דף תמיכה אבדן אמתי

יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

לא יודעת איך מתחילים דף שכזה.
נולד תינוק, נפטר תינוק, החיים ממשיכים הלאה אבל משהו בהם שונה, קצת עקום.
אני פותחת את הדף הזה בעיקר לסדר מחשבות וגם להנציח משהו באמתי שלי. ילדי השני שנפטר בגיל 8 ימים.




אני מתחילה ומעתיקה כמה דברים שכתבתי בפורום אחר

כותרת: נחשו מה?

_ילדתי היום בצהרים! בן זכר מקסים וחמוד .
לידת בזק, בכלל לא הספיקו להכניס אותי למים.
אספר מחר, אני הולכת עכשיו לישון_




מדהים, כמה מהיר שזה היה. בהמשך מגיע סיפור הלידה:




סיפור הלידה:

05:00 יש לי לחצים קלים בבטן, אני לא סגורה על זה עם זה צירים או גזים, מצליחה ב-6 להירדם שוב.

07:45 דריה מעירה אותי מתארגנים עם עניני בוקר.

09:30 אני לוקחת את דריה לגן ופוגשת שם את השכנה הישראלית שלי שדריה מאוהבת בה ובבן שלה, מספרת לה שיש לי לחצים בבטן ואולי אני אצטרך את עזרתה שתאסוף את דריה מהגן.

ממשיכה לסידורים וקניות לפני שבת.

_10:30 אני בבית, מכינה פשטידה לשבת, כל פעם שיש ציר אני עושה תנועות עם האגן בסיבובים או נשענת על הספה בחדר אוכל ומנענעת את האגן. עובד יופי, הצירים לא כואבים ככה.
בנתים אני מודיעה לאיש שכשיגמור את הענינים שלו בביטוח לאומי (מזל שהוא לא הלך לעבודה...) שיחזור הביתה.
מתקשרת לבי"ח לשאול באיזה מצב להגיע, הם אומרים לי שכשהצירים יהיו כל 5 דקות וימשכו דקה כל אחד._

_11:30 הצירים מתחזקים, הפשטידה מוכנה ואני הולכת להתקלח. אני כבר מתחילה להוציא קולות ולנסות להרפות את הבטן כשמגיע ציר, זה כבר מתחיל לכאוב.
האיש חוזר, אני עושה אקרובטיקה על המיטה עם הרבה כריות בצירים ונחה בין ציר לציר.
אישי צוחק על הקולות שאני מוציאה ואני צועקת עליו שהוא לא בא איתי לבי"ח._

_12:45 מתקשרים לבי"ח ומספרים להם יש צירים תכופים שנמשכים כדקה. הם אומרים לנו להגיע תוך חצי שעה/שעה.
סבבה, לוקחים ת'זמן.
התיק כבר מוכן שבועיים, האיש רק מוציא כסף למונית ומעביר את הכיסא בטיחות של דריה לשכנה ועולים על מונית לבי"ח._

_14:00 אני מגיעה לחדרי הלידה. צירים כל חצי דקה וכל ציר נמשך כדקה וחצי. אני כבר נוהמת וצועקת בכל ציר וצועקת שיכינו לי אמבטיה.
המילדת מסבירה שהיא לבד במשמרת ולא מילדים לבד במים (צריך 2 מילדות לזה) מציעה שהוא תמלא אמבטיה עד הלידה אבל רוצה לבדוק אותי קודם.
בלתי אפשרי!!! אני מסרבת לעלות על המיטה ולשכב על הגב (זה כואב!), כורעת על הרצפה בכל ציר ואין מספיק זמן בהפסקה ביניהם שאני אעלה למיטה שהיא תבדוק אותי.
בסוף מצליחים ומסתבר שהוא כבר מתחיל לצאת (ת'אמת? ידעתי! התחלתי כבר להרגיש את זה).
אני כורעת על המיטה, המילדת מסבירה לי איך ללחוץ, זה קטע כואב במיוחד אבל יש בו הפוגות נעימות ואני רוצה כבר שהצירים יגיעו כדי שאוכל "להעיף" אותו כבר משם (האלו! זה צר שם! אי אפשר להישאר פה לנצח).
15:05 ילד חדש מגיע לעולם. קטן וחיזר, נראה כמו יודה ממלמת הכוכבים (מכירות?) וממש ממש לא דומה לדריה, או למישהו במשפחה.
  1. 783 ק"ג, בריא ומקסים. כעבור 45 דקות כבר יונק לראשונה, מתקשה קצת עם התפיסה עם הפה הקטנטן שלו אבל אנחנו עובדים על זה. באופן כללי יש לו פוטנציאל להיות יונק מוצלח._
_עכשיו המשפחה המורחבת יחדיו בבית וכיף לנו נורא.
דריה לקחה את זה הרבה יותר בקלות ממה שחששתי שיהיה. היא אומרת עליו שהוא חמוד ומלטפת אותו כל הזמן. חשבתי שהיא תרצה לינוק כשתראה אותו יונק אבל זה לא מענין אותה._

שבועיים וחצי אחר כך אני כותבת את ההודעה הזאת:

כותרת:מכתב פרידה

_אמתי שלי נפטר.
כנראה כבר ביום חמישי שעבר, והיה כל הזמן הזה מחוסר הכרה ומונשם אבל לפי כל הבדיקות שנעשו נראה שהיה כבר במצב של מות מוחי._

_הוא ינק אחרי הברית והפסיק לנשום, אני חשבתי שהוא נרדם וכשבאתי כעבור זמן לנתק אותו ראיתי שהוא צהוב ומדמם מהאף.
מפה כל התגלגלות העניינים, האמבולנסים ובתי החולים, לא חשובה כל כך ופחות מענינת. אני אשתדל לזכור את זה פחות ולזכור יותר את השבוע המופלא שהיה לי איתו כשהיה בחיים._

_תודה גדולה לכן שהייתן לצידי כל הזמן הזה.
תודה לעוד הרבה הרבה אנשים טובים שעזרו והיו פה בשבילי כולל צות ביה"ח שעשה הכל בשבילנו._

אני לא מאחלת את זה לגדולים בשונאיי ואויביי. עכשיו אני מתחילה תהליך של איחוי השברים עם האיש שלי ודריה ואנסה כמה שפחות להתרכז בכמה טרגי זה לנו ובמקום זה לחזור לחיי המשפחה שלנו.


אני רוצה להוסיף שיר יפה של לאה גולדברג, המסכם את הספר "מה עושות האילות" שהקראתי הרבה לאמתי בביה"ח ואיכשהו, באופן פרדוקסלי, פקח את עיני.

על שלשה דברים:
  • אמר הדיג היורד לים:
על שלשה דברים העולם קים-
על מי הימים,
על חופי היבשת
ועל דגי מצולות העולים ברשת._

_אמר האיכר המוביל מחרשה:
עומד העולם על דברים שלשה-
על אדמת השדות
על גשמי שמים
ועל לחם מוצא בזעת-אפים._

_אמר האמן בביתו הבודד
על שלשה דברים העולם עומד-
על ליבו של אדם,
על יפי הטבע,
על ביטוי הדברים בצליל וצבע._

_אמר האדם הפוקח עיניו:
עשרו של עולם מה נפלא ומה רב-
בקר בקר
נלכד בלבי כברשת
העולם ומלואו,
המצולה היבשת,
ואורות וצללים
וחגים וחולין,
ומילים וצלילים
ושדות שבלים
וכל צבעי הקשת_



אני נזכרת בזה ונדהמת כל פעם מחדש כמה גדולים ולא צפויים הם החיים.
ההולכת_בדרכים*
הודעות: 2455
הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי ההולכת_בדרכים* »

יוטי יקרה, קוראת אותך ואין לי אוויר... מתי כל זה קרה?
האם ידועה לכם סיבת המוות?
משתתפת בצערך ((-)) ((-)) ((-))
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

הי ההולכת בדרכים , הוא נולד לפני קצת פחות מחודשים ובגיל 8 ימים הפסיק לנשום, כחצי שעה אחרי הברית, כשהוא היה עלי (הוא ינק לפני).
לא ברור למה.
מנתיחה שאחרי המות ידעו רק לספר שהוא היה תינוק בריא להפליא ולא מובן מה גרם לזה.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

כשהוא היה עלי (הוא ינק לפני).
פרידה שלווה מהעולם, וממך שהיית למעשה מרכז וכל עולמו. שבע, נינוח, מוגן, מאושר, שליו, שקט ((-))
אמא_חדשה*
הודעות: 572
הצטרפות: 21 אוגוסט 2003, 17:49

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אמא_חדשה* »

אין לי מילים... אין לי אוויר... ((-))

אני לא יודעת אפילו מה לכתוב...
הילה_גביש*
הודעות: 205
הצטרפות: 10 מרץ 2007, 21:04
דף אישי: הדף האישי של הילה_גביש*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי הילה_גביש* »

דמעות ממלאות את עיניי..
מחבקת אותך חיבוק גדול..
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

מאוד לא רוצה ליפול למלכודת ה"אם".
כבר ביקרתי שם בימים הראשונים, כששכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ תינוקות, והבנתי ש"אם" זה בור עמוק וחשוך.
אם היתי מסתכלת מיד כשהוא הפסיק לינוק
אם היתי עושה קורס החיאה לתינוקות
אם באמבולנס היו מטפלים בו אחרת
ואם ואם ואם... זה לא נגמר .

רק מחשבה אחת מתגנבת לה מידי פעם ולה אני מרשה, אם הכל היה כשורה והוא היה איתי כאן עכשיו, לא היתי מעריכה את זה באמת. היתי בודאי עסוקה הרבה בקושי בלגדל אותו ואת אחותו ושאר צרות העולם, שהיום פתאום נראות לי כהבלים.

מצחיק, שצריך באמת לסבול בשביל להעריך את החיים.
ציפ_ציף*
הודעות: 1700
הצטרפות: 05 מרץ 2006, 14:45

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי ציפ_ציף* »

((-))
אין לי מילים...פשוט כל כך כואב...
מקווה שיש לך תמיכה,מישהו ליפול על הכתף שלו.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

_כשהוא היה עלי (הוא ינק לפני).
פרידה שלווה מהעולם, וממך שהיית למעשה מרכז וכל עולמו. שבע, נינוח, מוגן, מאושר, שליו, שקט_
אני מקוה.
(חלומו של כל גבר, לא? (-; )
אמא*
הודעות: 1115
הצטרפות: 02 ספטמבר 2001, 23:05

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אמא* »

אני באמת מצטערת
שיהיה לך אומץ וכוח להמשיך
אין לי מילים סליחה שאני לא מוצאת מילים נכונות לנחם
רק שתדעי שכאן דרך האתר אני מרגישה איתך.ומשתתפת בצערכם.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

לכל המגיבים והמנחמים,
תודה {@
מקרב לב.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

((-))

מאוד לא רוצה ליפול למלכודת ה"אם".
את נשמעת חזקה - שמרי על עצמך והרשי לך לפרוק במקומות המתאימים ולהתחזק חזרה.

רק מחשבה אחת מתגנבת לה מידי פעם ולה אני מרשה, אם הכל היה כשורה והוא היה איתי כאן עכשיו, לא היתי מעריכה את זה באמת
כמה נכון


מציעה לך להיכנס לפורום "אבדן הריון - תמיכה" בתפוז:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... p?forum=98
תמצאי שם הרבה תמיכה מנשים שהיו במקום שבו את נמצאת כעת.
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

_שיהיה לך אומץ וכוח להמשיך
אין לי מילים סליחה שאני לא מוצאת מילים נכונות לנחם
רק שתדעי שכאן דרך האתר אני מרגישה איתך.ומשתתפת בצערכם._

מחבקת אותך חיבוק גדול..
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

קוראת ובוכה:'( ((-))
אמא_מתגבשת*
הודעות: 12
הצטרפות: 13 מרץ 2007, 11:57

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אמא_מתגבשת* »

קוראת , כואבת, וכאן להקשיב לך((-)).
סיפורי_פוגית*
הודעות: 377
הצטרפות: 23 אוגוסט 2006, 22:37
דף אישי: הדף האישי של סיפורי_פוגית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סיפורי_פוגית* »

((-))

_נולד תינוק, נפטר תינוק, החיים ממשיכים הלאה אבל משהו בהם שונה, קצת עקום.
אני פותחת את הדף הזה בעיקר לסדר מחשבות וגם להנציח משהו באמתי שלי. ילדי השני שנפטר בגיל 8 ימים_

כמה כאב יכול לבטא משפט אחד.
את המשפט הזה יכולתי גם אני לכתוב, לפני שנתיים וקצת גם אנחנו איבדנו את ילדנו השני בגיל 8 ימים. לא זכינו לשבוע מופלא איתו כי הוא היה מאושפז כל התקופה הזאת, אבל הדימיון מצמרר...

אני באמת לא יודעת מה אפשר להגיד שיקל קצת על המשא הכבד מנשוא הזה.
שולחת לך חום וחיבוקים ומבקשת שתתני לעצמך ולמשפחת הקטנה זמן. זמן לכאוב ולבכות, זמן לנשום ולעכל, לאט לאט.
להתגעגע ולהתאבל על מותו (למרות המסרים מהסביבה).

אני פה, לכל דבר שתרצי, בכל מדיה שתתאים לך... רק תגידי
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

ידעתי שעלי לכתוב את הבלוג הזה! זה כבר עושה לי טוב, והתגובות מחממות את הלב.

כל כך התרגלתי לזעזע אנשים :-( . מוות של תינוק זה עצוב במיוחד.
אני רואה בעינים של מי שיש לו ילדים איך זה נוגע בפחדים הכי עמוקים.
אנשים פורצים בבכי כשהם שומעים את זה ממני (מצחיק, כי אני עד לפני כמה ימים לא הצלחתי לבכות).
יש משהו בתמונה של אם שכולה שמזעזע את כולם.
פעם אני היתי בצד הזה, שרואה אמהות שכולות ומתעצבת וחושבת לעצמי שזה הנורא מכל, לאבד את ילדך שלך.
עכשיו זו אני בצד השני.

האם זה באמת הנורא מכל?

כשאמתי שכב בטיפל נמרץ, מחובר לכל המכשירים ומונשם, לא ידעתי מה מצבו, לא האמנתי בכל ליבי כשאמרו לי שיכול להיות שהמוח שלו כבר מת וציפיתי לנס.
חשבתי לתומי על אמהות במצבים דומים לשלי. אמהות של חילים חטופים, האם הן במצב דומה? הן גם לא יודעות מה עם הילד שלהן, אם הוא חי ואם כן כמה בריא הוא ומתי ואיך הוא יחזור אליהן.
ומה עם אמהות ששכלו תינוקות משחר ההיסטוריה? הרי עד לפני חצי מאה ואף פחות מזה מוות של תינוקות היה דבר שבשגרה. פגים לא שרדו כלל ודלקות פשוטות יכולות היו להפוך לזיהומים קשים. מה שהיום מצילים פלאי הטכנולוגיה והמחקר הרפואי פעם היה פשוט מוות.
האם נהינו רגישים יותר כשתמותת תינוקות ירדה?
האם כשזה קורה לכולם זה קל יותר?

סליחה על השרשור הקשה. היתי צריכה לכתוב את זה.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

את המשפט הזה יכולתי גם אני לכתוב, לפני שנתיים וקצת גם אנחנו איבדנו את ילדנו השני בגיל 8 ימים. לא זכינו לשבוע מופלא איתו כי הוא היה מאושפז כל התקופה הזאת, אבל הדימיון מצמרר...
((-))
סיפורי_פוגית*
הודעות: 377
הצטרפות: 23 אוגוסט 2006, 22:37
דף אישי: הדף האישי של סיפורי_פוגית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סיפורי_פוגית* »

הו! יוטי את לא צריכה לנחם אותי! ממש לא.
הנה הגלגל התהפך ועכשיו אני בצד שיכול לספק אוזן קשבת ותמיכה.
אני ההוכחה שלך שאפשר להחלים.
לפני שנתיים אני קיבלתי מהקהילה הזאת תמיכה נפלאה ועכשיו אני מרגישה שהיגיע זמני לתת קצת חזרה.
אני זוכרת כמה שיוועתי לקשר עם נשים שעברו מה שאני עברתי, כמה משמעותי זה היה בשבילי. אז הנה אני פה בשבילך.
מסתובבות פה עוד כמה נשים נפלאות שגם הן עברו דברים דומים. חלקן כתבו לי דברים נפלאים בזמנו, שמאוד עזרו לי. אם זה מעניין אותך, תגידי ואתן לך קישור.
משהו לגבי הפורום בתפוז - היום מתרכזות שם נשים שבחרו להפסיק את ההריון בשלבים שונים ולצערי ההורים שאבדו תינוק אחרי לידתו לא מוצאים את עצמם שם (חוץ מהמנהלת - שאיבדה תינוק 36 שעות אחרי הלידה).
גם אני לאורך זמן לא מצאתי את עצמי שם. בהתחלה זה פחות חשוב כי הכאב הזה שממלא את כל היום ואת כל כולך ואת כואבת אותו כל נשימה - זה לא ממש משנה עם מי חולקים את האובדן. כי האבל הוא דומה אצל כולם.
סיפורי_פוגית*
הודעות: 377
הצטרפות: 23 אוגוסט 2006, 22:37
דף אישי: הדף האישי של סיפורי_פוגית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סיפורי_פוגית* »

ועוד משהו. את לא צריכה להתנצל על כלום.
מכיוון שאמרת שהתקשת עם הבכי. אני בכל זאת אקשר לבלוג שלי (או של נתנאל)
אובדנה של אם
סיפורי_פוגית*
הודעות: 377
הצטרפות: 23 אוגוסט 2006, 22:37
דף אישי: הדף האישי של סיפורי_פוגית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סיפורי_פוגית* »

_האם נהינו רגישים יותר כשתמותת תינוקות ירדה?
האם כשזה קורה לכולם זה קל יותר?_

אני חושבת שהתשובה לשאלה הראשונה היא כן. בהחלט. למרות שיש עדיין חלקים באוכלוסיה שנשארו "קשיחים".
אני לא חושבת שזה קל יותר כשזה קורה לכולם. רק אולי יותר קל להדחיק את זה.
דווקא היום לאמהות יותר קל, כי מותר להן לדבר על הכאב שבאובדן התינוק שלהן. פעם היה אסור.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

סיפורי פוגית, קראתי את הבלוג שלך לפני כמה ימים. עודד אותי מאוד.


דווקא היום לאמהות יותר קל, כי מותר להן לדבר על הכאב שבאובדן התינוק שלהן. פעם היה אסור.
באמת? :-(
גרימוני_בובין*
הודעות: 41
הצטרפות: 28 אוקטובר 2006, 11:41

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי גרימוני_בובין* »

איתך בצערך.
כאמא, אני חושבת עליך לאחר האובדן הקשה. עדין מדממת, הגוף עוד דואב מההריון והלידה, שדיך גדושים ואת מחפשת את תינוקך הקט.
עוד אני מאמינה כי בין הקשיים הגדולים ביותר, המנוגדים לאינסטינקטים הקמאיים שלנו, היה להשאיר את בנך תינוקך לבדו. אני מאחלת לך ולבני ביתך שתמצאו את הכוחות הדרושים להתמודדות עם הכאב העצום הזה.


רק מחשבה אחת מתגנבת לה מידי פעם ולה אני מרשה, אם הכל היה כשורה והוא היה איתי כאן עכשיו, לא היתי מעריכה את זה באמת. היתי בודאי עסוקה הרבה בקושי בלגדל אותו ואת אחותו ושאר צרות העולם, שהיום פתאום נראות לי כהבלים.
חברה קרובה שלי איבדה את בתה כשהייתה בת שמונה ימים. אני הייתי אז בחודש התשיעי להריוני השלישי. קשה לי להסביר לך לאילו פרופורציות הכניס אותי האובדן הקשה שלה. וכמובן גם עבורה החיים הפכו ל"לא קשה" אחד גדול. כשחווים קושי עצום כל כך, הקשיים הקטנים של החיים מתגמדים כל כך.
אורגנית_מתחילה*
הודעות: 305
הצטרפות: 19 מרץ 2006, 02:49
דף אישי: הדף האישי של אורגנית_מתחילה*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אורגנית_מתחילה* »

רק שולחת חיבוק כי אין לי מילים של ממש.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

יוטי יקרה, נכנסת לדף הזה ויוצאת ולא משאירה סימן ושוב נכנסת ושוב יוצאת - מרגיש לי כאילו כל המילים שלי נאלמות למול סכר הכאב וחוסר ההבנה של מוות שכזה. ((-))

האם נהינו רגישים יותר כשתמותת תינוקות ירדה?

אני מסתובבת עם השאלות האלה בראש כבר הרבה הרבה זמן. אני חושבת שעם המודרניזציה וההתמערבות, הוצאנו את המוות מהחיים שלנו. זה לא שהוא באמת יצא מהם, זה לא שהוא לא חלק בלתי נפרד מכל צורת חיים. כי גם הגולם מת כגולם, כשהוא הופך להיות פרפר. והמוות הרבה פעמים הכרחי בשביל שיהיו חיים. מרגיש לי, שאיפה שהוא בדרך אבדנו את כל הידיעה הזאת והאמנו שאיכשהו המוות הוא בשליטתנו. שאם נאכל בריא, שאם נשמור על בריאותנו, שאם ואם ואם, נוכל לדחות אותו, הוא לא ידפוק על דלתנו, נדחוק אותו למעמקי התודעה...

ואולי בגלל זה, כשהמוות מופיע פתאם, במלוא הודו, אנחנו נאלמים והמומים ולא מוכנים אליו בשום צורה. במיוחד כשהוא מוות של ילדינו. אכישהו מרגיש לי שסביב מוות של ילד מתנקזים עוד המון המון רגשות קשים. רגשום אשם, בהלה, חרדות לשאר הילדים, תחושת חדלון וכעס עצום.

בעצם, המוות והחיים, שניהם מעשי אלוהים תמירים ועצומים, רק שאת החיים אנחנו לוקחים כל-כך כמובנים מאליהם.

האם כשזה קורה לכולם זה קל יותר?

אולי כשזה חלק אינטגרלי מהחיים, כשברור שחלק מהילדים ישרדו וחלק לא, שחלק מהעוברים יוולדו וחלק לא, אולי אולי אולי משהו בך נכון יותר ומוכן יותר לזה ?? לא יודעת. אני יודעת שלי באופן אישי היתה התחושה שאני הראשונה והיחידה בעולם שאיבדה עובר בסוף ההריון. ואם ככה, איפה טעיתי ? מה לעזאזל עשיתי אחרת מכולם ??
לי אישית, עזר לדעת שאני לא הראשונה. שהדברים האלה קורים.

האם זה עשה את ההתמודדות קלה יותר ? לא בטוחה. התמודדות עם אובדן, עם פעולה אלוהית בלתי מוסברת ובלתי מובנת, היא בעיניי קשה בכל מקרה. כל אחד עובר את הדרך שלו, את המסע שלו, מתמודד, נופל, קם, נופל שוב וקם שוב.

האם אני יכולה להגיד שעכשיו, כשיש לי תינוק בן שנה וחודש, אני אחרי זה ? האם זה מאחוריי ?

האובדן האישי שלי תמיד יהיה חלק ממני, הוא עיצב אותי ושינה אותי ועושה אותי יום יום למי שהנני. היום אני יכולה לראות את התועלת ואת הדברים הטובים שצמחו לי ממנו אבל אני לעולם לא אוכל להגיד שאני שמחה על כך שהוא קרה.

לא יודעת אם משהו במילים שלי או של מישהו אחר יכול לעזור לך. המסע הוא באמת קשה ותהומות הכאב, הבלבול והייאוש יכולים להיות כל-כך כל-כך עמוקים.
אני שמחה שנתתי לעצמי לפול מאד עמוק ולעלות משם, לאט ובזהירות ועם הרבה הרבה עזרה של האיש וילדיי.

מחבקת אותך ואת בני ביתך ומקווה שהכתיבה והשיתוף יקלו מעט על הלב הכואב.
רונית_דיטל*
הודעות: 81
הצטרפות: 20 דצמבר 2003, 22:38
דף אישי: הדף האישי של רונית_דיטל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רונית_דיטל* »

קוראת ובוכה איתך
אין לי מילים
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

מרגיש לי, שאיפה שהוא בדרך אבדנו את כל הידיעה הזאת והאמנו שאיכשהו המוות הוא בשליטתנו. שאם נאכל בריא, שאם נשמור על בריאותנו, שאם ואם ואם, נוכל לדחות אותו, הוא לא ידפוק על דלתנו, נדחוק אותו למעמקי התודעה...
כן, זה ממש מה שהרגשתי, שהאמונה, שמירת המצוות, הניסיון להיות בן אדם טוב, הצ'י קונג והאוכל הבריא שומרים עלי מכל זה ואני מוגנת מחויות קשות. המוות שלו הוריד לי פטיש ענק על הראש.
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

לפחות התינוק נפטר מהול - עם מצווה בידיו.

הוי, זה כל כך מפחיד אותי כאלו סיפורים. האם התינוק חוסן בבית החולים? האם המוות קרה מהלם מהכאב של הברית? :-(
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

שרה ק , אמתי נולד חצי נימול.
מבדיקות שנעשו בביה"ח לא נמצא שום קשר לברית. הרופאים עצמם אמרו לנו שזה מקרה מאוד מאוד משונה.
אבא שלו ואני כבר התחלנו לחשוב שהוא בא לעולם "לגמור את המלאכה". ככל שעובר הזמן זו המסקנה ה"הגיונית" ביותר שאנחנו מצליחים לחשוב עליה.

האם המוות קרה מהלם מהכאב של הברית?
לא נראה לי. הוא נרגע עוד לפני שהחזירו אותו אליי וא"כ גם ינק עלי רגוע, הפסיק וחזר שוב לינוק, לא נראה לי שתינוק שסובל מכאב עד מוות מתנהג ככה.



האם התינוק חוסן בבית החולים?
כן, בויטמין K.
סיפורי_פוגית*
הודעות: 377
הצטרפות: 23 אוגוסט 2006, 22:37
דף אישי: הדף האישי של סיפורי_פוגית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סיפורי_פוגית* »

כן, בויטמין K.
זה לא חיסון. סתם לידע כללי.
איך את?
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

היום הייתי קצת עצבנית. כועסת על כל העולם.
על עצמי, שאני לא מתמודדת עם דריה. שוב נסיגה עם הגמילה שלה מחיתולים. הפעם זה כבר מרגיש שזה בכונה.
היא רגישה. מרגישה שמשהו לא טוב לאמא.
התעוררה ב-5 בבוקר ולא הצליחה לחזור לישון. העברתי אותה למיטה שלנו, היא לא אוהבת אותה, מאז עברה למיטה משלה היא מעדיפה אותה, התהפכה במיטה עצבנית והתלוננה בלי סוף, בסוף החזרתי למיטה שלה. הלכתי לישון על הספה שבחדר שלה, כעבור זמן מה עברה ממיטתה לשכב לידי ונרדמה צמודה אלי.
משהו עובר עליה.


זה לא חיסון. סתם לידע כללי.
נכון. הם מחסנים פה בגיל 10 ימים את החיסונים הראשונים וויטמין K מציעים על ההתחלה.
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

רוב התינוקות מקבלים גם הפטטיס B על ההתחלה עם הויטמין K אלא אם חותמים על מסמך סירוב.
גם לי זה נראה שהוא בא לעולם רק בשביל להיות מהול. הוא בוודאי תינוק שהיה צדיק בגלגול הקודם, שהתיקון היחידי שהיה צריך זה לעבור ברית מילה.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

רוב התינוקות מקבלים גם הפטטיס B על ההתחלה עם הויטמין K אלא אם חותמים על מסמך סירוב.
אני גרה בלונדון. פה נותנים ביום הראשון רק ויטמין K , שזה טוב כי בטח הייתי מאשימה את עצמי שהוא לא לקח משהו כזה אם הוא לא היה מקבל (באישורי, כמובן).
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

אז זה המקרה בלתי פתור. עצוב. זה היה מקל לדעת ממה הוא נפטר. אין לי מילים רק חיבוק ואיחולים שתתברכי בילדים נוספים בריאים. ותתפללי שתקבלי זרע בן קיימא, (ילדים שיחיו לחיים ארוכים וטובים לשלום.)
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

עצוב. זה היה מקל לדעת ממה הוא נפטר.

נכון.
סוף_מעגל*
הודעות: 642
הצטרפות: 14 יולי 2002, 18:09
דף אישי: הדף האישי של סוף_מעגל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי סוף_מעגל* »

אין לי מילים...

מחבקת אותך חיבוק גדול..
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

הסימפטומים:
חוסר תיאבון, עיפות לאורך כל היום, חוסר חשק לעשות דברים, הנשימה כבדה, הכל נראה רגיל ובסדר אבל חסר קצת צבע, חסרה קצת שמחה.

אני חושבת שזה דיכאון.

אני עובדת כל היום עם יומן. ממלאת אותו, אבל לא יותר מידי, שיהיה הגיוני, ומלא.
רק ככה אני זזה, הולכת לפי הרשימה כדי לא לשבת יותר מידי. כדי להחזיק בית ולהחזיק משפחה. להמשיך לחיות.
אולי זה טוב, אני מרגישה די רע.
אני כל הזמן חולה.

מה שכתבתי נותן תמונה לא טובה. בעצם הכל נראה כרגיל, רק חסרה קצת שמחה.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

_חוסר תיאבון, עיפות לאורך כל היום, חוסר חשק לעשות דברים, הנשימה כבדה, הכל נראה רגיל ובסדר אבל חסר קצת צבע, חסרה קצת שמחה.
אני חושבת שזה דיכאון._

נכון. זה נשמע כמו דכאון. וזה בסדר.
אולי אפילו מותר לקרוא לזה במילה המאיימת והמכבידה "אבל". את באבל. אבדת תינוק כל-כך קטן, משהו שחכית לו כל-כך, שטפחת ברחם שלך 9 חודשים ובקושי הספקת להחזיק מבחוץ, להניק, להעניק ולאן יוזרמו כל אנרגיות הנתינה והאהבה והחיים האלו ??

זכותך להתאבל. הייתי מעיזה אפילו וכותבת חובתך להתאבל, אבל זה כבר באמת עניין אישי ופרטי.
תני לנפש שלך מקום, לשקוע, לצלול, לגעת בכאב העצום הזה, ובקצב שלה ובזמנים שלה להתרומם, להתחזק. לאט לאט. הכל עוד כל-כך טרי.

אני יכולה להעיד על עצמי, שגם עכשיו, כשיש לי תינוק בן שנה וחודשיים אוטוטו, שאני מניקה, ומערסלת ומחתלת ומלבישה ומנשקת ועוד ועוד ועוד, עוד יש בי המון עניינים לא סגורים שקשורים בתינוקת ההיא שאבדה לי. אז מה ? כבר אסור לי לבכות ? כבר אסור לי לאבד עניין ? להתאבל ??

החווייה היא כל-כך אישית ובמקרים האלו, של תינוקות כל-כך רכים או עוברים, היא גם מאד מאד פרטית. וזה קשה ומורכב.
הסביבה המומה ולא יודעת לעכל ולהגיב ולהכיל ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב מתמודדת לבד. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית יש הבדלים עצומים באופן ההתמודדות (וזה כנראה נכון תמיד...).

מסע ההתמודדות התחיל אולי רק כשאבדת את אמתי, הסוף שלו לא ידוע, אם בכלל. אני מאמינה שלעולם אשא איתי את צלקת האובדן, את מראה פניה של בתי המתה המונחת בזרועותיי, את הצבע הסגלגל ההוא, את החסר, את רגשות האשם (כן כן, אני יודעת שאסור לכתוב את זה, אבל למרות כל העבודה הרבה שעשיתי מולם, עוד נותרו בי גם קמעה מהם...). מצד שני, הזמן באמת עושה טוב, הזמן והתינוק החי והחיים... בהתחלה לא יכולתי לדבר על זה בלי שאתחיל לדמוע. אחר כך התקשתי להתמודד עם הקנאה שהציפה אותי כשראיתי אמהות הרות, יולדות תינוקות חיים וגם היום נותרו בי המון איים חשוכים אבל כבר יש בי הרבה הרבה יותר אור.

השתמשי בנו, בכתיבה המשחררת הזו, העזי להוציא מתוכך את התחושות הכי קשות, הכי כואבות, אנחנו כאן בשבילך, מערסלות אתוך בבכייך, בכאבך,באובדנך .
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

עוד יש בי המון עניינים לא סגורים שקשורים בתינוקת ההיא שאבדה לי

אני מרגישה נכה.
אני חושבת שתמיד ארגיש ככה, שחלק מהגוף שלי חסר .
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

יש אנשים לא מבינים שיפרשו את זה כדכאון. לא. זה לא 'דיכאון' - - עלאק, היא באבל על אובדן תינוקה! תנו לה להתאבל, תנו לה חיבוקים, שלא יתחילו עם 'איבחונים' קליניים ואולי תרופות... בסוף הכל יהיה בסדר, השמש זורחת והחיים יעברו הלאה ויהיו הרבההה ימים שמחים. אבל זה לא סותר שאיזו פינה בלב תהייה שמורה לתינוק הנפטר ומדי פעם דקירת צער בלב: עכשיו הילד היה צריך להיות בן שנה, עכשיו הוא היה צריך להיות בר מצווה וכו'..
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

תודה שרה.
אני איבחנתי אצלי דיכאון.

באמת לא אכפת לי מה אומרים אחרים. אני במעמד כזה ש"מותר" לי להביע רגשות איך שבא לי.
לפחות ככה אני מרגישה.
אמא_של_א_א_א*
הודעות: 373
הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 23:46
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_א_א_א*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אמא_של_א_א_א* »

אני בוכה איתך את כל הדף
הלואי והיה לי מה לומר כדי לעזור
נבי*
הודעות: 5
הצטרפות: 29 מרץ 2007, 10:25

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי נבי* »

קוראת ומתעצבת
שולחת לך חיבוק גדול ((-))
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

כעס זה רגש מניע. אני יכולה לראות כמה עשיה ויצירה אפשר להוציא ממנו.
ועצב?! מעיף, מכביד, משתק את התנועה, מה אדפטיוי בו? במה הוא מועיל? מי "המציא" את הרגש הזה?

מצב הרוח שלי נע כמטוטלת מכעס לעצב. גאות ושפל.
אני מנקה את הבית לפסח ויש לי אורחים לשבת בצהריים. את כל העבודה אני עושה לפי מצבי הרוח, המניע והמעיף.

אתמול נזכרתי בו כשיצאתי מהמקלחת. הבטתי בכיור ופתאום היכו בי תמונות שלו, איך רחצתי אותו שם. הזזתי את המבט למקום בחדר בו הייתי מנגבת אותו ונזכרתי איזה קטן וחמוד הוא היה. איך הייתי מושחת אותו בשמן שקדים ועושה לו מאסז' עדין וקצר, כמה היה נהנה מזה, איזה תינוק רגוע הוא היה.
קשה להנות מהזיכרונות. הם עצובים. אם אני נזכרת בחברים, למשל, שנפטרו (יש לי 3 כאלה) אני נהנית מהזכרונות של הזמן שביליתי איתם.
עם אמתי זה אחרת, זה גוש שנתקע בין הגרון לבית החזה, קשה לי לחייך כשאני נזכרת בו. אולי כי זה מוקדם מידי. אולי אני עדין בשוק.

במיטה שלנו בחדר השינה החלפנו מקומות, כי לא רציתי שזה יזכיר לי. בהתחלה לא רציתי לישון בכלל בחדר וכשכבר החלטתי שכן אז לא במקום שהייתי רגילה שהוא ישן לידי או שהייתי מניקה אותו.

לפני השינה קראתי קצת. עכשיו אני קוראת לפני השינה, זה זמן איכות שלי.
החיים פתאום נראים קצרים, או אולי קצרים זו לא המילה המדויקת, אבל בוער לי לעשות בהם דברים עם טעם. לא לבזבז זמן על שטויות.
אני בהחלט עושה הרבה. עובדת עם היומן ועושה כמו חיל ממושמע את כל המשימות.
האיש שלי יעיד שאני יעילה יותר.
אולי זה מה שהעצב עושה. הריקנות העצומה והדחף למלא מניעים לעשות.
ועדין, אני עושה ולא מרגישה סיפוק מזה. ריקנות. משהו בי מת. יש לי חור בלב, חלל של משהו שהיה שם וכבר איננו.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

בזמן שהוא שכב בטיפול נמרץ, אמרנו לו כמה וכמה פעמים, האיש ואני, שנקבל אותו בכל מצב שהוא יחזור אלינו,
ואם הוא יחליט לא לחזור, נכבד את ההחלטה.

אני מכבדת. אני לא שואלת אותו למה.
אבל קשה לי. קשה לי להשלים עם המצב.
נבי*
הודעות: 5
הצטרפות: 29 מרץ 2007, 10:25

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי נבי* »

יקירה
קשה לי שקשה לך
צר לי לומר את המלים הללו- אבל אני חושבת שבמובן מסוים, אף פעם לא תשלימי עם המצב
תמיד יהיו רגעים שתרגישי צביטה בלב- כמו שמישהי כבר כתבה פה
יש לי קרובי משפחה שאיבדו בן בנסיבות טראגיות (היה בן 20+) ואני חושבת שתמיד באיזשהו מקום הם חושבים עליו וכואבים את אובדנו
שמחה לדעת שיש לך בני משפחה וחברים להישען עליהם
מציעה גם את הכתף האישית שלי
אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך
שבת שלום וחג שמח
זזה להשלים את הנקיונות
אף_חצוף*
הודעות: 1025
הצטרפות: 12 מרץ 2005, 21:08
דף אישי: הדף האישי של אף_חצוף*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אף_חצוף* »

|U|
יש לי כל מיני דברים להגיד, בסוף הם עוד יצאו.
בינתיים קוראת וכואבת.
אם_דניאל*
הודעות: 33
הצטרפות: 09 נובמבר 2006, 09:07
דף אישי: הדף האישי של אם_דניאל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אם_דניאל* »

יוטי, אני ממעטת להכנס לבאופן בזמן האחרון, אבל משהו קרא לי היום ובמה חדש מצאתי את הדף שלך.

לפני שנה וארבעה חודשים מתה הבת שלי דניאל אחרי אולי שעה של חיים.
עוד לא הספקתי לקרוא את כל הדף וגם לא אוכל לכתוב כרגע את כל שעל ליבי, כי הזמן קצר כרגע,אם תרצי לקרוא חלק מההתמודדות שלי את יכולה ב דניאלה שלי.
אחרי תקופה שכתבתי כאן עברתי לכתוב בעיקר בפורום אובדן הריון ובפורום הריון אחרי אובדן בתפוז - בשבילי הכתיבה כאן ובתפוז היתה (ובעצם עדין) חלק בלתי נפרד מתהליך האבל, הנפילה לתחתיות והעליה מהם.


יש לי כ"כמה לכתוב על ה -אם רק- ועל "חוסר הסיבה" הרפואי אבל, כאמור כרגע הזמן קצר.

לא רוצה לסגור את הדף לפני שאשלח לך חיבוק של השתתפות ונשימה גדולה של אויר.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

לא כתבתי כאן הרבה זמן. הייתי עסוקה בנקיונות בחגים והייתי שמחה.
עוד פעם לא טוב לי.
עברו עליי כמה ימים נחמדים, בלי רחמים עצמיים, בלי כעס עצמי, בלי חולשה קשה בכל פעם שנזכרתי בו והיום זה נגמר.
עוד פעם כעס על כל העולם, עוד פעם אני מרגישה ממש לוזרית. אני יודעת שזה לא קשור אליי אבל אני מרגישה מקולקלת בגלל שאמתי נפטר.
אני מרגישה מאוד שמשהו חסר לי.
כמהה לתינוק. אני רוצה אותו בחזרה.

ביום רביעי נעלה, דריה ואני, על מטוס לישראל, לאירוע משפחתי גדול.
אני לא רוצה ליסוע, כבד לי עכשיו לפגוש את כולם.
אני רק רוצה לראות את המצבה שלו.
לצלם אותה ולגמור כבר עם האלבום לכבודו שאני מכינה. להכניס את התמונה הזאת כתמונה אחרונה.
פיצה_והתוספות*
הודעות: 629
הצטרפות: 28 מרץ 2005, 22:52

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי פיצה_והתוספות* »

הי, יוטי. קוראת וכואבת איתך. מקשיבה. אשמח לעזור לך, אם את חושבת שאני יכולה לעזור.
(())
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

יוטי יקרה, קוראת שאת בדרך לארץ. רוצה להציע לך שוב חיבוק אמיתי ולא וירטואלי, הזדמנות לשבת ולהפגש, למרות הזרות לכאורה, לתת ולקבל, לחלוק (זוכרת כמה עזר לי...).
ובכל מקרה, גם אני כאן איתך ורוצה להזכיר לעצמך למחול לעצמך, לחמול על עצמך. עוד יבואו ימים יותר מאירים, וגם אחריהם לעתים תוסתר השמש על ידי ענן אפור גדול. לאט לאט, תנשמי אויר, תרשי לעצמך להיות הכל ולהיות כלום.
((-))
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

אני בארץ.
את הקבר עם המצבה החדשה אני אראה רק ביום ששי ואם את זה לא אספיק אז בשבת בבוקר.
מודה שמעולם לא ראיתי בקברים ומצבות זיכרון אמיתי, לא חשבתי על בתי קברות כמקום לדבר בו עם יקירים מתים.

אני נעה לי במצבי הרוח מטוב וטוב מאוד לכעס גדול על העולם או כעס על עצמי משם לעצב מר ורחמים עצמיים ולבסוף ללא כלום, כמו שוכחת שבכלל היה לי תינוק אי פעם ושוב טוב וחוזר חלילה.
לא תמיד בסדר הזה ולא תמיד כל הרגשות מופיעים בכל סיבוב.

אני אמשיך מחר. הגעתי היום לישראל ואני גמורה מעיפות.
נבי*
הודעות: 5
הצטרפות: 29 מרץ 2007, 10:25

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי נבי* »

שולחת חיבוק וירטואלי
מקווה בקרוב לחבק אותך במציאות הלא וירטואלית
נשיקות
אמא_אום*
הודעות: 90
הצטרפות: 15 מרץ 2006, 09:24
דף אישי: הדף האישי של אמא_אום*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אמא_אום* »

((-))
קוראת אותך ומחבקת (שוב..).
שרה_ק*
הודעות: 1317
הצטרפות: 05 יוני 2003, 21:32
דף אישי: הדף האישי של שרה_ק*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי שרה_ק* »

וגם ממני((-))
אם_דניאל*
הודעות: 33
הצטרפות: 09 נובמבר 2006, 09:07
דף אישי: הדף האישי של אם_דניאל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אם_דניאל* »

מחבקת אותך.
מבקשת בשבילך הרבה שקט. מבקשת בשבילך את הכח לעבור את הדרך הנוראה הזאת. ליפול את הבורות הגדולים והקטנים וצאת מהם פעם אחר פעם.
ככול שהדרך מתארכת, יש פרקים בהם נדמה שעלינו על דרך המלך ואז פתאום מגיע עוד בור.

לצערי זאת הדרך, לצערי צריך ליפול שוב שוב לתהום ולבור ושוב ושוב למצוא את הכוחות לצאת.

יכולה רק להוסיף לממד הזמן יש השפעה. העצב, הכאב והשכול מקבלים גוונים אחרים, בצורה מסויימת, אפשריים יותר.הבורות מתרחקים מעט זה מזה ורובם עמוקים פחות.

מוסיפה עוד חיבוק ומקשיבה
ענת_גיגר*
הודעות: 931
הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי ענת_גיגר* »

חיבוק ו @}
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

רע לי בארץ.
כל הסופשבוע בכיתי. לא בגלל אמתי, בגלל הכבדות המשפחתית.
רציתי לחזור ללונדון. אני עדין רוצה והטיסה שלי רק ביום רביעי.
קשה לי פה.
אני רוצה להיות לבד, אין לי כח לאף אחד.
נמאס לי להיות הילדה הקטנה של המשפחה הזאת, לקבל יחס לא מתחשב ופרצופים נעלבים של "כמה אנחנו עושים בשבילך".

גם אם אברח מכאן לחמותי זה לא יעזור.
היא מעצבנת לא פחות.
אומרת לדריה כל הזמן כמה היא נודניקית ונאנחת כמה קשה לה איתה ולא משנה כמה אני מסבירה לה או כועסת עליה על זה,
היא ממשיכה.
היא לא מבינה שדריה בן אדם קטן ובן אדם שמבין.
זה לא יפה לדבר אליה ככה.

לפעמים אני נזכרת בו וצביטה עמוקה של הפסד מכוצת לי את הלב.
אני מרגישה את החלק של הילדה בי רץ ומשתולל וצורח, לא מוכן לקבל שזה המצב, שאין יותר אמתי.
כל השבת בכיתי ובכלל לא עליו.
עליו אני לא ממש מצליחה, משהו עוצר בעדי.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

ורוצה להזכיר לעצמך למחול לעצמך

אני כועסת על עצמי, על דברים בכלל לא הגיוניים.
הרגש חזק הרבה יותר מההיגיון במקרה הזה.

אני כועסת שהתלוננתי בהריון ושאמרתי שאם זה בן זה יהיה הריון אחרון, שלא קראתי לו "שמע" בלילה לפני הברית, שלא למדתי החיאה לתינוקות, שלא עשיתי הרבה בדיקות בהריון (למרות שמבדיקות יצא שהוא בריא לגמרי) ועוד ועוד.
לא חסר על מה לכעוס.

אני יודעת שזה לא קשור אליי, שכמו שזה נראה עכשיו לא ממש הייתי יכולה למנוע את זה, אלא אם כן עכשיו אני אסתכל בשבע עיניים על הילדים שלי על מנת לראות מתי הם מפסיקים לנשום.
זה לא מעשי.
מקוה לא להיות הסטרית בתינוק הבא.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

דריה באה איתי לבית הקברות אתמול.
אמרתי לה שאנחנו נראה את הקבר של אמתי שלנו, שבעבר כבר אמרתי כמה פעמים שהוא בשמים (בהתחלה היא חשבה שבאוירון אבל הסברתי לה שהוא "יותר גבוה").
היא הסתכלה על הקבר ואמרה:
"זה של אמתי,
הוא לא פה, הוא בשמים"
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

_אני יודעת שזה לא קשור אליי, שכמו שזה נראה עכשיו לא ממש הייתי יכולה למנוע את זה, אלא אם כן עכשיו אני אסתכל בשבע עיניים על הילדים שלי על מנת לראות מתי הם מפסיקים לנשום.
זה לא מעשי.
מקוה לא להיות הסטרית בתינוק הבא._

יוטי, אני קוראת בין המילים שאת אישה מאמינה.
אני רוצה לכתוב דברים שאולי לא יהיו פשוטים לעיכול בהתחלה אבל אני מקווה שיעזרו בכל זאת:
לא את ולא אני יכולות להחיות או להמית.
אנחנו יכולות להתפלל, להשתדל, להשתגע, להתאמץ ובכל זאת אלוהים יעשה בשלו כרצונו.

כשהייתי באמצע התשיעי עם העובר החדש, אחרי האובדן, אשפזתי את עצמי בבית חולים ובקשתי שיוציאו אותו כבר. ביליתי שעות ארוכות בחדר לידה, מחוברת לפיטוצין וכמעט קורעת את הרחם בצירים חזקים ולא אפקטיביים. התפללתי, קראתי מזמורים נבחרים, בכיתי, התחננתי וכלום. יצאתי כמו שנכנסתי, מלאה בהריון ובעובר שעוד לא מוכן לצאת. (יכולתי להמשיך ולנסות בכח עוד יום יומיים אבל הבנתי שאני לא בכיוון הנכון).
כשחזרתי הביתה, עדיין הריונית, הבן הגדול שלי, שכאמור חווה אובדן של אחות-עוברית, אמר לי בקול שלו וברור: "אמא, את עשית טעות שהלכת לבית חולים. את לא יכולה להחליט על התינוק הזה. רק אלוהים יחליט אם הוא יחיה או ימות".
ככה. ישר לפרצוף.

אובדן של תינוק הוא בלתי נסבל. הוא בלתי נתפס הוא מקומם. הוא מרתיח את הדם. הוא נוגע בכל קצוות העצבים והרגש.
תצעקי את זה. מצאי לך מקום פתוח, שבו תוכלי להרשות לעצמך לצרוח. לצעוק. (לא כולנו בדרגה של אהרון שראה את שני בניו נשרפים כליל רק בגלל שבקשו "להגדיל ראש" והִדמים). שחררי מתוכך את כל התחושות הלאה, פלי עמוק עמוק לבור הייאוש, הכעס, התסכול, הרשי לעצמך להיות במקום הכל-כך קשה הזה ורק ממנו לצאת ולצמוח.

הכל בך כואב ופגוע, הרחם שלך שהצמיח בדי עמל תינוק לתפארת, השדיים שבקשו להעניק חלב, הלב שהמה וציפה והתמלא אהבה עד אין קץ. אבל אל תשכחי: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" והכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים.
מותר לנו לפנות אל אלוהים ולתהות, לשאול, לכעוס (ואילא לא נפנה אליו, האם לא יראה את מסתורי לבנו ??) לכאוב.

שולחת לך חיבוק גדול שמבקש להיות רשת בטחון, כזו שתרשה לך לחוות את כל קשת הרגשות ובכל זאת להמשיך לנשום ולחיות. ושוב מציעה לך מפגש מלא מגע אמיתי.
((-))
אם_דניאל*
הודעות: 33
הצטרפות: 09 נובמבר 2006, 09:07
דף אישי: הדף האישי של אם_דניאל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אם_דניאל* »

אני קוראת אותך ונזכרת בתחושות שלי וזה כ"כ קשה.

דריה שלך כ"כ חכמה ורגישה.

רוצה להצטרף לרסיסים של אור - תמצאי דרך להוציא החוצה את הכאב, אל תפחדי ליפול לתהום - את גם תצאי ממנה.
היו לי ימים שלא הצלחתי לבכות - ממש ניסיתי לפנות לי זמן לבכי (בלי הבן שלי, בלי הפרעות אחרות) ולפעמים עדיין לא הצלחתי.
לפעמים הייתי קוראת דברים שכבר כתבתי או דברים שכתבו נשים אחרות שעברו דברים דומים (פה ובתפוז) ולאט לאט הבכי היה משתחרר.

הכעס, תחושות האשמה, האם הנורא הזה. אם רק הייתי עושה כך או כך....
אצלי התחושות האלה היו (גם אם ביחד עם אמונה שדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות - גם אנחנו לא מבינים את הסיבה) ולפעמים הם עדיין מרימות קצת את הראש.

את לא אשמה!!!! את לא אשמה!!!!

פעם דיברתי עם חברה שהכרתי דרך פורום אובדן, היא עברה שני אובדנים בסוף חודש תשיעי. היא גם דולה ומלווה עכשיו זוגות אחרי אובדן. דיברנו על תחושת האשם. שיש לכל אחת מאיתנו ושצריך להשתחרר ממנה. בתחילת השיחה ניסיתי לשכנע אותה שזה נכון לגבי אחרות - הן לא אשמות, אבל אני? אני החזקתי את דניאל בידיים ולא קלטתי בזמן שהיא לא בסדר, שהיא לא נושמת וגם כשהבנתי לא שאגתי כמו לביאה ולא הפכתי את כל העולם ולא ניערתי את הרופא וכו' וכו'
עד עכשיו כשאני חושבת על זה רגשות האשמה מתעוררים וכל האם והאם והאם. - אבל לא, אני לא אשמה ואת לא אשמה.

הניסיון לקחת את האשמה, להרגשתי, הוא ניסיון לקחת שליטה - אם יש אשמה יש לנו שליטה במציאות ואז גם יש את היכולת למנוע בפעם הבאה - יש לנו את היכולת לשנות.
לאמונתי אין אין לנו שליטה על המציאות. אין לנו הבנה של התמונה הרחבה ודברים באמת קורים כמו שהם צרכים לקרות - זה לא משנה את העצב ואת האבל הכעס ואפילו אמונה עמוקה בזה ( אמרתי את זה כבר שעות ספורות אחרי שדניאל המשיכה בדרכה) לא לוקחת לחלוטין את רגשות האשמה.

זה תהליך,תעברי אותו עם עצמך ותשתמשי בנו, תשתמשי במדיה הזאת האינטימית אנונימית - תוציאי הכל. אל תפחדי לצעוק כאן וגם לצעוק בחייך ביומיום.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

הניסיון לקחת את האשמה, להרגשתי, הוא ניסיון לקחת שליטה - אם יש אשמה יש לנו שליטה במציאות ואז גם יש את היכולת למנוע בפעם הבאה - יש לנו את היכולת לשנות.

אהבתי! למרות שאני חשבתי על ילדים קטנים שלוקחים על עצמם אשמה על כל מיני דברים שקורים מסביב ולא קשורים אליהם. לא חשבתי שזה ענין של שליטה.
חשבתי על כמה בסיסי כנראה הרגש הזה, כמעט כמו פחד.
אבל אולי את צודקת וזה באמת בא משם.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

חזרתי מבולבלת ללונדון. לא נחתתי עדין לאדמה.
חזרתי לבית מבולגן ושוב אני מרגישה שאני מסדרת לעצמי את החיים מחדש. רק שהפעם אני מבולבלת. לא על האדמה.
לא נזכרת הרבה באמתי. לא בוכה בכלל.
דריה דוקא מזכירה אותו די הרבה, קוראת לו תינוקי ולפעמים אמתי, מספרת לעצמה שהוא גבוה גבוה בשמים.
היא אוהבת להסתכל בתמונות שלו, אפילו שאלו תמונות מביה"ח בהם הוא מחובר לצינורות ומחטים. מתרגשת לראות אותו, את האח שהיה לה.
אני מסתכלת עליה, כמה אמיתיות התגובות שלה, כמה טאואיסטית היא, לא מתעסקת עם זה שזה היה ולא יחזור, לא מתאבלת על הרגעים האלה, פשוט מסתכלת עליו, נהנית וזהו.
בלי לחשוב על זה כאבדן.
אבא שלה אותו דבר. מקבל את זה כמעט בשוויון נפש. זה מה שנפל עלינו ואנחנו נחיה עם זה.
מה הייתי עושה בלעדיהם? מכל האנשים שקרובים אליי הם לוקחים את זה הכי בקלות.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

מתי אני נזכרת שאני "מסכנה" ושמשהו רע באמת קרה לי?

כשאני פוגשת מישהו והוא שואל לשלומי במבט מרחם.

זה קרה לי היום, למשל, פגשתי מישהי מהרחוב שלי. אני לא מכירה אותה אבל היא בהחלט מכירה אותי.
הפכתי למוכרת בשכונה.

הפכתי למישהי שכששואלים אותה מה שלומה זה באוקטאבה אחת נמוכה יותר עם פנים לא מחיכות.
אף_חצוף*
הודעות: 1025
הצטרפות: 12 מרץ 2005, 21:08
דף אישי: הדף האישי של אף_חצוף*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אף_חצוף* »

הפכתי למישהי שכששואלים אותה מה שלומה זה באוקטאבה אחת נמוכה יותר עם פנים לא מחיכות.
:-( (())
אלנור_יה*
הודעות: 207
הצטרפות: 19 אפריל 2007, 15:37
דף אישי: הדף האישי של אלנור_יה*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אלנור_יה* »

קוראת ובוכה. אפילו לא ברור לי למה . המילים החכמות שלך מעוררות את הבכי,
לא בדיוק בגלל הזיכרון שלהאובדן האישי שלי, זה יותר בגלל הנכונות לגעת בכאב, זו הכנות שלך והאומץ להיות את בכל מצבי הצבירה.
עלו לי כמה מחשבות: רסיסים של אור, מסכימה עם כל מילה. בני, שכבר ניתן לו שם, מת ברחם כמה שעות לפני שהחלה הלידה הספונטנית בחודש תשיעי. עבורי האובדן שלו היה עוד מצב של בחירה: לרגע אחד חשך העולם מפני שהרגשתי שאין אלוהים, לא יכול להיות אלוהים שירשה את המוות הזה. וברגע הבא, כבר הבנתי שעשהאל מת, וכבר התחלתי להשלים וכבר הרגשתי שוב את אלוהים ויכולתי לנשום ויכולתי להמשיך לחיות. והתחושה החזקה הזו, חזקה כידיעה- שהכל, גם המוות הזה, הוא "מן אללה", היא שהייתה המרכז של האבל ושל השיקום...
אני זוכרת שאנשיםהיו פוגשים אותי ומדברים באוקטבה הנמוכה הזו והייתי צריכה איכשהו לנחם אותם... כי משום מה, כשזה כבר קרה לי, לא היה בזה אלמנט הזוועה והזעזוע שהרגשתי כששמעתי על מקרים כאלה מבחוץ, היה בזה התקרבות אל המסתורין של החיים והמוות ואיזשהי התמסרות וכבוד אליו. כפי שכתבת.
ולא שזה מבטל את עוצמת האבל, והכאב ...

אני ממש מקוה שאני לא נשמעת מטיפה, לא בטוחה אם מותר לי לומר כך את הדברים אבל את חכמה וקשובה לעצמך וחזקה. אני מבינה מאוד את התנועה בין לכבד את מה שקרה לבין לא להסכים, להרגיש שמשהו לא בסדר, להרגיש ש"המוות שלו הוריד לי פטיש ענק על הראש".


עליו אני לא ממש מצליחה, משהו עוצר בעדי.
אני הצלחתי לבכות רק במקלחת, רק כשהייתי לבדי. לא ליד חברות, ממש לא ליד ההורים שלי, אפילו לא עם בעלי...הבנתי הרבה על עצמי ועל הקושי שלי לסמוך ולהתמוטט ולאט לאט זה השתחרר והבכי בא יותר בקלות, יחד עם האפשרות ליישב בתוכי את מה שקרה. נראה לי שכמה שתהיי משוחררת מהצורך להסביר את עצמך לאחרים, תוכלי לאפשר לנדנדת הרגשות לנוע בקצב שנכון לך, בלי לשפוט, ובדרך להבראה.

משהו נוסף: קשה לומר את זה אבל אני חושבת שהעובדה שעשהאל נולד כבר מת הקלה עלי. אני מתארת לעצמי שהקושי הוא בכל זאת גדול יותר להפרד מחיים שנגעת בהם וראית אותם.

תמשיכי לכתוב.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

אלינור יה, אני כל כך מצטערת לשמוע על האבדן שלך.


אני זוכרת שאנשיםהיו פוגשים אותי ומדברים באוקטבה הנמוכה הזו והייתי צריכה איכשהו לנחם אותם...

כמעט הייתי שם. כמעט, ואז עצרתי את עצמי מלנחם אחרים.
השלמתי עם זה שאני ה"מסכנה" בסיפור וגם הרפתי, לא נעים להיתקל באנשים מזועזעים ובוכים אבל הצלחתי להימנע מלעודד אותם.
הזכרתי לעצמי כל הזמן שעליי לשמור על עצמי ולנחם אנשים על האבל שלי לא יעזור לי באמת.


אני הצלחתי לבכות רק במקלחת, רק כשהייתי לבדי

הלואי.
אני לא מצליחה לבכות גם כשאני לבד.
נראה לי שאם אתחיל לא אוכל באמת להפסיק. אולי.

אני מתארת לעצמי שהקושי הוא בכל זאת גדול יותר להפרד מחיים שנגעת בהם וראית אותם.

כמה שזה נכון.
אני לא שוכחת כמה קטן ונעים הוא היה. את ריח הגוף שלו שהוא כמו ריח החלב. את החום הנעים שלו כשישן והתרפק עליי, את הקולות והמצמוצים שהיה עושה בלילה במיטה שלנו כשרצה לינוק (את המבט הפעור עם העיניים גדולות ומחפשות באותו הרגע).
זה רק שבוע וזה כל כך משנה הכל.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

אני 3 חדשים אחרי הלידה.

"איך שהזמן עובר".
אלנור_יה*
הודעות: 207
הצטרפות: 19 אפריל 2007, 15:37
דף אישי: הדף האישי של אלנור_יה*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אלנור_יה* »

יוטי,
הלב מתכווץ מעומק הצער שלך. אהבת והענקת אהבה ובמובן הזה, חיים שלמים חייתם יחד.היה לכם זמן משותף של מתיקות, שאפשר לברך עליו.
והזמן באמת עובר... ילדתי הבכורה היתה אז בת שנתיים וחצי. היום היא בת שמונה ונולדו מאז האמצעית בת הארבע והקטן, בן השנתיים.
ילדינו, כולם, הם שותפים לדרך. גם אלה שלא איתנו.
חיבוק.
אלנור_יה*
הודעות: 207
הצטרפות: 19 אפריל 2007, 15:37
דף אישי: הדף האישי של אלנור_יה*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי אלנור_יה* »

רציתי לספר לך עוד משהו. נזכרתי בזה פתאום אתמול, מוזר שהצלחתי בכלל לשכוח כזה דבר...
אחרי הלידה של עשהאל עברו כמעט שמונה חודשים עד שהגיעה הווסת. ואז התחילו כאבים בבטן תחתונה, באיזור השחלות, כאלה כאבים שכבר הגעתי לרופא...
באולטראסאונד הוא אבחן כמות זעירה של נוזל שמקורו כנראה בציסטה שהתפוצצה, והסביר שהכל בסדר ושהגוף סופג את הנוזל לאחר זמן קצר. קיבלתי דף שהיה כתוב בו "מים באיזור האגן".
הגעתי הביתה, הסתכלתי על הכתוב. חשבתי לעצמי: מים זה רגשות...יש לי רגשות תקועים ברחם. ואז זה התחיל: בכי עצום, צועק ומיילל, בלי מחשבות ובלי הבנה, רק בכי. בכי שלא הצלחתי לבכות כמוהו כל החודשים שעברו. בכי שנמשך אני לא ממש זוכרת כמה זמן, אבל הרבה.
ואז זה נגמר, פשוט יצא מה שהיה.
בלילה הבא נכנסתי להריון עם בתי השניה.

בבוא הזמן המתאים את תתחברי ותזרימי החוצה מה שצריך לצאת. לפעמים יש צורך בקצת שכחה כדי לזכור... זה מה שנותן בטחון מפני הפחד ש
נראה לי שאם אתחיל לא אוכל באמת להפסיק
gani*
הודעות: 97
הצטרפות: 26 נובמבר 2005, 15:05

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי gani* »

((-))
עוד יבואו ימים יותר מאירים
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

החלטתי שזה לא בלוג ושיניתי לו את השם.

בא לי לכתוב אבל זה לא יוצא, אני נכנסת כל הזמן אבל בוהה במחשב עד שנמאס.
זה יקרה בקרוב, יש לי הרבה מה לומר.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

מחכות לך בסבלנות ובאהבה רבה (())
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

הרבה זמן לא הייתי וכתבתי כאן.
הרבה דברים קרו, הרבה דברים עברו עליי, להרבה הבנות הגעתי עם עצמי ולהרבה הבנות הגעתי עם בעלי.
לא קל לעבור חויה כזאת, של תינוק קטן ובריא שפתאום מפסיק לנשום, ועם זאת יש משהו מרתק ומלא חיים בלעבור את תהליך ההתמודדות עם זה.
קימת מין מתיקות בכאב, משהו שמזכיר את האנדרופינים שמופרשים בגוף אחרי מכה חזקה.

אני לא אומרת שאני נהנית מזה אבל משהו השתנה בי ואני אוהבת את השינוי.
לא את הכל. אני לא מרוצה, למשל, מחרדות שיש לי לגבי דריה. מזה שאני קמה לפעמים בלילה לבדוק אם היא נושמת או קופצת בבהלה כל פעם שהיא נופלת (מה שקורה די הרבה לילדה פעילה כמוה).
אני כן מרוצה מכל מיני תובנות חדשות שיש לי לגבי החיים. אני מסתכלת על הכל אחרת. זה כמו להחליף עדשה ולראות תמונות בגוון אחר. גם אם הוא כהה יותר, יש להן את היופי שלהן.

אני כותבת במצב רוח חיובי כרגע, זה לא כל הזמן ככה. כל התהליך הזה מזכיר לי את הנסיעה מהעיר לה בחבל לאדאק בהודו למנאלי. עולים לפסגה של 5000 מטר, יורדים ל-2000 מטר, עולים שוב ל-5000 ויורדים ל-3000. הכל בעליות וירידות עם הרבה הרבה סיבובים בדרך.
עם זאת, הנוף מרשים.

יש לי פסיכולוגית. זה כבר סיפור בפני עצמו.
לא רציתי ללכת לטיפול מחוסר הערכה שלי לזה ונסיון לא טוב עם פסיכולוגיה.
מה גם שנראה היה לי שזה עלול להיות קשה באנגלית ועוד יקר בנוסף להכל.
אבל רב הקהילה הציע לי מישהי שמתנדבת לעזור לאנשים בקהילה שחוו אבדן של קרוב.
יצא לבסוף שזה סידור נפלא. היא מגיעה אליי הביתה כל שבוע לשעה, אשה מבוגרת ונעימה ביותר, וממש מטפלת בי. מסבירה לי שכל תהליכי הכעס שלי הם בדיוק הצורה בה הנפש מתמודדת עם חויות כאלה.
אבל לכל ענייני הכעס אני עוד ארחיב בפעם אחרת.
חגית_ל*
הודעות: 2051
הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי חגית_ל* »

אני כ"כ שמחה לשמוע שהתחלת לטפל ברגשות שלך (()) @} @} @} @} @} @}

_שחררי מתוכך את כל התחושות הלאה, פלי עמוק עמוק לבור הייאוש, הכעס, התסכול, הרשי לעצמך להיות במקום הכל-כך קשה הזה ורק ממנו לצאת ולצמוח.
הכל בך כואב ופגוע, הרחם שלך שהצמיח בדי עמל תינוק לתפארת, השדיים שבקשו להעניק חלב, הלב שהמה וציפה והתמלא אהבה עד אין קץ. אבל אל תשכחי: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" והכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים.
מותר לנו לפנות אל אלוהים ולתהות, לשאול, לכעוס (ואילא לא נפנה אליו, האם לא יראה את מסתורי לבנו ??) לכאוב._
מסכימה לגמרי עם רסיסים של אור

כשאנחנו בהריון אנחנו כלי, כלי שמכיל שאח"כ הופך לכלי שמאכיל. נותרת עם חצי עבודה לא גמורה וכאב עצום ((-)) שזועק מכל תא ותא בגוף שלך.
עוד דבר, יכול להיות גם שבתך ובן זוגך חוששים לגרום לך צער נוסף וגם הם מחניקים את צערם. נראה לי שחשוב שתדברו על המקרה ביניכם כמה שיותר. אולי גם אמתי ישמח שתדברו עליו ביניכם הרבה, הרי הוא מקשיב.
שתבורכו ולא תדעו עוד צער, רק בריאות ושמחה תמיד @}
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

השמים נופלים עליי שוב ב-6 בערב כשבעלי מודיע לי שהחקירה המשטרתית לא מצאה שום דבר פלילי,
דהיינו, זה בסדר באנגליה שמגיע אמבולנס בקריאה לתינוק שאינו נושם בלי ציוד מתאים ולוקח אותו לבי"ח מבלי להנשים אותו, אין בזה שום דבר לא חוקי.
אני עדיין לא מאמינה שזה קורה באמת.
בבת אחת הרגשתי את הסחרחורות, את אבדן השליטה, על מותו של הבן שלי ועל החיים בכלל, העולם מתנהל כהרגלו, לאף אחד לא אכפת שאמתי מת, זו נשארת רק ה"בעיה" שלי.

ברכבת לשיעור צ'י קונג הבטחתי לעצמי שוב כמו בכל באסה שאני עוזבת את השכונה, אולי את אנגליה בכלל, מדינת עולם שלישי, לא יודעים לטפל בשום דבר כמו שצריך.
בדרך חזרה כבר הייתי עם בקבוק וודקה, מנצלת הזדמנויות- לא בהריון, לא מניקה וגם בדיכאון.
מבטיחה לעצמי שעד המפסטד אני מחסלת את הבקבוק. בוהה בטיפוסים ברכבת, איזה טיפוסים.
איזו עיר זו לונדון, אני אוהבת את ההיעלמות בין כל האנשים כאן אבל עכשיו אני באמת מרגישה כמו לא כלום.
שהחיים שלי ומה שהיה של אמתי לא שוים דבר.
איזה חיים.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

יוטי יקרה,

כמה כאב ותסכול וייאוש וחדלון וחוסר אונים.

והמציאות עוד קשה עוד יותר. כי שום חקירה ושום עונש למי שאולי אשם, לא יחזירו את התינוק הנהדר שאבדת.

שולחת לך עוד כוחות ואור ((-))
חגית_ל*
הודעות: 2051
הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי חגית_ל* »

((-)) יש לך את דריה @} את הבאת אותה באהבה, אל תשכחי @} את עדיין אמא.
את עדיין בעולם הזה כדי לספר את הסיפור שלך ואמתי הוא חלק מהסיפור הזה והסיפור שלך עדיין לא נגמר!
את איבדת את התינוקי שלך, את האהוב שלך, חלק מגופך, חלק סימביוטי - אין לזה נחמה, אין לזה הקלה - זה חור שחור כואב ומדמם שנגזר עלייך לשאת ואני מאחלת לך את כל הכוחות שבעולם לעמוד בזה. מותר לך לבכות את נפשך, מותר לך לשנוא את העולם - מותר לך להרגיש כל רגש שאת מרגישה.
יותר מדי אנשים מתים בגלל אזלת ידם של אנשים אחרים וכשזה קורה המח רוצה להתפוצץ!
את יודעת שלא באנו לכאן כדי להישאר, על כולנו לעזוב במוקדם ובמאוחר. אני מאחלת לך שתיזכי לזמנים טובים יותר - חיינו אינם בידינו @}
בנצ100*
הודעות: 36
הצטרפות: 22 נובמבר 2005, 09:06

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי בנצ100* »

עכשיו גיליתי את הדף. קוראת אותך ומשהו חונק בגרון. כל כך הרבה ממה שכתבת מזכיר את התחושות שלי מאז, ובעצם עד היום. התחלתי פעם לכתוב ב דף זיכרון לנעמי אבל לא המשכתי. אין לי דברים חכמים לומר. חיבוקים וירטואלים רחוקים מאחות לגורל.
יוטי*
הודעות: 97
הצטרפות: 23 פברואר 2005, 11:10

דף תמיכה אבדן אמתי

שליחה על ידי יוטי* »

אוי, זה מחמיר.
אני נאבקת מבפנים, מצד אחד אני רוצה לשקוע ולשקוע, להתבודד מהעולם כמה שיותר.
מצד שני אני חושבת שאולי להוציא את הראש מהבית, לשאוף אויר ולראות אנשים ישפר את מצב הרוח שלי קצת.
בנתיים פה בבית זזה באיטיות. כמו ב fly lady עושה דברים קטנים ב-5 דקות או רבע שעה, רק בשביל לשמור קצת על הסביבה שלי.

דריה חולה, סוף האבעבועות שלה אז היא לא בגן, היא דואגת שאהיה מחוץ למיטה ואתפקד גם בתור אמא קצת.
טוב שהיא קימת.
שליחת תגובה

חזור אל “בלוגים”