בביקור בבית חברים, בעת טקס הטמנה שנערך לשיליה של בנם, עלתה השאלה לשם מה נחוץ החמצן לגוף האדם, והסתבר לי שאיני יודעת.
רגע קודם התפעלתי ממראה השיליה, מעורקי הדם השזורים בה, המציירים בבשר את עץ החיים; חשתי את המרחק העצום שבין חיי היומיום לבין פלא הבריאה — מקור החיים שנפרש בתמימות כזאת בתוך אמבט המים; ובמשנהו גיליתי כי מעשה של רגע ברגע, נשימת אפי, אינו מובן לי כלל ועיקר.
לשם מה, אם כן, נחוץ לי החמצן?
הבירור של סוגיה זו העלה תשובה שגילויה עורר בי שמחת ילד — החיים הם תהליך בעירה. כמו האש הגדולה במדורת ליל אמש שנזקקה לחמצן כדי לשרוף את גזעי העץ היבשים, וחיממה את גופנו בצינת הלילה, כך משמש החמצן שאנו שואפים לבעירת החיים, להזנת הלהבה הפנימית המחיה את בשרנו, המפיחה בו רוח.
וכמו שכל ילד יודע, תהליך הבעירה מייצר חום, הוא חום הגוף. חום הגוף — חום החיים.
אבל, כשאני מצלצלת לאמי ומספרת לה כי לבני הצעיר “יש חום”, ברור כי איני מתכוונת לספר לה על תהליך הבעירה המייצר את חום הגוף. “יש לו חום”, ומיד אמי יודעת — הוא חולה. “הוא גם מרגיש לא כל כך טוב, מצב הרוח שלו ירוד, הוא בוכה הרבה ובעיקר נצמד. כל הזמן הוא רוצה להיות עלי.”
מה עושים?
מקשיבים!
ראשית, למילים: “יש לו חום” — מה, קודם לא היה לו חום? הרי אנו בעלי דם חם, אנחנו חיים! גם קודם היה לו חום, אלא שחום גופו עלה.
“יש לו חום” — ביטוי סטטי, מקבע, מתייחס לפתולוגיה, מתעלם מהתנועה שמייצרים החיים. “יש לו חום” — עכשיו, ומה קודם? האם חום גופו היה יותר גבוה? יותר נמוך? זהה? ובעוד רגע? גם אז יהיה לו חום, זה ודאי. אולם מה יהיה שיעורו? כמו עכשיו? השימוש בביטוי הסטטי “יש לו חום” מסב את תשומת לבנו משפתו של הגוף — שפת החום. אלו מילותיו, זאת אחת מהדרכים של הגוף “לדבר” אלינו, לספר מה מתרחש בקירבו.
כשילדי הגדולים היו רכים בשנים למדתי: כשעולה החום יש להורידו. באמצעים כימיים כמובן. למה? אני לא בטוחה ששאלתי את השאלה הזאת. זוכרת שדיברו על “סכנות”. בתוכי רחשה תחושת חוסר נוחות. משהו על מהלך טבעי של גוף ומחלה ריצד במוחי. אבל שום דבר לא יכול היה להפריך את הטיעון שהרגשתו של בני רעה כשעולה חום גופו, ואם אפשר להקל עליו ולאפשר לו להרגיש טוב, מדוע לא?
ומה קרה?
במשך כל הזמן שהשתמשתי במורידי חום כימיים (אקמול לסוגיו השונים) לא זכיתי להכיר את הגוף, את התנהגותו בזמן מחלה, את הסימנים הנוצרים בו ויכולים ללמד אותנו רבות על המתרחש; את מהלך המחלה הטבעי שמופרע מתחת לשמיכת האקמול.
כשנולדה בתי החמישית התחלתי ללמוד את הטיפול במחלותיהם של ילדי בעצמי. עד אז השתמשנו בשרותיו של רופא. כשהיא חלתה לראשונה בחייה, החלטתי לא לטפל בה כמו שנהגתי עד אז. בתמיכתה של חברה יקרה החלטתי לא להוריד לה את החום, ולראות מה קורה.
גיליתי עולם שלם. רוחש חיים.
גיליתי שלחום הגוף בעת מחלה יש התנהגות אופיינית — הוא איננו קבוע אלא עולה ויורד במחזוריות קבועה, על פי שעות היום והלילה. כמובן שגיליתי שלכל אדם התנהגות אופיינית משלו. במרבית המקרים עולה החום מאוד בשעות הלילה המאוחרות, ולפנות בוקר הוא מתחיל לרדת. במשך היום הוא מטפס לאט עד שמגיע לשיא בשעות הלילה וחוזר חלילה. אבל גיליתי שאצלי, למשל, החום יורד לפנות ערב.
גיליתי שמתן מקום לחום לעלות ולרדת באופן טבעי מקצר על פי רוב את משך המחלה.
גיליתי שחום גבוה אצל ילדים לא בהכרח פוגע בחיוניות שלהם, במיוחד אפשר להבחין בחיוניות שלהם ברגעי השפל של החום.
גיליתי שילדים יכולים לעמוד בחום גבוה מאוד.
גיליתי שההרגשה הרעה שלא מודחקת עם שימוש במורידי חום מאפשרת לילד לקחת את פסק הזמן הדרוש לו להחלמה.
גיליתי שגם אחרי שהחום יורד, הילד עדיין חלש וזקוק לשקט כדי להתאושש מימי המחלה.
גיליתי שזמן ההחלמה נמצא ביחס ישר לאורך המחלה — אחרי מספר ימים של חום, לוקח לגוף מספר ימים להתאושש. לעומת זאת, ההתאוששות מכמה שעות של חום לוקחת שעות ספורות בלבד.
החום, כמו סימפטומים אחרים של מחלות כגון ליחה, שיעול, שלשולים, פריחות בעור, כאבים — הוא שפת הגוף. הורדת חום אגרסיבית משולה לסתימת פה. המסר שעובר לגוף עם השימוש במורידי חום הוא: לא מעניין אותי מה אתה חש ואיך, לא מעניינים אותי הצרכים שלך, לא מעניין אותי מה עובר עליך ולמה.
אינני יודעת מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, אולם ברור כי השימוש במורידי חום מייצר יחס מסוג מאוד מסוים למחלה. מרגע שמדחיקים את הסימפטומים שלה, אפשר למעשה להתעלם ממנה כמעט לגמרי, ואף יותר מכך — להתעלם מהזדמנות לדיאלוג עם הגוף. ההחמצה של השיח עם הגוף מרחיקה אותנו עוד יותר מהקשר לנשמה השוכנת בתוכו.
כך, משנסתמים כל פתחי הדיאלוג, הופכת מחלה לדבר מה שרירותי שאת הגורמים לו מחפשים בקדחתנות מחוץ לנו — וירוסים, חיידקים, וכך גם את אמצעי ההבראה — חומרים כימיים להורדת חום, אנטיביוטיקה לחיסול החיידקים.
משהתחלתי להתבונן פנימה אל תוך מחלותיהם של ילדי והפסקתי לחפש את הגורמים להם בחוץ (למשל: הוא נדבק מהאורח שברוב חוצפתו ביקר אותנו כשהוא מצונן ומשתעל) גיליתי הקשרים מעניינים.
גיליתי שבמקרים רבים חום עולה אצל תינוקות אחרי אירועים אינטנסיביים — מסיבות רבות משתתפים, חשיפה לרעש חזק, או ימי פעילות אינטנסיביים מבחינה פיזית או רגשית. עליית החום מאפשרת לתינוק את השקט הדרוש לו על מנת להתנקות מהאירועים שהסעירו אותו ולהרגע בימים של פעילות מופחתת.
גיליתי שאחרי כמה ימים של חום או אפילו מחלה המתישה ממש את התינוק או הפעוט, חלה בהרבה מקרים קפיצה ברורה בהתפתחות — הוא מתחיל לזחול, ללכת, לדבר.
גיליתי שיש הקבלה בין אופי המחלה לאופיו של הילד — ילדים מאוד אנרגטיים עשויים לפתח מחלה מאוד אינטנסיבית. לעומת זאת ילדים שקטים יותר יהיו חולים בצורה מתונה יותר.
הבנתי שמחלת חום היא דרך טובה ויעילה של הגוף להתנקות. למדתי שלא תמיד יש להעביר את ההבנה של התהליך דרך ההכרה, שלא מוכרחים לנסות ולהבין תמיד מה קרה וממה זה נובע. ההתמסרות לתהליך שעובר הגוף, ההקשבה לו, ומתן מקום וכבוד למה שעולה, מספיקים על מנת שהגוף יחזור לאיתנו כשהוא נקי ומחוזק.
כשעולה החום יש לעטוף את הגוף היטב ולהיכנס מתחת לשמיכה אחת או שתיים עד שלא מרגישים יותר צמרמורת. כך חוסכים לגוף את המאמץ שבשמירה על חום הגוף. כשהחום מתחיל לרדת ומתחילים להזיע אפשר להתקלף מהשכבות, ולחזור ולהתעטף אם החום עולה בחזרה.
בחירת המילים שלנו בבואנו לתאר את המחלות של ילדינו משפיעה באופן ישיר על הדרכים בהן נבחר לטפל במחלות. אם נתייחס למחלה כאל דבר־מה לא רצוי המעיד על בריאות לקויה ונראה בה אויב שיש להכחידו — הרי שאז נשתמש באמצעים אלימים כדי לדכא את הסימפטומים של המחלה. אולם אם נראה במחלה חלק בריא של תהליך החיים, נראה בה עדות לכך שהגוף יודע לווסת את צרכיו, ולטפל באופן עצמאי בחוסר איזון המתרחש בו — נבחר באמצעים שיכולים לתמוך בתהליך הזה.
שנות החיים הראשונות מתאפיינות בשינויים רבים ואינטנסיביים מכל הבחינות — שינויים גופניים, רגשיים ורוחניים. בתקופה כזו של שינויים גדולים, מתרחשים תדיר תהליכי יציאה מאיזון ואיזון מחודש. מחלה היא אחת הדרכים להחזיר את הגוף לאיזון. בכך אפשר להסביר את הריבוי היחסי של מחלות אצל ילדים קטנים. עם התבגרותם המחלות הולכות ופוחתות, אבל גם אצל אנשים בוגרים הגוף משתמש ביכולת האיזון הזו על מנת להשיב לגוף את הצרכים החסרים לו.
כדי למצוא דרך חדשה לטיפול במחלות של ילדינו, דרך המתאימה לשפה החדשה שאנו מאמצים לעצמנו, נדרש שינוי בתודעה שלנו. במשך שנים הורגלנו לחשוב שעל מנת לטפל בבריאות הגוף יש ללמוד שנים ארוכות ולהשתלם באופן מקצועי בתחום הרפואה. יש אמנם מקרים שנזדקק לעזרתו של בעל מקצוע, אבל במחלות השגרתיות הפוקדות את ילדינו נוכל לטפל בעצמנו ביעילות גבוהה בהרבה מאשר כל רופא. כל הורה יכול לרכוש ידע בסיסי באמצעי ריפוי הנגישים בימינו לכל אחד — אם זה לימוד הסגולות של צמחי מרפא שונים, הכרת האיכות המרפאה של סוגי מזונות, או שימוש בטכניקות פשוטות לריפוי ולתמיכה בגוף. בהיותנו שונים זה מזה נגלה כי בעבור כל אחד ואחד קיימים האמצעים המתאימים ביותר בשבילו לריפוי ותמיכה בעת מחלה.
אבל שני דברים הכרחיים בכל דרך של טיפול עצמי במחלות:
יש לזכור כי הטיפול במחלות בדרכים טבעיות אינו משיג תוצאות מיידיות — הסימפטומים ממשיכים להתקיים עד שהגוף אינו זקוק להם, כי הרי הם עצמם הדרך של הגוף להבריא את עצמו. חוסר ההבנה של תהליך זה מביא הורים רבים למסקנה שאצלם האמצעים הטבעיים לא עוזרים, מכיוון שהטיפול בדרכים כאלו אינו מעלים את הסימפטומים מיד, אלא תומך בתהליך אשר לוקח זמן ורק בסופו מתרחשת הבראה.
חוסר ההבנה למהותן של המחלות מייצר הרבה מאוד פחד בכל הקשור בהן. לפחד יש השפעה מכריעה על ההתייחסות שלנו למחלות ועל בחירת הדרכים לטפל בהן. אם אנו מגלים כי הפחד הוא המדריך אותנו בטיפול במחלות של ילדינו, רצוי להתחיל “לטפל” בפחד שלנו. להתבונן בו, לראות ממה הוא מורכב, להבין מהיכן הוא נובע ולמצוא את הדרכים להרגיע אותו ו”להניח את דעתו”. בירור זה ימנע מילדינו הרבה הליכים רפואיים מיותרים אשר מתבצעים רק מתוך חששות ופחדים שלנו ומתוך פחדיה של המערכת הרפואית.
רבים מהפחדים שלנו קשורים לחשש שמא לא נבחין בסכנה המאיימת על ילדינו עקב המחלה. פחד זה נובע מכך שאנחנו לא מתורגלים ללוות את המחלות של ילדינו, גם משום שלמדנו להעלים את הסימפטומים שלהן בצורה אלימה, אבל גם משום שהנחנו את האחריות הזאת אצל אדם אחר — רופא מכל סוג שהוא, שרואה את הילד רק לפרקים, ואינו יכול לעקוב אחרי השינויים העדינים המתרחשים כל הזמן.
שהייה צמודה לילד החולה מאפשרת מעקב אחר כל שינוי שמתרחש בַזמן שהוא קורה, ומתוך כך יכולה להוביל אותנו להתערבות מכל סוג שאנחנו בוחרים בזמן שהיא נחוצה, ולא באיחור שעלול להוביל להתדרדרות במצבו של הילד.
תהליכי המחלה מתפרשים על פני הזמן; ברוב המקרים הם לא מתרחשים “פתאום”. הקשבה, התבוננות ושהיה צמודה לילד יוכלו לתת מענה לרוב הבעיות שמופיעות בזמן המחלה.
הילד הינו חלק בלתי מופרד מהמערכת המשפחתית בה הוא חי. משום כך אפשר להסתכל גם על המחלות שלו כעל חלק מהמערך הכללי של חייו. כאשר מצבי חוסר איזון נפתרים לכדי איזון, אפשר לטפל במחלה באופן נקודתי. אולם כאשר המחלות חוזרות ונשנות, והילד איננו מצליח להתאושש מהן, או כאשר אנו מבחינים בחוסר איזון בהיבטים נוספים של חייו — בשינה, אכילה, התנהגות וכו’, כדאי לבדוק כיצד המערכת המשפחתית או הסביבה משפיעות עליו, ולנסות לזהות מהם הגורמים המגבירים את רגישותו. בדיקה מקיפה של נסיבות חייו של הילד תוביל אותנו במקרים רבים לטפל בעצמנו — בחוסר האיזון המתקיים בחיינו באופן אישי, בקשר הזוגי שלנו המשפיע באופן ניכר על ילדינו, או בהתאמה מחודשת של סביבת חיינו לצרכים ולאמונות שלנו בזמן הווה.
לפני מספר חודשים סיפר אחד מילדי למישהו מידידיו כי הוא מצונן וחולה. מתוך הכרות עם משפחתנו שאל אותו הידיד — אין לאבא שלך שום דבר “שיבריא” אותך? שאלה זו מקפלת בתוכה את ההבדל המהותי בין התפיסה של מחלות חום ברפואה המערבית ובזו של הרפואה הטבעית.
הרפואה המערבית רואה במחלות רע הכרחי שיש להלחם בו בכל דרך ולהעלימו במהירות האפשרית. לעומת זאת, הרפואה הטבעית מברכת את המחלות ורואה בהן עדות לחוסנו ולבריאותו של הגוף. היא אינה מנסה להימנע מהן אלא מקשיבה להן, לומדת מהן ומאפשרת בדרכים שונות תמיכה וליווי לזמן המחלה.
כשבאתי בוקר אחד לצפריר בבקשה לפטור אותי כאן ועכשיו מכאב גרון שהציק לי הוא שלח אותי להבריא בכוחות עצמי, בזמני החופשי. הזמן הוא בן ברית חשוב בכל תהליך החלמה. סבתא שלי זיכרה לברכה לימדה אותי שבזמן מחלה צריך לשכב במיטה — לפנות את כל הזמן והמקום למנוחה. להוריד מהלך, לשנות משגרת היומיום, לצמצם את הגירויים ולנוח. לעיתים קרובות קשה לנו להתמסר למחלות אפילו כאשר הן פוקדות את גופנו. אבל אף יותר מכך, קשה לפנות את הזמן למחלותיהם של ילדינו.
מהיותנו קשורים לילדינו בקשר בלתי נפרד הרי ברור שמחלותיהם של ילדינו קשורות גם אלינו. פינוי מרחב של זמן, הקשבה ותשומת לב לילדינו בעת שהם חולים יענה על הצרכים שלהם כמו גם על הצרכים שלנו. לעיתים המהלך הזה קשה. אבל אני מאמינה שככל שיותר קשה לנו לעצור את החיים לשם הטיפול במחלותיהם של ילדינו, כך העצירה הזו יותר נחוצה בעבורם וגם בעבורנו.
בתהליך הבעירה של החיים שותפים חומר ורוח. הם קשורים זה בזה בקשר בל־ינתק, הם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה באופן שלם ומושלם. הידיעה הזו שופכת אור חדש על תהליכי החיים, בין שהם מתרחשים בגופנו או ברוחנו. מתוך הבנה כזו צומחת התייחסות חדשה למחלות הגוף שלנו, אבל גם למחלותיה של הנפש. שינוי תודעת המחלה ברוחנו יביא מזור לגופנו ולנפשנו, וכך גם לגופם ונפשם של ילדינו. הטיפול בילדינו ובעצמנו בעת חולי יענה על הצרכים הגופניים והנפשיים שלהם ושלנו כאחד, יאפשר לזרימת הרוח להפיח בנו את אש החיים.
