עצוב לראות מסביב

כמה פעמים יצא לי לראות ב{{}}מעצבן לראות מסביב הודעות שמתחילות במילים האלה, בערך: 'טוב, זה יותר עצוב ממעצבן, אבל זה כנראה הדף הכי מתאים'. החלטתי הפעם לא לפתוח ככה את ההודעה, אלא לייחד דף למה שמעציב אותנו, בשונה ממה שמרגיז. מקווה שזה מוצדק.

https://www.makorrishon.co.il/opinion/163449/
זו הכתבה שהעציבה אותי היום. מאוד.

"התוצר שקורה בבית בעקבות שישים ימים מוגזמים של חוסר מסגרת. חוסר תכלית. חוסר סדר יום. אין סיבה ללכת לישון כי אין למה לקום בבוקר. תוהו ובוהו וחושך"
מתוארת כאן מצוקה קשה של אמא עם ילדים בחופש הגדול. מצוקה לכל הצדדים.
המצוקה הזאת מעוררת בי חמלה ואהדה, ובעיקר צער גדול מאוד, כי אוף, זה לא היה חייב להיות ככה. ממש לא.

"וסופגים, ומכילים, מתעלמים, מדברים בשקט. ראש באדמה או ראש מורם. מילים טובות או מילים תקיפות. אבל אז מגיע רגע, רגע לא צפוי, לפעמים הוא על הבוקר ולפעמים בסוף היום. לפעמים בפעילות ולפעמים תוך כדי נהיגה – שאני – אני קורסת. אני מתפרקת מעצמי. אני שוכחת שהם ילדים, אני שוכחת שהם לא לקחו את הריב שהסתיים בחנק שהיה פה הרגע קשה כמוני – ואני מתפרקת. אני הר געש של רגשות ופורצת ממני לבה הרסנית בצורת מילים פוגעניות, עונשים והבטחות"
נשמע לי שמה שכתוב פה זה בערך --- אני משתיקה את עצמי וכופה על עצמי להתנהג יפה ורומסת את עצמי עוד ועוד ועוד עד שאני כבר לא יכולה ככה להירמס יותר אז אני רומסת אותם.
זה לא היה חייב להיות ככה. זה לא החופש עושה את זה. הוא רק חושף את זה. מותר לך לאהוב את עצמך, להיות קשובה לעצמך, להיות אותנטית מהרגע הראשון. כשאמא מכריחה את עצמה להתנתק מעצמה כשהיא עם הילדים, ברור שהיא לא תוכל להחזיק במצב סביר יממה שלמה איתם. אז חודשיים? הצילו.

"אני לא ילדתי ילדים כדי "להפיל" אותם על מישהו אחר, אבל מצד שני אני גם לא יודעת להפעיל ילדים בגילים שונים שמונה שעות ביום"
כשזאת הציפייה שלך מעצמך... באמת, מה הסיכוי? ברור שתתפרקי.

אם רק היא הייתה מתייחסת למריבות הקשות כהפעלה חינוכית... לנצל את החופש והזמן הפנוי, לתת להן מקום, להקשיב מכל הלב לקולות הממורמרים, לתמוך, להיות שם בנוכחות, לחיות את הרגע. אבל לא, צריך 'לעשות', צריך ללכת לסדנאות להכנת ממתקים, צריך הפעלות.

היססתי הרבה אם להעלות את ההודעות האלה, ואני עדיין מהססת אם זה דבר נכון לעשות. זה בסדר לחפור ככה בקישקע של אמא מתקשה, למתוח על הבחירות שלה ביקורת בפומבי? ואם היא תגיע לדף הזה ויתכווץ לה הלב?
ובכן... נראה לי שאדם שכותב על עסקיו הפרטיים בפומבי, מקבל על עצמו שאנשים גם יוכלו לעסוק בדברים שהעלה. קצת לא נוח לי עם זה, אבל יותר לא נוח לי לקרוא ולשתוק, על דברים שמסעירים אותי.

גם ברור לי שאני לא רואה את התמונה השלמה, ושהיא כתבה מהצד של הייאוש, ושמזוויות אחרות בטח ההורות שלה יכולה להיראות אחרת לגמרי. בטוח יש דברים שבהם היא מופלאה עם ילדיה. בטוח שיש לי הרבה מה ללמוד ממנה. כל מה שכתבתי פה - בעירבון מוגבל. מתייחס רק לתמונה החלקית שעולה מהטור.

אבל רגע, אומר לי עוד קול פנימי, מה ההתנשאות הזאת שקפצה עלייך? באמת כל האמת אצלך? נשאל את זה ככה - לאימהות באופניות לא קורה שהן מאבדות את זה לגמרי?
קורה, ברור שקורה. יש באתר מאות דפים שיעידו על כך.
אלא ש---זה העניין. יש כאן מאות דפים על זה. מאות דפים שבהן אימהות כאלה פנו לעזרה. הצילו, אני ללא מצליחה לשמוע את הילד שלי, אני לא מצליחה לשמוע את עצמי, אנחנו טובעים, תעזרו לי לצאת מזה.
כל קריאה לעזרה כזאת מתחילה בלקיחת אחריות. מתחילה בתובנה בסיסית שיש אפשרות לתקן, שיש אפשרות לצמוח, שאני לא חייבת להיות קורבן של הנסיבות. וגם אם התובנה הבסיסית הזאת מאוד קלושה ומהוססת בהתחלה, היא מקבלת הדהוד עמוק מכל עבר, ומתעצמת עוד ועוד במהלך מאות הדיונים הללו.
לפתוח דיון בבאופן זה דבר שעוזר. יש כאן מאות דפים שיעידו על כך.
ולהעלות לעיתון טור כזה, שאומר 'אנחנו קורבן של החופש הגדול' - מה הסיכוי שזה יניע משהו, יעזור להתרומם מהבור?
אז סליחה ומחילה אם זה נשמע מתנשא וצדקני אבל ממש ממש חבל לי עליה ועל שכמותה. הם שבויים בתפיסות שמסבות להם ולילדיהם סבל

אהבתי.

היא אומרת שכשהיא לא מצליחה להיות סוכר תעשייתי מעובד, היא הופכת לקרמל שרוף.
נראה לי שהיא עצמה לא רואה כמה שהדימוי שלה קולע, כמה שהוא סמלי.
למה שמישהי תרצה להיות סוכר?

אני מסכימה איתך שזה עצוב )-: גם זה שהאמא שתיארת מרגישה ללא מוצא, וגם זה שהיא מחזקת את זה אצל אחרים שקוראים אותה ומזדהים, במקום שמישהו ייתן איזה קצה חוט לצאת מהמצב הזה.

היי דפנה היקרה,

ואם היא תגיע לדף הזה ויתכווץ לה הלב?
אז אולי שווה דווקא לבחור לטקבק לה ולהאיר? כתבת יפה ומתוך ענווה, ונראה לי שתצליחי למצוא את המילים.
גם אם תבחרי לכתוב לה ישירות וגם אם לא - תודה שכתבת לנו כאן, כי המילים שלך מארגנות לי דברים חשובים בראש ובלב.

רק רציתי לציין, למקרה שנעלם מעינך או שלא מוכר לך השם, שהכותבת היא רביטל (כן, ב-ב') יעקבס. שזה רלוונטי לשתי נקודות לפחות:
א. שתלונות על הילדים הן באיזשהו מקום חלק ממקור הפרנסה שלה (חפשי בטיוב או בפייסבוק, מודה שאותי באופן אישי חלק מאוד משעשע).
ב. שתגובה רצינית ומנומקת, למשל כטוקבק או עצם הדיון הזה, יכולה להביא אחריה תגובה מצידה, ואולי גם בעקבותיה מתקפת טרולים על באופן. אני יחסית חדשה פה, אולי אנשי באופן לא מפחדים מטרולים...

אה, רביטל המפורסמת! (אני מודה שלא הלכתי לקרוא הכתבה שמדובר בה מתוך הגנה עצמית).
ההומור שלה מבוסס על הגזמות פראיות ביחס לגידול ילדים.
ואני לא חושבת שהיא תבוא לקרוא בבאופן P-: ואם היא תגיב, זה יהיה בהומור, יותר בנוסח של "יאללה דפנה ממי אל תהיי כבדה כל כך P-: ".

דווקא סטארטאפ חביב, במקום לכתוב טוקבקים בין הכותבים שם בחוץ, לבוא הביתה לבאופן ולהביע את דעתנו על הגיהינום ששם...

שליחה על ידי למ* » 20 אוגוסט 2019, 23:45

מסכימה עם בשמת על התגובה הצפויה

ברור שהיא מגזימה אם כי הקשיים אמיתיים. מה כבר אפשר לכתוב על הילדים כל שבוע..
והיא מצחיקה ממש
ונדמה לי שהיא אמא מצוינת שיודעת להנות מהילדים

גם אני מיד חשבתי לי "אה, רביטל המפורסמת!"
והלכתי לקרוא כי אני, האמת, די מחבבת את הדמות שלה.
יצאתי עם תחושה שונה לגבי הכתבה.
לא ראיתי אמא שלא לוקחת אחריות או מיואשת ולא חושבת שיש מוצא, אלא פשוט תיאור של המצב כפי שהוא כרגע. כרגע, לא משהו. גם זה קורה.
היא גם אומרת בפירוש - זה לא הילדים, אני מתלוננת על עצמי.
ואני יודעת - מניסיון וממראה עיניים - שתקופות כאלה קיימות בהחלט גם במשפחות חינוך ביתי, לאמהות הכי מודעות והכי בתהליכי שיפור ולמידה. אני לא חושבת שיש להם פתרונות מידיים של "אם רק היא הייתה עושה X הכל היה מסתדר".
אני לא חושבת שזו התנשאות להביע דעה, בכלל. אבל, במקרה הזה אני רואה את הדברים אחרת.
העניין עם החופש הגדול, ואת זה לפעמים מפספסים מתוך הראיה של חינוך ביתי, הוא שזו יציאה משיגרה שאורכת חודשיים.
זה באמת לא טריויאלי וזה מאוד מובן בעיני שזה מעורר קשיים. מצד אחד, זה לא מספיק זמן כדי לבנות שגרה נעימה ומתאימה ולהספיק ליהנות ממנה. מצד שני, זה יותר מדי זמן לבלות כל יום בפני עצמו (לרוב האנשים).
אני בטוחה שיכולות להעיד כאן לא מעט אמהות שעברו לחינוך ביתי אחרי שהילדים היו במסגרות, שהתקופה הראשונה יכולה להיות קשה. אז יש הרבה אנשים שעוברים את התקופה הזו קבוע פעם בשנה, וזה באמת קשה. ואני אומרת את זה כאמא שהייתה בחינוך ביתי, שחלק מילדיה עוד בבית, ושמוותרת לגמרי מרצון על קייטנות למיניהן. אני לגמרי מבינה את הקושי. יש שנים שגם לי קשה, ויש שנים שהזמן טס.

עצוב לראות מסביב:
אני מחכה למטה, ליד בנין מגורים
מגיע גבר כבן 60, מחנה את הרכב ויוצא.
כבת 18 יורדת עם חבר שלה במדרגות
היי אבוש, חיבוק חיבוק, נשיקה
אני כל כך מתרגשת מהכבוד לאב, חשבתי באו להגיד שלום או לעזור לפרוק את הקניות מהרכב
והיא, הופ: איפה המפתח? אני צריכה את האוטו...
אני הולכת לעשות שיער וחייבת לקנות נעליים...
הבת והחבר מפטפטים בינם והאבא ניראה לחוץ
אני לא מתרשמת שהוא שש להפקיד את הרכב בידיה, אבל זה ניכר שהיא לא שואלת, רק לוקחת

היא והחבר מתמקמים ברכב, מה הקוד אבוש, היא צועקת? הוא אומר לה באי חשק בולט והיא יוצאת בפרעות מהחניה, שמאלה, והאבא רודף אחריה וצועק, אין כניסה שמאלה, תפני ימינה...

היא מצחקקת ועושה רברס פראי לימין
הוא נשאר עומד בחניה, בוהה ברכבו, המתרחק אל האופק

עצוב לי נורא שמפרידים יולדות חולות קורונה מהתינוקות שלהם. אולי האנשים הקובעים מבינים דברים שאני לא מבינה, אבל בתור חסרת ידע רפואי נשמע לי ברור מאליו שהיילוד צריך להיכנס לבידוד עם אמא שלו. ושההפרדה ממנה בימים הראשונים לחייו מסוכנת לו הרבה יותר מההידבקות בקורונה. ושזה יוצא נכון גם אם בוחנים את הדברים רק דרך המשקפיים של משאבי מערכת הבריאות.

מסכימה ומזדהה.

עצוב לי נורא שמפרידים יולדות חולות קורונה מהתינוקות שלהם
נורא

הכי עצוב ששמעתי עד כה באפקט הקורונה

והקטע ההזוי:
לוקחים דגימה לתינוק
אם הוא יימצא חיובי - יאפשרו לאם ולתינוק להתאחד
אך ההמתנה לתוצאות לוקחת עד שבוע.
שבוע.
של חווית נטישה. לאם ולתינוק.
ממש עצוב.

בעיני זאת שערוריה.

https://www.webmd.com/lung/news/2020040 ... rc=[po]RSS PUBLIC[/po]#1

הנה ההנחיות של ה- DCD - מרכז המחלות האמריקאי:
https://www.cdc.gov/coronavirus/2019-nc ... dance.html

שורה תחתונה:
כאשר האם חולה או חשודה כנושאת את הנגיף, יש לשקול הפרדת האם מהתינוק על בסיס הסיטואציה הספציפית, כל מקרה לגופו, ותוך החלטה משותפת של האם והצוות הרפואי.

הפרדת התינוק מהאם אינה אוטומטית ואסור שתהיה אוטומטית וגלובלית

אמהות, לכן הזכות להגיד לא להפרדה!!!!

כתבתי על זה ב הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח

קיבלנו תרגילים ללשון מקלינאי תקשורת: להכניס לשון לחור של בייגלה, להדביק סוכריות מסביב לשפתיים וללקק, לשרבט עם הלשון קשקושים על צלחת של גלידה, להעביר סוכריית טופי עם הלשון מצד לצד, וכן הלאה וכן הלאה.
פרא-רפואי זה נהדר וחשוב, אבל תהיה מקושר קצת לרפואי הכולל, סבבה?

באופן טבעי

באופן טבעי