אין סיכוי), ורציתי לדעת אם
אוכל לדבר איתך בטלפון או להתכתב באופן אישי יותר. אני לא כל כך יודעת
מאיפה להתחיל וצריכה הכוונה ותשובות מבפנים (מתוך מישהו שמכיר קצת את המערכות).
אימייל [email protected]
שוב, תודה ושנה טובה

שנית, אני נורא רוצה גם, (להיות מיילדת, לכתוב כך אין סיכוי),
היי ניצן, אומנם לא דנה, אבל ממש בימים אלה התחלתי את המסלול (הארוך למדי...) בדרך למיילדות.

בעיקרון המסלול הוא כזה: כדי להיות מיילדת עלייך להיות אחות מוסמכת. זה אומר שאת צריכה לעשות תואר ראשון בסיעוד (או כמוני - לעשות מסלול מקוצר של הסבת אקדמאים, שקיים בחלק גדול מבתי החולים בארץ), ואז לגשת לבחינות ההסמכה של משרד הבריאות (קצת כמו בחינות הלשכה של עו"ד).

אחרי שמסיימים את המסלול הזה, צריך לעבוד תקופה מסויימת במחלקה (שנה אם אני לא טועה) ואז אפשר לצאת לקורס על בסיסי שהוא קורס התמחות (מיילדות, חדר ניתוח, טיפוןל נמרץ וכו').

התנאים משתנים מעט בין מסלול למסלול ובין בית ספר לבית ספר, אבל בגדול - זה המסלול. לימודים אקדמיים מלאים מתקיימים דרך האוניבסיטאות לפי שנים אקדמיות (אוקטובר עד יוני) ונמשכים ארבע שנים. לימודים במסלול לההסבת אקדמאים נמשכים כשנתיים וחצי ומתחילים בכל בית חולים במועד אחר (בבילינסון למשל מתחילים בפסטמבר, באיכילוב אפריל).

בהצלחה....

תודה . השאלה היותר ספציפית שלי היא האם אפשר לרווח את הלימודים
או למצוא איזו שהיא דרך שפויה יותר (הכל יחסי כמובן) כדי גם להצליח
ללמוד וגם לקיים משפחה וילדים קטנים. נאמר לחלק את הלימודים כך שאפשר ללמוד
שלושה ימים בשבוע, וכך לגמור שנה בשנתיים? (אני לא ממהרת )
או שאולי אני מבקשת לעצמי יותר מידי?...

דבי - הילד הוא שלך, ומותר לך לדרוש הכל - אבל כדאי לברר מראש ולמצוא בי"ח שמסכים לזה, אחרת בזמן אמת להתווכח זה לא סימפטי, ויכול גם להיות שיגידו לך שלא, ויבצעו (שהרי אי אפשר להתווכח ורק אז לחתוך, כי זה בדיוק הזמן). יגידו לך שזה נורא מסוכן כי זה יכול לגרום פוליציטמיה. את שניה אחרי לידה - הדבר האחרון שבא לך זה להתחיל לריב.

השאלה היותר ספציפית שלי היא האם אפשר לרווח את הלימודים או למצוא איזו שהיא דרך שפויה יותר (הכל יחסי כמובן) כדי גם להצליח ללמוד וגם לקיים משפחה וילדים קטנים. נאמר לחלק את הלימודים כך שאפשר ללמוד שלושה ימים בשבוע, וכך לגמור שנה בשנתיים? (אני לא ממהרת ) או שאולי אני מבקשת לעצמי יותר מידי?...
תראי, אצלי החיים די קלים - עוד אין לי ילדים ואני חיה על חשבון הבעל:-). מה שאני כן יכולה להגיד לך זה שבכיתה שלי יש כמה וכמה אימהות שמנווטות בין הבית והילדים (אחת מהאימהות עדיין מניקה) אין ספק שזה לא פשוט, אבל אני מניחה שלפחות בתוכנית האקדמית המלאה - כמו בכל חוג אחר באוניברסיטה - אפשר לפרוש את התוכנית באופן רחב יותר. הבעיה היא כשמגיעים לשלב ההתנסויות בבתי חולים, שדי מוכתבות באופן שרירותי (וכבר משנה ב' יש שלושה או ארבעה ימים כאלה בשבוע...) בתוכניות להסבת אקדמאים אני לא בטוחה שזו אפשרות, ומכיוון שהתוכנית משתנה מביה"ס לביה"ס אני חושבת שהכי טוב לברר ישירות מול המוסד עד כמה הם גמישים בנושא.

תודה תודה תודה|יש|

הי, נעדרתי כמה ימים.
ניצן - יש בחלק מבתי הספר לסיעוד מה שנקרא "מסלולים לאימהות" שבהם מרווחים את הלימודים על פני שנה נוספת וכך גומרים כל יום ב- 13:00 ולומדים פחות ימים.
המסלולים הללו לא נפתחים כל שנה ולא בכל בית ספר, אבל שווה לברר.
אם לא תמצאי מסלול כזה שנפתח השנה, קשה לי להאמין שיתנו לך לעשות דברים בקצב שונה, כי התוכנית היא מאוד עמוסה ומסודרת כך שכולם עוברים
דברים מסויימים ביחד. מה שכן - אם כבר סיימת שלוש שנים, את יכולה לגשת למבחן הממשלתי נאמר חצי שנה מאוחר יותר מכולם. זה כן אפשרי.

אם יש עוד דברים שתרצי לשאול, המייל שלי הוא eitanhoffer שטרודל zvia.org.il צריך כמובן לכתוב @ במקום שטרודל...

ודבי - אני מסכימה עם כל מילה של אם פי 3. זה משהו שפשוט צריך לשאול עליו באופן ישיר, וגם להגיד אותו למיילדת במקום לפני רגע האמת, כלומר כשאת מגיעה לבי"ח או כשיש לך כבר פתיחה מתקדמת. רצוי גם להזכיר כשהתינוק בפתח (זו יכולה להיות משימה של הבעל או של מי שנמצא איתך, כי לך מן הסתם לא יהיה ראש לזה באותם רגעים). בהצלחה גם לך.

ומשהו קטן ל-אם פי 3 ולמציצה לרגע - כמה אני חייבת לכן?

גם לנו היו כאלו שילדו במהלך הלימודים, אבל הן פשוט חזרו מיד ללימודים ולא היו בכלל עם התינוק. שתהיה לך בהצלחה בכל מקרה, ואני מקווה שתמצאי מסלול לאימהות.

[h=3]

דבי[/h]
אני מניחה שכאן תראי את הפנייה אליך. מותר לשאול: מה קורה, למה את מוחקת חלקים מתוך דפים? מדובר בדפים המכילים תכנים אישיים של הכותבות אותם, דף בלוג או דף סיפור לידה . אנא, הניחי לתכנים כפי שהם נכתבו על ידי הכותבות, ואם מחיקותייך נעשו בשוגג, את מוזמנת לקבל עזרה ב הוראות שימוש ולהתנסות במחיקות ועריכות ב מגרש משחקים

בהצלחה

ומשהו קטן ל-אם פי 3 ולמציצה לרגע? - כמה אני חייבת לכן?
מזתומרת? ביקור! אלא מה?

דנה תודה, אכן לא שמעתי על מסלולים לאמהות, אני רצה לברר

ו "גם לנו היו כאלו שילדו במהלך הלימודים, אבל הן פשוט חזרו מיד ללימודים ולא היו בכלל עם התינוק"
ממש מזה אני מנסה להמנע.
המצחיק הוא שכבר התקבלתי ללימודי סיעוד בשתי אוניברסיטאות לפני כמה שנים
אבל בסוף לא ניגשתי ללמוד. לא היה לי מושג מהחיים אז.... היום יש לי קצת יותר,
ואני יודעת היום מה שאז לא ידעתי- שאני מיילדת (כרגע בפוטנציה), ומה שאני עוד
יודעת היום, זה שבלי הידיעה הזאת בטח לא הייתי מסיימת את הלימודים בכל....
אבל מה אני כבר יודעת?....
היום זה הרבה יותר בהיר, וגם מורכב.
שוב תודה על המידע ועל האיחולים.

ניצן בהצלחה! אהבתי את שאני מיילדת (כרגע בפוטנציה)... זאת בדיוק החשיבה הנכונה!

ו-אם פי 3 - גרמת לי להסמיק! ביקור?! את לא מתביישת לדבר ככה?!

אני כותבת עכשיו אחרי שני לילות רצופים בחדר לידה. לילות כאלו שונים אחד מן השוני - כאילו התקיימו בשני יקומים שונים. הגיוון הזה הוא חלק ממה שכל כך מקסים בחדר לידה, אם כי על הלילה הראשון הייתי מוותרת..

בלילה הראשון הגענו למשמרת, שנדונה להיות המשמרת הכי ארוכה בשנה, וזאת בגלל החלפת השעון באמצע. למרות שהרבה פעמים מיילדות נשארות עוד שעה כדי לקבל לידה עם אשה שהיו עימה כל המשמרת הקודמת, מסתבר שכשזה כפוי זה נראה פתאום ארוך ומעייף. בחדר לידה היו שתי נשים בלידה. אחת בפתיחה גמורה ושניה עם ארבעה סנטימטר ושתיהן בלידה ראשונה.
הצטרפתי מיד לאשה שהיתה עם פתיחה גמורה. מסתבר שהיא היתה כבר שעה ורבע עם פתיחה גמורה, לוחצת וצועקת, אבל שום דבר לא זז שם. היא דווקא לחצה יפה, אבל הראש לא נלחץ ועדיין היה גבוה. אם תשאלו אותי, הייתי חושבת שאפשר לתת לה להיות בפתיחה גמורה עוד שעה-שעתיים-שלוש, עד שהראש ירד, אבל זה לא ממש עובד ככה לצערי.. ראשית, היא עצמה כבר אמרה ללא הרף - "תוציאו אותו ממני! אני לא יכולה יותר! אני הולכת למות! אני לא יכולה יותר! תוציאו אותו ממני! תעשו לי ניתוח! אני לא יכולה יותר!..." וחוזר חלילה. היא קיבלה טשטוש בערך שעתיים קודם והיה קשה מאוד להרגיע אותה. שנית, הדופק במוניטור לא נראה מי יודע מה ואי אפשר היה לתת לזה להימשך זמן ארוך מדי. ושלישית - יש מין נוהל כזה בחדר לידה שאחרי שעתיים בפתיחה גמורה מתחילים לנסות לזרז ת'עניינים. זה נוהל שקיים בכל חדרי לידה הארץ והרציונל הוא שהסיכוי ללדת הולך ויורד עם הזמן (אם כי יש נשים שילדו גם אחרי 5 שעות בפתיחה גמורה).
בעצם, הכי טוב היה אם היא היתה יורדת ומסתובבת קצת, אבל, כמו שאמרתי, היא קיבלה טשטוש - סיטואציה אומללה מלכתחילה.
בכל אופן, היא לחצה עוד איזה שעה ללא התקדמות ואז קראנו לרופא, ואז התחיל מחול שדים של הכנה לניתוח קיסרי על כל צרה שלא תבוא, והוזמן עוד רופא, והודיעו לחדר ניתוח, ובינתיים ממשיכים לנסות להלחיץ אותה בכל מיני צורות ואופנים, והוצאנו שתן עם קטטר (הרבה פעמים זה מה שעוצר), ושינינו תנוחות ושום דבר לא זז. לפתע, משהו קצת זז, והראש היה מספיק נמוך כדי לנסות ואקום. ואכן, ואקום קצר ועדין יחסית הוציא את התינוק החמוד הזה החוצה. אח"כ הרופא תפר אותה במשך שעה בערך, כי היה לה קרע עמוק בנרתיק, שלא נגרם ע"י הואקום אלא כנראה עוד לפני - וזה מה שאפר לתינוק לרדת קצת אחרי הרבה שעות.
היולדת אגב, היתה מאוד חמודה ולא היה נראה כאילו היא לוקחת את כל זה כל כך קשה. אולי הטשטוש עשה את זה? לא יודעת. אחרי שלוש שעות כבר ראיתי אותה מיניקה במחלקה. בכל אופן, מיילדות בד"כ אוהבות ש הן יקבלו את הלידה שהן עמלו עליה ואיתה כבר כמה שעות, ולא שיבוא רופא ויוציא את התינוק בואקום! וחוץ מזה, ואקום זו התערבות כזאת מרעידה. עדיין לא גיבשתי עמדה אם זה עדיף על ניתוח או לא. צריכה לחשוב על זה ולהתנסות יותר בזה.

טוב, אז נגמרה הלידה הזו, ובינתיים התקדמה היולדת השניה ל- 8 ס"מ. היה לה אפידורל כבר כמה שעות ועכשיו היא ביקשה תוספת כי זה נורא כאב לה. ניסינו לשכנע אותה שלא כדאי לה, אבל היא בשלה - רוצה אפידורל. טוב, הזמנו את המרדימה שגם ניסתה לשכנע אותה שלא כדאי לה, וכבר כמעט היתה לה פתיחה מלאה, אבל היא התעקשה. היינו צריכים לסרב..
אז היא קיבלה תוספת ותוך שניה היתה ירידה בואריאביליות של הדופק במוניטור, ותוך שתי דקות היתה האטה עד 50 שנמשכה ונמשכה, ותוך 5 דקות היא מצאה את עצמה בחדר ניתוח עם קטטר, חמצן, ו- 3 רופאים מתוחים. בסוף הדופק התאושש קצת אבל עדיין לא נראה טוב, והראש היה מאוד גבוה והוחלט בכל זאת לנתח. התינוק שנולד היה די גדול (3700) ועם קאפוט ענק (בצקת כזאת בראש עקב הלחץ של תעלת הלידה) שהראה שהוא נכנס בזווית קצת לא טובה לתעלת הלידה.
כבר הזכרתי משהו לגבי מפל ההתערבויות? נדמה לי שפעם או פעמיים, לא?

אז זה היה שלשום, וכל המיילדות היו ממש תוסכלות, עייפות, ו.. הייתי כותבת מבואסות, אבל זו מילה מאוד לא יפה בערבית, אבל ככה הרגשנו. לקראת בוקר כבר העלינו את כל הנשים למחלקה ופשוט נשפכנו על הכורסאות עד שמשמרת בוקר העירו אותנו.
שלא תחשבו שחדר לידה זה רק סיפורים יפים, התרגשות ולידות טבעיות.. למרות שבעצם, גם בלידות הללו היו דברים יפים, והיתה התרגשות, והיו חיים חדשים שהגיעו לעולם, ומשפחות ששמחו בהם. שאלה על איזה חצי כוס מסתכלים כנראה..

הלילה היה שונה לגמרי. הלילה היה הלילה של הנשים שבאות ויולדות, באות ויולדות, באות ויולדות. זה התחיל כשבאנו וגילינו שהמיילדת שעובדת איתי ועם המדריכה, כבר הספיקה בדיוק לקבל לידה. "טוב, אמרנו, טוב שהספקת כי את כל שאר הלידות אני אקבל" (לתלמידות יש זכות קדימה..). בפועל התברר שהיא קיבלה הכי הרבה לידות במשמרת..
בדיוק אז הגיעה אשה בלידתה החמישית, שתמיד באה ויולדת, אז אני קיבלתי אותה ומהר מהר נכנסו לחדר לידה כי היא התקדמה מ- 4 ס"מ ל- 7 ס"מ תוך 4 דקות. האשה הזו היתה מדהימה. התמודדה עם הצירים בדרך מכונסת ופנימית - בכל ציר נכנסה לתוך עצמה ובלי לזוז או להוציא הגה, רק ע"י התרכזות עמוקה, העבירה את הציר. בין הצירים היא חייכה ודיברה. היא כבר ילדה הכל. ילדה תאומים, וילדה תינוק בתנוחת עכוז, וילדה תינוקות ענקיים במשקל 4500 גרם. בקיצור - אני קוראת לזה "אשה שיודעת ללדת".
אבל למרות כל זה הלידה לא התקדמה והיא נתקעה המון זמן (כמעט שעה, זה המון זמן מבחינתה אם כי זמן סביר לאחרות) בפתיחה של 9 ס"מ. המדריכה שלי ואני הגענו למסקנה שהתינוקת הפוכה (בתנוחת op - עורף לאחור) ואכן היו את כל הסימנים לכך. ניסינו לעזור לה להסתובב בכל מיני תנוחות, אבל ללא הצלחה יתרה. ואז היתה כבר פתיחה מלאה אבל היא לחצה המון זמן, ובשבילה, שרגילה לבוא וללדת תוך 15 דקות, זו באמת היתה לידה נורא ארוכה והכי קשה (שעתיים וחצי ). בסופו של דבר, התינוקת בסוף הסתובבה לפני שיצאה - ממש ראינו את זה קורה. זו היתה לידה יפה, וללא כל התערבות בסה"כ, וכל כך שמחנו בה, המדריכה שלי ואני, אחרי הלילה המתסכל מאמש. הזוג הזה היו כל כך נחמדים. צעירים למדי, שפשוט רוצים הרבה ילדים כי הם אוהבים אותם כל כך. הם הראו לי תמונה של הארבעה בבית יושבים או עומדים כולם על אבא שלהם. עכשיו תצטרף תינוקת לחבורה.

תוך כדי שקיבלנו את הלידה הזו, הגיעה אשה ותוך חצי שעה ילדה, ואחריה עוד אשה שגם ילדה תוך חצי שעה. את שתי הלידות הללו קיבלה המיילדת השניה בשמחה גדולה.

טוב, העניינים נרגעו קצת ובשעה 400 סוף סוף שתינו משהו חם. נחנו קצת עד 5:45 ואז - צלצול בדלת. הסתכלנו החולה וראינו 2 נשים חרדיות. "טוב," אמרתי, נראה שתהיה לי עוד לידה. הן נכנסו - אמא ובת בלידה שניה. היו לה צירים חזקים ותכופים, המים כבר ירדו והכנסנו גם אותה מהר מהר ללדת. אבל פה נכון לי הלם קטן - זו התה לידה שניה, והיא היתה בת 16. את התינוק הראשון היא ילדה בגיל 14 (תחשב בעצמיכן מתי היא התחתנה..). היה לי קשה עם זה. קשה מאוד. תדמיינו לכן את עצמיכן בגיל 14, יולדות, ובגיל 16, יולדות שוב. וחיות עם גבר מגיל 13, מקימות חיי נישואין מלאים מגיל 13. ואם היא תלך בדרכה של אחותה (וכנראה שתלך), הרי שעד גיל 25 יהיו לה כבר 7 ילדים...
היא היתה מפוחדת וכל הזמן רצתה שאמא תחבק אותה. תוך שלושת רבעי שעה היא כבר היתה עם התינוקת בזרועותיה, ובסך הכל ילדה כמו בת חיל אמיתית. גם היא אחת מאותן הנשים שפשוט יודעות ללדת. רק שבעיני, ותקראו לזה שיפוט אם תרצו, חבל שהיא גילתה את זה בגיל כל כך צעיר.

כך נגמר לו הלילה הזה, ומרוב אדרנלין ומחשבות על ילדות שיולדות לא הייתי עייפה כל הדרך הביתה ולא הייתי צריכה לעצור לישון בשום צומת. אני לא חושבת שמיילדות היא מקצוע כל כך "יפה" במובן הרומנטי, כמו שרבים חושבים, אבל הוא בהחלט מקצוע מגוון, מעניין, מאתגר, מתסכל, מלמד, מבגר, ומתאים בדיוק בשבילי.

ומתאים בדיוק בשבילי
ללא ספק

ומשהו קטן ל-אם פי 3 ולמציצה לרגע? - כמה אני חייבת לכן?
בשבילך? בחינם

אני לא חושבת שמיילדות היא מקצוע כל כך "יפה" במובן הרומנטי, כמו שרבים חושבים
זה מצחיק, בכיתה שלי יש עוד 8 בנות שרוצות ללכת למיילדות, אבל אני מדברת איתן והתפיסה שלהן לגבי המקצוע היא כל כך רומנטית ולפעמים לא ריאלית בעיני, ואלה נשים שילדו בעצמן, שיודעות שזה לא גן של שושנים... לא יודעת, זה מפתיע אותי לפעמים.

זו כמובן אני (המציצה) - הגיע הזמן להחליף את הניק האינפנטילי ההוא...

אה, ואני לא הבנתי איך זה שגם רונ צ'ה וגם מציצה לרגע רוצות להיות מיילדות וששתיהן לומדות סיעוד... סתומה שכמותי.

בת חיל אמיתית. גם היא אחת מאותן הנשים שפשוט יודעות ללדת ... חבל שהיא גילתה את זה בגיל כל כך צעיר.
אבל אולי זה הענין, שגוף של נערה בת 15 מתאים להריון וללידה יותר מגוף של "קשישה" בת 30.

יש לך ד"ש חמה-חמה מחברה שלי שיילדת אותה ב- 7.10.2005
(נולדה לה בת, לידה שנייה, נורא רצתה אפידורל ולא הספיקה... - זוכרת אותה?)
היא אמרה לי שאת מקסימה ומדהימה ושאת פשוט מלאך!

עד מתי את נשארת שם?
(יש לי עוד חברות שצריכות ללדת בקרוב....

)

מנג בין - בטח שאני זוכרת! איזו לידה נהדרת היתה לה. משהו כמו - ציר' 3 ס"מ, ציר' 4 ס"מ ציר' 5 ס"מ, ציר, 6 ס"מ, ציר, 7 ס"מ, ציר' 8 ס"מ, ציר, פתיחה מלאה, ציר, תינוקת. והיא עוד בכתה שאין אפידרל...מצחיקונת.
אני שם עוד 7 משמרות בערך, שיתפרשו על פני שלושת - ארבעת השבועות הקרובים. מקווה לפגוש את כל חברותייך.

ו תבשיל קדרה, גיל 15 הוא בהחלט ה גיל ללדת בו, אין בזה ספק. מבחינה פיזית כמובן.

מה, זהו? דווקא קיוויתי שתהיי שם בשביל חברה שלי, שאמורה ללדת בימים הקרובים, ולא הצליחה להסתדר עם לידת בית...

גיל 15 הוא בהחלט ה גיל ללדת בו, הבעיה היא שזה לא ממש ה גיל לגדל בו את הילדים...

הבעיה היא שזה לא ממש ה גיל לגדל בו את הילדים...
זה כן.
אילו היינו חיים במקום בו ניתן להספיק ללמוד "כישורי חיים" עד אז.
לא אצלינו, כששומרים על הילדים (מוגנים היטב) ומחוץ לחיים האמיתיים עד גיל 20, אם לא יותר.

גיל 15 הוא בהחלט ה גיל ללדת בו, אין בזה ספק. מבחינה פיזית כמובן.
אתן סגורות על זה? נדמה לי שקראתי שבגילאים צעירים מאד הסיכון להפלות ולמומים בעובר הוא גבוה יחסית.
סבתא שלי התחילה את מסכת ההריונות שלה בגיל 16 בערך. ההריון הראשון שהסתיים בתינוקת שהגיעה לבגרות (אמא שלי) היה רק בגיל 20. לפני כן היו הפלות ותינוקות שמתו סמוך ללידה.
אני מניחה שזה כן היה "מקום שמספיקים ללמוד בו כישורי חיים". טוב, נו, לא את אלה שאני הייתי רוצה.

_גיל 15 הוא בהחלט ה גיל ללדת בו, אין בזה ספק. מבחינה פיזית כמובן.
אתן סגורות על זה? נדמה לי שקראתי שבגילאים צעירים מאד הסיכון להפלות ולמומים בעובר הוא גבוה יחסית._
וגם הרסני לגוף האם.
שנות העשרים הכי בריאות ללידה.

הגיל הכי פורה והכי מוצלח פיזיולוגית הוא בין 17-23. ציטוט מהמרצה שלנו למומים מולדים.

לא תואם את המחקרים שאני קראתי, שלא רק עוסקים במומים מולדים אלא גם בהשפעת ההריון על גוף האם ובעוד מדדים. לי זכור ש-17 מוקדם מדי לעניין זה. וגם 23 כסיום מוקדם בהרבה.
בכל מקרה, הגיל הוא אלמנט יחסית פחות מרכזי.
היותר מרכזי (והוא הקובע את "הגיל" המתאים) הוא תזונת האם, כל השנים עד ההריון ובזמן ההריון, התפתחותה הגופנית (האם היא כבר השלימה את התפתחותה הגופנית והמינית, או שהיא מהמתפתחות יותר בהדרגה), גנטיקה, בריאות כללית ועוד. לפי הסדר הזה.

אני דווקא התכוונתי יותר לאלמנטים הפסיכולוגיים.

אילו היינו חיים במקום בו ניתן להספיק ללמוד "כישורי חיים" עד אז. נדמה לי שבמקום ממנו באה הנערה הזאת היא הספיקה עד גיל 13 ללמוד את רוב כישורי החיים להם היא נזקקת. עדיין מבחינה ריגשית זה מרגיש לי בעייתי.

דנה יקרה שלום.
ניפגשנו בלידה של אחותי "יעל",אני זוכרת שראיתי אותך בהחלפת המישמרות והתפללתי בליבי שאת תהיי איתנו.יש אור נעים בנוכחות שלך ואת מקסימה.
אני כותבת לך ,לחזק את הבחירה שלך להיות מיילדת,שמחה על ההזדמנות להודות לך ולהזכיר לך שאת יפה במיוחד.תודה שבחרת בדרך הזאת.שנה מבורכת.
רחלי

הי רחלי,
איזה כיף לקבל פרישת שלום רחוקה שכזו... מה שלום עדי? (עדי, נכון?). גם אני הסתכלתי עליכם - משפחה כזאת מקסימה ותומכת, וקיוויתי שיתנו לי להיות אתכם.. מין מוצא את מינו.
שנה טובה ומבורכת!

יעלי_לה

<נדחפת בגסות>
רחלי, הכרתי את אחותך במחלקת יולדות, איבדתי את הטלפון שלה, אני מתה לחדש את הקשר, אם את רואה את זה תפני אותה בבקשה לדף שלי! תודה (דנה, את סולחת לי, נכון?

)

יעלי לה
נכון.
כבר מזמן הבלוג הזה הפך לבמת דיונים מכל מיני סוגים וממש אין לי שום בעיה עם זה. שמחה לארח חברות לקפה... (גם אם אני בדיוק לא נמצאת).

ו-אם פי 3 - אתם תמיד מוזמנים. אפשר גם לקבוע יום כדי שזה באמת יקרה... (או שאני אבוא אליכם?..).

דנה יקרה,
נוכחותך המלאכית נחקקה בזכרוני (על אף הטשטוש הרב..). את מדהימה, עטופה באור ובאנרגיה טובה ורכה שהאירה אותי ברגעיי הקשים ביותר במהלך הלידה.
אני מודה לך מעומק הלב על הרוך, האמפתיה, הסבלנות, העדינות, האופטימיות, ועל הכוח שנתת לי במילים ובנוכחות. היית לי משמעותית ביותר.
שמחה ביותר על ההזדמנות לקרוא את דבריך, ועל ההזדמנות להודות לך באופן אישי. שתהיה לך שנה מבורכת, מלאה בלידות. עדי.

היי דנה
גיליתי את הדף הזה רק בימים האחרונים... וזה ממש הזמן המושלם בשבילי... אני כרגע בשבוע 40+5, וממש כיף לקרוא את סיפורי הלידה, גם אני רוצה לידה טבעית, ומכל הכיוונים אני שומעת רק כמה שזה לא אפשרי וכמה שאני "משוגעת"... ופתאום את מספרת על כל כך הרבה נשים שיולדות ללא אפידורל וללא התערבות... מחמם את הלב
את מדהימה ואני מאחלת לעצמי מיילדת כמוך... אני לא כל כך טובה במילים אבל במשפט אחד- ממש הורדת לי את כל הלחץ והפחד מהלידה.
תמשיכי להיות כזו מקסימה ואנושית.

חדשה בשטח, את לא "המשוגעת" היחידה, יש עוד הרבה כמוך,

ויש פה גם הרבה דפים על לידה טבעית.
שתהיה לך לידה טובה ומעצימה, ורוב בריאות לך ולתינוקך הממשמש ובא.

@} תודה @}

חדשה בשטח, למה "משוגעת"? משוגעים הם בעצמם. יש המון נשים שיולדות בלידה פחות או יותר טבעית (כלומר - בלי משככי כאבים, בלי זירוז, בלי תרופות, בלי אפיזיוטומי וכו'). מידה מסוימת של התערבות קיימת כמובן, ברוב הלידות (גם בלידות בית). הטריק הוא להיות מוכנים עד כמה שאפשר ולבוא לבי"ח כמה שיותר מאוחר ולא בציר הראשון.
שתהיה לך לידה נהדרת, ואשמח לשמוע עליה אח"כ.

בכל המשמרות האחרונות יצא לי לקבל שתי לידות. כלומר - שתי לידות בכל משמרת. במשמרת הלפני אחרונה, קיבלתי לידה לגמרי לבד, בלי שהיה אף אחד בחדר, פשוט כי שלוש המיילדות האחרות במשמרת קיבלו גם הן לידה בדיוק באותו זמן. זה היה פחות מפחיד ממה שחשבתי, ומילא אותי תחושת גאווה, שהנה, אני ממש מיילדת! אולי זה קצת כמו טיסת הסולו של פרח טיס. ברור שיש לו המון מה ללמוד אח"כ, אבל אחרי הסולו זה כבר משהו אחר.
היום ספרתי כמה לידות כבר קיבלתי והגעתי למספר 80 (אבל מי סופר?). זו טיפה בים הניסיון, אבל זו הטיפה שלי ואני שמחה בה. מה גם שכתלמידה לא יהיו לי עוד הרבה לידות, כי יש לי רק עוד 5 משמרות בהתנסות, מתוכן משמרת או שתיים יוקדשו ליחידה להפריה חוץ גופית. אני צריכה להתחיל להיפרד מחדר לידה, שזה אומר להיפרד למשל מריח מי השפיר שתמיד עומד שם באוויר, מעורב בריחות חומרי חיטוי, ריחות דם רווי בהורמונים, שמן נבט חיטה ועוד ניחוחות לידה וגוף קלושים. בשבילי ריח מי השפיר תמיד יסמל "חדר לידה". וזה אומר להיפרד גם מממלכת הנשים המופלאה הזו, שבה נשים מגלות את גבולותיהן ופורצות אותם שוב ושוב ושוב ושוב. שבה נשים עוברות חוויות שהן לפעמים משנות חיים, שבה נשים הופכות לאימהות ולאלות פריון. חדר לידה הוא גם ממלכת הכאב הבלתי נגמר, ממלכת הפחד, האימה, העייפות, היייאוש, השמחה, האושר, התקווה, החדווה. הממלכה שבה הכל נחשף ואי אפשר לטאטא כלום מתחת לשטיח - לא את אופי היחסים עם בן הזוג, לא את הפחדים, לא את החולשות והעוצמות, לא את צורת הגוף ואתנוזליו הטבעיים. הכל נחשף במערומיו.
אז אני מתחילה לומר שלום בלב לכל הדברים הקטנים, שיקח עוד כמה חודשים עד שיהיו שוב חלק מחיי. רוזי אומרת שעכשיו חסרים לי בעיקר שני חלקים משמעותיים בהכשרה - האחד הוא ניסיון והשני - ללדת בעצמי.

כרגיל, כתבת מקסים.
מה גם שכתלמידה לא יהיו לי עוד הרבה לידות - אז מה השלב הבא?, אני מקווה שזה לא אומר שתפסיקי את הכתיבה כאן....

יקירתי המדהימה....
רק שתביני - (מתארת את הסיטואציה כמיטב יכולתי):
אני בבגדי חדר ניתוח ירוקים, עליהם מתנוסס בגאווה "מרכז רפואי ע"ש חיים שיבא תל השומר", עטופה בחלוק לבן עם נתזים אדמדמים של סבון אנטיספטי, פה ושם מדבקות של חולים שראיתי בלילה האחרון, עדיין עם נעלי ספורט, מפוררת בראוניז על המקלדת, ובוהה במסך כבר שלוש שעות.
סטאז'רית אחרי תורנות, נעים להכיר

אחרי יותר משבועיים - סיימתי את הבלוג.
כבר שבועיים אני מגריינת אותך לעצמי (וקצת לכולם...)
מחייכת לעצמי, מצחקקת לעצמי, ובעיקר - מהנהנת בשקט.
גבוהה ונפלאה - תודה על הבלוג המקסים.

אלודיאה יקרה,
כמה שמחתי בחזרה, ומיד, כמובן, הלכתי לקרוא את הדף שלך וגם אני הנהנתי, והתרגשתי, ונעצבתי. כמה טוב שיש אנשים כאלו בעולם הרפואה. אל תפחדי, את לא תאבדי את זה. זה קשה לאבד את זה. לרוב האנשים פשוט אין את זה מלכתחילה.

ואגב תל השומר - חברה טובה שלי מהקורס עושה שם עכשיו את ההתנסות שלה. באיזו מחלקה את עכשיו (אם הבנתי נכון אז לא חדר לידה).
אז תודה על התודה.

לפני כמה ימים היתה לי משמרת בה קיבלתי שתי לידות (עדיין שתי לידות בכל משמרת..). היה משהו משותף בשתיהן ששמתי לב אליו ומחדש הופתעתי - כמה מהר יכול להיווצר קשר עמוק עמוק עם מישהו זר, בסיטואציה הזו של הלידה.
זו היתה משמרת ערב. שמתחילה בשעה 15:00. קיבלנו משמרת ועברנו בין החדרים, כשלפתע נשמעה צעקה שאין לטעות בה - מישהי כאן יולדת. המדריכה שלי אמרה לי - רוצי. אז רצתי. התינוק הזה נולד בשעה 15:14, כך שהיו לי 14 דקות לפגוש את האישה ואת בעלה, להציג את עצמי, לבדוק אותה, לעודד אותה בלחיצות ולקבל את התינוק המפרפר והרטוב. מאוד מוזר. "שלום, אני דנה, איך קוראים לך? את מרגישה צורך ללחוץ? אז תלחצי...". אולי זה לא היה בדיוק הטקסט, אבל זה היה הנוסח הכללי. תוך חצי דקה כבר היינו קרובות יותר ממה שאפשר לדמיין שניתן להגיע אליו בשתי דקות.
אחרי הלידה הנשים שוהות שעתיים בחדר לידה, ו אז היתה לנו קצת הזדמנות להכיר. אבל זו היתה היכרות מסוג אחר - היכרות ממקום עמוק הרבה יותר, כאילו אנחנו כבר חברות, ועכשו אנחנו מחליפות חוויות, מחייכות, צוחקות, אני קצת סונטת בה על הצעקות המצחיקות והדומות כל כך לשירתה של זמרת אופרה שהיא משמיעה בשעה שאני לוחצת לה על הבטן, והיא מתגלגלת מצחוק , שואלת אותי שאלות, ואני מסבירה והשיחה מתגלגלת לה, גם עם הבעל הנחמד... וכל זה עם אישה שאני בכלל לא מכירה! ואני טיפוס כזה ביישן וסגור שקשה לו להיפתח עם אנשים, טיפוס שמסמיק כשמישהו אומר משהו גס. אבל כנראה שאני צריכה קצת לשנות את החשיבה שלי לגבי עצמי, נראה לי שכמה דברים השתנו..

אחרי כמה שעות הייתי בחדר הקבלה והיו שם שתי נשים. אחת בלידה ואחת לא. זאת שלא, שאלה אותי איפה הנשים היולדות, אז אמרתי לה שהנה, למשל, לידה יושבת אישה בלידה. היא הסתכלה בה ואמרה - באמת?! היא בכלל לא נראית!" אבל באותו רגע היה לה בדיוק ציר ואז היא כן נראתה בלידה. זו היתה לידתה השלישית וכל ציר היה יותר חזק מקודמו. תוך 5 דקות היא כבר לא יכלה לשבת ובכל ציר פשוט היתה חייבת לחבק מישהו (אותי) ולרקוד. וגם היא לא הכירה אותי קודם, אבל זה לא שינה. היה מאוד נעים לרקוד כך מול הבטן התפוחה שלה ולהרגיש אותה מתקשחת בזמן ציר.
אח"כ היא קיבלה חדר וגם שם היא לא הסכימה להישאר רגע אחד לבד (צודקת) והיתה חייבת להישען, לחבק ולהתנועע בכל ציר.
הייתי איתה בחדר 3 שעות עד שהיא ילדה. זה היה כל כך מיוחד. היא לא רצתה כלום נגד כאבים והאנדורפינים שלה פשוט השתוללו בלי גבולות - היא היתה כל כך מטושטשת שכל מי שנכנס לחדר אמר - "או, אני רואה שהיא קיבלה טשטוש..". בין הצירים היא ישנה או דיברה שטויות, ובצירים היא כאבה אבל באופן מרוחק כזה, כאילו מתוך העולם שלה. וזה היה שינוי כל כך קיצוני, כי עד פתיחה של 4 ס"מ היא עוד ניהלה את עסקי המשפחה (ילדים, כביסה, בישולים, הסעות, חובות, ועוד). בכל פעם שעזבתי לה את היד לרגע כדי לצאת, היא פתחה עינים מפלבלות ואמרה (בערבית) "אבל אל תאחרי לבוא". ושוב זה היה לי מדהים עד כמה מהר יכולים להיווצר הקשר העמוק והקרבה המיוחדת הזו שאני לא מכירה אותה מאף מקום אחר.

אגב, שתי הלידות הללו היו ויבק, ומן הבחינה הזו הכל הלך חלק.

וזהו. עוד חמישים דקות אני נוסעת למשמרת לילה בחדר לידה. איזה כיף. מקווה שיש המון נשים שחיכו לצאת החג כדי ללדת. עבדתי במוצאי יום כיפור ובמוצאי ראש השנה וזה באמת היה ככה. יש לי רק עוד 3 משמרות בחדר לידה ואני מחפשת רעיון למתנה עבורם. יש למישהי רעיון? משהו רצוי לא יקר במיוחד (דלפונית), אבל שימושי. אולי כמה סוגים של תה טעים.. רעיונות יתקבלו בברכה.

עותק של ספרך החדש? (-:

עותק של ספרך החדש?

מה יהיה כשתגמר ההתנסות? כמובן שתמשיכי לכתוב?

צחוק-צחוק,
אבל אם תעתיקי את הבלוג (החלק ששיך לבית חולים הזה) לקובץ וורד, תערכי יפה, תדפיסי, ותכרכי לחוברת, זו תהיה יופי של מזכרת. (ואולי אפילו תשפיעי על מילדות ותיקות...)

אני הכי אוהבת לראות תמונות. שלך, של היולדות, של הצוות, עם שיר או קטע שכתבת שמספר על התחושות שלך בהקשר של המחלקה. תה נגמר בסופו של דבר, אבל תמיד נעים להסתכל אחורה ולהגיד "אה, את זוכרת את הדנה הזו שהיתה מתרוצצת לנו בין הרגליים ומקשקשת על לידות בית ושיאצו? כמה היה נחמד שהיא היתה בסביבה..."
וכמובן - להגיד לכל מי שעבדת איתה פנים אל פנים כמה היא השפיעה עליך, ומה למדת ממנה.
<אלודאה בהתקף סנטימנטלי...>

אני חוזרת עכשיו ממשמרת ערב, קצת מבולבלת, קצת נרעשת ומאוד מאוד מוטרדת. יכול להיות שהחלום שלי על להיות מיילדת שמנה עם צמה לבנה יתגשם יותר מהר ממה שחשבתי - לפחות בענין השערות הלבנות. הערב קיבלתי לידה שהיתה בה כליאת כתפיים. למי שלא מכירה את המושג, מדובר במצב שאחרי יציאת הראש הכתפיים מתמהמהות ביציאתן, או במילים אחרות - ראש בחוץ, גוף תקוע בפנים. זה מצב מאוד מפחיד ומלחיץ - אחד ממצבי החירום המיילדותיים שכל מיילדת לא רוצה שיקרו לה, אבל הם בכל זאת קורים.
הזוג המקסים הזה הגיע קצת אחרי תחילת המשמרת. לידה שניה, 5 ס"מ, צירים כואבים. הערכת המשקל הצביעה על תינוק גדול - בערך 3900 ג'. בלידה הראשונה היא ילדה 3100. טוב. אז מתייקים את העובדה הזו במוח וממשיכים. הלידה התקדמה מהר, וב-8 ס"מ האישה כבר מאוד רצתה אפידורל. המרדים בדיוק היה בחדר לידה, מטפל באישה אחרת (עוד דרמה, אבל מסיפור אחר..), ודי מהר נעשה אלחוש אפידורלי והלידה המשיכה להתקדם. המים נפקעו בהמשך והראש ירד, והכל התקדם נהדר.
מתישהו היתה פתיחה מלאה והאשה התחילה להרגיש לחץ וללחוץ. הראש ירד די מהר וזה שימח אותנו כי זכרנו שפה יש תינוק גדול, והרבה פעמים אם הראש לא יורד והלידה נתקעת, זה סימן שעלול לבשר על כליאת כתפיים. תוך 2-3 צירים הפרינאום כבר הכתיר את הראש והאישה לחצה. ולחצה. ולחצה. ולחצה. ולחצה. ובכל שניה מופיע עוד ראש ועוד ועוד ועוד - ראש ענק כזה שפשוט לא נגמר.
המדריכה המדהימה שלי בשלב הזה כבר קראה לעזרה עוד מיילדת ורופא (עיקרון מספר אחד בכליאת כתפיים - לקרוא מהר לעזרה. את זה אני יודעת כי בעוד 3 ימים יש לי מבחן על זה..). זאת אומרת, עוד לא היתה כליאת כתפיים, אבל חשדנו שתהיה.
סוף סוף יצא הראש הענקי הזה שרימז על גוף ענקי שיבוא בעקבותיו. הרבה יותר מ- 3900 כך זה נראה. אבל הגוף התמהמה ולא רצה לצאת. קפצנו עליה שלושתינו (התמרון ע"ש מק-רוברטס ולחץ סופרא פובי....) והופ - נחלצו הכתפיים.
התינוקת יצאה במצב לא הכי טוב - כחולה, רפויה, לא בוכה ובקושי נושמת. והופ - החבל כבר נחתך והתינוקת הועברה לטיפולה של רופאת ילדים שהוזעקה מבעוד מועד. היא התאוששה די מהר, אבל לא לפני שאבא שלה החוויר וכמעט התעלף. היינו צריכים להרים לו את הרגליים ולאושש אותו. האשה בינתיים צועקת - "למה היא לא בוכה? למה היא לא בוכה?", וגם אני שאלתי את עצמי - "למה לעזאזל היא לא בוכה?".
זה נמשך זמן קצר מאוד בסך הכל, אבל אתן יודעות איך ברגעים כאלו נדמה שהזמן נמשך לנצח? אז היא באמת התאוששה ושמו אותה לכמה דקות בזרועות אמא, שנורא שמחה, וגם האבא התאושש וצילם כמיטב המסורת המשפחתית.
אח"כ השליה יצאה והתברר שלאימא אין אפילו שריטה ואין צורך בתפרים (כבר פחדתי שיהיה לה קרע מדרגה 4 או משהו כזה). נשמע כמו סוף טוב לסיפור מפחיד? אז זהו, שלא לגמרי.
במחלקת ילודים התברר שלתינוקת יש יד קצת שמוטה. יש סיכוי גדול שזה יעבור לה (תוך כמה ימים /שבועות/חודשים) אבל יש גם סיכוי שזה לא יעבור לה, וזה נקרא "שיתוק ע"ש erb". אתן בטח מכירות אנשים כאלו ,עם יד אחת קצת קטנה וקצרה, שהם יכולים להשתמש בה בד"כ אבל רק באופן חלקי? זה זה.

אוף, כמה רע אני מרגישה. אח"כ היו לנו שעתיים להפוך ולהפוך בפרטים של הלידה. ככל שהפכנו לא ראינו שיכולנו לעשות משהו כדי למנוע את זה. דברים כאלו פשוט קורים. אבל יש גם שאלות שאין עליהן תשובה. אולי אם היינו חותכים זה לא היה קורה? אולי אם היא לא היתה לוקחת אפידורל זה לא היה קורה? אולי אם היינו מציעים לה ניתוח קיסרי זה לא היה קורה? ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה? אולי ואולי ואולי. מבחינת המחקרים אגב, התשובות לשאלות הללו נתונות במחלוקת. ניתוח קיסרי למשל, מפחית את הסיכון לכליאת כתפיים רק במחצית. לא לגמרי. ולא מזמן יצא מחקר חדש שממליץ דווקא לא לעשות אפיזיוטומיה מונעת. ויש כליאת כתפיים גם בתינוקות קטנים, לא רק בגדולים, ולא ידוע לי על קשר בין אפידורל ובין כליאת כתפיים.
בקיצור - השאלות הללו מזמזמות לי בראש כמו דבורים טרודות.

ובלב מתרוצצים רגשות - אני לא רוצה לגרום נזק לאף אחד, ומה אם זה משהו שיכולתי למנוע ולא מנעתי? ומה יקרה לתינוקת החמודה הזאת? האם היא תהיה בסדר? ומה אעשה כשזה יקרה לי כשלא תהיה לידי מדריכה שיכולה ברגע הקריטי לקחת את העניינים לידיים? (וזה יקרה עוד מעט, יש לי רק עוד משמרת אחת בתור תלמידה..).

אז כאן אני נמצאת עכשיו, ואני מניחה שזה חלק מן המקצוע המיוחד הזה שבחרתי לעצמי, וגם עם דברים כאלו צריך ללמוד להתמודד.
אני שולחת מחשבות טובות לתינוקת החמודה, מזור ומרפא ליד שלה.

אגב, באותה משמרת לילה אחרונה היו לי שתי נפלאות. אחת על כסא לידה ואחת על מיטה. שתיהן כמעט ללא כל התערבות (חוץ ממוניטור לסירוגין), שתיהן מיוחדות ונהדרות. אולי אספר עליהן במועד אחר. עכשיו אני בתהליכי התחבטות אחרים...

לילה טוב ותודה על הרעיונות למתנות..

אה, ושכחתי לציין שבסוף היא נולדה במשקל 4300 גרם. חמודה כזאת..

מה יהיה כשתגמר ההתנסות? כמובן שתמשיכי לכתוב?

הדף שלך הוא עבורי רגיעה מקשיי היומיום.
תודה.

תודה אורית. גם אני בדיוק קראתי אתמול בבלוג שלך..

ועדכון שהגיע זה עתה - היא כבר מזיזה את היד. זה סימן ממש טוב להתאוששות של העצב. מקווה שרק תמשיך להשתפר.

כל כך כיף לקרוא אותך!

דברים כאלו פשוט קורים
את רואה, לא צריך לענות לך - את עונה לעצמך.
ממה שקראתי על כליאת כתפיים (וזה לא הרבה - הרעיון כל כך הפחיד אותי שלא הייתי מסוגלת לקרוא הרבה בנושא), אני מבינה שזה מצב שא. אי אפשר לצפות וב. אי אפשר ממש למנוע, ואכן - המקרים האלה קורים וזה נורא, וזה מפחיד וזה מלחיץ, ועם זאת - כשאני קוראת את מה שכתבת ואת העדכון אני חושבת שהתמודדתם עם המצב בצורה הטובה ביותר ועכשיו רק ניתן לקוות שהילדונת תצליח להתמודד ולהחלים החלמה מלאה.
... ובמאמר מוסגר (למרות שאת מתחמקת באלגנטיות מתשובה בנושא

) - אני ממש ממש מקווה שלא תפסיקי לכתוב, הדף שלך הוא מקור אדיר של תמיכה באלה שעוד רק בתחילת הדרך ...

רונ צ'ה
אני לא חושבת שאפסיק לכתוב, אל בטח אעביר את כל מה שפה לארכיון ואשנה את שם הדף ל- בלוג מיילדת מתחילה או משהו כזה...

ולגבי כליאת כתפיים - זה נכון. יש כמה גורמי סיכון אבל הם רחוקים מלעזור לצפות את כל המקרים, ויש דרכים למנוע, אבל גם הן רחוקות מלמנוע את כל המקרים (כפי שציינתי, יש לי מבחן מחר על זה..). דברים כאלו פשוט קורים.
לבן זוגי היתה מחשבה על זה, שתאמינו או לא, הקלה עלי קצת. הוא אמר לי שמישהו צריך לעשות את העבודה הזו. אמרתי לו - "כן, אבל למה אני? זה נורא מלחיץ!?, אז הוא אמר - "את הרי יודעת שכל בני האדם הם חלק מאותו דבר, כמו תאים בגוף גדול. אז מה זה משנה אם את או מישהו אחר יצטרכו להילחץ כל כך? זה כמו להעדיף שיד ימין תישרט במקום יד שמאל..".
אני לא יודעת אם עובר בכתיבה, אבל לי זה מאוד עזר.
בקרוב אתקשר שוב למחלקת יונקים ואעדכן אתכן אם יש משהו חדש..

מחר אני נוסעת לתל השומר. יש לנו 3 ימי לימודים שיכללו - מבחן, יום שלם על רפואה סינית בלידה, סרטנים גניקולוגיים, אלימות נגד הצוות הרפואי, פריון הגבר, פתולוגיות של השליה והנקה. נשמע מעניין. שתהיה לי בהצלחה במבחן...

שבוע טוב לכולן.

מאחלת הצלחה במבחן. ולצערי צריך להשלים עם כל התהפוכות בחיים-לא תמיד הדברים מתנהלים כשהצבע הוורוד
מוליך בראש.
ב ה צ ל ח ה
נ.ב תתקשרי ותודיעי איך היה. ביי.ביי.

אני לא חושבת שאפסיק לכתוב, אל בטח אעביר את כל מה שפה לארכיון ואשנה את שם הדף ל- בלוג מיילדת מתחילה? או משהו כזה... - שמחה מאד מאד לשמוע!!!

הוא אמר לי שמישהו צריך לעשות את העבודה הזו. אמרתי לו - "כן, אבל למה אני? זה נורא מלחיץ!?, אז הוא אמר - "את הרי יודעת שכל בני האדם הם חלק מאותו דבר, כמו תאים בגוף גדול. אז מה זה משנה אם את או מישהו אחר יצטרכו להילחץ כל כך? זה כמו להעדיף שיד ימין תישרט במקום יד שמאל..".
לא רק שאני מבינה ומסכימה, אני גם חושבת שאם נאלצת להתמודד עם מקרה כזה, אולי דווקא טוב שזה קרה עכשיו, כשעוד יש לך תמיכה ממיילדות אחרות, ועזרה ודרים ללמוד מהמקרה ולהתמודד איתו. תארי לעצמך שזה היה קורה בלידה הראשונה שלך כמיילדת עצמאית? נראה לי עוד פחות מוצלח...

וכמובן בהצלחה גדולה - אין לי ספק שתצליחי.

בהצלחה מחר, ורעיון למתנה: הספר "רואות את הנולד"\יערה בר און. מאוד מומלץ!

בהצלחה במבחן, ושיהיה באמת מעניין בשאר הימים.

יום שלם על רפואה סינית בלידה, זה באמת כיף.
בעלי עוסק ברפואה סינית, ולפני כמה שנים הוא הירצה בקורס לאחיות במשך סימסטר שלם, פעם בשבוע.(או שאולי תקופה יותר ארוכה, לא זוכרת בדיוק). זה משמח שנותנים גם מזה בקורס.

היי דנה, גם אני כאן בין הקוראות,המברכות והמאחלות איתך.
את גודלת להיות המיילדת החכמה, האנושית והמקסימה שנועדת להיות...
המון בהצלחה במבחן!
מחזיקה אצבעות..

מרגש כל-כך לקרוא כמה אכפת לך וכמה הדברים מעסיקים אותך. הלוואי על כל עם ישראל מיילדות כמוך

קפצנו עליה שלושתינו (התמרון ע"ש מק-רוברטס ולחץ סופרא פובי....)

תוכלי בבקשה לפרט במה מדובר?

[תודה על הבלוג המעניין והמרגש]

יש סדרה בערוץ שמונה שמדי פעם יוצא לי לראות - חדר לידה. עוזרת לי להמחיש את מה שאני קוראת אצלך

(חוץ מהעובדה שבקושי רואים שם לידות טבעיות, ותמיד בשכיבה במיטה...) . הראו לידת מלקחיים וזה אכן היה מחריד כמו שכתבת. כל כך אלים! באמת לא ברור מה עדיף, קיסרי או מכשירני. הראו גם כליאת כתפיים בקיסרי- של תינוק פשוט ענק. משכו אותו בכזה כח החוצה, וגם הוא יצא כזה רפוי ושקט שממש לא נשמתי ביחד איתו. בסוף הוא התאושש. אילו סיטואציות מפחידות! תמיד אני חושבת על האחריות והלחץ של בעלי מקצועות כאלה- רופאים, פקחי טיסה, מפקדים בצבא... אבל בעלך צודק כמובן.
בהצלחה במבחן, וקדימה ל בלוג מיילדת מתחילה !

ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה?
דנה
אפשר לשאול למה התכוונת???

ממשיכה לקרוא אותך וליהנות
תמשיכי
@}

ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה?
בהריון, ישנה אי סבילות לגלוקוז, שעולה ככל שמתקדם ההריון (יש הקוראים לזה סכרת הריונית). רמות גבוהות של גלוקוז בדם מקושרות לתינוקות גדולים, ובמיוחד לגדילה לא פורפורציונלית, ולכן לסיכון מוגבר לתקיעת כתפיים. רמות הגלוקוז, מושפעות, כמובן, ממה שהאם אוכלת, וריבוי סוכרים ופחמימות פשוטות (קמח לבן, אורז לבן, וכד') מעלה את הרמות בדם.
זו אחת הסיבות, שמי שמתנגד להגדרה ולאבחון של סכרת הריונית, טוען ש כל הריונית צריכה לשמור על דיאטה עם מספיק קלוריות (כלומר, לא דיאטת הרזיה, שמסוכנת מכיוון אחר) אבל שמגיעות בעיקר מחלבונים ופחמימות מורכבות (קמח מלא, אורז מלא ועוד).

אם פי 3, תודה. מה דעתך לגשת איתי למבחן הממשלתי ולקבל גם תעודת מיילדת מוסמכת?..

תשובה ל נעמי בן שטרית - יש כל מיני תמרונים שנועדו לעזור להוציא תינוק שנתקע. הדבר הראשון שמנסים זה התמרון ע"ש מקרוברטס שזה להרים את שתי הרגליים בו זמנית. זו תנוחה שמרחיבה את מפתח האגן ועוזרת לעצם הפוביס, שתחתיה כלואה הכתף העליונה, להסתובב ולשחרר את הכתף. ב- 90% מן המקרים זה מספיק. לחץ סופרא פובי זה לחץ שמפעילים מעל הפוביס של האישה (עצם החיק). בעצם לוחצים על הכתף של התינוק ומנסים לדחוק אותה אל מתחת לפוביס. חשוב ללחוץ מן הכיוון הנכון (מכיוון הגב של התינוק).
חוץ מזה יש עוד כל מיני תרגילים שכוללים אפיזיוטומיה דו צדדית (אייייי!), הכנסת יד פנימה וסיבוב התינוק או משיכת אחת מידיו, התמרון ע"ש גסקין (אינה מיי גסקין, המיילדת המפורסמת) שזה לעבור לעמידה על 6, ועד לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי. נשמע הזוי ואכן נדיר מאוד בשימוש.
יש גם דרכים ברוטאליות אפילו יותר. לא חייבת לפרט... נכון? לא לחינם כליאת כתפיים נקראת גם the midwife's nightmare.

אתמול היה לי המבחן האחרון בקורס. בעצם - יש עוד מבחן מתכונת בעוד חודש, ועוד מבחן קטנטן ולא חשוב ב24.1.06. סתם מבחנון קטנצ'יק שכזה. 100 שאלות בבנייני האומה שיקבעו אם אוכל לפתוח את הבלוג למיילדת המתחילה או לא.
בפעם האחרונה שעשיתי מבחן ממשלתי, היה לי התקף של אבנים בכליות... אולי כדאי להגדיל את מכסת השתיה שלי מ- 3 ליטר ביום ל- 5 כאקט מניעתי..
בכל אופן, אני נסחפת. המבחן היה בסדר למדי, חוץ מהעובדה שהיו המון שאלות על קרישיות יתר בהריון, על סוגי המוטציות השונות שיכולות לגרום לזה, הטיפולים, האבחנות, הסיבוכים ועוד ועוד. אף אחת לא התעמקה בזה עד כדי כך, והאמת שגם לא ממש צריך. לא מזמן הייתי בביקור רופאים במחלקת יולדות, והרופא הבכיר שאל את המתמחים משהו לגבי הסוגים השונים של קרישיות יתר, וגם הם לא זכרו את שמות כל הגנים הפגומים האפשריים.. מקווה שמחר כבר יהיו תוצאות למבחן.

היום היה לנו יום של רפואה משלימה והיה די קטסטרופלי מבחינתי. המרצה היתה קצת מתנשאת וכל הזמן אמרה דברים שהקפיצו אותי כמו: "אתן צריכות לעשות כך וכך..", "האשה צריכה להרגיש כך וכך.." או - "פעם גם אני הייתי כמוכן - מיילדת עם גישה רפואית קונוונציונלית..".
חוץ מזה הכל היה כל כך שטחי וברמה של end result . "כדי לעשות צירים, לוחצים פה". זה בעיני זלזול ברפואה הסינית. זה כמו שמישהו היה אומר - הבה ואלמדך על רפואה מערבית. ואח"כ נותן לי הרצאה של שעתיים והתנסות של שלוש שעות, וזהו. זה עלול להיות מסוכן להשתמש בכלים טובים שעובדים, מבלי שילווה אותם הרקע, הידע, ההבנה של המערכת כולה, מתי מותר ומתי אסור להשתמש בהם ועוד.
אני מבינה שהרעיון היה גם לגרות אותנו לרצות ללמוד עוד על הנושא, אבל לא בדרך הזו. חוץ מזה, שיש לי הרבה ביקורת על הדרך שבה לומדים היום בארץ רפואה משלימה. כל אחד עושה איזה קורס של יומיים או במקרה הטוב של יום בשבוע למשך שנה, וכבר הוא מטפל מוסמך עם תעודה מוזהבת.
איתן ואני מדברים הרבה על העיקרון שככל שמשהו דורש יותר זמן ללמידתו ולרכישת מומחיות בו, כך ערכו גדל. נגינה על כינור למשל, לעומת נגינה על משולש...
אני מאמינה שרפואה סינית צריך ללמוד במשך שנים ארוכות. בסין למשל, קורס שיאצו אורך 4 שנים של לימודים והתנסות יומיומיים. איך זה שבארץ צריך הרבה פחות מזה? מה, אנחנו כאלו מומחים בשיאצו?

אמא שלי פעם כמעט מתה בגלל שימוש לא נכון ברפואה משלימה, ודווקא בגלל שזה כן עבד ולא בגלל שזה לא עבד (נכון אמא?).

טוב, כמו שאתן רואות אני קצת חמה ועצבנית. היו עוד דברים מעצבנים, אבל נגמרה הקצבת הזמן שלי לתלונות...

חוץ מזה, הלכתי עכשו לדואר בקריית אונו כדי לשלם סוף סוף את התשלום האחרון לקורס. אחרי בתור עמד אדם על שיתוק ע"ש erb . אני עדיין חושבת הרבה על התינוקת הזו ושוחחתי על כך עם המרכזת קורס שלי - שיחה שקצת עזרה לשים דברים במקומם הנכון. היא סיפרה לי על המקרים שקרו לה עם כליאת כתפיים ומה היה שם. מה שמשמח אותי בכל השיחות עם מיילדות, שלרובן זה קרה מעט מאוד פעמים - אולי 2-3 פעמים במשך 20 שנות עבודה. ולמרות זאת, אגב, הן זוכרות כל פרט מכל אחת ואחת מן הלידות הללו.

אז זהו לעכשיו. התוכניות להערב:

לבשל ארוחת ערב למארחי
לטייל קצת ברחובות (ספורט)
לקרוא (יש כאן בבית ספריה עם 5000 ספרים, רובם מצויינים. אני מנצלת את האירוח כאן להשלמת שעות קריאה).
לראות טלויזיה. יש משהו מעניין היום? (אני מנצלת את הזמן כאן גם לזה, כי בבית אין..).
לפתוח את מה חדש ואת הבלוג שלי כל חצי שעה כדי לראות מה חדש.

תודה לכולן על התגובות החמות

תודה דנה @}

תודה דנה
תודה על הבלוג המרתק והמרגש

הליכה גם נחשבת דרך לפתור כליאת כתפיים?

לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי.
מישהו עוד עושה את זה בכלל היום? פחד מוות...

ולגבי המבחן ההוא, הקטן והלא משמעותי עם ה - 100 שאלות...

יהיה בסדר, את יודעת...

טרה, אני מניחה שכמעט כל שינוי תנוחה יפתור את הבעיה, אבל איכשהו קשה לי לדמיין אשה מתהלכת כשראש התינוק תקוע לה בין הרגליים. אם היא כבר היתה בעמידה/כריעה/על כסא לידה קודם לכן - אולי יותר מעשי.

ורונצ'ה - נדיר מאוד. בהרצאה שנתנו לנו על זה הרופא דווקא דיבר על זה כאילו זה נעשה, אבל בפועל - לא ממש.

ולגבי המבחן - אני יודעת שיהיה בסדר. צריך הרבה חוסן נפשי כדי לא להילחץ כשכולם מסביבך נורא נלחצים ושואלים כל הזמן שאלות כמו - "נו, השגת כבר חוברת שאלות למבחן?" או "נו, קנית כבר את הספר ב- 700 ש"ח של החזרה למבחן?". בינתיים לא נלחצת. אבל אני רוצה גם להכין אתכן - יש לי עוד יום התנסות אחד ועוד 3 ימים בטיפת חלב, ואח"כ אני רק לומדת למבחן. תצטרכו לקרוא הרבה תיאורי התכוננות למבחן...

לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי.
כן, ראיתי את זה נעשה במציאות - הייתי סטודנטית, ואשכרה העיפו אותנו הצידה, קפצו על המיטה, דחפו את הראש פנימה (הוא רק התחיל לבצבץ), וטסו לחדר ניתוח. בגלל התמונה הזו, של הרופא על היולדת על המיטה - הדבר הראשון שחיפשתי במאיר היה את הקרבה לחדר הניתוח.... (ואני עוד מפנטזת מדי פעם על לידת בית...)

מחזיקה לך אצבעות לקראת המבחן (עוד זוכרת את ההרגשה המגעילה הזו...), ובכלל לא נפגעת שהיית בתה"ש ולא קפצת להגיד שלום

<אלודאה בהתקף פולניות מזעזע>

אלודיאה, נתחיל בפולניה - גם מחר אני בתה"ש, בביה"ס לסיעוד, עד 15:00. אני לא יודעת איפה את ואיך קוראים לך, אבל אם עוברת בסביבה את מוזמנת לבקר. מצד שני, את יכולה גם לשבת לבד בחושך...

לגבי מה שראית - זו כנראה לא היתה בדיוק כליאת כתפיים, כי דיסטוציה מוגדרת לאחר יציאת הראש כולו וכישלון בנסיון לחלץ את הכתפיים, ואילו את אמרת שהראש רק התחיל לבצבץ. מוזר מאוד מה שאת מתארת. האם את זוכרת מה היתה הסיטואציה בדיוק?

האם את זוכרת מה היתה הסיטואציה בדיוק? לא - רק את תחושת הבהילות והחשש לחיי שניהם. אבל אני משוכנעת שהיה מדובר בתמרון הנ"ל.

גם מחר אני בתה"ש, בביה"ס לסיעוד, עד 15:00
ואני, לשמחתי האינסופית - לא רואה את תל השומר בזמן הקרוב (חוץ מארבע תורנויות מיון ויום הרצאות אחד, אבל ממש בקטן...) - אני באלקטיב ברפואת משפחה!!!

עדיין מחזיקה אצבעות לכבוד המבחן הקטנטן והבלתי חשוב לחלוטין....נו, קנית כבר את הספר ב- 700 ש"ח של החזרה למבחן?

אני שמעתי שאת המניפולאציה הזאת של לדחוף את התינוק חזרה פנימה עושים אם יש צניחת חבל טבור ואז באמת קורה לפני שהראש יוצא.

לא בדיוק. צריך להבחין בין מצב שהראש עדיין בפנים ובין מצב שהראש כולו בחוץ אבל הכתפיים ושאר הגוף תקועים בפנים.

בהצלחה

@}

מדהים, אני לומדת המון מהחוויות שלך, ושואלת את עצמי אם המיילדת שלי לפעמים נזכרת בי (היא הייתה מדהימה והייתה לי לידה מדהימה) . סיפרת על האמא שהייתה נורא בלחץ שהתינוקת לא בוכה, אני חשבתי שזה מיתוס ולא חייב לבכות. התינוקת המדהימה שיצאה ממני לפני חצי שנה לא בכתה, האמת הפעם הראשונה ששמעתי אותה בוכה ממש היה אולי בגיל חודש. אז תינוקות אמורות לבכות עם הנשימה הראשונה שלהן? ובהצלחה כמובן במבחן ובהשך הדרך

זה באמת מיתוס - תינוק בכלל לא חייב לבכות כשהוא נולד. פשוט - התינוקת שלה נולדה לא נושמת, חיוורת ורפויה, וכולם רצו מאוד מאוד כבר לשמוע או לראות סימן חיים ממנה, ובכי הוא סימן חיים מצוין... ולכן היתה הציפיה ל "מתי כבר נשמע אותה בוכה".
הרבה תינוקות בוכים כשמנתקים את חבל הטבור באופן פתאומי. אבל ממה שאני ראיתי, הרבה בוכים גם לפני הניתוק וחלק אפילו בוכים כשרק הראש שלהם בחוץ.

אוווווווווווווו, סיימתי לקרוא את כל הבלוג כולל את הארכיון, חברה המליצה לי מזמן ופשוט לא יצא לי , ועכשיו כבר די מאוחר סיימתי הכל ואין לי מילים, אז כמעט שכתבו לך הכל ואני מצטרפת להכל... אני רוצה לומר לך שבעקבות הלמידה הרבה מהכתיבה שלך אני מבינה כמה הלידה שלי הייתה מדהימה, כמה המיילדת שלי הייתה מופלאה, איזה מקסים היה בית החולים שאפשר לי לעשות מה שאני רוצה(למרות שהם עשו גל כשהשתחררתי הבייתה), איזה נשמה תאומה הוא הבן זוג שלי, ואיזה גבורה הייתה הבת שלי, אהה וכמובן תודה לגוף שלי. אני לומדת היום להעריך ולהוקיר את הלידה שלי הרבה יותר בזכותך ותודה על כך. (לידה ראשונה, ירידת מים, ללא פתיחה או צירים, ב"ח, ללא משככי כאבים, תוך ארבע שעות, ללא תפרים או קרעים, תינוקת מדהימה במשקל 3600 שעושה אותי לאדם המאושר ביותר). אז תודה לך דנה על היידע והכתיבה (וגם לך שני שהמלצת לי על הבלוג)

היום כמעט סיימתי את ההתנסות שלי.
זה היה אמור להיות היום של החוויה המתקנת, אחרי אותה לידה זכורה לחרדה ולבלבול עם כליאת הכתפיים.. היום שבו אקבל שתי לידות טבעיות לפחות, לידות שילכו חלק. נגיד - איזו אישה בלידה חמישית שתבוא עם פתיחה גמורה ועוד אחת בלידה שניה שרוצה ללדת בכיסא לידה.. משהו נחמד כזה, בריא, בלי סיבוכים, לסיים איתו את ההתנסות.

אבל המציאות, כרגיל, יודעת לעשות בדיוק את מה שלא מצפים ממנה. היום היה ממש יום מבאס (אני לא אוהבת להשתמש במילה הזו כי זו מילה ממש ממש לא יפה בערבית, אבל זה מה שהכי מתאים לתיאור היום הזה). למה?
זה התחיל בבוקר. הגענו למשמרת והיתה שם אישה חמודה שניסתה לעשות ויבק. היא היתה בפתיחה מלאה כבר חצי שעה, לוחצת. כל הלידה היו האטות עמוקות בדופק, ומרגע לרגע המצב נראה פחות טוב. אחרי שעה כבר ראינו שאין ברירה. הרופא עוד ניסה לעשות ניסיון קטן עם ואקום, אך זה לא הצליח ותוך רבע שעה התינוק כבר נולד בניתוח קיסרי, כשהאפגר שלו 4/8. לא טוב.
היה לו חבל טבור כרוך סביב הצוואר 3 פעמים, באופן הדוק ביותר. אה, ומים מיקוניאליים..

טוב, התחלה לא מוצלחת ליום. חצי שעה אחר כך קרה בדיוק אותו הדבר, רק לאשה אחרת - האטות בדופק שלא מתאוששות, מים מיקוניאלים וניתוח קיסרי דחוף. אוף.

אח"כ הגיעה האשה שחשבתי שתהיה המושיעה שלי. לידה רביעית, ג'דאית אמיתית. אשה מקסימה שישר הרגשתי שאני מתחברת אליה, למרות הרקע המאוד שונה שלנו. בילינו יחד את כל המשמרת. בתחילה הכל נראה היה מושלם. מוניטר נהדר, והופ - למקלחת, ואח"כ קצת להסתובב בחוץ.
אבל, שמעתן על חוק הסריות?
תוך שעה נפקעו לה המים והם היו מיקוניאליים. אחרי חצי שעה - האטה קשה בדופק שלא התאוששה. אח"כ כן התאוששה אבל היו האטות נוספות. ואז היא לא התקדמה בכלל הרבה שעות. הכנו אותה לניתוח על כל צרה שלא תבוא ובאותו זמן ניסינו לשכנע אותה שהיא בכלל לא צריכה ניתוח - סיטואציה מוזרה. רגע, אני מתקשרת לברר איך זה נגמר...
חזרתי - היא ילדה בלידה רגילה! איזה יופי!

בחדר צירים שכבה עוד אישה, עם מים מיקוניאלים והאטות בדופק. עכשיו כשהתקשרתי היא בדיוק יצאה מהניתוח הקיסרי שלה...

אה, והיתה עוד אישה, עם מים מיקוניאלים (כמובן), עם האטות מפחידות בדופק, שעדיין שוכבת לה שם עם זירוז.

אוף שמוף. לפעמים יש ימים כאלו, וכולם מאוד מאוד מתוסכלים מזה.
אחרי יום כזה אני מרגישה כמו איזו טכנאית שכל היום רק מחברת מוניטורים, חיצוניים ופנימיים, לוקחת בדיקות דם, מחברת זירוזים ורושמת כל דבר ב- 4 מקומות שונים, רודפת אחרי הרופא כדי שיבוא לראות את המוניטור וכו' וכו'. והכל נע בין מצבי חירום קצרים למצבי רגיעה - "אוי, יש ברדיקרדיה עוברית - לחבר לחמצן!, להשכיב על צד שמאל! להריץ נוזלים! לקרוא לרופא! "... "אוי, יש ירידה בלחץ הדם! "לקרוא למרדים!, להריץ נוזלים! ללחוץ שוב על הכפתור במכשיר*..

ובתוך כל זה יש משפחה ויש יולדת, והם חרדים למשמע כל מילה שהצוות אומר, מסתכלים ומנסים לפענח כל הבעת פנים של הרופא או המיילדת, שואלים שוב ושוב אם הכל בסדר ואם לא כדאי פשוט לעשות כבר ניתוח. ואני שוב נקרעת בין הרצון לא להלחיץ אותם, שהרי הלחץ בעצמו עוצר את הלידה ומצד שני, לומר את כל האמת ואך ורק את האמת. הם הרי זקוקים לאמת כדי להחליט לגבי עצמם.

נאמר, אם אני בודקת אישה ורואה שזו השעה השניה שבה אין שום התקדמות. האישה תולה בך עיניים מלאות תקווה ורוצה לשמוע שיש כבר 7 ס"מ ואת אומרת לה שיש עדיין 2.5 ס"מ. עדיין. כמה זה מייאש לחלק מן הנשים. אז מה? להגיד לה שאולי יש קצת יותר מחיקה? אולי הראש קצת ירד? אני תמיד מנסה למצוא משהו חיובי להגיד. ואגב, הרבה פעמים בדיוק בא הרופא ואומר - אז מה? היא לא התקדמה בכלל בשעה האחרונה, אה? ופונה לאישה ואומר לה - "הלידה שלך קצת תקועה, אה?".

אז זה היה היום שלי. בסיומו החלטנו, המדריכה שלי ואני, שזה לא יכול להיות בשום פים ואופן יום ההתנסות האחרון שלי. פשוט לא. קבענו שאבוא איזה יום בשבוע הבא.

חוץ מזה התחלתי ללמוד למבחן מתכונת. יש המון חומר. אני קצת לחוצה. קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא? מפחדת להיות היחידה בכיתה שתיכשל במבחן...
טוב, לא ממש מפחדת, רק קצת. אבל לחוצה.
ועדיין לא קניתי את הספר ב- 700 ש"ח.

האם מים מקוניאלים כל כך מסוכנים לילוד שעם האטות משתנות יחסית ממהרים לקיסרי ?

לא. אבל זה הצירוף של הדברים.
חוץ מזה, שההאטות שהיו בלידות הללו שהגיעו לקיסרי לא היו בכלל קלות, אלא עמוקות וממושכות, עמוקות וממושכות. נגיד - 5 דקות בדופק 50-70. זה לא צחוק. ולראיה - התינוק ההוא שנולד עם אפגר 4 ורק לאחר החייאה התאושש.
בגלל מים מיקוניאלים בלבד לא עושים ניתוח קיסרי.

תודה על תשובתך. אני קוראת את הבלוג שלך יום יום בעיון רב ולכן תודה גם עליו.

קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא?
ממש טיפה פחות קרוב מל- 100....

שיהיה בהצלחה, ושוב תודה על מה שאת כותבת, ובעיקר על מה שעשית ועוד תעשי.

דנה המון בהצלחה במבחן! מחזיקה לך אצבעות!
<100 שאלות אמריקאיות זה מעייף נורא ומטמטם את המח! תקחי איתך שוקולד!>