קשה לי עם בכיות

[מ_י*]

התנהלות המקבלת שלה ללא גבולות שלא לומר מעודדת לבכי
אני רוצה להתייחס בכלל למה שכתבה ג'ינג'ית למעלה.
דבריה מבוססים על ההנחה שבכי=משהו שלילי. כל התנהגות שלנו שמעודדת בכי היא שלילית: יש למצוא את הדרך הנוחה והיעילה להרגעה (למשל, התנהגותו של האב).
אני מאמינה על פי הגישה של ייעוץ הדדי, שאין הדבר כך.
בכי הוא פורקן של רגשות. זהו פורקן חשוב ביותר החייב להתבצע אצל ילדים ומבוגרים כאחד, על מנת שמצוקות מן העבר תתרפאנה ולא תשארנה חסומות ומודחקות בפנים.
כאשר מצוקות נשארות חסומות ומודחקות בפנים, אנחנו מאבדים את היכולת לפעול רציונלית (למשל, ילד שלא איבד בבכי פרידות מאמא שלו, יגדל עם מצוקה סביב הנושא של פרידה, ועשוי, למשל, לא ליצור קשר קרוב כדי לא להתחבר שוב לפרידה - (זו כמובן רק דוגמא)).
בקיצור, מה שאנחנו רוצים זה ילדים מחוברים לרגשותיהם, ולא ילדים אטומים שאף פעם לא בוכים.
נכון, לפעמים יש פעמים בהן לא מתאים לנו שילד יבכה. יש גם מצבים כמבוגר שלא מתאים לנו לפרוק, ובאמת, בדרך כלל, אנחנו מצליחים לדחות את זה. (אם הבוס מעליב, למשל, אנחנו לא פורצים בבכי. מעניין גם בדוגמא למעלה על המצב חרום האמיתי שהפיירקס נשבר - ילדים הרבה פעמים לא בוכים במצב משבר אמיתי. כי אז באופן טבעי הם בוחרים להתמקד בפתרונות לסיטואציה ולא בפורקן. במקרים כאלה, כשלא מתאים לי להתחיל סשן בכי עם הילדים שלי, אני יכולה לנקוט באמצעי של הרגעה (כמו שג'ינג'ית כתבה: להצחיק, להחזיר לפרופורציה, להראות שלא נורא. זה יפעל: כי כדי לפרוק, ושוב, זה אחד מעקרונות הייעוץ ההדדי- צריכה להיות סביבה מיטיבה שמאפשרת לפרוק. ולכן ברור שאפשר למנוע את הבכי בנקודה ספציפית. אפשר "להשתיק" בכי.

אבל האם זה מה שאנחנו רוצים לעשותבאופן כללי, תמיד להשתיק? מבחינתי לא.
ובטח שלא באופן מתמשך, כי אז הבכי לא יוצא ולא יוצא ובסוף נוצר ילד בכיין:
אם הילד בוכה מכל שטות, ובאופן כללי "בכיין", זה אומר מבחינתי שיש לו כל כך הרבה לפרוק, עד שזה מבצבץ לו מכל סדק וחריץ. מה שצריך לעשות, זה למצוא זמן בו אפשר לקבל את הבכי שלו, ולאפשר לו לבכות בנחת ובמלאות. לא להרגיע, לא לנחם, לא להשתיק. להיות שם בשבילו כשהוא בוכה. "להכיל" כמו שכתבה ג'ינג'ית בלעג מסויים. מבחינתי ה"להכיל" הוא לא התמודדות עם הבכי בנסיון להשתיקו. הוא בדיוק הפוך: הוא הזמנה לבכי, שאנחנו יודעים שישנו שם, לצאת.

אני לא טוענת שצריך בכל מקום להסכים לזה. יש פעמים בהן אנחנו לא יכולים להתפנות לילד בוכה בצורה המתאימה. אבל אם בוחרים את ההזדמנויות בהן כן אפשר לאפשר לו לפרוק, זה פחות "ישפריץ" במקומות הלא מתאימים. אני רואה את הילדים שלי, וגם את עצמי, אחרי סשן בכי טוב, איזו שמחת חיים נקיה וטובה מופיעה.
ולכן מבחינתי אם האמא הזו אפשרה ואפילו עודדה את הילדה לבכות בעת הזריקה, זה אומר שבאותו רגע היא, האמא, יכלה לאפשר לבת שלה לפרוק. וזה נהדר בעיני. וזה שנראה כיאלו זה "ממציא" בכי יש מאין, זה שטויות. היא פשוט אפשרה לבכי שקיים בפנים לצאת, וטוב שכך.

[באופן_לייט*]

בספר התינוק יודע היא מציעה שיללנות זה בעצם בכי שלא מצליח לצאת החוצה.
היה יום אחד _פעם מזמן, כשעוד היתה לי סבלנות ולא הייתי כל כך מחוסרת שינה, לפני לפחות 3 שבועות....) בכלאופן הילה יללה וקיטרה ואז שאלתי: את צריכה לבכות? היא ענתה: כן
חיבקתי אותה והיא באמת בכתה ו"שיחררה"

מ י אנימסכימה עם רוח הדברים שכתבת, ותגובתה של ג'ינגי'ת הפריעה לי בעוצמה ובסגנון (ובואי נודה גם בעדר האמפטיה ) יחד עם זה אני לוקחת ממנה בהחלט את התובנה שלפעמים אנחנו לא "מאפשרים" לבכות אלא "יוצרים" את עוצמת הבכי. שמתי לב שהשבוע כשהכנסתי להתמודדות גם את ההצעות של אמא אינקובטור ו אף חצוף (שבעצם מציעות איך להתמודד בעוד דרך חוץמאשר לעודד את הפורקן) באמת נהיה פה יותר שקט (קצת קצת אל תתלהבו )
הצלחתי להסביר את עצמי?
בקיצור פה כמו בכל זו הרבה פעמים שאלה של איזון
אני מרגישה שקודם הלכתי צעד אחד רחוק מידי עם הכלה - קבלה של הבכי. שצריך לפעמים לתת לילד כלים להפסיק לבכות, גם כי לא תמיד זה מתאים ולפעמים , כך אני מרגישה, העוצמה של הבכי משתלטת עליו והוא ממשיך לבכות בגלל שהוא בוכה ולא בגלל שהוא עדיין צריך את הבכי - פורקן.
< מתנצלת על הנוסח הקלוקל>

[נועה_בר*]

איך מבדילים בין בחוץ "קל" יותר להדחיק הצידה ובין לפעמים בבית יש "תפקידים" סמויים שילדים לוקחים על עצמם ?
קודם כל, לא בטוח שצריך להפריד. אולי שנייהם נכונים?
אני נתקלתי "סתם" במצב רוח על הפנים מלא טענות ויללות אחרי שחברה טובה הלכה (היו יחד כמה שעות, היא היתה "בעולם אחר" ונחתה!).
יש משהו בשינויים-מעברים ששם יש נפילות ואם לא מצליחים להתרומם, אז נשארים במקום שסוחב עוד למטה, כי התגובות של הסביבה מייד מגיבות למזג-האוויר הזה, מבלי להבין איך לתת לו לחלוף, והתגובה היא לרוב לא מאוד אוהדת, מה שיוצר תגובות שרשרת של מצבי רוח.

בהבנה שלי חשוב להיות שם כשהנפילות מתחילות להתרחש, לא לתת לכדור הזה להידרדר. העניין הוא שאנחנו לא שם, יש לנו את שלנו (או דברים אחרים) על הראש ולא תמיד אנחנו תופסים בזמן. ואנחנו כבר מצפים שהם יסתדרו לבד...

אפשרות אחת לפתרון היא להחליט להיות מאוד בפוקוס על הרגעים שפעילות אחת מסתיימת, ואולי אפילו לתכנן צעדים או פעילויות נוספות כדי למנוע נפילות.
אפשרות שניה היא להיות שם מאוד בפוקוס ולעשות תצפית (חצי מהצד) מה בדיוק קורה בזמן "הנפילה", או ברגע שהיא נכנסת הביתה. להיות איתה וגם לתת לה להיות לנסות לקלוט מה היא צריכה עכשיו, אולי חיבוק, אוכל, סיפור...

בכל מקרה - כנראה שאין מנוס מלהיות בפוקוס.
וגם, זה מסביר את הצורך או האהבה של הילדים לסדר, מבנה ואירגון. כשהם יודעים מה עומד לקרות או להיות, זה יכול להקל עליהם את חוסר הבהירות והריק שלעיתים קשה לשהות בו לאחר שמאוד נהנים.

זה כמובן לא אומר שפעילות חייבת לרדוף פעילות, אבל אולי דווקא אומר לתת גם פוקוס על זמנים לבד, שהייה עם הריק הזה שלילדים לא קל תמיד להתחבר אליו, אבל יוצאים ממנו ומגיעים למקומות נפלאים


בנושא התפקידים הסמויים, זה כבר דורש 'עבודת מחקר' משפחתית

[מ_י*]

לפעמים אנחנו לא "מאפשרים" לבכות אלא "יוצרים"
לא מקבלת את זה בכלל. אף פעם אנחנו לא יוצרים את הבכי בהתנהגות מכילה (כמובן, אם את גורמת מצוקה חדשה, "יצרת" בכי. נגיד, אמא שמחטיפה סטירה. (לא מהאתר, כמובן). אבל גם אז אפשר להדר ולומר, שבעצם הוא בוכה בגלל מצוקות קודמות שהסטירה שחררה, נניח, השפלות קודמות, אלימות קודמת, ושאם הסטירה היתה נוחתת על אדם נקי ממצוקות הוא לא היה בוכה).
. הבכי נמצא שם בפנים - אנחנו או מאפשרים לו לצאת או לא מאפשרים לו. איך אפשר לדמיין מצב שילד נקי ממצוקה, שבכלל לא מתחשק לו לבכות, ימשיך לבכות רק מפני שאמא שלו אומרת לו "אוי אוי אוי?" זה פשוט שטויות.
אני חוויתי המון פעמים מצבים בהם ילד שלי קיבל מכה, אני: אוי אוי אוי,
הוא, שלא רוצה לבכות עכשיו, מחייך אלי במתיקות: אמא לא קרה לי כלום.
אם ילד מרים את הכפפה ובוכה, זה אומר שיש מצוקה ב"מפלס גבוה" שרוצה להגיע אל פורקנה, והאוי אוי אוי שלי מאפשר את זה. נכון שאם אני אגיד "לא קרה שום דבר! בוא תאכל ארטיק!" יכול להיות שהוא ידחיק ולא יבכה. זה אם המפלס לא ממש גבוה, אלא רק קצת גבוה. במפלס גבוה באמת הוא לא יקנה את ה"לא קרה שום דבר" יעיף את הארטיק, והרי לכם ילד "בכיין".

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איך אפשר לדמיין מצב שילד נקי ממצוקה
השאלה היא כמה מצוקות כבר יכולות להיות לילד מטופל היטב, שגורמות לו לבכות ללא מעצורים 5 פעמים ביום?
זה אומר מבחינתי שיש לו כל כך הרבה לפרוק, עד שזה מבצבץ לו מכל סדק וחריץ.
האם באמת הילדים סוחבים כל כך הרבה? המצוקות שמעיקות עלינו המבוגרים, ששולחות אותנו לסדנאות בכי, רובן הצטברו בגילאים מבוגרים הרבה יותר משנה או שנתיים.

[תמי_גלילי*]

המצוקות שמעיקות עלינו המבוגרים, ששולחות אותנו לסדנאות בכי, רובן הצטברו בגילאים מבוגרים הרבה יותר משנה או שנתיים.
איך את יודעת? אני חולקת על האמור לעיל, או לפחות על הנימה המכלילה שבה הוא נכתב.

(ומסכימה עם חלק גדול ממה ש מ י כתבה).

השאלה היא כמה מצוקות כבר יכולות להיות לילד מטופל היטב, שגורמות לו לבכות ללא מעצורים 5 פעמים ביום?
כלומר "אין לו סיבה לבכות"?
אם זה קורה, יש סיבה (והיא לא חייבת להיות באשמת ההורים).
מצוקות של ילדים (יכולות להיות והן לעתים קרובות) קשות בהרבה משל מבוגרים, כי אין להם הכלים שיש למבוגרים להתמודד איתן (יכולת קוגניטיבית כגון תפיסת זמן, פרספקטיבה, חוסן גופני).
כרגיל, מפנה לדף על ג'ין ג'נסן.

האם באמת הילדים סוחבים כל כך הרבה?
מניסיוני וניסיונם של אחרים - כן.

[מ_י*]

לפי הייעוץ המצוקות הן מצוקות שמצטברות בגילאים מאד רכים.
וזה לא "כל כך" הרבה. זה בדיוק החיים.
כל הפעמים שקראת לאמא והיא לא באה (ראיתי עבודות מדהימות של אנשים מבוגרים שפשוט קראו "אמא, אמא" שוב ושוב ופרקו טונות של דמעות), כל התסכולים הנגרמים מן הפער בין הבנה של ילד איך הדברים צריכים להיות ובין היכולת המוגבלת, כל הכאבים הפיזיים, מה, חסר?

ובקשר לילד המטופל היטב, אם הוא רוצה לבכות ללא מעצורים 5 פעמים ביום זה אומר, מבחינתי, שהוא מאד מוצף. כלומר מטופל היטב ככל שיהיה, זה ילד שלא מאפשרים לו לבכות, משדרים לו שהוא צריך להיות שמח ורגוע 24/7 ואם הוא לא אז משתיקים לו את הבכי, תוקעים לו מוצץ או נותנים לו בקבוק או ציצי או מפליטים לו את אחד ממשפטי המחץ "ילדים גדולים לא בוכים" או "כשאתה בוכה אני לא מבינה מה אתה אומר" או "בוא נרגע ונדבר על זה בשקט" או "לא קרה שום דבר" או "למה אתה בוכה?" או "לא צריך לבכות" או כל אחד אחר מן המשפטים שפיתחנו כהורים כדי לחסוך מעצמנו את הקולות הלא נעימים שמפעילים אותנו בצורה בלתי נסבלת (וגם מזכירים לנו על הדרך מצוקות משל עצמנו).

[תמי_גלילי*]

זה אומר, מבחינתי, שהוא מאד מוצף
היי, כאן נסחפת . זו כבר ספקולציה, וכדאי להיזהר בכאלה (לא אפרט, את יכולה לקרוא מה כתבתי על זה בכל מיני מקומות באתר).

גם הפרשנות ההפוכה אפשרית: אולי ילד שבוכה חמש פעמים ביום הוא ילד שמרגיש בטוח לבכות חמש פעמים ביום, שההורים "מכילים" ונותנים לו לבכות?
ייתכן שההורים כן מאפשרים לילד לבכות ועדיין יש משהו שמציק לו כך שהוא זקוק לבכי חמש פעמים ביום.
ייתכן, למשל, שמשהו מציק לו פיסית וגם הוא וגם ההורים עדיין לא עלו על מקור הבעיה.

דוגמה קונקרטית: הילד שלי היה כזה במשך כמה חודשים. כיוון שהיכולת המילולית שלו מוגבלת (הוא אוטיסט) וכנראה גם היכולת להבין בדיוק מה כאב הייתה מוגבלת, וגם היכולת לראות דברים בבדיקות הייתה מוגבלת, לקח כמה חודשים עד שהתברר שהבעיה הייתה זיהום בשן. וזה ילד שמעולם לא הפרעתי לו לבכות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ובקשר לילד המטופל היטב, אם הוא רוצה לבכות ללא מעצורים 5 פעמים ביום זה אומר, מבחינתי, שהוא מאד מוצף. כלומר מטופל היטב ככל שיהיה, זה ילד שלא מאפשרים לו לבכות,
אבל הלא המקרה שבתחילת הדף מדגים את ההפך - ילדה שנותנים לה את כל המרחב לבכות, ועדיין מוצפת ומוצפת ללא הפסקה.

משתיקים לו את הבכי, תוקעים לו מוצץ או נותנים לו בקבוק או ציצי או מפליטים לו את אחד ממשפטי המחץ "ילדים גדולים לא בוכים" או "כשאתה בוכה אני לא מבינה מה אתה אומר" או "בוא נרגע ונדבר על זה בשקט" או "לא קרה שום דבר" או "למה אתה בוכה?" או "לא צריך לבכות"
גם זו הכללה לא הוגנת. יש הרבה ילדים שבוכים פחות או מעט, ולא בגלל שההורים משתיקים אותם באופנים שתיארת.
אגב, איפה ההבדל בין לתת ציצי כנחמה לבין "להשתיק את הבכי עם ציצי"?

_המצוקות שמעיקות עלינו המבוגרים, ששולחות אותנו לסדנאות בכי, רובן הצטברו בגילאים מבוגרים הרבה יותר משנה או שנתיים.
איך את יודעת? אני חולקת על האמור לעיל, או לפחות על הנימה המכלילה שבה הוא נכתב._
אני חושבת כך - זה נראה לי הגיוני. אני לא מכלילה יותר או פחות מהטענות על ילדים שלא נותנים להם לפרוק...
אם אני בת 30 (נאמר ) ופורקת בבכי טראומות שלי מהצבא, מהגן, מבית הספר ומהדירה השכורה בבגרותי, זה אומר שיש לי לא פחות טראומות מהשנים הללו מאשר מגיל שנתיים. ייתכן תיאורטית שעד גיל שנתיים הצטברו לי אלף טראומות, כמובן, ושכחתי או הדחקתי את כולן.

_לפי הייעוץ המצוקות הן מצוקות שמצטברות בגילאים מאד רכים.
וזה לא "כל כך" הרבה. זה בדיוק החיים._
מי זה "הייעוץ"? מי אמר את זה? ועל סמך מה?
ובכלל, מה זה זה בדיוק החיים ? (נתחיל בשאלות קלות, להעביר את הזמן ) האם האדם באמת כל כך שברירי, שבכל פעם שאמא עסוקה לרגע הוא יפתח בכי אדיר וחסר מעצורים?
האם הצורה האפשרית היחידה לפרוק מתח ולחץ היא בכי? מה עם צחוק משחרר, ריצה קלה, משחק משעשע, קפיצות במקום, יציאה לחיק הטבע, בהייה בעננים?
ואם כבר, האם הצורה היחידה לטפל במצוקות היא "לפרוק"? (מושג מעולם המשאיות). מה עם ."למסמס"? (להבדיל מ"לטשטש"). מה עם "להרגיע"? מה עם "לשתף"? (תופס לגילאים בוגרים יותר, אבל תופס. את לא צריכה לבכות אם כבר שיתפת ואמרת לחברך "נפגעתי ממך", והוא התנצל ושניכם צחקתם על זה).

[בשמת_א*]

אגב בכיות, היתה לי בעשרים וארבע השעות האחרונות דוגמא קלאסית:
הילד כרגע מנוע מלאכול גלוטן (ועוד).
אבא אפה לו לחם נטול גלוטן שלשום בלילה. היה שמח וטוב לב.
אתמול בבוקר כבר התחיל להיות יללן.
עד אחר הצהריים כבר התברר שהוא במצב אלרגי. כבר הגענו לשלשול רירי. התברר: הלחם.
מייד טיפול אייפק לתיקון.
הופ, נעלמה היללנות. היום היה במצב רוח טוב ופעיל.
מסקנה:
זה יכול להיות משהו פיזי לגמרי.
אבל אם לא הייתי מכילה, זה היה מחמיר את המצב.

[כבר_לא_פה*]

מהצפייה שלי בילדים יללניים, התבנית פשוטה (באלה שאני מכירה):
ילד רוצה משהו
הורה אומר לא
ילד בוכה
הורה אומר לא
ילד בוכה חזק יותר
הורה לוחש אולי
ילד צורח
ילד מקבל את מה שהוא רוצה.

הילד יודע שאם הוא יצרח מספיק, הוא יקבל את מה שהוא רוצה. הילד הפרטי שלי יודע שאם הוא יראה סימני בכי, סבתא שלו תפרוש בפניו את העולם. אז מדי פעם סבא וסבתא שלו לוחשים לי - "הילד קצת בכיין". ואני עונה "רק אצלכם". אצלנו זה קצת אחרת. ותאמינו לי שכשהוא בוכה ממצוקה אני יודעת, והוא פורק כמה שהוא רוצה, ואני מחבקת אותו ומקשיבה לו.
בכי והתבכיינות הם גם כלי שכולם יודעים להשתמש בו.

[מ_י*]

אולי ילד שבוכה חמש פעמים ביום הוא ילד שמרגיש בטוח לבכות חמש פעמים ביום
מסכימה שכדי לבכות ילד צריך להרגיש בטוח לבכות. ההבחנה בעיני היא כזאת: אם הוא מתבכיין חמש פעמים ביום, בהתבכיינות שלא הגיעה לכדי בכי טוב של פורקן, אז זה המצב שתיארתי.
אם הוא בוכה ממש חמש פעמים ביום, בכי ממשי וטוב של פורקן, כלומר חמישה סשנים בכי ביום - אני חייבת לציין שמעולם לא היה לי מקרה כזה. סשן בכי זה משהו שפורק כמות כזו, שאי אפשר לחזור עליו חמש פעמים ביום בסיטואציות שאנחנו מכירים. אולי ילד שנמצא באבל קשה או באמת במצוקה פיזית נוכחית (כמו בדוגמא של תמי והזיהום בשן). אבל אצלנו אפילו במקרה של מחלות והרגשה רעה לא הגענו לחמישה סשנים ביום - זה פשוט המון.

אבל הלא המקרה שבתחילת הדף מדגים את ההפך - ילדה שנותנים לה את כל המרחב לבכות, ועדיין מוצפת ומוצפת ללא הפסקה.
הייתי בודקת איך הם נותנים לה לבכות - מה באינטרקציה ההיא מונע פורקן. אני יכולה לשער שהיות והמניע הוא למנוע ממנה לבכות, זה לא באמת "נותנים לה את כל המרחב לבכות". ואגב, לפי הייעוץ, לא חייבים "את כל המרחב לבכות". העקרונות המאפשרים בכי פורקני הם הקשבה אמפטית ולא ביקורתית, ולפעמים כיוונים שעוזרים "לסתור את המצוקה" ולהתחבר לרגש שעומד בבסיס הענין הקונקרטי.


אגב, איפה ההבדל בין לתת ציצי כנחמה לבין "להשתיק את הבכי עם ציצי"?
יש על זה דיון ממושך מאד בהתינוק יודע. באמת הרבה פעמים ציצי משמש להשתקה והופך אצל תינוקות ופעוטות ל"דפוס בלימה", שבאופן לא חיובי לא מאפשר להם לפרוק.

מי זה "הייעוץ"
אני כותבת פה על פי הבנתי מתוך השיטה הקרויה "ייעוץ הדדי". משם גם המונח "לפרוק" אליו את מתייחסת בהמשך. בייעוץ מכירים בסוגי פורקן שונים למצוקות שונות: בכי, צחוק, רעד, פיהוק, זעה קרה.


הילד יודע שאם הוא יצרח מספיק, הוא יקבל את מה שהוא רוצה
זאת אחת הגישות בהן אפשר להתייחס למערכת היחסים הורים וילדים: שני צדדים משני עברי המתרס. כל אחד מנסה לתחמן את השני, להשיג ממנו יותר ממה שהוא רוצה לתת. הילד רוצה משהו, חושב בתחכומו איך להעיק על הוריו עד שיקבל. ההורים מצדם לא רוצים לתת, חושבים רק איך להשתיק את הילד, מצדם קודם כל שישתוק, ואם זה במחיר לתת מה שנראה להם שלא צריך לתת - יתנו בסוף.
אני מכירה את התפיסות האלה ואת ההמלצות ברוח זו של מכון אדלר ודומיו. יתכן שיש משפחות שזה עובד אצלהן. יתכן שיש משפחות שפועלות כך. אני לא יודעת. אני יכולה לומר שעל פי תפיסתי אני וילדי נמצאים באותו צד של המתרס. אני לא מייחסת להם טריקים כאלה ואני לא עושה לעיהם טריקים בחזרה.

בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות במערכת זוגית שפועלת בצורה הזאת, אני גם לא רוצה להיות במערכת הורית שפועלת כך. תארי לך שכל מה שכתבת מתייחס לבן זוג: הרי זו זוגיות איומה. תארי לך שהוא מתייחס לחברה טובה: איזו מין חברות זו. למה את מוכנה ליחס כזה במערכת ההורית?

עכשיו נדגים מצב דומה לזה שתיארת:
ילד ראה משחק פליימוביל יפה באלף ש"ח. הורה לא מוכן לקנות - זהיקר.
הילד עצוב. הוא רוצה, ההורה לא מרשה. הוא בוכה.
ההורה הייעוצי יכול להכיל את הבכי הזה. הוא אומר: זה משחק נהדר, עם המון חלקים קטנים, עם אבירים ושודדים, אני רואה פה אפילו סירה אמיתית! זה משחק מדהים, פשוט מדהים. בחירה מצויינת. אני לא קונה אותו, רק בגלל שאני לא רוצה להוציא כעת אלף ש"ח על משחק. זה באמת מצער מאד! הייתי מאד רוצה לקנות את המשחק הנפלא הזה, כל אחד מבין, שאפשר לשחק בו שעות!
לפעמים זה מספיק כדי שהילד יפסיק לבכות. עצם ההכרה בכך שהרצון הוא לגיטימי עוזרת ברוב המקרים. (יש כמובן לפרט באריכות כמה הבחירה במשחק היא נבונה על פי כל הפרמרטים. )
אם הילד ממשיך לבכות, מבחינתי הוא משתמש בסיטואציה כדי לפרוק. אני לא קוראת את זה בכלל כמניפולציה, אלא כפורקן. פורקן של יגון הפליימוביל ויגונות אחרים. פורקן על תחושות של חוסר, שמקורו, בעצם, בתחושות של העדר אהבה.
במקרה כזה, יש לפני כהורה שתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה - להחליט שלא רוצים כעת סשן בכי ולנסות להסיח את דעתו בצעצוע אחר, באיומים או בהבטחות סרק. לסבול בתמורה התבכיינות נרגנת. לדעת שזו התבכיינות שבעצם היתה רוצה להפוך לסשן בכי, אם היינו מאפשרים.
אפשרות שניה - להחליט שאין ברירה, נכנסים לסשן בכי.
כהורה ייעוצי שמחליט לאפשר סשן בכי, אני אמשיך בדארמטיזציה: לא קונים את הפליימוביל! בשום פנים ואופן לא קונים את הפליימוביל! נו סופ פור יו!"
הילד בוכה, פורק, מתעצבן. אני מסוגלת להיות שם, באי הנוחות הזו, בלי לומר "בוא נקנה משהו אחר" "זה לא כל כך נורא" וכל אלה שמתחשק לומר. אני עומדת לידו, מתבוננת בו, אומרת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו. לא מפריעה לו לבכות. אם רואה שמשהו מסיח את דעתו מן הבכי, מזכירה לו: "לא קונים את הפליימוביל!" (שלא ישכח למען מה התכנסנו פה כולם היום ויעשה את מלאכתו נאמנה).
מנסיוני - חמש דקות אחר כך הוא כבר שמח וטוב לב. הבכי נגמר. מתבוננים מסביב, אם עוד לא התפנינו מן החנות, אפשר לקנות בשמחה משהו אחר, זול יותר. או לא. זה לא משנה כבר בכלל.

וואלה, איזו משקיענית נהייתי. ועוד על הבוקר! חבל על הזמן.

[ניצן_אמ*]

מ י, רוצה להוסיף מהאינטואיציה האמהית שלי והתובנות שלי (לוידת מהזה "הורה ייעוצי" )
הולכות בקניון. נהר אומרת "עץ!!" ואני מאשרת "אכן עץ גדול ויפה!" - "אדול!" היא אומרת בשמחה.
עוברים ליד חנות צעצועים "דובי!" - "אמנם דובי חמוד!" אני מחרה מחזיקה. "אמוד!" היא שמחה.

מה אני מנסה להגיד?
בחוויה הפנימית שלי אין הבדל ביניהם. שניהם "לראותם בלבד" ואף אחד לא חוזר איתנו הביתה. אין רגשות אשם, אלה עובדות. אני לא רבה, כי אין על מה. אם הייתי מרגישה לא בנוח או מעבירה לה את המסר שעץ זה לא מעניין, או שאולי להיפך, שאני חושבת שניתן לקחת אותו הביתה, אבל אי אפשר ושזה לא נוח לי, היא היתה עולה על זה ברגע. זה לדעתי לב העניין, מה אתה מרגיש מתחת לשכבות ההגנה הבוגרות שלך. אם אני משדרת שאפשר אבל אני "לא מרשה" אז זה בר שינוי ונתון למניפולציה. עוד דוגמה זה גן חיות. לכל ההורים ברור באופן פנימי שלא ניתן לגעת אלא רק להביט, ולא נתקלתי בסצנות (ויש לי מנוי) לעומת זאת מול מתקני משחק ראיתי אינספור סצינות (ברור שיש הבדלים מהותיים, זה רק להמחשה)
מקווה שאני ברורה... (|יד1| שמאל ו5 לפנות בקר)

[אפרת*]

אני לא רבה, כי אין על מה.

או שהילדה שלך קטנה מדי, או שהתמזל מזלך. גם הילדים שלי הם כאלו, ומתצפיות (לא מדעיות ולא מבוקרות) שערכתי עולה בבירור שאין קשר ישיר בין התנהגות ההורה להתנהגות הילד.

[ניצן_אמ*]

או שהילדה שלך קטנה מדי, או שהתמזל מזלך. גם הילדים שלי הם כאלו, ומתצפיות (לא מדעיות ולא מבוקרות) שערכתי עולה בבירור שאין קשר ישיר בין התנהגות ההורה להתנהגות הילד.
קטנה בהחלט.
וגם התמזל מזלי, אין ספק.
וזה גם עניין של סגנון הורות ומיצוב פנימי.

אם לא הבחנת, הסכמתי איתך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מסכימה ש או שהילדה שלך קטנה מדי, או שהתמזל מזלך
ברגע שהיא תתפוס שיש דברים שכן קונים, היא תתחיל לדרוש. אולי זה יהיה אחרת בגלל ההתנהלות השונה שלכם ובגלל פשטות מרצון , אבל היא בהחלט תבקש דברים שאת תצטרכי לסרב להם.
גם אצלנו - צעצועים של דורה שתלויים בחלון ראווה למשל, אנחנו עוצרים ומתפעלים מהם, לרגע הוא לא חולם לבקש שיקנו לו. אבל הוא כן מבקש ודורש דברים שהתנסה בהם והוא יודע שאפשר: גלידה, למשל.

. עצם ההכרה בכך שהרצון הוא לגיטימי עוזרת ברוב המקרים. (יש כמובן לפרט באריכות כמה הבחירה במשחק היא נבונה על פי כל הפרמרטים. )
מסכימה עם החלק הראשון ש ל המשפט. הסוגריים מאוד בעייתיים בעיניי - זה קצת "להוציא את העיניים לילד". אני לא חושבת שהצעת חלופה במקרה הזה (או אפילו הבטחה שנקנה את הפליימוביל לילד ביום הולדתו, שחל בעוד חודש) הם הסחות דעת_ . וזאת מהסיבה שאני לא רואה _משהו עמוק יותר ברצון של הילד בפליימוביל - הוא בסך הכל חומד צעצוע יפה, היום זה פליימוביל ומחר זה בראטס או לגו או משאית. לו היית מדברת על חסך רגשי, חסך במגע או בתקשורת עם דמות מטפלת, הייתי מסכימה עם עניין העומק.

_מי זה "הייעוץ"
אני כותבת פה על פי הבנתי מתוך השיטה הקרויה "ייעוץ הדדי". משם גם המונח "לפרוק" אליו את מתייחסת בהמשך. בייעוץ מכירים בסוגי פורקן שונים למצוקות שונות: בכי, צחוק, רעד, פיהוק, זעה קרה._
כן, אבל על מה הם מתבססים?

[נגה*]

לי גם נראה שהילדה שלך קטנה מדי.
את דילמת ה"תקני לי" פתרנו בזה שלילד יש ארנק משלו, הוא מקבל שקל כל שבוע כי הוא מאכיל את חתולות הבית, ואם הוא רוצה משהו ואני לא רוצה לקנות לו, הוא יכול להוציא את הארנק שלו לקנות בעצמו. הוא בדר"כ שוכח את הארנק שלו, קצת מתבאס וממשיך הלאה, כי הוא יודע שהבחירה בידיים שלו - לא תלויה ב"אמא בעלת הארנק האינסופי".

[ניצן_אמ*]

שוין, אני אחכה שהיא תהיה בת חמש לפני שמה שיש לי להגיד יהפוך ללגיטימי בעיני האמהות ה"מנוסות" יותר. יאלללה...

קודם כל, להעמיד ניסוח על דיוקו: היא כל הזמן מבקשת דברים שהיא לא מקבלת. אבל לא דברים שאני "צריכה" לסרב להם. זה כל ההבדל בעיניי. אני לא "נאלצת" לסרב כנגד רצוני. אני לא רוצה, ולכן אני מסרבת. אם אין לי שום בעיה עם מה שהיא מבקשת (ויש לי הרבה פחות בעיות מהמקובל) אז היא מקבלת. אם יש לי בעיה, אני בודקת עם עצמי אם זו בעיה שלי עם עצמי או בעיה "אמיתית". אם בעיה שלי - עובדת על עצמי. אין סירוב. אם בעיה אמיתית - סירוב לא מתנצל ולא מתחסד, בטוח וסופי. בלי הסחות. בלי מו"מ. אמירה פשוטה. אי אפשר. מתוך מיצוב פנימי החלטי.

עכשיו, לומדברת רק עליה, יש לי אחיין בן שמונה למשל, בן של שני עורכי דין, מניפולטיבי ומו"מניק מהסרטים. איתי הוא יודע שאם לא מתאים לי, לא מתאים לי. נקודה.
תמיד היינו מאד מאד קרובים, והוא ניסה לבדוק את הגבולות שלי מפה ועד להודעה חדשה. אף פעם לא צעקתי עליו, חינכתי אותו או נזפתי בו. באתי ממקום אחר לגמרי - של הגבולות שלי.
לא "אסור לעשות בלה בלה" או "אל תעשה ידה ידה" אלא "לא מתאים לי לשחק עכשיו" ו"לא נעים לי שצועקים לידי", ו"לא אקנה לך את הכדור הזה." למה? ככה. כי לא מתאים לי. לא מרוע או מסמכותיות יתר, או בגלל שאני גדולה, אלא כי גם אני בנאדם, והרצונות שלי לא פחות חשובים משלך. אה, אני גם לא מפסידה לו בכוונה. כל מי שמסביבי חווה את זה כתחרותיות מצידי, כשכל מה שאני רוצה זה להינות איתו ולשחק איתו בכנות, להביא את עצמי למשחק איתו ולא להיות בבקרה מתמדת.

ואם לחזור לפעוטתי, אם היא למשל מנסה לתת לי לאכול סלרי (לוסובלתסלרי) אני אומרת לה שאני לא רוצה ולא טעים לי ומציעה לה לאכול אותו בעצמה. אני לא לוקחת ועושה כאילו אני אוכלת, ואני לא אוכלת כנגד רצוני רק כי היא נתנה לי. אני גם לא לוקחת כל דבר שהיא נותנת לי רק כי היא נתנה, ולא מרימה כל דבר שנופל לה על הרצפה (מגיל אפס. מדהים כמה כולם מזנקים כשמשהו נופל לה... איך תלמד על כח הכבידה ככה אנשים?! )

ולדוגמתך, אני מנסה לומר שזה שהוא לא מבקש את הצעצועים של דורה זה כי לא בא בחשבון שתקני לו אותם. בלי קשר למה עשית או לא עשית בעבר וכו'. את עומדת מולם אחרת. כמו שאת עומדת מול עץ, כמו שאת עומדת מול כלוב של יגואר. יש פה חנויות צעצועים שמאפשרות לילדים לבוא לשחק בצעצועים, ותראי איזה קטע - אם ההורים באים רק כדי לשחק ולא מעלים על דעתם לקנות, הילדים לא מעלים על דעתם את האפשרות לקחת הביתה.

ואני ממש לא פשוטה מרצון. אני רוצה, אבל זה לא פשוט
אני גרה בבית של 200 מטר על 2 דונם. זה פשוט זה??

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מנסה לומר שזה שהוא לא מבקש את הצעצועים של דורה זה כי לא בא בחשבון שתקני לו אותם. בלי קשר למה עשית או לא עשית בעבר וכו'. את עומדת מולם אחרת. כמו שאת עומדת מול עץ, כמו שאת עומדת מול כלוב של יגואר
יכול להיות שזה "בזכותי", ואני באמת לא מדמיינת שאקנה לו דברים כאלה. אבל יכול גם להיות שכשהוא יגדל קצת, הוא יבקש צעצוע "כמו אצל ילד X" ולא יסתפק בפחות.
ייתכן שזה קשור גם לצורך של ילדים להיות מקובלים בקבוצת השווים, מעמד שכרגע אין לנו, במודע בכוונה ובשמחה, בגלל שהוא בבית.
אבל אני חושבת שגם המוצקי שלי וגם הפוצקי שלך עדיין צעירים מכדי שנרגיש שעלינו על הנוסחא המנצחת בתחום הזה

[ניצן_אמ*]

אהההההה, זו הסיבה שאני מעוררת התנגדות.. הבנתי.
לא, לא חושבת שגיליתי את אמריקה ושיש לי את התשובה לכל האמהות ולכל הילדים, בחהאלוהים!
רק מאירה זוית מסויימת. אם מדבר אלייך, קחי. אם זיהית בעצמך את המקום הזה שבו את משדרת את ההיסוס שלך, ושקולטים אותך שם ורוכבים על זה, אם את רואה שאת יכולה לשפר את איכות חייך על ידי עבודה על הנקודה הזאת, אז זה רווח נקי. לא?
ואם לא, אז לא, אז אני סתם מקשקשת על עצמי. מה זה מפריע?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אם זיהית בעצמך את המקום הזה שבו את משדרת את ההיסוס שלך, ושקולטים אותך שם ורוכבים על זה.
ממש לא התכוונתי שכשהוא ירצה, אקנה לו צעצוע של דורה (יקר פחד, יותר מצעצועי דיסני! הם יודעים לנצל את האופנתי)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ומה שאני רוצה לומר זה, שגם אם את או אני או כל אמא אחרת לא יסכימו ולא יקנו, זה (כנראה) לא ימנע מבעד הילדים לרצות ולבקש ולדרוש. מה נעשה עם זה, זה כבר הסיפור המשפחתי שלנו.

[באופן_לייט*]

מ י אשריך וטוב לך שבורכת באופי רגוע ובילדים שירשו אותו ...
וניצן אם יעני ירוחי - לא לקנות להם זו סוגיה קלה. בחיי העיניים שלי

וכן בשורה תחתונה את צודקת ילדים (אנשים) קולטים אותנו כמו בתך כמו אחינך, כשהגבול ברור לנו אין מו"מ בדיוק כמו שאצלנו לא היה מעולם מו"מ על חגורת בטיחות באוטו. יש איזו ויברציה שלנו. אבל אז היא נהיתה בת שנתיים וחצי עם אח שמתחיל להיות מתתוק ויש לנו שלל סיטואציות שגורמות להתפרצות שבינן ובין השלמות שלי אין דבר וחצי דבר.
רוצה דוגמא?

VAKASH
ליל רביעי בבית לייט, אחרי אח"צ רגוע ונעים,
21:00 הילדה (2.5) נרדמת בשלווה , אבא נמצא איתה שעה ואח"כ אמא (הרדמה ממושכת) היא מקסימה ברמות על - זו הילדה שכל הזמן יש לי.
23:30 אמא סופסוף מצליחה להרדם (קצת חום ותשישות כללית הקשו עלי להרדם)
00:15 ילדה מתעוררת יש לה PP, אבא לוקח אותה לשירותים, ילדה בוכה "אמאל'ה" אמא מתעוררת ועונה לה (כולה רוח ואהבה)"כן אהובה שלי" "אני רוצה לישון איתך" "בשמחה פיצקה,בואי" ילדה באה למיטה המשפחתית (להזכירכם עזבה אותה מיוזמתה לפני כחודשיים) עם חצי יללה (נסלח לה כמובן היא הרי חצי ישנה)
"אני רוצה לידך"
בבקשה בואי (אני כולי אוהבת ושמחה שבאה לישון איתנו (אל תגלו לאבא שלה)
לא כאן!! בצד הזה (אין לי מושג איזה צד זה הצד הזה)
אני עדיין סבלנית מנסה להבין ולתת לה מה שהיא רוצה
אבל אין לי סיכוי !
כמו שכתבה רוקדת לאור ירח - לילדה יש איזה שהוי אימג' בראש אבל היא לא מצליחה להסביר אותו
ויללה בלאגן
בכי הסטרי
תינוק מתעורר
אבא תקיף - את מעירה תינוק בואי לחדר אחר
ילדה צורחת
תינוק צורח
אמא מתעצבנת ...

בסוף נרגענו איכשהו זה לא היה סשן ארוך דווקא אבל זה "סוג אחר" של התמודדות הורית.

וכן ברור שאפשר לנתח את זה בכל מיני אופנים ולצקת לזה פרשנויות מפה עד שנה הבאה אבל ההתמודדות עם אירועים כאלו שקורים יותר מפעם אחת ביום היא מעייפת, מתישה, ועם כל הכבוד ליעוץ הדדי (עייני ערך לבסוף מוצאים אהבה) בחצות, מותשת, כואבת וכו' אין לי כוח! וכן, יותר קללהתעצבן עליה מלאפשר לה לפרוק ולזכות באות מלאכית השנה.

לילדים שונים יש טמפרמנט שונה , אמרתי את זה ברמה תאורתית תמיד ועכשיו אני רואה עד כמה זה נכון כשיש לי עוד תינוק.
להרדים אותה (מינקות) לקח נצח - הילד ?! את שמה, נרדם.
היא בכתה המון מרגע הלידה פרקה כבר אז... והוא נולד בלישה סופר אינטנסיבית אבל לא בכה.
וכבר אמרתי מזמן "זה איך שמרגילים אותם" הוא משפט נכון להדהים אם הילדים אומרים אותו
מתחברת לדברים של אפשרת ומתצפיות (לא מדעיות ולא מבוקרות) שערכתי עולה בבירור שאין קשר ישיר בין התנהגות ההורה להתנהגות הילד.
ושל קומ"ג ייתכן שזה קשור גם לצורך של ילדים להיות מקובלים בקבוצת השווים,
זה כמעט מעליב לדעת כמה ההשפעה שלנו על טבעם של הילדים שלנו קטנה (זה לא משנה את המאמץ שלי להיות אמא טובה ולפעול "נכון" לתפיסתי)

[בשמת_א*]

יעני ירוחי
באופן לייט יקירתי, התכוונת יא עיני, יא רוחי? (קראתי ארבע פעמים עד שחשבתי שאולי זה מה שכתבת?)
"יא עיני" (בתרגום חופשי מאוד: בבת עיני...) זה לא אותו הדבר כמו "יעני" (בתרגום: כלומר). או שהבנתי לא נכון?


היא בכתה המון מרגע הלידה פרקה כבר אז... והוא נולד בלישה סופר אינטנסיבית אבל לא בכה.
שכחתי, תזכירי לי: ניסית פעם קרניו סקראל?

ולגבי:
לילדה יש איזה שהוא אימג' בראש אבל היא לא מצליחה להסביר אותו.
כלומר, היא רוב הזמן לא רואה את "המציאות" (תהיה אשר תהיה) אלא מדמיינת כל הזמן קדימה משהו שהיא "רוצה" וחייב להיות "בדיוק בדיוק" בלי שום אפשרות לגמישות, ואם לא מגיע עכשיו ומייד ה"בדיוק בדיוק" הזה, היא נעשית מייד מתוסכלת ברמות-על? זה ממש פוגע בציפור נפשה שהמציאות לא מיישרת קו עם הדימיון שלה?
(מה זה, היא מזל דגים?)
המממ. אז השאלה היא, קודם כל איך שורדים את הגיל הזה בשלום (איך האמא שורדת בשלום. הילדה תשרוד ועוד איך).
והשאלה הבאה היא, איך מלמדים אותה קבלה, השלמה וגמישות מול המציאות האכזרית...

[ניצן_אמ*]

לילדה יש איזה שהוא אימג' בראש אבל היא לא מצליחה להסביר אותו.
מוכר מוכר.. (לא משלי, שלי קטנה מדי. אבל באמת שאני מכירה את זה)

וואלה איזה תסכול זה לא להצליח לתקשר מה שמפריע לך ובדיוק את מה שאתה צריך. אני לא מקנאת בה (ובכם!!)
אם זה עוזר במשהו, באמת נראה לי שזה עניין של זמן, ושכשהיא תדע לבטא את הצרכים שלה באופן מילולי מלא, יהיה לכולכם יותר קל.
אם את פתוחה לעייצס, ופתוחה לאפשרות שזה מה שהן, עייצס - יעני - אולי מתאימות אולי לא, לא מתיימרות ולא כלום כזה! אז מצד אחד מקומית הייתי מתחילה סשן של בדיקה כמעט טכנית והכי עניינית: פה? לא פה? פה? לא פה? למעלה? בצד? בצד השני? להפוך? לשים כרית? בלי? עם? לא לשאול שום דבר שמצריך תשובה של יותר מכן ולא. לוקח חצי שעה אבל בסוף מגלים שמה שהיא רצתה זה את הסנדביץ' של אבא, אבל שיוציאו ממנו את העגבניות והגבינה וישאר רק הלחם והבצל (אמיתי אמיתי!!!! נשבעת!) ומצד שני... עובדת על עצמי לנסות להבין אותה טיפה יותר בלי מילים.. (מתחבאת ומחכה למטח האבנים ) נו, אני לא אומרת שאת לא מבינה אותה! אני רק אומרת שלפעמים זה מה שהם אומרים - אמא, אני צריך שתביני אותי בלי מילים.. רק כי את אמא שלי.

(ואז האמריקאיות פה נוזפות בהם - USE YOUR WORDS!!!)

מבינה את העייפות, תאמיני לי, קמתי היום בשתיים וחצי (לכי תראי כמה עדכונים הרבצתי ב12 שעות האחרונות ותביני) ומבינה שאין סבלנות, וממש לא מבינה איך עושים את זה עם שניים וחושבת שמגיעה לכן מדליה.

[ריש_גלית*]

אני זוכרת את הדברים שאתן מדברות עליהם מגיל שנתיים פלוס, האמת די הדחקתי אותם ונדהמתי לגלות שאכן כתבתי על סצינות דומות כשהיא היתה בגיל הזה ובסיטואציה דומה (אח חדש, אמא עסוקה, מדוכאת אחרי לידה, לא מכילה...)
אבל - ואני לא רוצה לייאש פה - הדברים מקבלים צורות חדשות ומעניינות אחר כך:

באמת נראה לי שזה עניין של זמן, ושכשהיא תדע לבטא את הצרכים שלה באופן מילולי מלא
כן, ואז היא תגיד לך בדיוק איזה אימג' יש לה בראש ותוך כדי זה תיכנס להתקפי זעם ובכי כי את לא מגשימה לה בדיוק את החזון, והיא תדע לבטא לא רק את הצרכים שלה אלא גם לומר "אוף אמא איזה מעצבנת את" ו"טוב, אז אם אומרת את זה אז אני לא אהיה הילדה שלך יותר" ו"בגלל שעשית את זה עכשיו אני אלך לשבת לבד בחושך ולמצוא לי הורים חדשים". ועוד כהנה וכהנה.
אלה המשפטים הפופולריים המככבים אצלנו מאז שהיא למדה לבטא את עצמה באופן מילולי מלא ולתכנן לעצמה כל מיני דברים שבלתי אפשרי להיענות להם. כמו למשל קבלת שבת שצריכה להתנהל בדיוק כמו בגן - וזה עוד מילא כי אז לפחות אפשר ללמוד לאט לאט מהם כללי הטקס (ואנחנו בכלל נותנים לקבלת שבת להתארח אצלנו לא יותר מפעם בחודש, נניח); אבל מה עם הקריזה הבלתי נשכחת לכבוד החג שבה תוך כדי צרחות ובכי (ועייפות היסטרית) קיבלנו את הקינוח שלנו רק אחרי שהסכמנו לתנאי שלפיו "בסוכות לפני שאוכלים עוגת גבינה שרים 'עוגה עוגה' וכולם צריכים לחזור לשבת בדיוק איפה שהם ישבו קודם ואבא לא, לא ככה שרים את זה!!!"

זה אמנם לפעמים מצחיק נורא, אבל באותו זמן גם קורע לב - את הלב שלי לפחות. כי אני מרגישה בדיוק את ההרגשה שלה יחד איתה. אני נהיית בדיוק בת ארבע שחווה את התסכול הנורא מ... ממה? מזה שהעולם לא מושלם? אולי, כי זה עדיין לא הפסיק לתסכל אותי ולשבש לי את החיים.

זאת אומרת, אולי הניסיון לפצח בדיוק מה היא רוצה הוא לא הפתרון כי לא בטוח שבשתיים בלילה את יכולה למצוא בדיוק איפה היא רוצה להפריע לכולם לישון. אני זוכרת סשן אחד לילי מהגיל הזה שבסופו של דבר היה מין רצף של בכי וצרחות של "כן רוצה" ו"לא רוצה" שלא היה לו שום קשר למשהו שהיא רצתה ולא הבנו אותה. היא פשוט (או לא פשוט) רצתה משהו. מה? לא יודעת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

כמו שכתבה רוקדת לאור ירח - לילדה יש איזה שהוי אימג' בראש אבל היא לא מצליחה להסביר אותו
אצלי היא מצליחה גם מצליחה להסביר, היא רק לא מוכנה לזוז ממנו מילימיטר.
נניח, אם היא רוצה על הידיים ואני מציעה על הידיים בישיבה היא לא מסכימה ואם אני במקרה במקרה מסכימה לעמוד כשהיא על הידיים (במקרה הגב לא כואב באותו רגע) אז היא שולחת ידיים לנקודת החן שאני לא מרשה למולל. בכלל התחושה שלי היא לפעמים שהיא מחפשת - נניח תבקש כוס מסויימת, אחרי כן תתחרט, לא- את זו, לא את זו ואז כשאני כבר מוזגת אני לא מוכנה או אם הלכתי לחדר השני והבאתי משהו שביקשה אני לא מוכנה שתתזז אותי שוב ושוב.
אבל מה אני אגיד לכן? מאז שנפתח הדף הזה טפו טפו טפו. דברים אצלנו בבית מאד השתנו ואני מקווה שמרפי לא מסתובב כאן ושזה ימשיך ככה.
מילדה שכל היום אגרסיבית כלפי, כועסת עלי כל הזמן , מכה אותי וצורחת המון חזר לביתנו המשפט "אמא את חמודה" והחיבוקים והנשיקות שהיא מנדבת כל הזמן בשמחה, כל כך יותר נעים. גם כשהיא בוכה אני מרגישה שזה בכי שהרבה יותר קל לי להכיל כי הוא הבעת צער, היא מוכנה לקבל נחמה ולא ישר מרביצה כשאני מנסה לחבק גם אם אמרתי לה "לא" וזה קשה לה.

[באופן_לייט*]

יעני ירוחי
בשמת , הבנת הבנת אבל את לא יכולה לצפות ממישהי שלא מקפידה להגיהה די הצורך בימי שיגרה שתעשה את זה דווקא עכשיו בימים שבהם היא מכניסה את החומס למקפיא במקום למקרר
< כמעט נרדמתי ב 21:45, ואז שניהם התעוררו והופ הלכה ההרדמות >
כלומר, היא רוב הזמן לא רואה את "המציאות"
ממש לא הייתי אומרת רוב הזמן, ההפך, לי היא נראת ילדה גמישה - נגמלת בקלות (מהנקה, חיתולים, מיטה משפחתית), ועכשיו היא בתקופה סופר חברותית מדברת עם אנשים (גם זרים) השתלבה בקלות בגן, אבל יש מקרים שזה מה שמתסכל אותה.

קודם כל איך שורדים את הגיל הזה בשלום (איך האמא שורדת בשלום
זו אכן השאלה, כי השילוב של אתגרי ההתבגרות שלה עם הקטנצ'יק שקם כל שעה ועם קשיי מפיק ממני את האמא שאני רוצה לא להיות כולל צעקות, איומים, אובדן סבלנות כלפיה ועוינות כללית כלפי העולם
וכאילו לא די בכך, מרוב ... (אין לי מילה) אני לא מצליחה לישון זה פשוט מטורף! ברביעי מותשת, עם חום, ע-י-פ-ה הקטן נרדם ב 1830 הלכתי איתו למיטה ולא נרדמתי עד 2330 זה פשוט מיאש
והקטן ישן 5-6 שעות רצופות אבל בין חצות ו 530 (אז נגמר הלילה) הוא קם איזה 4 פעמים
כך שגם כשאני כבר ישנה זו שינה קטועה ולא איכותית.

עכשיו, קבלו. ילדה אקספרסיבית, בת 2.5, אמא מוטרפת מעייפות והרי לכן "בית על גלגלים" (נעזרת בביביסיטר, אבא יוצא מוקדם מהעבודה ועדיין - הכל עצבני)
(הלכתי לכל מיני טיפולים אלטרנ', הרבה שעות ביביסיטר, אבא יוצא מהעב' מוקדם כל פעם שניתן, ועדיין - עייפה = עצבנית ולא מכילה עם כל הכבוד לכל התאוריות.... ע"ע התינוק יודע / יעוץ הדדי / כבד את ילדיך / חינוך ללא כפיה)

ושכשהיא תדע לבטא את הצרכים שלה באופן מילולי מלא
אוהו, הילדה הסופר וורבלית יודעת לבטא את הצרכים שלה (לפחות את אלו שהיא מזהה).
וחוץ מזה תאמת אני אגיד? לא מרגיש לי נכון לגלות שהיא רוצה את הסנדביץ של אבא בלי עגבניה פשוט זה להשתתף איתה ב"טירוף מערכות שלה" וכמו ש ריש גלית אמצע הלילה זה לא הזמן לחקור באיזו זוית היא רוצה את הכרית (זה היה בליל שישי אם את דווקא מתענינת אני מעדיפה לסבול יחד איתה כשהיא לומדת שהעולם לא מושלם? מאשר להתחרפן בנסיון להפכו ל"מושלם".
אגב, תוך כתיבה לכן עולה בדעתי שמה שהילדה רצתה ולא אמרה זה להיות "ליד אמא ושאחי התינוק יעוף מפה ...." אולי לכן שום "ליד אמא" לא סיפק אותה.

והיא תדע לבטא לא רק את הצרכים שלה אלא גם לומר "אוף אמא איזה מעצבנת את" ו"טוב, אז אם אומרת את זה אז אני לא אהיה הילדה שלך יותר" ו"בגלל שעשית את זה עכשיו אני אלך לשבת לבד בחושך ולמצוא לי הורים חדשים". ועוד כהנה וכהנה.
ריש גלית אני לא אשאל מאיזו עדה את מצטערת זה נוראה אבל נקרעתי מצחוק (ואני ארשה לך לצחוק ממני עוד שנתיים~ כשאקבל בדיוק את זה )

[באופן_לייט*]

טפו טפו טפו.

[ריש_גלית*]

אני לא אשאל מאיזו עדה את.
לא, לא הבנת, היא באמת אומרת את המשפט הזה! בחיי-בחיי! ואני מבטיחה לך שהיא לא שמעה את זה ממני. מה שכן, טוב שיש לה חוש הומור, כי לפני כמה לילות למשל היא החליטה שהיא לא רוצה לישון וכבר היה מאוחר אחרי כמה ימים משובשים בדיוק בגלל שינה מעטה מדי בלילה. אז היא התעקשה לבוא לחדר העבודה ולשבת לי על הראש ולא יודעת מה אמרתי שהיא ענתה, "טוב! אז אני אשב פה בחושך ואחכה שתתחילי לאהוב אותי שוב!" תוך כדי שהיא מתיישבת עם הטוסיק בתוך מגירת הנעליים הפתוחה והרגליים הדי-קצרות שלה משתלשלות להן החוצה.
הסתכלתי עליה והתחלתי לצחוק. היא שאלה "מה?" ועניתי לה "תסתכלי על עצמך, יושבת בתוך מגירת הנעליים ומחכה שאני אתחיל לאהוב אותך שוב!" והיא הצטרפה לצחוק שלי וככה נגמר המשבר.
האמת, היא מפטרת אותנו - טוב, בעיקר אותי - לפעמים גם שלוש-ארבע פעמים ביום (ולפעמים בכלל לא). זה מין טקס שלה שהתחיל בכלל ממשהו אחר ונהיה כזה שהיא באמת הולכת לחפש הורים אחרים, ואז היא יושבת ובוכה ומחכה שאני אבוא ואגיד, "שלום ילדה, איך קוראים לך?", והיא עונה בשם בדוי שאימצה לה, ואז צריך לשאול אותה "למה את בוכה?" והיא אומרת, "כי ההורים שלי איבדו אותי" או "כי האמא הרעה שלי עזבה אותי", ושואלת אם אפשר שאני אהיה אמא שלה. אחר כך היא מאמצת מחדש את כל המשפחה ("יש לך איש? אולי הוא יכול להיות אבא שלי?" ו"ראיתי שיש לך תינוק, הוא יכול להיות אחי?") וזה מסתדר - עד הפיטורים הבאים.

עולה בדעתי שמה שהילדה רצתה ולא אמרה זה להיות "ליד אמא ושאחי התינוק יעוף מפה ...."
מן הסתם. נדמה לי שעלית פה על משהו: זה לא סתם שהם רוצים שהעולם יהיה מושלם ובוכים כשהם מתמודדים עם חוסר השלמוּת; זה באמת מתיישב על איזה קושי אמיתי וכאב אמיתי ולכן למצוא בדיוק מה היא רוצה "באמת" לא יועיל. כלומר, לא יועיל אם ננסה למצוא לה את התנוחה המדויקת או הסנדוויץ' המושלם, אבל אולי יועיל אם נכיר בקושי ובכאב האמיתיים...
סליחה, פתאום עלה בדעתי משהו: כשאני סוף סוף בוכה אני לא מצליחה לדמיין לעצמי שום דבר שאני באמת רוצה שיעשו בשבילי, שיהיה הדבר הנכון שיאפשר לי לבכות ולהרגיש טוב יותר אחר כך. אני מניחה שאני צריכה את החיבוק המכיל של אמא, אבל אני צריכה אותו בגיל שנתיים או ארבע, לא עכשיו. אבל מה שהכי מרגיז אותי ברגעים כאלה זה הניסיון - של בן זוגי המסכן, מן הסתם - להוציא ממני מה בדיוק אני רוצה. כאילו שיש איזה מתכון שירגיע אותי. וזה הדבר הכי לא מכיל - מילה קצת שחוקה אבל מה לעשות שלפעמים צריך אותה - כי הוא יוצא מההנחה שצריך קודם כל להרגיע אותי. שזה, במלים אחרות, להפסיק את הכעס/כאב שלי.

אבל מה אני אגיד לכן? מאז שנפתח הדף הזה טפו טפו טפו. דברים אצלנו בבית מאד השתנו ואני מקווה שמרפי לא מסתובב כאן
זה מחזק את התחושה שלי שהדיבורים פה, למשל, עוזרים לנו האמהות להיות מוכלות - לקבל אישור לנורמליות שלנו, בקיצור - וככה איכשהו להכיל טוב יותר את הילדים והכאבים שלהם, אפילו בלי להבין בדיוק מה הקושי.
יש פה ילדה שהתעוררה ויש לה קשיים...

[אמא_אינקובטור*]

אם זה עוזר במשהו, באמת נראה לי שזה עניין של זמן, ושכשהיא תדע לבטא את הצרכים שלה באופן מילולי מלא, יהיה לכולכם יותר קל.
למה אני צוחקת? כי לכי תסבירי לבת שש וחצי, תאומתה הרוחנית של באופן לייט ג'וניור, שגם אם היא כתבה הזמנות לעשר חברות שלה, ונורא רוצה, ונורא ברור לה מה יהיה ומה יאכלו ומה ישתו ובמה ישחקו ואיזה סרט יראו ב-DVD, אותן עשר חברות לא יכולות לבוא הערב למסיבת פיג'מות... או ילדה שרוצה שסבתא תבוא (עכשיו), שנלך לבריכה (עכשיו), שאבא יקח אותה לראות סרט (בזה הרגע), ומה לעשות ש זה ממש פוגע בציפור נפשה שהמציאות לא מיישרת קו עם הדימיון שלה_

מצד שני, אני סתם מפליגה פה בקיטורים כי היא באמת ילדה נדירה בעוצמות שלה, היא לא ילדה "קלה" ו"נוחה" אבל היא בנאדם מדהים ותגדל להיות אשה מדהימה למרות כמה סצינות בלתי נשכחות שהיו ומן הסתם גם יהיו לנו...

[אמא_אינקובטור*]

לוקח חצי שעה אבל בסוף מגלים שמה שהיא רצתה זה לא תמיד יש חצי שעה.

[אמא_אינקובטור*]

ולתכנן לעצמה כל מיני דברים שבלתי אפשרי להיענות להם. כמו למשל קבלת שבת שצריכה להתנהל בדיוק כמו בגן - וזה עוד מילא כי אז לפחות אפשר ללמוד לאט לאט מהם כללי הטקס (ואנחנו בכלל נותנים לקבלת שבת להתארח אצלנו לא יותר מפעם בחודש, נניח); אבל מה עם הקריזה הבלתי נשכחת לכבוד החג שבה תוך כדי צרחות ובכי (ועייפות היסטרית) קיבלנו את הקינוח שלנו רק אחרי שהסכמנו לתנאי שלפיו "בסוכות לפני שאוכלים עוגת גבינה שרים 'עוגה עוגה' וכולם צריכים לחזור לשבת בדיוק איפה שהם ישבו קודם ואבא לא, לא ככה שרים את זה!!!"
נשבעת שלא קראתי את התגובה שלך לפני שכתבתי את שלי. נשבעת בפיצה שאני אופה לארוחת הערב.

[אמא_אינקובטור*]

לא יועיל אם ננסה למצוא לה את התנוחה המדויקת או הסנדוויץ' המושלם. לא, לצערי, גיליתי שלא.
הילדונת שלי, כשמאוד-מאוד מחכה ומצפה למשהו, כמו ביקור של סבתא, או כשהיא מקבלת מתנה שחשקה בה מאוד - הרבה פעמים לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם הצפת הרגשות והיא בוכה, כועסת, צורחת, דווקא כשמה שרצתה התקיים. הרבה פעמים היא מחפשת ומוצאת מה לא בסדר (לא הצבע הנכון או הזוית הנכונה או משהו),ושוב, אין כאן נכון. פשוט אין.
היה כאן הלוואין לפני יומיים. היא היתה כל כך נרגשת, כל כך ציפתה ורצתה, בסוף כשנתתי לה לבחור מתוך שקית הממתקים היא פשוט התפרקה בבכי.

[באופן_לייט*]

לא, לא הבנת, היא באמת אומרת את המשפט הזה! בחיי-בחיי!
דווקא באמת הבנתי
ותודי שזה אומר שיש לה Pולין בגנים [ולא משנה מאיפה הם הגיעו אליה ]
אינקטבטורית - אני מבינה שעוד מחכה לי Pיקניק בהמשך LOL

[ריש_גלית*]

ותודי שזה אומר שיש לה Pולין בגנים [ולא משנה מאיפה הם הגיעו אליה
לצערי אין לנו שום דם כחול בגנים. או בעברית: הם הגיעו אליה היישר מפולין.

[פלוני_אלמונית*]

אין לנו שום דם כחול בגנים.
פולניות כאן ועכשיו כדם כחול
רעיון מהפכני

[בשמת_א*]

בימים שבהם היא מכניסה את החומוס למקפיא במקום למקרר.
אהה, הבנתי.
אני דווקא די מצליחה בהגהה. הבילבול שלי דומה למה שאמא שלי היתה עושה. נגיד, היתה אומרת לי "תכניסי את הקומקום למקרר" ומתכוונת "תורידי את הכביסה מהחבל". פתאום אני מוצאת את עצמי עושה אותו דבר. (-:


אגב, תוך כתיבה לכן עולה בדעתי שמה שהילדה רצתה ולא אמרה זה להיות "ליד אמא ושאחי התינוק יעוף מפה ...." אולי לכן שום "ליד אמא" לא סיפק אותה.
אהה. וזה מה שאת צריכה ללמוד. להגיד את זה באופן מפורש. לתת לזה שם.
ולזה התכוונתי בלבטא את הצרכים שלה. לא בלדעת לדבר, אלא בלדעת לבטא במדויק את רגשותיה. אני לא יודעת מה הגיל הנורמלי ללמוד את זה - אני כבר בשנות הארבעים שלי ועדיין לא השתלטתי על העניין P-:

[רוקדת_לאור_ירח*]

לא ידעתי שצריך לחכות עוד שנתיים בשביל לשמוע: "אמא את מעצבנת" אצלנו המשפט הזה עובד יופי גם בגיל שנתיים וחצי. וגם- אמא את קקי של כלבים.
סך הכל נחמד לי שהילדה מדייקת.

[אמא_אינקובטור*]

תיאור מקרה: סצינה מאתמול, דווקא עם הקטנה.
אני במטבח, מכינה ארוחת ערב. הילדות בסלון. הצעירה מבקשת להדליק את המנורה. הבכורה רוצה לכבות ולהסתפק באור מן המטבח. הצעירה מתחילה לבכות תמרורים ורצה אלי, מתייפחת כולה תוך צרחות "אור!! אני רוצה להדליק את האור!!" (היא פוחדת מחושך, גם מחושך-חלקי, הצתה מאוחרת של פחדי-גיל-שלוש בגיל ארבע וחצי).
יכולתי להכיל, ולנחם, ולהרגיע, וללכת מיד לסלון להדליק את האור, ולומר לבכורה שאם היא רוצה לנוח באפלולית היא מוזמנת ללכת לחדר אחר. איזה מסר הייתי מעבירה להן?
לצעירה המסר היה "אמא תמיד תעזור לך, גם אם לאחותך זה לא נוח" וגם "אמא תעזור לך כי נראה שאת לא מסוגלת לעמוד על שלך בעצמך". לבכורה המסר היה "כשאחותך צורחת, אמא תעזור לה תמיד - גם במחיר הנוחות שלך", וגם "הסלון הוא של אמא ותחת פיקודה של אחותך - הרצונות שלך פחות חשובים". לא מתכון טוב לדינמיקה טובה בין האחיות או בינן לביני.
איזה מסר לא היה? פתרון בעיות, הידברות, פשרה, וגם חיזוק השרירים החברתיים של הצעירה.

חיבקתי את הילדונת, אמרתי לה שדי לבכות (כן, כן), שתנשום עמוק ושתגיד לי מה הבעיה. "<בכורה> לא רוצה שאני אדליק את האור". "אז מה עושים?" שאלתי אותה. כי כשבוכים אי אפשר לחשוב בהגיון ולפתור בעיות, חושבים רק על הבכי עצמו. היא נרגעה, הלכה לסלון, ונמצא הפתרון - הבכורה תמשיך לשכב על הספה, והצעירה עברה לכורסה והדליקה את המנורה שם.

אגב, הגדולה היתה בלתי אפשרית בנסיעות, בעיקר ארוכות (רבע שעה ומעלה...) לאחרונה היא הסבירה לי שפשוט יש לה בחילה וסחרחורת בנסיעה. תמיד היתה לה, ורק עכשיו היא מצאה את המילים להגיד לי את זה במפורש.


_וגם- אמא את קקי של כלבים.
סך הכל נחמד לי שהילדה מדייקת._
יש לך כאן מלאי בלתי נלאה של סיפורים לנכדים על "איזו מין ילדה היתה אמא שלכם"...

[בשמת_א*]

אגב, הגדולה היתה בלתי אפשרית בנסיעות, בעיקר ארוכות (רבע שעה ומעלה...) לאחרונה היא הסבירה לי שפשוט יש לה בחילה וסחרחורת בנסיעה. תמיד היתה לה, ורק עכשיו היא מצאה את המילים להגיד לי את זה במפורש.
מזכיר את מה שסיפרתי:
שברגע שקלטתי שהקטן שלי כנראה סובל פיזית בנסיעות, לקחנו אותו לטיפול אייפק לזה - והכל עבר! בכי איום ונורא, שנעלם כלא היה!


". "אז מה עושים?" שאלתי אותה. כי כשבוכים אי אפשר לחשוב בהגיון ולפתור בעיות, חושבים רק על הבכי עצמו. היא נרגעה, הלכה לסלון, ונמצא הפתרון.
מעולה!
כל פעם שאני זוכרת לעשות את זה - להיות שלווה, לא להתערב, רק לעזור למי שבוכה לי לנסח מה מציק לו, ולשאול אותו "אז מה עושים", זה כמו קסם!
זה כאילו התפקיד שלנו הוא לחבר בשבילם את הכבל הישיר לחוכמה,
אבל זה מצריך חיבור תקין בכבל שלנו...

[ניצן_אמ*]

אבל זה מצריך חיבור תקין בכבל שלנו...

[מורינגה_רותמית*]

_איך אפשר לדמיין מצב שילד נקי ממצוקה
השאלה היא כמה מצוקות כבר יכולות להיות לילד מטופל היטב, שגורמות לו לבכות ללא מעצורים 5 פעמים ביום?_
איך אנחנו יכולים לדעת? זה שילדים מטופלים היטב לא אומר שלא תהיינה תקופות בהם "החיים יהיו גדולים עליהם".
היא בכתה המון מרגע הלידה פרקה כבר אז...
אולי לא התכוונת באמת, אבל נראה לי סביר שיש דברים לאזן גם מלפני שנולדים.
זה מין טקס שלה שהתחיל בכלל ממשהו אחר ונהיה כזה שהיא באמת הולכת לחפש הורים אחרים,
ואללה, גם לבן שלי היה פעם משחק כזה, לאו דוקא כשכעס עלינו: הוא היה נוסע לחדר שלו על הבימבה, מתקשר מהנייד שהיה מחובר אליה (אני הייתי בסלון אז שמעתי אותו כמובן), ואומר שהוא ילד מעיר אחרת וההורים שלו לא יכולים לטפל בו אז אולי הוא יכול לעבור אלינו? ואז הוא היה נוסע אלי, פורק את המזוודות מהבימבה והייתי צריכה להראות לו את הבית ולהציג בפניו את בני המשפחה...

סך הכל נחמד לי שהילדה מדייקת.
D-:

[באופן_לייט*]

חזרתי אחרי שנתיים כמעט לדבקים שכתבתי אז.
הילדה הרבה יותר רגועה אבל עדיין היא נוטה לבטא מצוקה בבכי
אני מצליחה לשים יותר גבולות - השתכללי באיזון בין הכלה ודרישה להתנהגות נסבלת עבורי.

לאחרונה עשינו לה איבחון סנסומוטורי - מודה שבעקבות קריאת הסימנים באינטרנט, לא חשבתי שיש משהו אבל כל הזמן אמרו לי בסביבה שאולי אני מפספסת, בסוף אכן התברר שיש איזו רגישות גבוהה מהרגיל - במיוחד בנושא של תחושה - אני מודה שזה מצד אחד הפתיע אותי כי היא לא היתה מהילדים שלא נוגעים בדברים / לא אוכלים סוגי אוכל / הבגדים מפריעים להם וכיו"ב . וזה גם לא הפתיע אותי כי הרבה מההתפרצויות שלה היו בעקבות מגע עם אנשים (חיבוקים ליטופים וכאלו).
גם היום היא הרבה פעמים מאוד תוקפנית כאשר נוגעים בה - נורא מבאס (את באה מוצפת אהבה מחבקת את הילדה שלך ומקבלת נהמות וכעס ועוינות בתגובה). [ אני מודה בבושת פנים שלעיתים התגובות התוקפניות שלה, מניבות תוקפנות ממני חזרה והעובדה שאני מבינה שזה לא נעים לה לא משנה את זה.. זה כל כך מרגיז ומקומם ומעליב ו.. מעצבן! ]
טוב סתם הרגשתי צורך להוסיף את המידע הזה לטובת קוראים עתידיים - לפעמים הילד "קריזיונר" כי הוא במצוקה גופנית - חושית , בעוררות גבוהה וזה בלתי נסבל .




בכל מקרה זה ממש חדש האיבחון

[אורי*]

אצלינו אני מרגישה שהיבבות מגיעות על רקע של רגישות רגשית דוקא
ואותי זה משגע כל כך בגלל שאני יודעת שזה עמוק מכדי שאני אוכל לפתור את זה, ובגלל שאני יודעת שזה עומד בדיוק על הנקודות הקשות שלי (בחיים שלי) ושלה כתוצאה מזה. ומרגיש לי אבוד להתמודד עם זה,אז בסוף אני כועסת.

חשבתי שיש לי הגדרה יותר טובה ממה שיצא לי בסוף:-/