_ואני צריכה פשוט לקטר ולשחרר במקום שחושב כמוני שילדים בוכים.
שמותר להם לבכות
,שלא צריך ללמד אותם ש"אסור לבכות"_
טוב, הזמנת אותי אז אני קודם כל מגיבה לפני שאני קוראת את התגובות האחרות:
ממש העלית לי דמעות בעיניים (דבר חדש. אכן אסרו עלי לבכות לפני איזה ארבעים שנה בערך, ואני בהחלט זוכרת את ה"אני כבר אתן לך סיבה לבכות". ואכן נתנו גם נתנו).
כשקראתי אותך, חשבתי: אהה. הבן שלי נולד בבכי נורא (לידת בית, שלווה, רוגע, אור קטן בלילה - והוא צ-ו-ר-ח!!!! ולא נרגע המון זמן). במשך כמה שנים היה מתעורר אך ורק בבכי, בכל שעות היום והלילה, כאילו תמיד היו לו סיוטים - לפעמים כמה וכמה פעמים בלילה, עד גיל 4 לפחות. ואכן לצד מצב רוחו הטוב יש ימים של בכי ויללות ותלונות נוראיים.
אז קודם כל אני מבינה אותך.
כמה תובנות:
א. אני בטוחה מעל לכל ספק שיש לבכי קשר לאלרגיות. הבן שלי כידוע אלרגי, ותקופות היללות תואמות את התקופות שצצה אצלו אלרגיה חדשה. רואים את זה בבירור כאשר הוא עובר טיפול או כמה טיפולים לניקוי האלרגיות (אייפק), ואז אין כרגע שום אלרגיה חדשה, ופתאום מקבלים ילד חדש.
ב. בנסיעות: היה בכי זוועתי עד שמישהי מבאופן בפארק הירדן אמרה לי משהו שהפיל לי אסימון ולקחתי אותו לטיפול בנושא, והתברר שאכן היה סבל פיזי בנסיעות. אחרי הטיפול - ירידה דראסטית של 95%. יכולים להיות עוד דברים כאלה, שמעוררים
סבל פיזי, וטיפול מתאים יקל (רגישות טקטילית, רגישות לקולות מסוימים, רגישות קיצונית לרגשות רעים אצל אחרים...).
ג. האלרגיות קשורות תמיד לחוסר סבלנות, עצבנות, סף תיסכול נמוך וכעסים. אצלי אני יכולה ממש להרגיש את העצבים בבטן, שהם ממקור פיזי מובהק ואין להם קשר לכעס. הבעיה, שהם עושים כאלה ויברציות מציקות בגוף, שכשאני עצבנית מרוב התקף אלרגי אני נעשית גם חסרת סבלנות וקצרת רוח. אצל הילד זה מתבטא ביללות, תלונות ובכיות ברמה שפשוט קשה לתאר (את בטח יכולה לתאר).
מה אני עושה:
א. כמו שהסברתי, לוקחת לטיפולי אייפק וזה עוזר.
ב. המון חום ואהבה, משתדלת לעשות דברים כמו לקחת במנשא (ילד בן חמש, באמת לא צריך, אני עושה את זה באופן יזום כי אני מרגישה שהילד זקוק להמון זמן של גוף-אל-גוף עם אמא כדי להיות מאופס).
ג. טיפול סיני - המטפל שלנו מאזן משהו שכל פעם יוצא אצלו מאיזון. יש איזה מרידיאן שאחראי על הבכיינות הקשה הזאת, וכשמאזנים אותו פתאום מקבלים ילד חדש לכמה זמן, עד ששוב קורה משהו שמוציא אותו מאיפוס. כי יש חולשה מולדת בתחום, כך שתמיד המרידיאן ייפול בסוף...
ד. תזונה. תזונה. תזונה. כשהילד אוכל תפריט נטול גלוטן, מוצרי חלב וסוכרים (רק מלאכותיים, סוכר שנמצא באופן טבעי בפירות וכדומה אינו בעייתי) - יש ילד רגוע. כש"מרשים" לו לאכול גלוטן או מוצרי חלב או מתוקים, או כל אלה ביחד - תוך 24 שעות מקבלים עיסת יללנות קשה.
ה. רסקיו רמדי. מה שהציל לי את הלילות אחרי 4 שנים של סבל מתמשך היה העצה של צפריר, להתיז עליו רסקיו רמדי או "מי מעוז" שלו. הוא המליץ להתיז עליו מי מעוז במשך היום, ורסקיו במשך הלילה כמה פעמים (מתי שיוצא לי, או כשאני מרגישה שהוא מתחיל להתעורר בבכי). פעל כמו קסם. באמת אני צריכה לחזור לטפטף עליו רסקיו באופן קבוע.
מה עוד אני עושה?
המון עבודה עצמית. על עצמי. לנשום עמוק. להכיל. להיות פחות עייפה ומותשת (אני עצמי לוקחת כמה פעמים ביום פחות או יותר את כל תמציות פרחי באך שמטפלות בעייפות... והאמת, זה עוזר. באמת עוזר). עוד דבר שהוא קריטי לגבי: ללכת לישון מוקדם. מוקדם כמו תשע (9!) בערב. אם אני מצליחה, זה פשוט משנה לי את כל הכוחות, את היכולת להכיל, ובאופן קסום ופלאי - כשאני לא מותשת כבר מהבוקר, גם הילד רגוע ולא מיילל!
מה שמוביל אותי למסקנה הבאה:
זה ילד שמחובר בחבל הטבור לדברים הכי עמוקים אצל אמא שלו.
אמא שמסוגלת לרצות לזרוק את הילד ברגע זה מבעד לחלון או להשאיר אותו באיזה מקום בעיר זרה וללכת מרוב חמת רצח לנוכח היללנות - זאת אמא שתקבל באבו-אבוהה לפחות ילד אחד שמיילל לה.
וברגע שהאמא הזאת תפסיק להיות מישהו שלילל לו זה לדרוך לו על כל היבלות, כנראה שהילד יפסיק לילל גם אם זה האופי שלו וגם אם הוא "דרמה קווין".
כמו כן, אותה אמא תצליח להתמודד יותר ויותר עם הילד ה"יללן" שלה ככל שהיא תצליח ליילל יותר ויותר את היללות שלה.
כי זאת אמא שלא מסוגלת
לסבול את הבכיינות הזאת כי בתוכה כלואה כנראה (אני מנחשת) כל כך הרבה בכיינות שאסור לה לפרוץ, שהיא לא מסוגלת להתקרב לדבר הזה.
אז אם היא תשחרר את חיית הפרא הבכיינית והמסוכנת שבתוכה, שמאיימת להטביע את העולם (לרגשותיה, שנשארו איפשהו בגיל חד ספרתי כנראה, ואפשר לשמוע את זה לפי מה שמהדהד לנו באוזניים ושמאיים לפרוץ לנו מהפה) -
אולי גם הילד ישתחרר?
סתם השערות, פרועות, כתוצאה מהקריאה של מה שכתבת.
את מוזמנת למחוק את כל הקטע הזה כשתמחקי את מה שאת רוצה למחוק מדברייך.
_ואני צריכה פשוט לקטר ולשחרר במקום שחושב כמוני שילדים בוכים.
שמותר להם לבכות
,שלא צריך ללמד אותם ש"אסור לבכות"_
טוב, הזמנת אותי אז אני קודם כל מגיבה לפני שאני קוראת את התגובות האחרות:
((-))
ממש העלית לי דמעות בעיניים (דבר חדש. אכן אסרו עלי לבכות לפני איזה ארבעים שנה בערך, ואני בהחלט זוכרת את ה"אני כבר אתן לך סיבה לבכות". ואכן נתנו גם נתנו).
כשקראתי אותך, חשבתי: אהה. הבן שלי נולד בבכי נורא (לידת בית, שלווה, רוגע, אור קטן בלילה - והוא צ-ו-ר-ח!!!! ולא נרגע המון זמן). במשך כמה שנים היה מתעורר אך ורק בבכי, בכל שעות היום והלילה, כאילו תמיד היו לו סיוטים - לפעמים כמה וכמה פעמים בלילה, עד גיל 4 לפחות. ואכן לצד מצב רוחו הטוב יש ימים של בכי ויללות ותלונות נוראיים.
אז קודם כל אני מבינה אותך.
כמה תובנות:
א. אני בטוחה מעל לכל ספק שיש לבכי קשר לאלרגיות. הבן שלי כידוע אלרגי, ותקופות היללות תואמות את התקופות שצצה אצלו אלרגיה חדשה. רואים את זה בבירור כאשר הוא עובר טיפול או כמה טיפולים לניקוי האלרגיות (אייפק), ואז אין כרגע שום אלרגיה חדשה, ופתאום מקבלים ילד חדש.
ב. בנסיעות: היה בכי זוועתי עד שמישהי מבאופן בפארק הירדן אמרה לי משהו שהפיל לי אסימון ולקחתי אותו לטיפול בנושא, והתברר שאכן היה סבל פיזי בנסיעות. אחרי הטיפול - ירידה דראסטית של 95%. יכולים להיות עוד דברים כאלה, שמעוררים [b]סבל פיזי[/b], וטיפול מתאים יקל (רגישות טקטילית, רגישות לקולות מסוימים, רגישות קיצונית לרגשות רעים אצל אחרים...).
ג. האלרגיות קשורות תמיד לחוסר סבלנות, עצבנות, סף תיסכול נמוך וכעסים. אצלי אני יכולה ממש להרגיש את העצבים בבטן, שהם ממקור פיזי מובהק ואין להם קשר לכעס. הבעיה, שהם עושים כאלה ויברציות מציקות בגוף, שכשאני עצבנית מרוב התקף אלרגי אני נעשית גם חסרת סבלנות וקצרת רוח. אצל הילד זה מתבטא ביללות, תלונות ובכיות ברמה שפשוט קשה לתאר (את בטח יכולה לתאר).
מה אני עושה:
א. כמו שהסברתי, לוקחת לטיפולי אייפק וזה עוזר.
ב. המון חום ואהבה, משתדלת לעשות דברים כמו לקחת במנשא (ילד בן חמש, באמת לא צריך, אני עושה את זה באופן יזום כי אני מרגישה שהילד זקוק להמון זמן של גוף-אל-גוף עם אמא כדי להיות מאופס).
ג. טיפול סיני - המטפל שלנו מאזן משהו שכל פעם יוצא אצלו מאיזון. יש איזה מרידיאן שאחראי על הבכיינות הקשה הזאת, וכשמאזנים אותו פתאום מקבלים ילד חדש לכמה זמן, עד ששוב קורה משהו שמוציא אותו מאיפוס. כי יש חולשה מולדת בתחום, כך שתמיד המרידיאן ייפול בסוף...
ד. תזונה. תזונה. תזונה. כשהילד אוכל תפריט נטול גלוטן, מוצרי חלב וסוכרים (רק מלאכותיים, סוכר שנמצא באופן טבעי בפירות וכדומה אינו בעייתי) - יש ילד רגוע. כש"מרשים" לו לאכול גלוטן או מוצרי חלב או מתוקים, או כל אלה ביחד - תוך 24 שעות מקבלים עיסת יללנות קשה.
ה. רסקיו רמדי. מה שהציל לי את הלילות אחרי 4 שנים של סבל מתמשך היה העצה של צפריר, להתיז עליו רסקיו רמדי או "מי מעוז" שלו. הוא המליץ להתיז עליו מי מעוז במשך היום, ורסקיו במשך הלילה כמה פעמים (מתי שיוצא לי, או כשאני מרגישה שהוא מתחיל להתעורר בבכי). פעל כמו קסם. באמת אני צריכה לחזור לטפטף עליו רסקיו באופן קבוע.
מה עוד אני עושה?
המון עבודה עצמית. על עצמי. לנשום עמוק. להכיל. להיות פחות עייפה ומותשת (אני עצמי לוקחת כמה פעמים ביום פחות או יותר את כל תמציות פרחי באך שמטפלות בעייפות... והאמת, זה עוזר. באמת עוזר). עוד דבר שהוא קריטי לגבי: ללכת לישון מוקדם. מוקדם כמו תשע (9!) בערב. אם אני מצליחה, זה פשוט משנה לי את כל הכוחות, את היכולת להכיל, ובאופן קסום ופלאי - כשאני לא מותשת כבר מהבוקר, גם הילד רגוע ולא מיילל!
מה שמוביל אותי למסקנה הבאה:
זה ילד שמחובר בחבל הטבור לדברים הכי עמוקים אצל אמא שלו.
אמא שמסוגלת לרצות לזרוק את הילד ברגע זה מבעד לחלון או להשאיר אותו באיזה מקום בעיר זרה וללכת מרוב חמת רצח לנוכח היללנות - זאת אמא שתקבל באבו-אבוהה לפחות ילד אחד שמיילל לה.
וברגע שהאמא הזאת תפסיק להיות מישהו שלילל לו זה לדרוך לו על כל היבלות, כנראה שהילד יפסיק לילל גם אם זה האופי שלו וגם אם הוא "דרמה קווין".
כמו כן, אותה אמא תצליח להתמודד יותר ויותר עם הילד ה"יללן" שלה ככל שהיא תצליח ליילל יותר ויותר את היללות שלה.
כי זאת אמא שלא מסוגלת [b]לסבול[/b] את הבכיינות הזאת כי בתוכה כלואה כנראה (אני מנחשת) כל כך הרבה בכיינות שאסור לה לפרוץ, שהיא לא מסוגלת להתקרב לדבר הזה.
אז אם היא תשחרר את חיית הפרא הבכיינית והמסוכנת שבתוכה, שמאיימת להטביע את העולם (לרגשותיה, שנשארו איפשהו בגיל חד ספרתי כנראה, ואפשר לשמוע את זה לפי מה שמהדהד לנו באוזניים ושמאיים לפרוץ לנו מהפה) -
אולי גם הילד ישתחרר?
סתם השערות, פרועות, כתוצאה מהקריאה של מה שכתבת.
את מוזמנת למחוק את כל הקטע הזה כשתמחקי את מה שאת רוצה למחוק מדברייך.
{@