נולד תינוק, נפטר תינוק, החיים ממשיכים הלאה אבל משהו בהם שונה, קצת עקום.
אני פותחת את הדף הזה בעיקר לסדר מחשבות וגם להנציח משהו באמתי שלי. ילדי השני שנפטר בגיל 8 ימים.
אני מתחילה ומעתיקה כמה דברים שכתבתי בפורום אחר
כותרת: נחשו מה?
_ילדתי היום בצהרים! בן זכר מקסים וחמוד .
לידת בזק, בכלל לא הספיקו להכניס אותי למים.
אספר מחר, אני הולכת עכשיו לישון_
מדהים, כמה מהיר שזה היה. בהמשך מגיע סיפור הלידה:
סיפור הלידה:
05:00 יש לי לחצים קלים בבטן, אני לא סגורה על זה עם זה צירים או גזים, מצליחה ב-6 להירדם שוב.
07:45 דריה מעירה אותי מתארגנים עם עניני בוקר.
09:30 אני לוקחת את דריה לגן ופוגשת שם את השכנה הישראלית שלי שדריה מאוהבת בה ובבן שלה, מספרת לה שיש לי לחצים בבטן ואולי אני אצטרך את עזרתה שתאסוף את דריה מהגן.
ממשיכה לסידורים וקניות לפני שבת.
_10:30 אני בבית, מכינה פשטידה לשבת, כל פעם שיש ציר אני עושה תנועות עם האגן בסיבובים או נשענת על הספה בחדר אוכל ומנענעת את האגן. עובד יופי, הצירים לא כואבים ככה.
בנתים אני מודיעה לאיש שכשיגמור את הענינים שלו בביטוח לאומי (מזל שהוא לא הלך לעבודה...) שיחזור הביתה.
מתקשרת לבי"ח לשאול באיזה מצב להגיע, הם אומרים לי שכשהצירים יהיו כל 5 דקות וימשכו דקה כל אחד._
_11:30 הצירים מתחזקים, הפשטידה מוכנה ואני הולכת להתקלח. אני כבר מתחילה להוציא קולות ולנסות להרפות את הבטן כשמגיע ציר, זה כבר מתחיל לכאוב.
האיש חוזר, אני עושה אקרובטיקה על המיטה עם הרבה כריות בצירים ונחה בין ציר לציר.
אישי צוחק על הקולות שאני מוציאה ואני צועקת עליו שהוא לא בא איתי לבי"ח._
_12:45 מתקשרים לבי"ח ומספרים להם יש צירים תכופים שנמשכים כדקה. הם אומרים לנו להגיע תוך חצי שעה/שעה.
סבבה, לוקחים ת'זמן.
התיק כבר מוכן שבועיים, האיש רק מוציא כסף למונית ומעביר את הכיסא בטיחות של דריה לשכנה ועולים על מונית לבי"ח._
_14:00 אני מגיעה לחדרי הלידה. צירים כל חצי דקה וכל ציר נמשך כדקה וחצי. אני כבר נוהמת וצועקת בכל ציר וצועקת שיכינו לי אמבטיה.
המילדת מסבירה שהיא לבד במשמרת ולא מילדים לבד במים (צריך 2 מילדות לזה) מציעה שהוא תמלא אמבטיה עד הלידה אבל רוצה לבדוק אותי קודם.
בלתי אפשרי!!! אני מסרבת לעלות על המיטה ולשכב על הגב (זה כואב!), כורעת על הרצפה בכל ציר ואין מספיק זמן בהפסקה ביניהם שאני אעלה למיטה שהיא תבדוק אותי.
בסוף מצליחים ומסתבר שהוא כבר מתחיל לצאת (ת'אמת? ידעתי! התחלתי כבר להרגיש את זה).
אני כורעת על המיטה, המילדת מסבירה לי איך ללחוץ, זה קטע כואב במיוחד אבל יש בו הפוגות נעימות ואני רוצה כבר שהצירים יגיעו כדי שאוכל "להעיף" אותו כבר משם (האלו! זה צר שם! אי אפשר להישאר פה לנצח).
15:05 ילד חדש מגיע לעולם. קטן וחיזר, נראה כמו יודה ממלמת הכוכבים (מכירות?) וממש ממש לא דומה לדריה, או למישהו במשפחה.
- 783 ק"ג, בריא ומקסים. כעבור 45 דקות כבר יונק לראשונה, מתקשה קצת עם התפיסה עם הפה הקטנטן שלו אבל אנחנו עובדים על זה. באופן כללי יש לו פוטנציאל להיות יונק מוצלח._
דריה לקחה את זה הרבה יותר בקלות ממה שחששתי שיהיה. היא אומרת עליו שהוא חמוד ומלטפת אותו כל הזמן. חשבתי שהיא תרצה לינוק כשתראה אותו יונק אבל זה לא מענין אותה._
שבועיים וחצי אחר כך אני כותבת את ההודעה הזאת:
כותרת:מכתב פרידה
_אמתי שלי נפטר.
כנראה כבר ביום חמישי שעבר, והיה כל הזמן הזה מחוסר הכרה ומונשם אבל לפי כל הבדיקות שנעשו נראה שהיה כבר במצב של מות מוחי._
_הוא ינק אחרי הברית והפסיק לנשום, אני חשבתי שהוא נרדם וכשבאתי כעבור זמן לנתק אותו ראיתי שהוא צהוב ומדמם מהאף.
מפה כל התגלגלות העניינים, האמבולנסים ובתי החולים, לא חשובה כל כך ופחות מענינת. אני אשתדל לזכור את זה פחות ולזכור יותר את השבוע המופלא שהיה לי איתו כשהיה בחיים._
_תודה גדולה לכן שהייתן לצידי כל הזמן הזה.
תודה לעוד הרבה הרבה אנשים טובים שעזרו והיו פה בשבילי כולל צות ביה"ח שעשה הכל בשבילנו._
אני לא מאחלת את זה לגדולים בשונאיי ואויביי. עכשיו אני מתחילה תהליך של איחוי השברים עם האיש שלי ודריה ואנסה כמה שפחות להתרכז בכמה טרגי זה לנו ובמקום זה לחזור לחיי המשפחה שלנו.
אני רוצה להוסיף שיר יפה של לאה גולדברג, המסכם את הספר "מה עושות האילות" שהקראתי הרבה לאמתי בביה"ח ואיכשהו, באופן פרדוקסלי, פקח את עיני.
על שלשה דברים:
- אמר הדיג היורד לים:
על מי הימים,
על חופי היבשת
ועל דגי מצולות העולים ברשת._
_אמר האיכר המוביל מחרשה:
עומד העולם על דברים שלשה-
על אדמת השדות
על גשמי שמים
ועל לחם מוצא בזעת-אפים._
_אמר האמן בביתו הבודד
על שלשה דברים העולם עומד-
על ליבו של אדם,
על יפי הטבע,
על ביטוי הדברים בצליל וצבע._
_אמר האדם הפוקח עיניו:
עשרו של עולם מה נפלא ומה רב-
בקר בקר
נלכד בלבי כברשת
העולם ומלואו,
המצולה היבשת,
ואורות וצללים
וחגים וחולין,
ומילים וצלילים
ושדות שבלים
וכל צבעי הקשת_
אני נזכרת בזה ונדהמת כל פעם מחדש כמה גדולים ולא צפויים הם החיים.
. מוות של תינוק זה עצוב במיוחד.
