בלוג אמא בלמידה מתמדת

[סיגל_ב*]

@}

[מי_מה*]

תודה

[קרן_ג*]

תודה. קראתי והכל באמת נפלא מאד. הכי שמחתי לקרוא את:
בעקבות הדיון שלנו כאן על סמכות, אני חושבת שבכל הסיטואציה הדרמטית הזו, הרגע שבו הפגנתי סמכות היה הרגע שבו התנצלתי בכנות בפני הדס. הרגשתי שזה בא אצלי ממקום של לקיחת אחריות על חלקי בסיטואציה, והפרדה בין הדברים שהם בתחום אחריותה של הדס לבין הדברים שהם בתחום אחריותי. אני חושבת שההתנצלות במובן מסוים סימנה עבור הדס את המקום שבו עובר הגבול בין תחומי האחריות שלה ושלי.

זוהי תמציתה של הורות בלמידה מתמדת. זה מרגש לקרוא כי זה מצביע על כך שאנחנו שותפות/ים לגידול של דור שיהיה יותר בטוח, יותר חם, יותר מגשים יותר יודע לתת ולשמור על זכותו לקבל.
נדמה לי שאמהות בלמידה מתמדת היא קודם כל בגלל שכולן כאן ובפרט את פוגשות כאן את עצמן - את כוונתן הטובה הצלחותיהן ואי הצלחותיהן. ולא נשמעים תירוצים למה כאשר אני טועה זה בגלל שאני צודקת והילד בעייתי. אני כאן פעם ראשונה ושמחה להצטרף ולהיות חלק מהשיחה הנפלאה הזו.
אגב סיפורים שמחזקים ומשמחים על הדיוק עם הילדים גם לי יש כמה, ואולי אביא אותם בהזדמנות אם הדף ישוב לעסוק בזה...
אני נהנית מאד לגלות אחיות לדרך האימהית, זו הרי מלאכה כל כך מורכבת ונעים מאד לראות אותה משתקפת אצל אחרות. העיקר זה שנלמד באמת להכיר את עצמינו מספיק כדי שנוכל באמת לכבד את עצמינו ואת ילדינו ובכלל בני אדם, כי הדיון כאן הוא אמנם דיון מלומד אבל מי שבאמת מדבר מהדף זה הלב של כל אחת מכן. שוב תודה

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

למה בעצם אני כותבת את הבלוג הזה?
ככל שאני חושבת על השאלה הזו, אני מגלה שהתשובה הרצינית והעמוקה דומה להפליא לתשובה השטחית שכתבתי כאן פעם: פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד סיפורים שאני נהנית לספר לעצמי על האימהוּת שלי.

אני כותבת את הבלוג מפני שההתמקדות בסיפורים החיוביים עושה לי טוב. היא ממלאת אותי שמחה, מחזקת את האמון שלי בעצמי, מסיטה את הפוקוס מהציפיות והדאגות שלי לתהליך הצמיחה שלי כאמא, ובסופו של דבר היא מאפשרת לי להפוך דומה יותר ויותר לאותה דמות שמצטיירת כאן בדף (מזכיר לי איך באחד הדפים, מישהי דמיינה את יונת שואלת את עצמה 'מה יונת שרון הייתה עושה עכשיו?' ).

התובנה שמותר וכדאי לבחור לראות את מה שטוב בעצמי, בחיי ובאנשים סביבי, הבשילה אצלי באיחור, וההשלכות שלה מרחיקות הרבה מעבר לכתיבת הבלוג הזה. אני לא ממציאה כאן כלום, כמובן. רבים כל כך כבר כתבו והראו זאת לפני, שקשה לי להבין איך לא ראיתי זאת קודם. אולי זה בגלל שהחינוך המערבי-שכלתני שלי מצד אחד, ולימודי הבודהיזם מצד שני, הביאו אותי להאמין בגילוי 'האמת' על עצמי והעולם. עכשיו, לעומת זאת, אני מאמינה שאפשר ורצוי לבחור במודע בנקודת המבט הבריאה, המשמחת והמועילה ביותר.

הנה שני ציטוטים שתרמו להבשלת ההבנה הזו אצלי:
_איך את אוהבת את עצמך? חכמה, מקבלת, מכילה?
נסי להיות כזאת.
התחילי במנות קטנות, ברגעים ספורים, במצבים שקל לך להיות כזאת.
ואז התחילי לטפח את תמונת החסד הזאת - הנה, כאן הייתי חכמה, הנה כאן קיבלתי ללא כל תנאי, הנה כאן הכלתי את קשייו של הזולת.
תני לפיסות החיים הללו למלא את התמונה שאת מציירת על חייך. תמונה זו אמיתית לא פחות מהביקורת שאת מטיחה בעצמך.
אני משוכנעת שאם תתבונני בעיני החסד תראי שכבר יש לך על מה לשמוח בך._ (אורנה שפרון בדף הבית)


_מרגע ששמנו תוויות על מישהו, נגיד - "הילד שלי אגרסיבי" - אנחנו מתחילים להסתכל עליו דרך "פילטר" של אגרסיבי.
הפילטר הזה הוא שלנו, לא שלו. זה כמו להרכיב משקפיים.
ובגלל שעכשיו אנחנו רואים אותו דרך פילטר של "אגרסיבי", כל מה שנראה במציאות, כל מה שנשים אליו לב, כל מה שיקפוץ לנו לעיניים - זה רק התנהגויות "אגרסיביות".
(...) מה שטוב בכל זה, זו העובדה שזה עובד ככה גם עם תכונות חיוביות.
לכן אפשר להחליט באופן מכוון להתחיל להסתכל על מישהו בדרך מסויימת. למשל - "הוא סקרן" או "בעל שמחת חיים" או "נדיב" וכדומה, ואז זה יופיע עבורנו במציאות._
(עירית לוי בדף האם כל דבר הוא שיעור. התובנה הזו מאוששת בעשרות מחקרים בפסיכולוגיה, אבל אף חוקר לא מתנסח יפה כמוה).

ממליצה בחום לכולכם למצוא את הדרך לספר לעצמכם סיפורים חיוביים על ההורות שלכם, על עצמכם ועל חייכם @}.

[סיגל_ב*]

@}

[עירית_לוי]

[קרן_ג*]

הנה סיפור אחד שאני מספרת לחברות שילדו את ילדם השני... כשנולד בני השני היתה ביתי הבכורה בת 7, אחיה נולד מנישואיי השניים. כשהיה בן מספר ימים פנתה אלי ביתי ושאלה "נכון שאותי תאהבי יותר מאשר את התינוק?" לא התכוננתי לשאלה כיוון שהילדה היתה מאד בוגרת ומכילה וכל ההריון מאד הבינה ועזרה וכו', לאחר שנשאלתי הבנתי שהיא תפסה אותי לא מוכנה. אני זוכרת את השניות שעברו כמו במהירות איטית, פניתי פנימה לתוכי והתפללתי שתהיה לי תשובה טובה, אמיתית, שתיכנס לליבה ותרגיע אותה, ואז יצאו לי המילים האלה "בלב שלי יש מקום מיוחד מאד שהוא רק שלך, כמו חדר פרטי, במקום המיוחד שלך אני אוהבת אותך הכי הכי, יותר מכל אחד" היא חשבה רגע ושאלה "יותר מאת התינוק? הנהנתי בראשי והיא נרגעה בבת אחת. ראיתי איך ירד ממנה משקל שהיה גם שהצליחה לשאול וגם שנענתה. נזכרתי בזה משום שאחיה שאז היה בן כמה ימים ועכשיו בן ארבע שאל אותי לפני כמה ימים אם זה נכון שאותו אני אוהבת הכי הכי (יש לו מתחתיו עוד שני אחים קטנים) אז חייכתי לעצמי ואמרתי לו שבלב שלי יש חדר אחד שיש עליו שלט גדול שכתוב עליו מיכאל ושם הוא הכי הכי חשוב והכי הכי אהוב, ולשאלתו השנייה מה עם האחים אמרתי שיש שם חדר עם שלט שכתוב עליו היידי וחדר שכתוב עליו.... ולא אמשיך עם שמות כולם. בכל אופן גם הוא יצא מאד שמח ורגוע מהתשובה הזאת וחשבתי שיהיה נחמד להביא את הסיפור כאן גם כסיפור שמשמח אותי כאמא על שדייקתי במתן תשובה מהלב שלי לילדים וזה נקלט בליבם, וגם כטיפ למי שרוצה וגם כדי שאולי יהיו עוד סיפורים טובים ומעצימים איך לחזק ילדים שמצטרפים לחייהם אחים חדשים.

וגם מסכימה מאד עם
אמא בלמידה מתמדת שהעיקר הוא כששמים את המשקל על הטוב. אז הוא נוכח בחיים הרבה יותר ורואים גם את מה שפחות טוב מבעד לאותו טוב. זה קצת כמו לאמן שריר, בהתחלה הוא לא מסכים וצריך לעשות את זה קצת טכני, אבל ברגע שהמשקל הפנימי הזה מתיישב בפנים ומבינים שלראות את הטוב זה באמת יותר טוב ויותר מחזק ומשמח אז עושים את זה יותר בקלות. בקשר שלי עם עצמי ועם ילדיי המשקל הרבה יותר על הטוב ממה שהיה פעם. וגיליתי שזה הפחית את המבט הביקורתי שהיה לי על עצמי ועל כולם פחות או יותר כשהבנתי שטוב מביא טוב ולא טוב מביא לא טוב. מה שהייתי נוהגת כביכול להתחזק ממנו בעבר ולחשוב לא טוב על מישהו במחשבה שזה מביא תועלת לעולם- כאילו שביקורתית היא תוצאה ישירה של קשר לאמת והסתכלות חיובית היא לא אמיתית,- התגלה לי עם השנים כמאד מיותר. זה לא עשה אותי יותר שמחה והקרובים אלי התקשו מאד לשמוע מה דעתי בכל מיני עניינים. גלשתי לגמרי, מצטערת. זה היה כדי להדגיש שגם לדעתי הטוב הוא באמת יותר טוב. שבוע טוב

[רונית_סלע*]

אמא בלמידה מתמדת ,
רציתי להודות לך על הבלוג המרגש, שכתוב כל כך יפה, ובמיוחד על הקטע האחרון שכתבת שמאוד חיזק אותי והזכיר לי להתמקד בטוב, להאמין בו, ובכך להגדיל את מקומו בחיי. @}

תודה גם לך, קרן ג , על רעיון החדר הפרטי בלב- אחלה תשובה לשאלה מאתגרת @}

[מי_מה*]

_אמא בלמידה מתמדת ,
רציתי להודות לך על הבלוג המרגש, שכתוב כל כך יפה, ובמיוחד על הקטע האחרון שכתבת שמאוד חיזק אותי והזכיר לי להתמקד בטוב, להאמין בו, ובכך להגדיל את מקומו בחיי._
גם אני

[הגמד_חיוכון*]

גם אני פה. קוראת, לומדת ומתחזקת ממך ומתובנותייך. תודה לך.

[עירית_לוי]

תודה גם לך, קרן ג , על רעיון החדר הפרטי בלב- אחלה תשובה לשאלה מאתגרת
גם אני אהבתי. תודה ששיתפת

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

[מילים יוצרות מציאות]
קצת מפחיד איך המרגיעונים האלה תמיד קולעים בדיוק לנושא שעל הפרק...

שכחתי לכתוב שהכתיבה הזו, שכל כך מיטיבה איתי, מתאפשרת בזכות הדיאלוג הנעים והמפרה איתכן, התגובות מחממות הלב ואפילו עצם הנוכחות האוהדת שלכן. תודה מעומק הלב @}.

קרן, גם אני אהבתי את הסיפור על החדר הפרטי בלב. את מוזמנת כמובן לכתוב כאן סיפורים נוספים.

אני רוצה לומר עוד משהו על הבחירה לראות את הטוב - להתבונן על עצמי ועל אחרים ב משקפי החסד (מאמצת את הביטוי היפה של אורנה).
אני חושבת שהבחירה הזו היא לא רק בחירה פרגמטית אלא גם בחירה מוסרית. נוכחתי שכאשר אני מתבוננת על אנשים במשקפי החסד, הם נענים להתבוננות שלי. הם רואים את עצמם באור חיובי יותר ובסופו של דבר מתנהגים בהתאם. ילדים ואנשים עם דימוי עצמי נמוך זקוקים במיוחד שיתבוננו עליהם במשקפי החסד, כי הדימוי העצמי שלהם מושפע במידה עצומה מהאופן שבו הם משתקפים בעיני הזולת.
כלומר, אם להרחיב את הדברים של עירית לוי, אפשר להחליט באופן מכוון להתחיל להסתכל על מישהו בדרך מסויימת. למשל - "הוא סקרן" או "בעל שמחת חיים" או "נדיב" וכדומה, ואז זה יופיע עבורנו במציאות, כי בסופו של דבר הוא באמת יפגין יותר סקרנות, שמחת חיים או נדיבות.
(נזכרתי בסיפור נחמד על תמונת דיוקן שצייר פיקאסו. כשאמרו לפיקאסו שהתמונה לא דומה לאישה ששימשה כמודל, הוא ענה: "אל דאגה, בסוף הן ידמו זו לזו ).

[נועה_בר*]

_אמא בלמידה מתמדת ,
רציתי להודות לך על הבלוג המרגש, שכתוב כל כך יפה, ובמיוחד על הקטע האחרון שכתבת שמאוד חיזק אותי והזכיר לי להתמקד בטוב, להאמין בו, ובכך להגדיל את מקומו בחיי._
גם אני @}

ואם אפשר שאלה: איפה לומדים בודהיזם?

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

איפה לומדים בודהיזם?
שאלה טובה. אני למדתי בודהיזם מפה ומשם, ובאמת לא מצאתי בארץ מסגרת לימוד שהתאימה לי. ההתחלה הייתה מאוד חוויתית-מעשית, בקורס ויפאסאנה בהודו. זה היה ב-92, בעקבות היכרות עם אישה טיבטית בצפון-מזרח הודו. (קשה להאמין, אבל כשעשיתי את הקורס הראשון עדיין לא הכרתי אף אחד שעשה ויפאסנה). אחר כך הייתי שבועיים מאוד משמעותיים בדרמסאלה, לפני שגלי התיירים שינו ללא היכר את אופיו של המקום. כשחזרתי לארץ המשכתי לזמן מה לתרגל ויפאסנה, ולקחתי קורסים בבודהיזם והינדואיזם באוניברסיטה (לידיה ארן, יעקב רז, יוחנן גרינשפון). חוץ מזה קראתי הרבה. מספרים שיצאו בעברית, אני זוכרת לטובה ספרים של שלמה בידרמן (תציצי כאן ואת ההקדמה הבהירה של יואל הופמן לספר ההייקו המקסים "לאן נעלמו הקולות".

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שהבחירה הזו היא לא רק בחירה פרגמטית אלא גם בחירה מוסרית. נוכחתי שכאשר אני מתבוננת על אנשים במשקפי החסד, הם נענים להתבוננות שלי. הם רואים את עצמם באור חיובי יותר ובסופו של דבר מתנהגים בהתאם.

כן. כן. כן.

כשאת מתבוננת על אנשים באהבה, הם מקבלים אותה, ניזונים ממנה, וצומחים. מועצמים, מחוזקים, יפהפיים.

[נועה_בר*]

כשאת מתבוננת על אנשים באהבה, הם מקבלים אותה, ניזונים ממנה, וצומחים. מועצמים, מחוזקים, יפהפיים.
ואז את מתאהבת גם בעצמך ובכל העולם . זה מדבק

תודה על התשובה בעניין הבודהיזם.

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

בשבת שעברה היינו במסיבת יום ההולדת של אלון, חבר טוב של הדס, שנערכה בחורשה קטנה. כפי שקורה לעתים קרובות בימי הולדת, אלון היה בהַיי, על גבול העצבנות. הוא לא נח לרגע, הפעלתנות שלו גלשה מדי פעם לאלימות, וקל היה לראות שהוא מתקשה להכיל את ההתרגשות.
לקראת סוף המסיבה שאלתי את עצמי איך אלון ירגיש כשכולם יתפזרו. היה לי קל לדמיין את עצמי בנעליו: תחושת הריקנות, האנטי-קליימקס שאחרי הקליימקס, הדיפרסיה שאחרי המאניה.
אבל כשהאורחים התחילו להתפזר התברר שאלון מצא פתרון גאוני לבעיה: הוא שקע במשחק אחד-על-אחת עם הדס, במרחק של כמה עשרות מטרים ממוקד המסיבה. הם שיחקו כך במשך יותר משעה אחרי סוף המסיבה.
כך, אלון איפשר לעצמו לסיים את המסיבה בהדרגה. הוא היה מודע לכך שהאורחים עזבו, אבל עזיבתם התרחשה ברקע של המשחק שבו הוא היה שקוע (במובן מסוים, אלון עזב את האורחים ולא להפך). כשהכל הסתיים נותרה לו רק ההתמודדות עם הפרידה מהדס - וזו התמודדות מוכרת ולא מאיימת.
האירוע הזה הזכיר לי את מסיבת החתונה של אורי ושלי: בסוף, כשהאורחים התפזרו, נשארו איתנו רק קומץ של חברים קרובים. ישבנו יחד סביב שולחן קק"ל ודיברנו על החתונה, החברים עזרו לנו לקפל את הציוד ובסוף חילקנו בין כולם את שאריות האוכל והשתייה (זו הייתה מין מסיבה תוצרת בית). אני זוכרת שהרגשתי הכרת תודה גדולה כלפיהם, כי השלב האחרון הזה עזר לי לרדת בהדרגה מהריחוף של המסיבה בלי לחוות תחושה של אנטי-קליימקס.

למה אני מספרת את כל זה? אני חושבת שההתנהגות של אלון ממחישה עד כמה ילדים יודעים לפעמים בדיוק לְמה הם זקוקים, וכמה, כמו שכתבה נועה במעלה הדף:
לתת להם לבחור זו מילת המפתח, כי הבחירה שלהם תמיד ממלאת צורך פנימי שלדעתי אסור לנו להתערב בו, או אם נתערב, פשוט נחבל. וחבל.

(בפעם הבאה שיהיה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה לכתוב על מצבים שסותרים לכאורה את הרעיון הזה)

[עירית_לוי]

קוראת בעניין,
לומדת ממך (ילדים יודעים לפעמים בדיוק לְמה הם זקוקים ),
ומחכה ל פעם הבאה שיהיה_ לך _זמן לכתוב כאן

[מי_מה*]

הבעיה היא, מה לעשות במקרים בהם הצורך הפנימי של הילד מתנגש עם צורך פנימי של אמו או המבוגר האחראי שאתו, שזקוקים באותו הרגע לדבר אחר לחלוטין ולא פעם סותר )-: .הרי אז צריך לזהות שזה המצב ולמצוא דרך לגשר בין שני הצרכים בצורה משביעת רצון ולשם כך דרושים רוגע סבלנות והרבה הרבה תרגול והתכוונות לכך.

[מי_מה*]

אם חישובי אינם מטעים אותי - היום זה היום! (?). אז מזל טוב ענקי להדס בת הארבע

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

מימה, אין כמוך @}.
התאריך המדויק הוא ה-27, אבל כל השבוע עומד בסימן יום ההולדת, ואתמול חגגנו בגן. במסיבות יום ההולדת בגן של הדס יש שלב קבוע ומתוק להפליא, שבו ילד יום ההולדת מציין ומדגים כמה דברים שהוא למד לעשות בשנה שחלפה ("מה את יודעת לעשות בגיל 4 שלא ידעת בגיל 3?"). וכך, הדס הדגימה אתמול איך היא מציירת איש, מורחת לחם בגבינה, מרכיבה פאזל מסובך וגם...עומדת על רגל אחת, ועושה "מריצה" עם אבא (הידיים על הרצפה, אבא עומד מאחור ומחזיק להדס את הרגליים בגובה המותניים שלו, הדס מתקדמת על הידיים). הייתה לנו נחת ענקית ממנה, גם באופן כללי וגם בהקשר הספיציפי של השיפור בביטחון הגופני שלה (זה לדף המקביל שלנו, כמובן).

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

הרי אז צריך לזהות שזה המצב ולמצוא דרך לגשר בין שני הצרכים בצורה משביעת רצון ולשם כך דרושים רוגע סבלנות והרבה הרבה תרגול והתכוונות לכך.
(אני מקווה להתייחס לזה באחד הימים הקרובים)

[מי_מה*]

ראיתי שאת כאן אז קפצתי לבקר - תתחדשי על שם הדף. חיכיתי שנשוב לדון ולפתח את הנושא של צרכים מתנגשים בין הורים לילדים - אני חושבת על זה הרבה - אבל אתמול חוויתי שוב התנגשות כזאת והחלטתי לא לחכות לך אלא להעלות אותו שוב , בעצמי.
אז הנה סיפור טרי מאתמול לצורך דוגמא: יצאתי עמוסה בשלושת ילדי + חבר של הבכור לבריכה. התינוקת על יד אחת,בעגלה הנדחפת ביד השניה מגבות, מצופים, ארוחת ערב (כי אם כבר יצאנו- לא נשוב עד שנתעלף מעיפות או ישבר החום - מה שיבוא קודם) הגדולים רצו קורקינט ואז כמובן שגם המרכזי רצה. נאמנה לעקרון ש ילדים יודעים לפעמים בדיוק לְמה הם זקוקים, לא ריפיתי ידיו בטענה שהדרך בעליה, שחם, שאני לא פנויה לעזור לו , שלא כדאי, אלא נתתי לו לנסות וכמובן שבאמצע הדרך היה לו קשה מדי, הצעתי לו להעמיס את הקורקינט שלו על העגלה ולהמשיך ברגל אבל הוא התעקש לנסות ועוד החליט , בניגוד גמור לחוקי הפיזיקה, שיהיה לו יותר קל על הדשא שלשולי הדרך מה שהותיר אותי מחכה לו באויר אחר הצהריים המלובן , מזיעה ועצבנית ומנסה בכל זאת להיות מודעת למצב ולחשוב איך לאפשר לו לבטא את עצמיותו ובו בזמן לא להיות קורבן. הלואי שיכולתי לספר כאן שמצאתי פתרון. בסוף פשוט התעצבנתי והודעתי לו שאני לא יכולה לחכות יותר והוא ויתר והעניק לי אתהקורקינט שלו כתוספת משא - אבל לפחות התחלנו להתקדם לעבר הבריכה המיוחלת (נו וברור שכשהגענו הוא היה צריך קקי (-: ואני נאלצתי לדחות עוד קצת את הסיפוק של להכנס כבר למים ולתת לכל הוויתי להשמיע טסססססססססססססססס ארוך)

[מי_מה*]

תודה על השיר. מאוד נעימה לי הכתיבה של עלי מוהר, במיוחד הטור שלו ב"העיר". רק שהיום כבר אין
שחור הלוח כי הלוחות הם מחומר פלסטי לבן וכותבים עליהם בטוש מחיק <מימה נכנסה פעם לדף טושים זה הדק ועכשיו קצת חוששת בבואה להשתמש במילה>.
ותודה שזכרת שגם אנחנו במצטרפים לתלמידי ישראל. כל כך יראתי מהיום הזה. והנה עכשיו הוא מגיע ואני אמנם קצת עצובה על שיברו של חלום החינוך הביתי, אבל לא עצב עמוק, יותר תוגה של השלמה.

[מי_מה*]

ועכשיו גם ראיתי שהיית ב"שביל התפוזים". אני לא מאמינה! תיכף גם תגידי לי שזה היה ביום שלישי ואז בכלל אני אבעט בעצמי שככה פיספסנו הזדמנות להפגש סוף סוף.
בכלל המקום צריך לקבל את אות יקיר הקהילה...

[חברה_מהחתונה*]

הי אהובה
תודה על הגילוי הנאות בשבת - עבודת בילוש קטנה והגעתי
והנה אני כאן רצוף בשני הדפים שלך כבר ארבע שעות מינוס הנקות
בדמעות של התרגשות ורצון לצטט את הרוב על הקירות
נזכרתי בשביל מה המציאו את האינטרנט
>ברור: כדי שיהיה את באופן
ואפשר יהיה לקרוא אותך שם<
כל כך הרבה חומר למחשבה, וגשמים של אסימונים, בקושי עומדת בפיתוי להעיר את הילד-שלי-מוצלח שיקרא הכל גם תיכף ומייד.
תודה על הדף הזה
וגם השני
ואייקון של חיבוק חזק

[מי_מה*]

והרבה מהדיאלוג שלי איתך ועם אחרים מתנהל בתוך הראש שלי
גם בתוך הראש יש בזה משהו נפלא. אצלי זה גם ככה. אולי 10% מהדיאלוגים שאני חושבת, אני גם כותבת, אבל מרגישה שעצם ניהול הדיאלוג כבר עושה לי איזה בירור פנימי ומשליט סדר.

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

"לדעתי, הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם היא קול פנימי נדיב. קול היודע לרכך מחשבות נרגנות וביקורת עצמית קשה, קול מהדהד נחמה וביטחון בטוּב העולם.
"הורה שעיקר עיסוקו החינוכי נוגע בביקורת," אמרה אמי, "יצרוב אותה בנפשו של הילד, וזאת ברבות השנים תחליש אותו במקום לחזקו." "
מיקי בן-כנען, אם החיטה עמ' 38-39.

מקדימה לאחל שנה טובה, שנה של טיפוח הקולות הפנימיים הנדיבים, הסלחנים והאופטימיים, בתוכנו ובתוך ילדינו .

[עירית_לוי]

איזה יופי!

מצטרפת ל שנה טובה, שנה של טיפוח הקולות הפנימיים הנדיבים, הסלחנים והאופטימיים, בתוכנו ובתוך ילדינו.
שנה טובה לך, אשה חכמה ורגישה ומעוררת השראה.

[מי_מה*]

מצטרפת אף אני לברכות, מודה לך על חלקך ב טיפוח הקולות הפנימיים הנדיבים, הסלחנים והאופטימיים בתוכי.
שמחה שלא יצא לך לענות על השאלה ההיא. דוקא היה טוב להשאר עם השאלה. מרגישה שמתחילה להתגבש תשובה, לא מוחלטת כמובן, אבל סוג של הבנה.
מאחלת לך ולאישך ולבנותיך אושר ואור ומועדים לשמחה והמון בריאות ואהבה אהבה כל הזמן
@} @} @} @} @} @}

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

שמונה בערב, ואיה מתעוררת בבכי משנת אחר-צהריים לא מתוכננת.
להחליף לך חיתול? כן.
להוריד את השמלה? כן.
בואי נחליף גם את החולצה.
ידיים? כן.
לשיר לך? לא.
ושוב בכי קורע לב. מה, מתוקה שלי, מה?
עוד כמה דקות ונמצאה הנוסחה: אני יושבת איתה בסלון החשוך ומשמיעה לה מדיסק שיר ערש שהיא אוהבת במיוחד. מטה את גופי לאחור והיא שוכבת עלי, הראש שלה על החזה שלי. הבכי פוסק, והגוף החמים שלה מתרפה לאט לאט, נמס.
אני אמא שלה ואני יודעת להרגיע ולנחם אותה. אני מרגיעה אותה בגופי. עיניי מוצפות דמעות.

[עירית_לוי]

[סיגל_ב*]

@}

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

"אווווווווווף אמא, נמאס לי לנסוע. מתי נגיע?"
"באמת אוף. כבר כואב לי הטוסיק מהנסיעה הזו."
"בכלל אין לך טוסיק. יש לך תחת. רק לילדים יש טוסיק. צריך לעשות קסם שנגיע מיד!"
"אולי אַת תעשי את הקסם, הדסי?"
"אני לא יכולה."
"אז אולי תבקשי מטָטִיק*?"
"טטיק לא כאן עכשיו. זה היום החופשי שלו."

_{*טטיק: חבר דמיוני של הדס, שנודע בכישוריו המאגיים.}

[עירית_לוי]

LOL
מדהימה הילדה שלך.

[מי_מה*]

צחקתי גמני. חג שמח שיהיה לכם ! @}

[מי_מה*]

אז מזל טוב גם לאיה הקטנה ויומולדת שמח ועוד ימים שמחים רבים @} גיל שנתיים הוא עתיר במתיקות אין קץ. תהנו מכל ביס!

[מי_מה*]

אז לא להעלב לי פה,
ידעתי שמייד תדעי לא להעלב... תודה על הליווי והתמיכה. כדי לא לפגום במיקוד של דף הסירבול אני רוצה לכתוב לך משהו פה. אני ממש מוקסמת מההתנהלות שלך. מהאמהות שלך, מהפתרונות שאת מוצאת (גם כשהם בכלל של מישהו אחר (-: מה, למצוא מישהו שנותן פתרונות כאלו זה לא כשרון?). ניסיתי לשים את עצמי בסיטואציה הזאת גם כאמא וגם כמורה ליוגה ואני ממש לא בטוחה שהייתי עולה על הרעיון הגאוני ההוא.
בכלל כמורה ליוגה כל תחום ההוראה לילדים הוא מתסכל מאוד עבורי. זה ממש לא הולך טוב. אחד הדברים שהעכירו את מצב רוחי ביום ראשון שעבר (זה שלא הצלחתי לכתוב מה קרה בו) היה שיעור יוגה לילדים בכתות א'-ג', אחד הילדים הוא אסף (ידוע כאן בד"כ בכינוי בכורי) וזה פשוט לא הולך. אסף נרגש מעצם העובדה שאמא שלו מורה. יש שם רוב של בנים והם דוקא מהסוג הפרוע והכוחני . נכון שאלה זקוקים ליוגה יותר מהילדים השקטים והנינוחים, אבל אני ממש חסרת אונים. אני סובלת שם. התחלתי לחשוב (ומה שכתתבת בבלוג של תמר חיזק אותי בכיוון)שאולי זה פשוט לא בשבילי ולמה לי לעשות את העיקוף דרך החושך הזה. אולי הלן יכולה להחליף אותי?
שבוע טוב שיהיה @}

[מי_מה*]

מתי אנחנו מבקרים אותך או להפך
מצחיק, בדיוק היום חשבתי על זה! אפילו ראיתי בעיני רוחי איך אנחנו נפגשות. זה היה במגרש חניה...
אתם כמובן מוזמנים אלי לקיבוץ, אפילו לסופשבוע אם בא לכם להצפין. אבל אפשר לחשוב גם על משהו נחמד באמצע הדרך. יש בכפר חיים (דרומית לחדרה) מסיבות אורגניות. פעם בחודש הם עושים מסיבת אחר צהריים להורים וילדים. עוד לא הייתי, למרות שאיכשהו נקלעתי לרשימת התפוצה שלהם וזה ה"דואר זבל" היחידי שאני לא מוחקת ואפילו שומרת למקרה שאחליט אולי לחגוג פעם (-:
בשבילי זה משהו כמו 45 דקות נסיעה . לא נורא. נדמה לי שבשבילכם זה כפול זמן... אפשר לחשוב על זה או על רעיונות אחרים. "נדבר" במייל.
אז שוב איחולי שבוע טוב

[אלודאה_בלבן*]

קראתי הכל...
כבר עוקבת אחריך בשקט תקופת מה, ועכשיו אזרתי אומץ לספר - הנה, גם אני כאן.
לילה נפלא וקסום,
ממני.

[אלודאה_בלבן*]

מה? אנחנו מכירות?

מגניב....

@}

[מי_מה*]

אם כבר אלודאה העלתה למה חדש אז גם אני קופצת להגיד שלום. הפגישה איתך התישבה לי בול על ההירהורים בענין זהות. בעיקר הרגשתי כמה אני עצורה פנים אל מול פנים לעומת פנים אל מול מחשב וכבר התחלתי לצלול פה דרך השכבות, שאני מרגישה שהחיים הלבישו על האני האמיתי. כלומר האני האמיתי היתה רוצה להתנפל עליך בחיבוקים בעוד שזו המכוסה שקלה צעדיה והיתה מאופקת ולא בטוחה מה מתאים ומה הולם ועוד אי אלו עכבות תלויות תרבות.
בתקופה האחרונה אני מרחיבה את מעגל החברות שלי ומהדקת קשרים עם חברות קיימות ויש איזו הקבלה שאני חשה בין ההכרות איתך שהתחילה בלי שם ובלי פנים אבל היתה מאוד מאוד אמיתית, וכשנוספו קודם השם וכמה חודשים אחר כך הפנים, הקירבה לא ניטשטשה, לעומת מישהי שהכרתי (הזכרתי אותה בדף שלי בתור המפיקה של דיויד סאי, המורה ליוגה, בארץ) שאני לא יודעת כמעט שום דבר עליה וקודם היא היתה רק שם ופנים ובכל זאת קירבה גדולה, ועכשיו אנחנו נפגשות והקירבה גדלה אבל כאילו לא חשובים בכלל הפרטים. זאת אומרת שזה שלא ידעתי מה היא עושה, מה עובר עליה ומה היא חושבת, לא הפריע לי להרגיש קרובה.
קצת כמו בללמוד יוגה - אפשר מבפנים החוצה, כלומר, להתעמק, להתבונן , להקשיב ואז לבטא את זה בגוף ובדיוק של הביצוע, אבל אפשר גם קודם להתמקד בדיוק של הביצוע ואז לגלות שהתחדדו היכולות להתבונן, להקשיב, לחקור.
נו, באתי להגיד שלום ויצאתי משתפכת.
חיבוק גדול

[רונית_סלע*]

סליחה על ההידחפות
מי מה ,
אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת.
אין ספק שהאינטרנט עושה לנו, הביישנים העצורים, משהו נפלא, אבל גם מאוד מבלבל .
איזה יופי שאנחנו עוברות התפתחות עם העניין הזה ומגלות סוגים שונים של אפשרויות במערכות יחסים, ובעיקר שהעיקר זה לא ההגדרות (שהן אולי ירושה עגומה מבית הספר, אני מתכוונת לארכיטיפ "החברה הכי טובה" עם כל מה שמתלווה אליה), אלא האהבה, מה שבלב.
אהבתי מאוד את הדימוי של היוגה @}
ושוב סליחה על ההידחפות כאן לבלוג.

[מי_מה*]

גם ביקום המקביל נרדמים על הציצי ואכן לפעמים גם הציצי נרדם, אבל בדרך כלל אני מושכת את עצמי מהמיטה אחרת מרגישה שאין לי חיים והילדים שלי ממש לא זקוקים לאמא שהיא קורבן.
ותודה על התמיכה בדף ההוא. עכשיו מששפכתי שם קצת מרגישה טיפונת יותר טוב (פתאום נזכרתי באיזה סרט צרפתי שראיתי לפני שנים ובו הגיבורה מררה בבכי והחבר שלה טפח על כתפה כדי לנחם ואמר "תבכי, תבכי, תשתיני פחות" D-: )

[מי_מה*]

(בהפוגה זמנית מהאתר)
מה באמת? מקוה שקצרה.
ושבת שלום @}

[רונית_סלע*]

תודה, ושבת שלום @}

[מי_מה*]

באת לי בול בזמן! כבר כמעט התיאשתי מהדף ההוא. אני יודעת שצריך לתת זמן לדיון להתפתח ולא צריך לקחת ללב הערות שמנוגדות לדעתי (הרי זה כל הענין בדיון - להחליף דעות שונות ביננו), לא להיעלב מהזנחת הפרטים, אבל הלב שלי דימם שם על פני הדף ולא הצלחתי לעשות את ההפרדה המתבקשת. אז שוב תודה לך.

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

גישת "לכל בעיה יש פתרון" וגישת "טוב, אבל-", הצמיחו אצלנו לאחרונה גישה של הסכמים. כשיש קונפליקט בין צרכים, מדברים ומגבשים יחד הסכם שבו כל צד הולך לקראת הצד השני.
עולות בדעתי שתי דוגמאות מהימים האחרונים.
דוגמה 1:
אתמול התקשרו אלי מהגן. הדס מיררה בבכי: "קחי אותי הביתה עכשיו. אני מתגעגעת". לא יכולתי לצאת מהעבודה באמצע הבוקר, וידעתי שגם אורי לא. הסברתי את זה להדס ואחר כך אמרתי: "אני רוצה להציע לך הסכם, טוב? את תנשמי עמוק, ואחר כך תשבי עם קרני (הגננת) ותחשבו יחד מה יכול לעזור לך להירגע, ואני אשתדל מאוד להגיע היום לאסוף אותך מוקדם. בסדר?". הדס נרגעה.
דוגמה 2:
מאז שאיה נולדה התקבע אצלנו הרגל שאני זו שמרדימה אותה (לרוב בהנקה) ואורי מרדים את הדס. הבעיה היא שהדס נרדמת הרבה יותר מאוחר מאיה, כך שאורי לא מצליח להתפנות לעניינים שלו. הדס מתנגדת בתוקף, או יותר נכון נכנסת להיסטריה, כשאני מנסה להרדים אותה. ההתעקשות הזו קשורה לחרדות מאוד עמוקות שלה. במוצאי שבת ניהלנו על זה שיחה שהתחילה בסערה ובכי. אורי הסביר להדס שהוא מאוד אוהב להרדים אותה, אבל לפעמים הוא צריך לעשות דברים אחרים בערב. אני הוספתי שגם אני מאוד אוהבת להרדים אותה. שהייתי רוצה להרדים אותה לפעמים ועצוב לי שהיא לא מאפשרת את זה. עצם השיחה הרגיעה את הרוחות. הדס הרהרה ואז שאלה: "אבא, וגם אתה רוצה להרדים לפעמים את איה?". זה היה נוגע ללב. בסוף הגענו להסכם שאני אקריא לה את הסיפורים, ואורי יבוא רק לסוף ההרדמה (עושה רושם שהקטע שמפחיד את הדס קשור לרגע ההירדמות ממש). הדס ביקשה שאקריא לה שלושה סיפורים ולא שניים כמו אורי, ואני הסכמתי.

הגישה הזו היא בסך הכל טוויסט קטן לגישות שכבר תוארו כאן, אבל אני מרגישה שיש לה איזה ערך מוסף. שהיא נותנת להדס תפקיד בוגר יותר ומלמדת אותה משהו על אחריות ועל הדדיות ביחסים.

[מי_מה*]

לא הספקתי לשלוח לך מייל וכבר שבת, אז מקווה שאת עוד נכנסת לפעמים כי מאוד רוצה לאחל לכולכם חג אורים שמח!
(גם לא יכולה לטלפן כי הסללולרי שלי נדד בטעות לידיים זרות ולא יחזור אליי עד יום ראשון)

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

לחברות שלי מכאן, במקום דרישת שלום @}

שבת בבוקר, אורי יצא, הילדות מעסיקות את עצמן ואני מדברת בטלפון.
תוך כדי שיחה, איה צצה מולי ומבקשת מעיל. _{היא בת שנתיים ושמונה עכשיו}
אני מורידה את המעיל שלה מהמתלה ועוזרת לה ללבוש אותו (יוני, כן?).
עכשיו צעיף.
פזורת דעת, אני מביאה לה צעיף וכורכת אותו סביב צווארה.
כעת אני מבחינה שפלג גופה התחתון עירום. "ברח לך פיפי, חמודה? בואי תראי לי איפה השארת את הבגדים".
איה מנחה אותי אל שלולית הפיפי במטבח. שלולית די גדולה, יש לומר. לצד השלולית מונחים הבגדים שהתרטבו.
הראש שלי עדיין בשיחת הטלפון. אני תופסת סמרטוט רצפה ומתקרבת לשלולית.
איה נזעקת: "לא! לא! אל תנגבי. רציתי לעשות 'כל היום טיפות המים'! "

(זה לא דורש הסבר, נכון?)

[יעלי_לה]

D-:
טוב שחזרת

[מי_מה*]

לא דורש הסבר, רק קהל! ברכה על ראשה המתוק.
שמעי קטע. אתמול בערב אני חושבת לי שאני חייבת ליצור איתך קשר כי במעבר מהמחשב הישן לחדש, אבדה לי כתובת המייל שלך. בהרגשה שלי אני כותבת לך בדף הזה אבל הראש אומר "לא, היא בקושי מגיעה לכאן, תכתבי לדף השני, שם היא עוד מבקרת לפעמים" והנה באת והוכחת שתמיד בויכוח בין הבטן לראש זו הראשונה יודעת מה היא מאותתת.
אז אהובה, שלחי לי מייל בבקשה.
נשיקות
נורית

[עירית_לוי]

טוב שחזרת
וטוב שחזרת בדיוק עכשיו כשאני בודקת את מה חדש אחרי שיובלות לא עשיתי זאת .

ואיזו מדהימה הבת שלך...

[אלודאה_בלבן*]

רציתי לעשות 'כל היום טיפות המים'! "

מקסימה!

על החתול, ובכלל

[אמא_של_ליה*]

גדולה!
ונשיקות.

[רונית_סלע*]

וטוב שחזרת בדיוק עכשיו כשאני בודקת את מה חדש אחרי ש כבר כמה ימים לא עשיתי זאת .

מצחיק מה שאנחנו עושות בהסח הדעת בזמן שיחת טלפון...אצלי זה מגיע לשיאים של חוסר הגיון עד שאני קולטת.

[מי_מה*]

התכוונתי לשלוח ברכה במייל ופיספסתי, אז אם את פה:
יומולדת שמח לאיה המתוקה|עוגה|
שולחים לך ברכה וגם נשיקה! |{}|
באיחור של יום , אבל מוגש בחום|H|


מקווה שהחגיגות מוצלחות ומהנות!
הרבה אהבה לכולכם ממני ושבוע טוב.

[מחפשת_שינוי*]

אמא בלמידה מתמדת קראתי את רוב הסיפורים שלך פה ונשארתי ללא מילים. את מדהימה, הדרך שבה את מגדלת את ילדיך היא מדהימה ומלאת השראה. את עושה לי חשק לגדל ילדים בעצמי!

[מי_מה*]

תמסרי לח. שהוא מקסים ותודה. נראה שרון הורג את עצמו לגמרי בעצמו בלי עזרה. (ורק רוצה להזכיר לך בזהירות שתחת השם הזה קוראים לו אורי (-; )

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

דף מומלץ

[טלי_מא*]

קרוטונית, הוא כבר מומלץ, מהראשונים.
אבל בהחלט מגיעה לדף המלצה כפולה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אופסי

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

אם כבר נכנסתי לכאן, יש רגע מלפני כמה שבועות שאני רוצה לזכור, מין רגע שבו הרגשתי את המתיקות שבעשיית הדבר הנכון:
ביום ראשון בבוקר ליויתי את הדס לגן. בעוד הדס מתלבטת איך להיפרד (רמי? דמקה? טאקי?), הבחנתי בשירה, ילדה מתוקה שאני מכירה עוד מהגן הקודם של הדס, מצונפת בפינה שבין ארון המשחקים לקיר ומתייפחת. קשיי פרידה של יום ראשון, כנראה. הגן היה מלא ילדים והבכי של שירה נבלע בהמולת הקולות.
"הי שירשור", אמרתי, "אני רואה שאת עצובה".
שירה געתה בבכי.
"אולי את רוצה שאצייר לך ציור בהזמנה? אני ממש טובה בציורים של ארמונות, נסיכות ופיות. תשאלי את הדס."
הרגשתי אותה מהססת, אולי שואלת את עצמה מה היא נדרשת לתת בתמורה למחווה המפתה הזו.
"אחרי שאצייר את הציור תוכלי להמשיך להיות עצובה אם את רוצה. את לא חייבת להפסיק", אמרתי.
שירה חייכה בהקלה. כן, היא רוצה ציור.
ישבנו שלושתנו סביב שולחן, שירה הדס ואני. שירה הזמינה ראשונה ציור עם ארמון מפואר, נסיכה, מלכה, פיות, פרפרים, שמש, קשת ועננים. ככל שהציור נהיה מוגזם יותר, מצב הרוח שלה השתפר. גם הדס התלהבה. היה משהו בישיבה המשותפת שהפך את שירה ואותה לשותפות במשהו טוב, וגרם לה גאווה שיש לה מין אמא כזו שמציירת ציורים נחשקים כל כך. כשעזבתי אותן שתיהן היו במצב רוח מרומם. גם אני.

[עירית_לוי]

"אחרי שאצייר את הציור תוכלי להמשיך להיות עצובה אם את רוצה. את לא חייבת להפסיק", אמרתי.
אהבתי...

וכמו תמיד - טוב שחזרת .

[אום_נגה_והבנים*]

חמודה חיפשתי אותך היום ולא מצאתיך בטלפון אז התנחמתי פה
(ברור לך שרק את מביאה אותי למקום הזה פעם בכמה חודשים)
ו:אני גם רוצה גם ציור של פיה, אם אפשר פיית פרפרי הזהב ונסיכה וארמונות.
פיצוי על הבן-זכר הצפוי...
מצטרפת לאמירה מדף אחר על כל ילד בר דעת וגו'

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

פעם, בראשית ימי האימהוּת, ההנקה של הדס התחילה בקשיים רבים, לא קראנו נכון את התמונה ובגיל שבועיים היא התייבשה. בדיקות הדם שנלקחו ממנה בבית החולים הראו בעיה בתפקודי הכבד, כנראה על רקע הזנה לא מספקת.
שבועיים מאוחר יותר הגענו איתה למעקב אחר תפקודי הכבד אצל רופא מומחה, איש מבוגר עם מבט טוב בעיניים. הוא התבונן בתינוקת ובתוצאות הבדיקה, אמר שהן עדיין לא לגמרי תקינות אבל "אם היא הייתה נכדה שלי, לא הייתי ממשיך בבירור" (דרך מקסימה לתת עצה להורים טריים שבטחונם בהורות שלהם התערער).

והוא אמר גם עוד משהו שנחרת בזכרוני, אחרי שהתרשם לטובה מהחיוניות של הדס: "משהו אתם כנראה עושים נכון".
בזמנו לא הבנתי את ההערה הזו. מה פירוש "משהו אתם כנראה עושים נכון" ומדוע זה נאמר כמסר מרגיע? הרי אנחנו מוכרחים לעשות הכול נכון. המשבר הטראומטי בהנקה הוכיח שאסור לנו לטעות אף פעם בשום דבר.
נזכרתי בסיפור הזה אתמול בבוקר. בזמן האחרון עוד יותר מתמיד החוויה הבסיסית שלי בהורות ובחיים היא שאני עושה ג'אגלינג עם הרבה יותר מדי כדורים, והם לא מפסיקים ליפול. דלדול כוחות, עומס יתר, חוסר אונים. והנה, לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על כולנו מבחוץ ורואה שמעבר לבית המטונף ולשאר חובות החיים שהוזנחו, בעצם הכל טוב. הילדות בריאות ושמחות, המשפחה שלנו בטוב. ואז אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי "משהו אנחנו כנראה עושים נכון", והפעם המשפט הזה מאוד מדויק ומובן לי.

[מי_מה*]

תמיד שמחה על הזדמנות להתחבק איתך , גם אם רק באייקון

[אמא_של_ליה*]

[רונית_סלע*]

ואז אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי "משהו אנחנו כנראה עושים נכון", והפעם המשפט הזה מאוד מדויק ומובן לי.
כל כך מבינה ומזדהה.

[עירית_לוי]

[סיגל_ב*]

@}

[אמא_ללי*]

ואו. קראתי עכשיו את הכל בנשימה עצורה. תודה שאת כותבת.

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

"הדסי, את יכולה לאכול את האפרסק שלך בדשא. יש לך צל בחוץ."
איה נראית מוטרדת. אחרי רגע או שניים היא שואלת: "מה, אמא, הצל של הדס בחוץ?".

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

והנה, לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על כולנו מבחוץ ורואה שמעבר לבית המטונף ולשאר חובות החיים שהוזנחו, בעצם הכל טוב.
השבוע, בעודי סוקרת ביאוש את מצב הבית, הדס וחברה שלה ביקשו מטליות, מטאטאים, מגבים וסמרטוטים, והחלו לקרצף במרץ.
"מה אתן עושות?"
"משחקות שאנחנו סינדרלות."

[מי_מה*]

עושה לי טוב לראות את השם שלך מופיע.
_{(ומה לעזאזל את עושה ערה בשעות כאלה?)}
חיבוקים גדולים.

[אשה_שמחה*]

שימחה אותי המחשבה על מפגש גם אותי היא משמחת!
(אין לך דפבית אז כתבתי לך כאן, לא הייתי בטוחה פתאום אם הניק השני שלך כבר נחשף כקשור לזה או לא )

[אמא_בלמידה_מתמדת*]

השבוע קרה משהו שהזכיר לי את הבלוג הזנוח הזה.
לפני כמה ימים, הדס (עכשיו בת 7) התפרצה עלי בגלל משהו שטותי, איזה ציור שלא הייתי אמורה לראות אבל ראיתי בגלל אי הבנה בינינו. הרגשתי שזה לא הגיע לי. לא איזו תחושה עמוקה של עוול, ובכל זאת - התבאסתי.

מאחר שגם התקשורת בינינו צומחת וגדלה עם הצמיחה של הדס, מצאתי את עצמי אומרת לה: "את זוכרת את היום ההוא, כשנורא התאמצת לבוא לכיתה עם כל שיעורי הבית, ופתאום שלומית [המחנכת] מצאה משהו קטן ששכחת לעשות ודווקא אז נתנה לך עונש? זוכרת איך הרגשת שזה לא מגיע לך? קודם, כשצעקת עלי, הרגשתי אותו דבר. אני נורא משתדלת להיות אמא טובה, והנה אני עושה טעות קטנה ואת צועקת עלי".
הדס חשבה ואמרה: "סליחה, אמא". הרגשתי שדיברתי בכנות, באופן לא מניפולטיבי, וזה עבד.

שלשום בערב היינו במסיבה. איכשהו יצא שרק אנחנו הגענו בהרכב משפחתי מלא. כל שאר האורחים היו מבוגרים. בתחילת המסיבה הדס לא מצאה את עצמה. היא הייתה משועממת ורעבה ולא מצאה מה לאכול, ושוב היא התפרצה עלי בצעקות. אמרתי לה בשקט: "את זוכרת שביקשת ממני לא לדבר לפני כולם עם המורה לשחייה כדי לא להביך אותך? כשאת צועקת עלי לפני החברים שלי זה מאד מביך אותי. זה כאילו שהייתי נכנסת לכיתה שלך וצועקת עליך לפני כל הילדים".
הדס שתקה. מאוחר יותר ישבתי במעגל והקשבתי להרצאה. אורי שמר על הילדות. הדס באה לבקר אותי שם כמה פעמים. בשקט בשקט. הביאה לי כוס מים, אחר כך עוגייה, אחר כך עיסתה לי את הכתפיים. "את יודעת, אמא, למה אני מפנקת אותך? בגלל מה שעשיתי קודם".

מאחלת לכולנו מספיק שקט בחוץ ובפנים כדי לשמוע ניואנסים כאלה. לאחרונה אני לומדת על בשרי כמה זה לא מובן מאליו @}.

[מי_מה*]

תודה שחזרת לכאן עם גרגר הזהב הזה.
שבת שלום שתהיה לכם

[עירית_לוי]

תענוג לקרוא אותך פה שוב.
תודה גם ממני

[תמרוש_רוש]

נפלא

[כוכב_נגה*]

שמחה שהגעתי הנה, גם אם באיחור של עשור וחצי. תודה על הבלוג הנפלא והמלמד הזה