רכושנות ושיתוף

אנונימי

אז אם הילדה שלי צועקת: "זה שלי!!!" ולא נותנת לגעת באף צעצוע לאף ילד שנכנס לביתנו לא להגיב?
(אני שואלת בלי ציניות)

אפשר לאשר את מה שהיא אמרה ("נכון, הדובי הוא שלך.") ולהציע לאורח משהו אחר לשחק איתו. אפשר גם לתכנן איתה מראש מה היא לא רוצה שיקחו ולהחביא את זה כשבאים אורחים (אם כי נדמה לי שהיא עוד קצת צעירה בשביל זה). באופן כללי ראיתי שאצלנו אם אני מכירה בבעלות של הילדים שלי על הדברים שלהם, קל להם יותר לתת אותם לילדים אחרים ואחד לשני.

אפשר להאשר להם את שייכות הצעצועים, כמו שיונת אמרה, אבל פעם נתקלתי בכתבה, שאמרה בשורה התחתונה: להגן על הילד שזהו ביתו ואלו צעצועיו. לא להכריח אותו להתחלק עם האורח/ים.
חברה שלי לקחה את העניין הזה ברצינות מרובה, (הילד שלה היה בן שלוש וחצי בערך וגם אגם) והתחלה לעשות את זה. כמובן שאי הנעימות גרמה לנו ללכת משם מהר, ובפעם הבאה שהילד שלהם בא אלינו, וגם היא היתה נוכחת, עשיתי אותו הדבר. וזה היה הסוף של העניין הזה. אני לרגע לא חשבתי להמשיך, אבל היא הבינה שזה כל כך לא נעים לצד השני.
חברים באים לשעה, שעתיים, והולכים. הצעצועים נשארים. אז אפשר ללמד את הילד לחלוק צעצועים. אפשר להזכיר גם שכשאנחנו הולכים לחברים אנחנו מאוד נהנים לשחק במשחקים של החבר.

כמו תמיד, זה עניין של מידה.
יש צעצועים שהם מאד "אישיים" וקרובים לליבם, ואותם, אני מציעה להם לשים בצד אם הם לא רוצים שאורח יגע (ביניהם - הם יודעים מה של מי, ואם לוקחים, וה"בעלים" מתרגז, מספיק להזכיר של מי זה, והם מחזירים), ואם האורח לקח, אני מציעה להם לבקש, להסביר, להציע צעצוע חליפי (בהנחה שזה אורח שכבר יכול להבין...).
צעצועים אחרים, משותפים או אפילו עם שיוך, אבל עם קשר רגשי פחוּת, אני מסבירה להם שגם האורח רוצה לשחק (זה שלך, אבל גם ... יכול לשחק בזה). אם הם עצמם הביאו לו צעצוע - בכלל אין להם בעיה לקבל את זה שהוא משחק.
למעשה, אני מעדיפה ליצור את המפגשים במקומות נייטרליים. במקומות כאלה, תחושת הרכושנות פחות נפגעת, וגם מרבית המשחק הוא סביב פעילות (ריצה מסביב...) ופחות סביב חפצים. אני גם משתדלת שהילדים יהיו אלו שיזמו את הזמנת החברים ולא אני או אמא אחרת (לא כולל ביקורים אקראיים או משפחה).

אני חושבת שיש כאן משהו נוסף,כשהילד קיבל את הצעצוע אמרו לו שזה שלו.
פתאום כשבא ילד הביתה מפקיעים את החפץ מרשותו והוא חייב לתת לשחק בו גם אם הוא לא רוצה בכך.
תארו לעצמכן שמישהו היה נכנס עליכן הביתה היה ניגש לארון המטבח ומתחיל לחטט שם.
מה הייתן מרגישות?
אנחנו עושות את זה (מפקיעות)בעיקר כי לא נעים לנו מהפדיחה,אבל אם חושבים טוב טוב
הילד שלי ורגשותיו קודמים.ואם אני אלמד אותו שהצעצוע שלו וצריך לבקש את רשותו כדי לשחק בו,גם כשהו ילך לאחרים הוא יכבד את הטריטוריה שלהם ולא יגע בכלום בלי לבקש רשות קודם לכן.
את המחשבה הזו קיבלתי מחברה שילדיה בדיוק כך(מכבדים את האחר).והבנתי שכך הוא הנכון.
כבד את ילדיך והוא ילמד לכבד אחרים .וזה לפחות מה שאני מנסה(ולא בקלות זה בא,ההרגלים קשים) לעשות ולהעביר לרועי.
שגית,אני חושבת שחברתך התכוונה למשהו דומה למה שכתבתי למעלה,אני בטוחה שהיא רוצה שיהיו לבנה חברים,אבל זו הטריטוריה שלו וצריך לכבד את זה,וכנ"ל הפוך.לילדים לוקח זמן להבין שמכבדים אותם וזה על אמת,ואז הם פחות רכושניים,ויותר נדיבים נקרא לזה לצורך העניין.

מצטערת, אבל דבריי לא הובנו, כי לא כתבתי באופן מובן. קורה.
הכתבה היתה במטרה לכבד את הילד, אבל חברה שלי לקחה את זה רחוק מדי. לילד יש צעצועים, ואם חבר בא לשחק, ורוצה צעצוע שהילד המארח לא מוכן לתת, צריך להגן על המארח. ושהמתארח ישאר בכעסו/תסכולו. אפשר להציע להתחלק בלי לפגוע בטריטוריה שלהם וברכוש שלהם. לא מפקיעים רכוש מאף אחד, רק מבקשים יפה ומתווכים בין הילדים.
נראה לי לגיטימי לתת לאורח להרגיש בנוח.

נושא מענין.
הנושא מאד דומה לויכוח בין קפיטליזם וסוציאליזם. כיבוד זכויות הפרט -- לא הפקעת הרכוש הפרטי !! והעיקֶר, לעקור את הכוח מתוך יחסי האנוש

כעת, תשוו מה אנחנו עושים עם ילדינו, ומה המדינה עושה איתנו . . .

בהחלט צריך להשתדל לתת לאורח הרגשה נעימה,אבל פה הקונפליקט.
אם נחנך את הילד שרכושו שייך לו ונתכוון לזה באמת,כשהוא יבוא לבית של חבר הוא לא ינסה לקחת משהו בלי לשאול וגם לא יעלב כשיענה בשלילה כי הוא מבין שגם אצלו בבית זה כך ושמותר לו לא לתת משחק שאהוב עליו .שלא באופן אוטומטי האורח לוקח ונוגע בכל דבר.
אלא לאחר קבלת רשות מהחבר.
גם אני מכירה את אי הנוחות הזו מול חברים שבאים והילד מסרב לתת משחקים.
ודוקא כשאני מתעקשת איתו הוא מרגיש שהוא לא חשוב לי והילד האורח כן.
ובסופו של דבר אני פוגעת בבן שלי.
צריך לעשות סדר עדיפויות.
אם יודעים שכרגע הילד לא מרשה לשחק במשחקים שלו,אולי עדיף לתקופת מה לא להזמין חברים הביתה.

אני מסכימה עם איילת השחר. תפקיד האמא של המתארח לדאוג לטפל בתיסכולו של המתארח (הילד שלה), כמו שהיא עושה באותו תיסכול לגבי חפצים של המבוגרים באותו בית בדיוק, כמו שהיא עושה בסופרמרקט וכן הלאה.
האם בגלל שזה צעצוע של הילד, אז מותר לקחת לו?
כשאנחנו מתארחות, אני לא אוהבת שנותנים לטליה צעצוע של ילד, כשהילד נמצא ולא אוהב את זה. אני מסבירה את רגשותיו ומכוונת אותה למשהו אחר.

גם לצד המארח (ולהוריו) יש "תפקיד". יש לנו שכנה, שכשאנחנו באים, מבקשת מבתה (שנה וקצת) לתת צעצועים לילדי, כדי שישחקו בהם. בו"ז היא מציעה לי לשתות (אין כמו דוגמה אישית). כך הילדה לא כועסת - היא בחרה מה לתת, וילדי מוצפים. (רגע. כשאני חושבת על זה - זו הדרך בה כולם כאן נוהגים)

ולתקופות שהילד לא נותן צעצועים - אפשר להחזיק צעצועים "לאורחים", או לאלתר (במה נותנים לילדים לשחק בבית בו אין ילדים קטנים?).

גילה - אין סיכוי (-; אם זה צעצועים "חדשים" אז הם מעניינים במיוחד...
בית ללא צעצועים (בית שאין ולא היו בו ילדים קטנים...) ושהמארח לא יכול להציע כלי פלסטיק, למשל, הופך להיות סיוט, כי הילדים מתחילים להתעסק בכל הדברים שאי אפשר (במיוחד בבית של אחרים, שכמובן גם לא מותאם לילדים).

חברה נתנה לי רעיון שעדיין לא הספקתי לבדוק אותו בשטח(אנחנו לא בבית כרגע)אבל נשמע לי מאוד טוב.
לפני שבאים אורחים ילדים,לתת לילד המארח לבחור את המשחקים שבהם הוא מסכים מראש שהאורחים ישחקו.
לשים אותם במקום מוסכם מראש (עדיף לדעתי לא חדרו של הילד שמלא בפיתויים כדי למנוע חיכוכים)אולי בסלון.
כך כשבאים האורחים הם יכולים לשחק במה שהילד הסכים לו מראש.
כמובן שכאשר חדר המשחקים נמצא בסלון זה יותר קשה אבל כשהילד קובע מראש במה מותר ובמה לא נראה לי שזה עשוי לפתור הרבה בעיות,ולתת לילד הרגשה שמה ששלו שלו והוא המחליט.

הילד שלי בן כמעט שנתיים. הוא הילד הראשון שלי, ואני האמא הראשונה שלו. אז יוצא שאני נפגשת בסיטואציות שאני לא יודעת איך לאכול אותן. ואחת המטרידות ביותר היא מפגש עם ילדים אחרים, שהם שתלטנים ורכושניים יותר ממנו. (הוא באמת נדיב באופן מעורר השתאות). מפגש עם ילדים מהסוג ההפוך, ובעיקר עם ילדה אחת, שהיא בת של חברים, בדיוק בגילו, מביאה אותי לתסכול ובלבול. הבובון שלי משוטט בחדר שלה, מצביע על משהו, ועוד לפני שהוא מספיק לגשת אליו, הילדה רצה בצרחות, חוטפת את המשחק מתחת לאפו, ומשאירה אותו המום ומקטר. וכך לגבי כל חפץ וצעצוע שהזאטוט מתקרב אליו. אני מרגישה שכבר בא לי לחטוף לה מהיד באיזשהו שלב, אבל כמובן שאני לא עושה את זה. אבל מה בכל זאת אפשר לעשות ? פשוט לצפות מהצד ללא תגובה ? להגיד לו בכל פעם שהוא מבואס מהחטיפה, שמיקה רוצה לשחק בזה ושנמצא משהו אחר? אין אפשרות לנצח את הילדה הזאת. גם אם יהיו בחיקה כל הצעצועים שבחדר, והזאטוט ירצה לגעת בידית של הדלת, היא תקפוץ בצרחות, ותעיף לו את היד משם. אני מתחילה להתמלא באנטי עז לילדה הזאת, ואני יודעת שזה בא מתוך מקומות ילדותיים שלי, אבל שמישהו בעל ניסון יעוץ לי בבקשה, לפני שאני פותחת את הפה, ושורפת את הקשרים עם הוריה לנצח.

אוקיי, עצות מאחת שהיתה שם (עם הבכורה שלי):

אל תגדירי ילדים בגיל הזה כ"שתלטנים" או "רכושנים".

אין להם המושגים שלנו. גם לא "נדיבות".
יש פה עניין או חוסר עניין, טריטוריה והגנה עליה, ועוד. למשל, החפץ מעניין את הילדה רק כשבנך נוגע בו. לא צריך לנצח אותה, והיא לא מנסה לנצח אף אחד. היא עוד לא בת שנתיים. הבנה של גווני ההתנהגות התינוקית תעזור קודם כל בזה שתקל את הסבל שלך.

הימנעי בשלב זה ממפגשים חברתיים עם ילדים בגילו בתוך בתים .

רבים מההורים כאן כבר תפסו שבגיל הזה יש בעיות בין ילדים באותו גיל.
במידת האפשר הפגישי אותו עם ילדים שגדולים ממנו לפחות בשנתיים-שלוש. רוב הסיכויים שהם ישחקו יפה ביחד.
אם אתם בכל זאת נפגשים עם בני גילו, אז רק בגן שעשועים, במקום שבו אין שום "חפצים" שאפשר לקחת או לתת - רק משחקים.

לצפות מהצד ללא תגובה - לא. פשוט להיות לצדו ולנחם אותו אם את רואה שיש צורך. אבל שימי לב: אחותי ואני, למודות נסיון מהבכורים שלנו בני גיל זהה (בנה היה חוטף לבתי והיא היתה בוכה) צמודות למספר 2 שלנו (גם כן בגיל זהה), אבל הפעם הם מסתדרים - אם מישהו מהם לוקח צעצוע לשני, השני לא מתרשם כל כך ופונה למשהו אחר.

אז אנחנו לא מכניסות להם רגשות שאין להם, עוקבות אחריהם ונשארות בשקט.

לעומת זאת, אם בנך מתוסכל ומבולבל, אחרי שלוש חטיפות ברציפות (לא לחכות יותר) - זה הזמן להרים אותו וללכת איתו למצוא עיסוק אחר, או להגיד יפה שלום, נתראה במפגש הבא.
חבל על הילד ליצור לו תיסכולים כאלה, הרי הוא כבר לא נהנה מהביקור, אז הגיע הזמן ללכת.
לא צריך לכעוס, ועדיף לקצר את הביקורים.
זה שלב כזה, וזה עובר - אולי בערך בגיל שלוש, שאז הם מתחילים להיות "בני אדם".

הפוקוס שלך צריך להיות כזה: הילד נהנה? נמשיך בפעילות. הילד לא נהנה? עוברים לפעילות אחרת (הולכים הביתה, יוצאים החוצה עם החברים לגן שעשועים, יושבים לשולחן לאכול, משהו).
לא לחנך את הילד שלך (אין משהו שהוא יכול או צריך לעשות) אלא לתמוך בו ולגלות אמפטיה לרגשותיו ("לא נעים לך שמיקה לקחה לך את הצעצוע. אז בוא נלך לחדר השני").
לא לחנך את הילדה, כי גם זה לא אפשרי מכל הבחינות. אמא שלה אמורה לדאוג למצב הרגשי שלה, בזמן שאת - לבנך. ומתוך הגנה על רגשותיו של בנך, כשאת רואה שלא טוב לו - זוזי משם. אין שום טעם להישאר בסיטואציה לא נעימה ולחשוף אותו שוב ושוב ושוב למשהו שהוא חווה כהתקפה או לפחות כמשהו לא נעים.

אפשר לנסות ללמד את שניהם משהו חדש, למשל, לקחת (את או אמא של מיקה) שני צעצועים דומים, ולהגיד משהו כזה: "הנה שני צעצועים של מיקה (הרי אתם בביתה, נכון?), זה (תסבירי מה זה, נגיד מכונית אדומה) וזה (תסבירי מה זה, נגיד מכונית צהובה). עכשיו כל ילד יקבל צעצוע לשחק, ואחר כך תתחלפו. הנה, מיקה, איזו מכונית את בוחרת? את האדומה או הצהובה? את האדומה, יופי. מיקה, הנה לך המכונית האדומה, ו(שם בנך) הנה לך המכונית הצהובה. עכשיו תשחקו קצת, ותיכף נתחלף" ועם הסימן הראשון לאי נוחות מכריזים על "מחליפים!" - אפשר כששעון עצר יצלצל (לשים על דקה...) או כשייגמר השיר (באיזו קלטת ילדים מוכרת ברקע) או כל רעיון יצירתי אחר.

ככה מלמדים אותם לשחק יחד וגם שכולם יקבלו את הכל. הרעיון של "תורות" ו"להחליף" ו"להתחלף" הוא אלף בית של יחסים חברתיים תקינים.
אם זה לא עובד, שוב - הופ! עוצרים ויוצאים מהחדר!
לפעמים לוקח שלושים נסיונות בשלושים ביקורים ללמוד את הרעיון של ה"תורות", אבל זוהי תשתית לעתיד. כאמור, עוד שנה בערך השלב הזה יעבור, והם עשויים להפוך לחברים בלב ובנפש (כמו בתי ובן אחותי, ש"חבל על הזמן" להיזכר איך הם היו בשלוש השנים הראשונות...)

בהצלחה!

כמובן חותמת על כל מילה של בשמת, אבל רוצה להוסיף שאפשר להביא חפץ שאין לילד המארח והילד המתארח ישמח לוותר עליו בשמחה כך שאפשר להתחלף, או פשוט לשחק עם מה שהביא מהבית.

מחקתי את מה שכתבתי כי בינתיים בשמת ענתה תשובה ששכנעה אותי יותר מזו שלי.

גבירותי ורבותי הבוגרים,
תוותרו מראש על ההתמודדות.
אין לכם סיכוי מולנו.
שלכם,

בשמת תודה. באמת מאלף.
ובכל זאת, יכול להיות שה"נשים" הקטנות שונות מה"גברים" הקטנים כבר עכשיו ? יכול להיות שזה רק צירוף מקרים, או שהבנות, במסגרת התפתחותן המואצת, מפתחות כבר עכשיו יתרון על הבנים, ולא רק בהתפתחות הפיזית ? אני נמנעת במודע מלהשתמש במושגים כמו שתלטנות (אופס, הנה אמרתי), אבל האם זה לא קצת מוגזם לכיוון השני, לומר שאין פה שמץ של מאבק על משהו ? (ולפיכך גם ניצחון?). עכשיו זה רק ברמה התאורטית, אני עוזבת לשניה את המקרה הספיצפי שעליו כתבתי (ושמעסיק את מחשבותיי די הרבה, אגב. פחות בגלל מה שקרה שם, יותר כדי להבין את התגובות שלי, ולנסות להיזכר מאיפה הן באות).
אבל, כאמור, באופן עקרוני - האם אין פה תחרות ? האם בגלל שהם בני שנתיים המושגים הללו לא קשורים לחיים שלהם? האם ילד שמוכן לוותר על הדבר הכי יקר לו - קוביית שוקולד- , אפילו לאחר מספר היסוסים, אחרי שסבתא ביקשה ביס, אין בזה כדי להעיד משהו על האופי שלו ? (ואגב המקרה הספציפי הזה - אני די התעצבנתי מהבקשה ההיתולית של אמא שלי. ראיתי את הקושי בהחלטה בפנים של בני, וחשבתי שאפשר היה לוותר על הדילמה שהציבה בפניו. עם זאת, לא אכחיש, נפעמתי כשהחליט בכל זאת לכבד אותה.)
... פתאום נשמע כאילו אני עוסקת ב"למכור" את המלאך שלי ככזה... טוב, הוא באמת מלאך.. ואני גם אמא שלו, לא לשכוח... אבל האמת היא שמה שמעניין אותי כרגע, הוא לבדוק את הילדותיות שלי כמבוגרת, מול הילדותיות המזוקקת שאני מלווה עכשיו. ואיך אני לא משנה יותר מדי את האופי שלו בהתאם למה ששינו אותי פעם. איך אני משכילה לתת לו לנתב בעצמו את דרכו בחיים, ובו זמנית לתת לו את הידיעה שאני פה בשבילו.

שרית, אין פה שום עניין של בנות בנים, באמת.
בתי היתה למשל כמו בנך, ובן אחותי היה למשל כמו הילדה שתיארת.
וזה יכול להשתנות.

ואני נכנסתי לדף כדי לקרוא על אנשים ילדותיים שמתנהגים ילדותי....
למה?
כי תשמעו משהו שקרה לנו אתמול:
לחמי מצלמת וידאו שאינו משתמש בה כלל , ובן זוגי ואחיו חולקים בה. היו תקופות שהיתה אצלנו זמן ממושך והיו תקופות שאצלו. הכל לפי אירועי החיים השונים...(ימי הולדת, לידות, ...וכ').
אתמול התקשרנו ובקשנו את המצלמה לשם צרכים רפואיים ( בני עתיד להנתח בעיניים והרופאה בקשה צילומים של הראש בפעילויות שונות).
תגובתו היתה : "המצלמה היתה יותר זמן אצלכם מאשר אצלנו. ואנחנו מפספסים דברים חשובים בחיים שלנו בגללכם.
אז תחפשו לכם פתרון אחר. כי אני לא מתכוון לתת לכם אותה."
היינו קצת המומים אבל לא לגמרי מופתעים .יש לו קטעים רכושניים כאלו ושתלטניים כאלו (ובשמת כאן זה ממש שתלטני ורכושני) .
אז כאן החינוך ל"משחק בתורות " כנראה לא השתרש היטב!
ויותר מתמיד בא לי לעשות מה שהצעת בשמת... ללכת הביתה! = לנתק ולצמצם את הקשר איתו.

וואו, מיץ פטל! הנה ילד שכשהיה קטן נוצרו בו כמה שריטות עמוקות...
ובהצלחה עם ניתוח העיניים!

ברוכה הבאה!

אני מוכרחה לציין שהסברים קצרים והגיוניים אינם עושים את העבודה,
מנסיוני רב השנים והילדים, דיבורים אינם עושים את העבודה, ואילו דוגמא אישית כן. מה שכתבת כאן מזכיר התנהגות של מבוגר. התנהגויות שאת קוראת להן 'טובות' נראות כטיפול והשגחה של מבוגר, וההתנהגויות ה'רעות' נראות כמו נזיפה של מבוגר (אם מבוגר היה מתנהג ככה לילד היית אומרת "בוטה"?). את מי היא מחקה? אותך? את הגננת? מישהו אחר משמעותי בחייה?
צר לי שלא עולות בראשי עיצות פרקטיות של מה לעשות עכשיו. תיכף יעזרו כאן עוד הורים.
בינתיים קבלי חיזוקים וחיבוקים. זה נשמע לא קל.

א. מסכימה עם הפלוני השני.
ב. היא בהחלט לא "שתלטנית" וחבל שתרגישי רע בגלל ההגדרה המוטעית הזאת. זכותה בכל גיל לרצות לשחק בצעצועים שהיא רואה ומוצאים חן בעיניה, זכותה בכל גיל לא להרשות למישהו אחר לגעת בחפצים שלה.

הדבר היחיד שאנחנו היינו רוצים שהיא תלמד בהדרגה ובמשך הזמן, בצורה עדינה, הוא איך להתחלק בצעצועים ואיך לשחק בתורות, או, בקיצור, מה עושים כש"שניים אוחזין בטלית" - לאט לאט מלמדים שעכשיו תורה, ועוד מעט (נספור עד עשר, בסוף השיר, אחרי שני סיבובים) יהיה תור החברה, וחוזר חלילה (מתחילים מתורות מאוד מאוד קצרים, כדי שהם יתפסו את העניין, שזה עובר מאחד לשני, ולא מספיקים לחכות וכבר זה חוזר אליה).

תודה לשתיכן !! נתתן לי חומר למחשבה! בשמת א, את צודקת צריך להתרכז בללמד תורות, קניתי את ברעיון, שוב תודה ושנה טובה.

בתי בת 10 חודשים. לחברתי יש בת בת 20 חודש. כשבתי מחזיקה צעצוע, הבת של חברתי מיד לוקחת לה את זה מהיד. אם אני נותנת לבתי צעצוע אחר, הבת של חברתי מיד תרצה את הצעצוע האחר. וכך הלאה. זה יכול להגיע עד אשר לבת של חברתי יהיו כל הצעצועים אצלה ולבתי לא יהיה דבר. כרגע בתי עדין לא מאוד בררנית לגבי איזה צעצוע יישאר בידיה, אבל עדיין היא רוצה איזשהו צעצוע...! מה שמעניין זה שברגע שיש לבת של חברתי את כל הצעצועים, אז היא מיד תגיש באדיבות לבתי צעצוע אחד ועוד אחד ואפילו הכל. אבל רק אחרי שהכל היה אצלה...

שאלות:

איך מתמודדים עם הפעוטה הגדולה שלוקחת צעצועים של אחרים? הפעוטה כבר מדברת מעט, ומבינה עוד יותר, אך היא עדיין קטנטונת... כמובן שכל ההסברים על כך שזה הצעצוע של... ו- אנחנו לא לוקחים בלי רשות וכו', הכל לא עובד, הפעוטה מיד פורצת בבכי קורע לב על כך שאינה יכולה לקבל את הצעצועים שאינם שלה... (ושוב, גם אם כל הצעצועים אצלה ונותר אחד אחרון אצל בתי, היא עדיין תבכה מרות על הצעצוע האחרון...)
והפוך: איך אפשר בכלל להסביר לתינוקת כמו בתי, לא לקחת צעצוע של אחר ללא רשות ושאם ילד אחר לא הסכים צריך לכבד את רצונו?

בקיצור, איך מדריכים ומתווכים בתחום הזה, כאשר הינוקות עדיין ינוקות?

אולי אפשר להתחיל מלתת לגדולה את כל הצעצועים, ושתתן אחד לקטנה.
זה לא ירגיל אותה ל"בוסיות" - העדפות כאלה משתנות אצת ילדים במהירות. אחרי איזו תקופה כזאת, הן ימצאו שווי משקל חדש ביניהן.

> בת ה 15 חודשים שלי רוצה-גם. בעיקר את אמא. התחילה חופשי לדחוף את בני ה - 4. <

כמובן - לגבי 2 - אם יציעו לה, סביר שהיא לא תחפש "לחטוף".
יש הבדל בין ההתנהגות אצלכם ביבת ואצלם בבית?

יש הבדל בין ההתנהגות אצלכם ביבת ואצלם בבית?
עד כה היינו רק אצלנו בבית או בחוץ. בשני המקומות קרה אותו דבר. צרחות עד לב השמיים של הפעוטה, או לחילופין אם נרַצֵה את הפעוטה, מיד יהיה בכי של התינוקת שלקחו לה את הצעצוע... מה שפתר נקודתית זה שהפעוטה קיבלה את כל הצעצועים והתינוקת עלתה מיד על אמא וזזנו ממקום ההתרחשות לכמה רגעים.

איפה הדף שדן במשהו דומה? אני והסניליות שלי...
הקיצר: הגעתם לגיל שבו אסור להפגיש אותן במקום עם צעצועים. רק בגן שעשועים, או גן חיות, או מקום אחר עם אטרקציות משלו.
אי אפשר למנוע את המריבות האלה, הן צעירות מדי, עדיף לחסוך משתיהן את שברון הלב.
דרך גן השעשועים ודברים אחרים ללמד "תורות" (עכשיו תור... ועכשיו תור... - להתחיל בתורות של שניות בודדות, שמתחלפים לפני שמגיע תיסכול, ולהגדיל בהדרגה את המינון).
לחכות.

ומה עושים באינטראקציות בין קטנטנים לילדים גדולים יותר שרואים בקטנטן גורם מפריע? אחרי ימים שאגם (שנה וחודשיים) מבלה רק איתי הוא תמיד שמח לגשת לילדים אחרים, בעיקר גדולים יותר. הבעיה שהם לרב לא שמחים לפגוש אותו. לדוגמא במפגשים שאנחנו והולכים אליהם אגם ניגש לילדים אחרים ומנסה לשחק במה שהם משחקים (שזה בעיקר אומר לעשות להם בלאגן במשחק) ובדרך כלל אני מתבקשת להרחיק אותו. אבל הרי כל המטרה מבחינתי היתה עוד חברה לאגם והזדמנויות לאינטראקציות. אז מה עושים?

יש גם מכות בין תינוקות

אני מודה שנגעתן כאן בנקודה מה זה רגישה אצלי לאחרונה. הלל,בן 17 חודשים,הוא הילד השני במשפחה. עכשיו זה מרש מציב אותו במקום היותר וותרני,זה שלוקחים לו, זה שצריך בדרך כלל לחכות בצד בשקט. והוא באמת נפלא וסבלני ומתפשר ולא עושה עניין ומוצא תמיד עניין בכל צעצוע. ויש לו חברה בת שנה ושמונה(שהם ממש אוהבים אחד את השנייה ושמחים להפגש וחיבוקים והכל) שיש לה קטע נורא בעלבוסטי עם חפצים. היא גם כזאת אחת שלוקחת הכל וחוטפת ולא נותנת ספייס. וזה גורם לו להרבה צער ותסכול. כי מראש הוא במקום שמוותר,נניח היה לו כדור ביד והיא לקחה-אז טוב הוא ימצא משהו אחר אבל אז היא תבוא ותיקח גם את זה וכן הלאה. ובאיזשהו שלב הוא נכנס לכעס ותסכול ואני לגמרי מבינה אותו! בתור אמא שלו לא בא לי להגיד לו "תוותר" "תיקח אחר" "לא נורא". כי מבחינתו הוא וויתר והתפשר אבל גם לו מגיע המקום שלו! למה אני צריכה ללמד אותו שזה בסדר? זה לא מרגיש לי נכון. אני חושבת שגם לאמא שלה יש מקום בלשים לבת שלה גבולות. וגבולות זו לא מילת גנאי. אי אפשר לברוח מסיטואציה של צעצועים כדי להמנע. אני חושבת שילדים לומדים המון דרך המשחק,גם לחלוק ולוותר. אני בהחלט מצפה מהאמא שלה ללמד את בתה לחכות לתורה. אפשר לומר "עכשיו משה משחק בצעצוע הזה וכשהוא יגמור לשחק איתו תוכלי את".

מצטרפת להמלצה של בשמת לנסות ליצור מקומות מפגש ללא צעצועים .
ללכת לגן השעשועים בלי הטרקטור/דלי/כף/בובה עם עגלה/ אופניים / כדור .
בסביבת נטולת צעצועים ילדים בגילאים אלו משחקים אחד עם השני - רצים , משתוללים , צוחקים , מתלכלכים .

עוד מילה להרגעה , זה עובר .
הילדים גדלים ולומדים את ההנאה בשיתוף האחר במשחק , את היכולת לשחק יחד ולהפיק חוויה משותפת .

מה לעשות בנתיים ? והרי הצעצועים הינם חלק בלתי נפרד מעולמנו .
להבין שבגילאי 1.5 עד בערך 3 שנים קשה מאד לילד לשתף ולוותר . הרי המשחק ממלא את מלוא הוויתו , הוא מפיק ממנו את מירב הלמידה , ובשבילו לשחק דקה אחת ואז להעביר זאת לילד אחר זה חסר תועלת , מתסכל ואינו מובן .
כאשר הגדולה לקחה צעצוע מהקטנה בת השנה , ולקטנה זה לא הפריע , אפשר להתעלם . הרי שתיהן מרוצות אז מדוע לעורר מהומה על לא דבר .

תמיד כדאי להמתין רגע ולהתבונן , לא למהר להתערב , לראות כיצד הילדים יפתרו את הבעיה בעצמם . לתת אפשרות לקטן להפעיל אסרטיביות ולדרוש את שלו חזרה , לראות כיצד מגיב הגדול , אולי הוא יפגין מחווה של הבנה כלפי רגשות החבר שנפגע ויחזיר הצעצוע מרצונו .

לעולם לא לקחת הצעצוע בכח מידי הנוטל ולהחזיר לידי הנלקח .
המסר המועבר הוא שאני האדם הבוגר עשיתי בדיוק מה שאתה עשית .
להסביר , להפנות תשומת לבו לילד הבוכה , לרגשות .
לתאר את המשמעות של משחק משותף , של ויתור .
במקרים רבים הילד יחזיר את הצעצוע , אולי לא מיד , אלא לאחר שהטמיע והבין .
ברגע שהוא עשה זאת , זה הנצחון הפרטי שלו , הוא גבר על רצונו למען האחר , הוא רואה את הילד מחייך , את האמהות הגאות והוא למד את המסר מתוך חוויה פנימית שלו .

אני באופן אישי לא מביאה צעצועים למפגשים , או לגני שעשועים .
מסבירה לבני שהצעצוע לא שייך לו והוא יכול להנות ממגוון חוויות אחרות .

מסכימה מאוד עם נילי לי , וסוף סוף, אחרי חיפוש מאומץ, מצאתי! רכושנות ושיתוף ! שם יש דיון מפורט בשאלה דומה.

טוב, אני שמחה שהצלחתי לדפדף ולמצוא את הדף הזה. עלו פה באמת נושאים שקרובים למה שאנחנו עוברים עכשו, ואולי יצא שאני קצת חוזרת על דברים שעלו כאן, ובכל זאת אשמח לשמוע מכן עוד תובנות בנושא.

אז ככה. נושא הרכושנות עולה לאחרונה בעוצמות שאני ממש מתקשה להתמודד איתן.
מרגיש לי, שתמיד כשבא אלינו חבר, הכל פתוח לפניו. הילדים מאושרים מהביקור ותמיד שמחים לחלוק עם החבר את צעצועיהם למען משחק משותף. פה ושם, דווקא לאחרונה, ואולי לאור דברים שתכף אכתוב, יש לצעיר יותר בקשות שלא לחלוק צעצוע ספציפי, וסוף כל סוף אני גם לומדת לגבות אותו.

למה סוף כל סוף ? כי תמיד אצל האחרים, אני שם מסבירה שאלו הצעצועים של המארח והוא מחליט עליהם. אבל אצלנו בבית, תמיד דרשתי שיחלקו ויהיו נדיבים. עד שבא הבכור והזכיר לי, שכמו שאצל האחר הוא מחליט על צעצועיו, כך גם הם בביתם וכו'...

מה שמפריע לי הוא כמובן לא הנדיבות של הילדים. מפריע לי שכמעט בכל מפגש חברתי שאנחנו מתארחים בו אנחנו נקלעים לרכושנות מאד מוקצנת מצד המארח.
היום זה הגיע ממש לשיא. חבר שאני במכוון נמנעתי מלבקר אצלו לאחר כמה אינסדנטים הזמין אותנו אליו. לא הספקנו לעבור את הסף, והילד המארח הכריז בקולי קולות ומספר פעמים: "זה הבית שלי ואני מחליט במה נשחק...".

כל ניסיון של הילדים לגעת במשהו, העלה מייד שאגה: "לא, אני עדיין לא מרשה לגעת בזה, זה הבית שלי ואני מחליט... " ושוב ושוב אותו פזמון חוזר.

הבכור עשה תמרונים ראויים לשבח לנסות למצוא משהו שהם יכולים לשחק יחד, משהו שהוא יודע שישמח את המארח.
הצעיר מתישהו ממש התפקע ובכל זאת נגע במשהו מבין כל האיסורים. המארח נורא נעלב ובכה.

לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי, "מצדדת" בילדיי. מצד אחד, הסברתי לבן שלי שזה לא בסדר לגעת במשהו שהמארח לא מרשה ומצד שני אמרתי: אולי כדאי שנלך ונבוא ביום אחר, כשל"מארח" יהיה יותר קל לחלוק (או משהו בסגנון, ממקום מאד ניטרלי ותיאורי בעיקר).

אז למה אני מתחבטת ?

כי אני חוששת שאני מקרינה על הילדים, בין השאר גם תחושות שלי: גם אני תמיד תמיד מעדיפה לארח, במלוא הנדיבות (והשליטה...) ואותו כנ"ל גם לגבי הילדים. זה תמיד עדיף בעיניי על להרגיש "לא נעים" אצל מישהו אחר...וגם ממש לא נוח לי להתרוצץ כל הזמן ולמנוע מהילדים נסיונות לגעת בחפצים לא להם, וזה נעשה נורא קשה כשרוב הדברים הם מחוץ לתחום.
אני גם מרגישה שהייתי לפעמים רוצה שהאמא של המארח תדע לברר איתו עוד לפני שהיא מזמינה אותנו בשמו, האם הוא ירצה בכלל לחלוק או יותר נכון, האם הוא באמת רוצה חברה כרגע...

(אני עוצרת כאן ואמשיך בהתאם לתגובות) בכל מקרה, תודה

היי,
אני חדשה ככותבת באתר אך קוראת בהנאה זמן רב.
הבן שלי בן שנה ושלושה חודשים.
אתמול באו לבקר אותנו חברים שבנם באותו הגיל של פיצי.
המפגש התברר כאסון באופן מפתיע פיצי כל הזמן הרביץ,צרח,משך לילד השני בשיער וחטף לו צצעצועים מהיד.
אני לא מבינה מאיפה זה מגיע פיצי לא הולך לגן ומימי לא ראיתי אותו מתהג כך.
מהסתכלות מהצד נראה כי הוא אפילו לא מבין למה הילד השני בוכה כאילו שהוא בכלל לא יודע שהוא מכאיב.
חוץ מזה שנראה לי שכאילו בזמן האחרון הוא עושה דווקות.אסור לגעת בחשמל אז הוא קורא לי ואז נוגע..אמא כועסת כשמעקמים לה את משקפי הראיה
אז הוא עושה זאת דווקא...
למישהי יש עצה?

קשת גם נכנס בצעדי ענק לגיל רכושנות וזה מאוד מתיש.מעודד ומכחים לשמוע מהאמהות המנוסות,ותודה לכולכן.
האים יש גם לדעתכן קושי בשלחרר קקי בההקשר הזה?(בלי חיתול הכוונה.קל לו בחיתול, לעומת השתנה בחצר שהוא מאוד נהנה ממנה) כי נדמה לי שיש

אני שמחה שמצאתי את הדף הזה..
הבן שלי, עוד חודש בן שלוש , עובר תקופה... זאת אומרת מבחינתו הכל בסדר אבל אני מרגישה די נבוכה מההתנהגות
שהוא מתחיל להפגין.
בסיטואציות משחק עם כמה חברים בני גילו הוא לרוב חוטף , חוטף ובורח , צועק ולפעמים אם לא נותנים לו לחטוף גם נושך..
אני המומה כשאני רואה אותו ברגעים האלה..
זה קורה לרוב בבתים של אחרים כשהוא מחליט שהצעצועים שלהם הם שלו ! לא עוזרות כל הטקטיקות שרשומות פה למעלה..
יוצא שבסוף אני או המבוגר השני מחליטים בשביל הילדים מי יזכה בצעצוע..
הייתי רוצה לתת להם להתמודד לבד אבל מלחיץ אותי כשהבן שלי נהיה אלים..

יוצא לנו גם להיפגש במקומות ניטרליים אבל עכשיו עם בוא החורף לא יודעת כמה זה יתאפשר..
איך אתם מציעים שאתמודד?

אשמח מאוד לקבל תגובות מהמנוסים ממני..

תקופה לא קלה עוברת עלינו. הקטנה בת שנה וחצי וכמו שכתוב למעלה זה גיל לא קל בתחום השיתוף רק שאצלנו נראה שזה עבר לקיצוניות, היא גם לא מוכנה להשתתף בדברים שהם לא שלה. זה יכול להיות בגן השעשועים שהיא לא מסוגלת לראות ילד אחר על מתקן שהיא אוהבת, או אצל חברים/משפחה שהיא כועסת על הילד המארח שמשחק בעצמו במשחק ששיך לו. עניין הגיל לא תופס, גם אם זה מבוגר זר או אפילו החתול שנוגע במשהו שהיא סימנה כשלה התגובה היא קיצונית ועיקרה בכי גדול.
אני מוצאת את עצמי סוחבת אותה בגן השעשועים על הידיים כי היא לא רוצה לשחק בכלל איפה שיש ילדים אחרים. בימים של גשם נהגנו ללכת למשחקיה נטושה בבקרים בקניון, יום אחד גילו את המשחקיה שתי מטפלות ומאז היא לא מוכנה להתקרב למקום בכלל.
כל הנסיונות שלי לתווך ולהרגיע עלו בתוהו. יש לה קושי והיא לא מהססת לבטא אותו וליבה כמעט נשבר. אני מחבקת מאשרת את הרגשות שלה, מכילה אבל הדבר היחדי שעובד זה פשוט ללכת הביתה. זה ממש קשה לי כי אני מוצאת את עצמי מבודדת. כשהולכים למפגשים כל האמהות יושבות באיזור אחד והילדים משחקים ואילו אני מסתובבת במרחק עם הילדה שלי על הידיים (כי יש ילדים אחרים במפגש). יש לי גם תחושה שאני לא באמת עונה לה על הבעיה. אני לחלוטין מבינה שהצורך בחברה במקרה שלנו הוא בעיקר שלי (על פי כל המחקרים הפסיכולוגים היא צריכה חברים רק אחרי גיל שנתיים, לא?) ושכשהיא תרצה חברה זה יבוא ממנה, אבל בתור אמא בבית אני מרגישה מעט בודדה ומאוד שמחה להיות בחברת אמהות אחרות כמוני מה שלא ממש מתאפשר כי גם ככה היא לא מאפשרת מפגש. כל פעם שדבר כזה קורה אני שוב מרגישה אשמה על שהעמדתי אותה במצב כל כך לא נעים, אני מרגישה שאני לוחצת אותה לעשות משהו שלא מתאים לה ולא ממש מקשיבה לה מתוך אינטרס אנוכי שלי בחברה גם ככה הורדנו תדירות מפגשים מאחד לשבוע לאחד לחודשיים. יכול להיות שאני מפספסת משהו? יכול להיות שהילדה שלי מאותתת לי משהו אחר לחלוטין ואני לא קוראת נכון? איך אני יכולה לנסות לווסת את האתגר הזה אצלה שנראה שרק הולך וגודל ככל שהיא גדלה?

היתה היום סיטואציה שבה מצאתי את עצמי מאד מתלבטת...
הלכנו לגן השעשועים.
כשיצא מהבית היה עם שקית עם כמה חתיכות תפוח. בד"כ הוא גומר לאכול את התפוח לפני שמגיעים, אבל הפעם השקית נשארה בתיק. בשלב מסוים הוא נזכר בתפוח ורצה לאכול.
היו שם שני חברים שלו שביקשו גם והוא לא היה מוכן בשום אופן לתת להם, אפילו לא חתיכה אחת לשניהם יחד.
ניסיתי להזכיר לו שהם כיבדו אותו הרבה פעמים בנישנושים שלהם, אמרתי לו שיש לנו עוד המון תפוחים בבית וכשנחזור יוכל לאכול עוד. הוא לא היה מוכן.

ההתלבטות שלי היתה - האם להתעקש שיחלוק את מזונו כי זה ערך חברתי חשוב (נדיבות) ועלי לממד אותו את העניין, או להניח לזה מתוך האמונה שגם זה יבשיל אט אט (כמו שפעמים רבות אני נוהגת) והוא ילמד את זה בדרכו שלו, בקצב שלו.

מה אתם אומרים?

תלוי בגיל.
או יותר נכון בבשלות הנפשית.
הבן שלי בן 5.5 ואני מרגישה שבערך מגיל 5 הוא בשל להבין הסברים וחשיבות של ערכים חברתיים.
< עדיין, לדעתי, דוגמא אישית משפיעה יותר - טוב מעשה אחד מאלף מילים >
בגילאים צעירים יותר נראה לי שזה היה לא לעניין.
כלומר, יכולתי לנסות להציע לו לחלוק בגילאי 3 או 4 אבל השתדלתי לא לצפות שיבין ולא להתאכזב אם לא יעתר.

כן, שכחתי לכתוב שהוא בן 3.
תודה לך סוף מעגל.

גם אני בד"כ לא מכריחה את ילדיי לחלוק. מצד שני, אם הם רוצים לאכול משהו בגן הציבורי, אני אומרת להם שהם יצטרכו לחלוק, או שנאכל במקום אחר וא"כ נלך לגן כדי לא לנקר עיניים. אם זה פירות וכד' שארזתי, אני בד"כ מגדירה את זה כ"אוכל של כולם" ואז כולם מתחלקים. לפעמים אני מוכנה לרכוש להם חטיף, ואז זה כבר שקית ביד ותחושת בעלות. לשמחתי זה קורה מעט מאוד (שקונים חטיף).

גם עלינו עוברים זמנים לא קלים. יש לי שני ילדים בני 2.4 ו-1 בחינוך ביתי. הבן הגדול לא מוכן להתחלק עם הקטן בכלוווווום! גם אם אני מביאה שני צעצועים, אחד לגדול ואחד לקטן אז הגדון חייב לקחת מהקטן. הרבה פעמים בכוח. אני מסבירה מה שייך למי, לוקחת את הדבר החטוף ומחזירה לקטן, הגדול נתקף בבכי ושוב מתנפל על הקטן. אותו דבר גם עם ילדים אחרים, ההבדל הוא שאת הילדים האחרים אנחינו רואים כמה שעות ביום-יומיים והאחים הם כל הזמן יחד.
השאלות שלי הן : איך אני יכולה לאפשר לקטן גם להנות מהמשחקים ? איך למנוע אלימות של הגדול כלפי הקטן?

הי אנה בי
כנסי ל מדור אתגרים בהורות
נראה לי שהפרק
שיש יותר מילד אחד יש דפים מעניינים וטובים.
אהבתי את יחסי אחים

אני רואה שרוב הריבים המצוינים פה הם של ילדים יחסית גדולים. מה עושים עם ילדים בני קצת יותר משנה?
למשל, השבוע הלכנו לחבר. יאיר בן שנה ו-4 חודשים והחבר קטן בחודשיים. יאיר התחיל לגעת בצעצוע מסוים, החבר ישר בא ורצה גם. יאיר התחיל לבכות ('אמא,אמא...') בתקווה שאני "אציל" אותו והוא יוכל לשחק לבד בשקט (בצעצוע של החבר).
אח"כ רציתי להקריא לשניהם יחד סיפור. בכל פעם שהחבר נגע בספר יאיר התחיל לבכות. בקיצור, היו שם מספר תקריות שבסופו של דבר יאיר בכה בכי נוראי כמה דקות טובות ולא הצלחתי אפילו לנחם אותו. כל מה שניסיתי, מלא להתערב ועד "זה המשחקים של החבר ואתם יכולים לשחק יחד/תשחק במשהו אחר (טוב, זה לא ממש חוכמה כי כל מה שהוא הלך לשחק בו החבר בא גם) לא צלחו.
אני לא זוכרת את כל המקרים, מה שאני זוכרת זה שיצאתי משם די אובדת עצות.
הגעתי לדף הזה וקראתי על כך שעדיף להיפגש בחוץ (לא הולך להיות פרקטי בגלל החורף, אבל נניח). ואז בחוץ בעצם העניינים לא שונים-
אם יש לילד קטן אחר צעצוע הוא ישר לוקח ואם מישהו נוגע (אפילו בעל הצעצוע)-מתעצבן ובוכה.
אם הוא למשל במגלשה ומישהו אחר נוגע בה- כנ"ל.
מה עושים?
אני כל כך לא אוהבת את הרכושנות הזו... ראיתי כבר רכושנות מוגזמת אצל ילדים יותר גדולים וזה החליא אותי. איך גורמים לו לתת ולהיות נדיב (אפילו אם זה לא עכשיו, אבל אני מאמינה שעכשיו בונים את ההתנהגות לטווח הארוך).

אני כל כך לא אוהבת את הרכושנות הזו... ראיתי כבר רכושנות מוגזמת אצל ילדים יותר גדולים וזה החליא אותי. איך גורמים לו לתת ולהיות נדיב
נראה לי שבתור התחלה את צריכה לאהוב, לקבל ולהכיל את האתגר שעומד מולך-התנהגות הבן שלך. יש לו קושי מסויים ואת, תפקידך כאמא הוא קודם כל לקבל אותו כמו שהוא על קשייו. עכשיו הוא מתקשה לחלוק וזה בסדר. זה עניין משותף להרבה ילדים בגיל הזה. כשאת נתקלת במצב שכזה חבקי אותו ותשקפי לו את התחושות שלו במילים, תני להן מקום. את יכולה להמשיך ולהגיד לו כמה דברים על "לשחק ביחד" ו"לשתף" ולהגיד לו שגם אם X משחק עכשיו במשחק שלו זה עדיין המשחק שלו ועוד מעט כשX ילך המשחק ישאר שלו. תרגיעי אותו. תחזרי על זה כל פעם שזה עולה. גם אם זה יקח עוד שנה ויותר, כל פעם תגידי את אותם הדברים. תני מקום לתסכול שלו ולקושי ועם זאת תסבירי שהכל בסדר, שלא לקחו לו שום דבר. כבדי את הקושי הזה שלו ואל תכפי עליו מצבים שאת יודעת שהם מאתגרים מדי בשבילו כרגע, לכי לאט לאט. להערכתי ילדים שמגיעים לגילאים בוגרים הרבה יותר ומתנהגים ב רכושנות מוגזמת הם בדיוק אותם ילדים שלא כיבדו את רגשותיהם והכילו אותם בגילאים הצעירים יותר אלא כפו עליהם מצבים שהם לא היו מוכנים אליהם (דוגמת גן בגיל צעיר-שם למשל חייבים לחלוק ואין מקום למשהו אחר ולמי בכלל יש זמן להשקיע בהקשבה והכלה?).
אם זה מרגיע אותך באיזו שהיא צורה אז גם אנחנו בדיוק באותה אפיזודה עם בת השנתיים וארבעה חודשים שלנו, היא גם רבה עם החתולים על ענייני רכוש. זה גיל כזה, ככה אומרות כל המטפלות והסבתות בגן השעשועים. בטוחה שיום אחד זה יעבור כמו שהגיע כמו כל משבר אחר. אין צורך להפוך את העניין לסופני ולקבוע קביעות לגבי העתיד.

אני כל כך לא אוהבת את הרכושנות הזו...
תתחילי מקריאת כל הדף. קראתי עכשיו את כולו, הוא לא כל כך ארוך, ויש תשובות שעונות לך כבר קודם (-:
ראשית: מצטרפת לילדת טבע. זו לא "רכושנות", באמת.
אלה פחדים של תינוק, וככה צריך להתייחס אליהם. באהבה ובהבנה.
זה הילד שלך, הוא תינוק קטן מאוד, ומשהו בסיטואציות שאת מתארת מפחיד אותו. זה הכל. לנחם, להרגיע, לאט לאט הוא ילמד שהמגלשה היא של כולם, וזה בסדר שמישהו נוגע בה כשהוא מתגלש בה (אולי צריך לשמור עליו? אולי יש לו פחד שהוא יתנגש בזמן ההתגלשות ותקרה לו תאונה? תבדקי מה באמת מפחיד אותו).

ראיתי כבר רכושנות מוגזמת אצל ילדים יותר גדולים וזה החליא אותי
עדיף בכלל לא להגיע לתגובות כאלה מוגזמות לגבי התנהגות של ילדים. "החליא אותי" זו תגובה מאוד קיצונית. אולי כדאי לך לבדוק בינך לבין עצמך, מה כל כך קשה לך בתחום הזה? אני למשל לא מרגישה שום תגובה רגשית מהתנהגות רכושנית של ילדים. אם היא חריגה או לא מנומסת מספיק לגיל הילד, אני יכולה לנסות להדריך את הילדים להתנהגות יותר חברותית, שוב - לפי הגיל - אבל העובדה היא שזה לא גורם לי התרגשות. סתם, לילדים יש רגישויות וזה לא דורך לי על שום יבלת. לכן, הייתי אומרת שלפי תגובתך, זה דורך לך על יבלת וכנראה שווה לך לבדוק מהי ולמה היא, במיוחד מפני שבא לך במיוחד ילד שדורך על היבלת הזאת. כשזה קורה לי, זה אומר לי שזה נושא שאני צריכה לעבוד עליו.

איך גורמים לו לתת ולהיות נדיב
בזה שלא מכריחים אותו "לתת" ו"להיות נדיב".
גם בזה שלא "לוקחים לו". אף פעם. כלום.
לא לוקחים לו מהיד דברים, מכבדים אותו, לא חוטפים ממנו, לא נותנים משהו שלו מאחורי הגב, לא נותנים משהו שהוא לא הסכים לו, לא משכנעים אותו, לא עובדים עליו, נשארים לגמרי לגמרי איתו.
גם בזה שנותנים לו. ומתנהגים בנדיבות כלפיו. ממבוגר לילד. חולקים איתו את האוכל שלכם מהצלחת, נותנים לו לשחק בצעצועים שלכם (סירים, כפיות, כלי פלסטיק (-: ), וכדומה.
ואפשר גם להפגיש אותו עם ילדים גדולים יותר, בגיל כזה שאוהבים לשחק עם קטנים ואוהבים לתת להם דברים מתוך כיף, וכך הוא ילמד מהדוגמא של ילד בן 8 שנותן לו דברים ונהנה איתו - שכיף לתת, וכיף לשחק עם ילדים אחרים.

בשמת א{{}}, כל מילה.

אני חושבת שכבר בגיל הזה ניתן להתחיל עם עיניין התורות.
הבן שלי בן שנתיים וכבר מבין טוב מאוד את עיניין התורות, ולא מהיום...
נכון, לפעמים הרצון חזק מההבנה, אבל בד"כ מסתדר עם ילדים אחרים.
והוא היה מאוד רכושני... למשל היה משתולל אם מישהו חוץ ממני סוחב אותו בעגלה, או אפילו רק נוגע בעגלה...
לי היה חשוב ללמד אותו על שיתוף כי יש לו אח קטן (כלומר כשגיליתי את ההריון השני זה הפך אפילו יותר חשוב).
בהריון של הגדול גם 2 אחיות שלי היו בהריון, אחת ילדה חודשיים לפני ואחת חודשיים אחרי. הילדים נפגשים פעם- פעמיים בחודש לשישבת. וכך לימדתי אותו על תורות. בהתחלה כמו שכתוב למעלה התורות היו ממש קצרצרים (5-10 שניות) ודרשו נוכחות צמודה (הסוד- לא לשקר ולקיים את התור כמו שצריך). היום הוא כבר מסתדר יפה עם האחיינים (עם ילדים זרים זה כבר סיפור אחר...).
בקיצור- צריך לתרגל. את יכולה גם לשחק איתו את- להראות לו את הקונספט לדוג' עכשיו אני מחזיקה בובה ועכשיו (אחרי 2 שניות) תורך...
לא אומרת שהוא יבין מחר, אבל ככל שתתרגלי איתו יותר כך הוא יפנים יותר.

אבל כ-מ-ו-ב-ן שלא חוטפים מהיד ולא מכריחים לשתף. הכל בצורת משחק, ואם לא הולך (נגיד הילד עייף, רעב, או השד יודע מה עובר עליו)- אני עושה "הפרד ומשול"...

אהה, ועוד דבר:
אצלנו יש חוק אחד: לא חוטפים! ז"א אם ילד חטף צעצוע לילד אחר (ואני כאן מדברת על הבן שלי ו-2 אחיינים שאני מתה עליהם ומשגיחה על כולם- לא על ילד זר)- אני אחזיר את הצעצוע למי שתפס ראשון ואחזור על המנטרה "לא חוטפים" (היום זה כבר ברור אצלנו). והם למדו- למשל הבן שלי יציע לילד צעצוע אחר כדי שיעזוב את הצעצוע שבידו ואז הוא "יגנוב"... וזה כשר

כל עוד לא חוטפים בכוח מהידיים. יש מצבים שהוא גם יעמוד ליד הילד שמחזיק צעצוע ויצביע ואולי אפילו יצעק ובשלב הזה אני מתערבת שלא להגיע למצב של "משיכות", ואז צריך להוציא מיד של ילד צעצוע (שנוא עלי ביותר...)- ובקיצור אני מציעה לילד: 1. לחכות שלילד השני יימאס והוא תיכף יעזוב את הצעצוע ואתה תיקח ("תורות"), 2. לנסות להציע לילד השני צעצוע אחר- ורק אם הוא מסכים מחליפים, 3. הסחת דעת עם צעצוע אהוב, 4. אם לא הולך כלום- אז "הפרדת כוחות" הולכים להרגע רחוק מ"זירת האירוע"...

וכמובן שיש יוצאי דופן- יש לבן שלי בובה מסויימת אהובה במיוחד. הוא ישן איתה, אוכל איתה, כל היום סוחב אותה. היום אחד האחיינים לקח לו אותה (לא מהיד, היא הייתה בעגלה)- והבן שלי בכה. אימא שלי ניסתה לשכנע את בני לוותר על הבובה (כמו שאני הייתי עושה- כי השני לקח קודם...)- אבל אז אמרתי לה- לא, הבובה הזו לא לשיתוף, זו הבובה האהובה עליו, לא צריך להגזים. לקחתי את הילד השני לחדר של בני והוא בחר לו בובה אחרת.
כשהאח הקטן שלו בוכה, דרך אגב, הוא ישר רץ להביא את הבובה @} ואפילו מוציא את המוצץ מהפה ונותן לו! ממש ממיס את הלב לאכול אותו!

אגב, גם משחקי כדור טובים ע"מ ללמד תורות- זכור לי שלב שלבן שלי היה קשה לשחק בכדור עם ילדים כי הוא פחד שלא יחזירו לו... הייתי משחקת איתו אני עם המון עידוד ואיך שקיבלתי את הכדור ישר מחזירה- ללמד אותו את הקונספט שמה שהלך יכול גם לחזור. אני חושבת שמבחינה התפתחותית זה כמו השלב הזה שבטוחים שכשאמא הולכת אז היא לא תחזור... זה גם פחות או יותר מאותה סיבה- אין לתינוק מושג של זמן. אנחנו צריכים ללמד אותו את זה (מהחיים כמובן...)

מסכימה עם כל מלה של אוד ליה.
במיוחד יפה:
ללמד אותו את הקונספט שמה שהלך יכול גם לחזור. אני חושבת שמבחינה התפתחותית זה כמו השלב הזה שבטוחים שכשאמא הולכת אז היא לא תחזור

הי בשמת, ראיתי באחד הדפים שהערת לגבי זה שאסור לחטוף לילד מהיד ורציתי להתייעץ איתך מעט בנושא (אם זה לא מתאים כאן אשמח להעביר לדף אחר)
אנחנו שתי אמהות בחינוך ביתי לבנות מתוקות בנות אותו הגיל בדיוק (שנה ושמונה) אנחנו גרות בקרבה ונפגשות על בסיס יומי לטיולים, ביקורים אחת אצל השנייה וכו'.

מזה זמן מה שאחת הבנות מרבה לחטוף מחברתה חפצים באופן די קבוע. כשזה רק התחיל נהגנו לתת להם להסתדר לבד ותוצאה הייתה תמיד שהנחטפת מוותרת והחוטפת זוכה בדבר.
אני אמא של הנחטפת ומאחר ובד"כ ויתרה בלי מחאות הרגשתי שאין לה צורך בהתערבותי. (בד"כ הייתה מוצאת לה ישר עניין אחר). אך מאחר וזוהי האינטרקציה החברתית עם ילדה בגילה ובנוסף החטיפות היוו חלק מרכזי באינטרקציה ביניהן, חשתי בשלב מסויים שאין זה נכון מצידנו לעמוד מהצד שהרי הנחטפת למדה מכך שהיא תמיד צריכה לוותר והחוטפת למדה שהיא יכולה לחטוף כרצונה מבלי שתהיה על כך תגובה מצידינו.

החלטנו בינינו (האמהות) שאנחנו לא מסכימות לחטיפות יותר וברגע שהיא חוטפת אחת משתינו ישר ניגשת אליה ומבקשת שתחזיר כי זה היה אצל השנייה והיא שיחקה בזה וכו'. כמובן שמאז שהתחלנו להתערב אז הנחטפת לומדת גם לעמוד על זכותה ותובעת בחזרה את מה שהיה אצלה... מאידך החוטפת מגיבה בד"כ בבכי וכעס רב ואינה מוכנה לוותר על החפץ על אף שאנו מציעות לה חלופות.
בסופו של דבר הסיטואציה לרב מסתיימת בכך שאנו צריכות לחטוף לחוטפת...
וזו הנקודה שרציתי את חוות דעתך עליה. כי יש לי הרגשה שאנחנו מעבירות מסר סמוי או גלוי שזה בסדר לחטוף..
אשמח מאוד לשמוע את דעתך בנושא
המון תודה מראש

פלונית, הנה כמה דברים שכתבתי בדיוק בנושא:
רכושנות ושיתוף (2003-12-26T13:57:00)
רכושנות ושיתוף (2004-08-25T19:33:53)
רכושנות ושיתוף (2007-11-17T18:56:08)

סיכום קצרצר:
והתוצאה הייתה תמיד שהנחטפת מוותרת והחוטפת זוכה בדבר
שימי לב: זה בכלל לא הפריע להן. במקרה כזה, לא חייבים להתערב. רק הפרשנות שלכן, של "חוטפת" ו"נחטפת", הולבשה עליהן.

ובנוסף החטיפות היוו חלק מרכזי באינטרקציה ביניהן
פה אפשר היה לחשוב על דרך למנוע חטיפות, במקום... לחטוף לילדה קטנה! איך תלמדי לא לחטוף אם את חוטפת... )-:
למנוע חטיפות:

לשחק במקום שאין בו צעצועים
לקחת את שתי הילדות לעשות עוגיות, כל אחת ליד אמא שלה לשה ועושה צורות, וכל הארבע ביחד עושות עוגיות

פותח לך את היצירתיות?

שאנו צריכות לחטוף לחוטפת
אתן אף פעם לא "צריכות" לחטוף. אף פעם. באמת. אף פעם לא "צריך" לעשות משהו אלים לילד קטן. את צודקת לגמרי: אתן מעבירות מסר הפוך לגמרי ממה שרציתן.
במקום שהילדות בכלל לא יתייחסו לזה כאל "משהו שלילי שקוראים לו חטיפה", וימשיכו לשחק באופן זורם ולא איכפתי, אתן התערבתן והפכתן את זה ל"אישו" P-:
לא נורא. אפשר לתקן!
אם יש משהו שלא כיסיתי, את מוזמנת לכתוב.

הי בשמת תודה על התשובה אני עוד מעבדת אותה..
אשמח לשמוע בקצרה מה המלצתך במקרה שהנחטפת מביעה מחאה (כמובן פונה אלי) כאשר ברור שהחפץ שייך לה למשל כוס המים שלה והחוטפת לא מוכנה להחזיר.
אגב כתבתי חוטפת ונחטפת רק לצורך הדיון אולי הייתי צריכה לכתוב שמות בדויים..
ושוב תודה על התשובה הזריזה.

עוד דבר.. שמתי לב שהתיאור שלי לא היה מדוייק, אכן בשלב ראשון הנחטפת המשיכה במשחק בלי התייחס ממש לחטיפה, השלב השני היה שהיא הייתה מוחה על החטיפה ואז אנחנו היינו מנסות להחזיר את החפץ בדיבורים וכשזה לא היה הולך היינו מציעות לנחטפת חלופות והיא בד"כ הסכימה בקלות זה נמשך ככה תקופה וזה בעצם היה הדבר שהפריע לי, הרגיש לי לא נוח שהיא תמיד מוותרת.(כמו שלפעמים קורה בין אח קטן לגדול) השלב הבא אכן היה שלקחנו מידי החוטפת את החפץ.
שוב תודה על התייחסותך

אגב כתבתי חוטפת ונחטפת רק לצורך הדיון אולי הייתי צריכה לכתוב שמות בדויים
לא, זה דווקא מאוד ברור ככה. זה אחלה שם בדוי (-:

שהנחטפת מביעה מחאה (כמובן פונה אלי) כאשר ברור שהחפץ שייך לה למשל כוס המים שלה והחוטפת לא מוכנה להחזיר
ממליצה בשלב הראשון למנוע מהן כל מצב שאפשר לחטוף משהו. למשל, לשחק בגן שעשועים שאליו לא מביאים שום חפץ מכל סוג שהוא.
לגבי כוס המים: כל עניין ה"שייכות" בעייתי ביותר. ניצן אמ פתחה על זה דף מרתק, שימוש מודע בשפה בהורות. ממליצה בחום!
אבל לעצם העניין: האם קראת מה שכתבתי על תורות בדף שהפניתי אליו? בחלק גדול מהחפצים אפשר לעשות תורות. אפילו עם כוס מים. לגבי כוס המים, לא לעשות עניין גדול מזה שזו הכוס "שלה". אפשר להסביר לחוטפת, שהנחטפת אוהבת את הכוס הזאת והיא הביאה אותה במיוחד, וחשוב לה לשתות במיוחד בה, ועצוב לה שהיא לא יכולה. לנחטפת אפשר להגיד במקביל, הכוס מצאה חן בעיני החברה, ועוד מעט היא תחזיר לך אותה, כשהיא תגמור להחזיק אותה, ואז תוכלי לשתות.
(שימי לב: להגיד "עוד מעט היא תחזיר לך" כשהחוטפת מקשיבה, ואת מדברת בבטחון. כמו כן להגיד "כשהיא תגמור", כך שיש לגיטימציה שהחוטפת תחליט מתי להחזיר. לרוב החוטפת תקשיב, וכעבור כמה שניות תחליט שהיא "גמרה" ואז אומרים "תודה חוטפת, נחטפת, עכשיו תורך להיות עם הכוס".
אם היא רוצה לשתות מים, תחשבי מה היית עושה עם מבוגר שלא מוצא את הכוס שלו - מייד תציעי כוס אחרת, נכון? "אין בעיה, כנראה לקחתי אותה לשטיפה, אז הנה כוס אחרת עם מים". כך אפשר בפשטות להציע גם לנחטפת: את רוצה לשתות? כרגע הכוס אצל החברה, אז הנה תשתי מהכוס הזאת. עוד מעט היא תחזיר לך.
ולא לעשות עניין.
להדגיש את עניין התורות:
"כרגע פלונית משחקת בזה. עוד מעט היא תגמור, ואז היא תחזיר לך".
"תודה פלונית, הנה פלונית גמרה לשחק בזה, ועכשיו תורך לשחק".
ולהמעיט בערך ה"שייכות" כשאפשר לסדר תחליפים.
בין לבין, לספר לילדות מה כל אחת מרגישה. למשל, החוטפת "סקרנית לגבי הצעצוע שלך". הנחטפת "מתגעגעת לבובה שלה ותשמח לשחק איתה שוב".
ושוב לסיום: כרגע, כדי להוציא אותן מההתקבעות על חטיפות, תעשו כל מאמץ לסדר מפגשים שאין שום דבר לחטוף בהם!
איך למשל הגיעה הכוס של הילדה שלך אל החברה? הרי אלה תינוקות. אתן האמהות לא לידן? לא כל אמא נותנת לילדה שלה לאכול ולשתות? לא כל אחת עוזרת לילדה שלה? במצב שאתן יודעות מראש שיש בעיית חטיפות, כדאי שכאשר אתן יושבות לאכול, תקפידו שהילדות לא יהיו קרובות בכלל זו לזו, אלא כל ילדה צמודה לאמא שלה, וכל ילדה מקבלת את הכוס שלה והאוכל שלה, במרחק כזה שאמא עוזרת לה מצד אחד, והדברים של הילדה השניה לא נגישים כלל מצד שני.
וכשאחת מסיימת לאכול, מסלקים את הכלים שלה והאוכל שלה, ואמא שלה שומרת שהיא לא תפריע לילדה השניה לגמור לאכול.

אם תתארי סיטואציה אולי יהיו לי רעיונות יותר קונקרטיים.

וואו את זריזה.. תודה!
קודם כל אנחנו אכן משתדלות שהזמן המשותף יוקדש בעיקר לטיולים רגליים בחוץ ואז באמת שאין כמעט עניין עם חטיפות, למרות שתמיד אפשר למצוא איזה אבן או מקל לצורך העניין (-:
לגבי עניין השייכות, כשאני פונה לחוטפת אני מאד משתדלת לא להכניס משפטים כמו "תחזירי לה כי זה שלה" אלא לומר משהו כמו: היא עכשיו משחקת בזה, היא מצאה את זה ומאד רוצה להחזיק את זה, הבובה מאוד אהובה עליה וכד'. אתאר את סיוטאציית כוס המים.. היינו בטיול (בד"כ שתינו מביאות בקבוק מים רגיל ואז אין הרבה עניין הם שותות חופשי מאיזה בקבוק שרוצות) במקרה הנ"ל בתי הביאה איתה לטיול כוס עם פיה שהיא מאוד אוהבת, גם לילדה השנייה הייתה כוס דומה. החוטפת (היא כזאת מתוקה הכינוי ממש לא הולם אותה...) לקחה מידיה של בתי את הכוס והפעם בתי מאוד רצתה את הכוס חזרה ואף אחת משתיהן לא הסכימה לקחת את הכוס השנייה.
עדיין לא כ"כ ברור לי מדברייך איך את מבהירה שזה לא בסדר לחטוף? (או שאולי זה בסדר..(-:) ושהיא יכולה לבקש את החפץ וכמעט תמיד גם לקבל כשהיא מבקשת..
סיטואציה של אוכל אין אצלנו והחטיפות הם בד"כ על משחקים כשאנחנו נפגשות בתוך הבית..
אתאר סיטואציה שעולה לי ואשמח להתייחסותך-
טיילנו לבקר ארנבת של שכנים וכל אחת מהבנות לקחה איתה גזר להביא לארנבת. כשהגענו החוטפת נתנה את שלה לארנבת ואז מייד חטפה את השני ורצתה לתת גם אותו. ביקשנו שתחזיר כי גם חברתה רוצה לתת והיה גזר אחד לה ואחד לשנייה. בתי מאוד רצתה לתת גם היא את הגזר ולא יכולתי לומר היא תחזיר לך כי היא התכוונה לזרוק אותו לארנבת.. בסוף אמה של החוטפת לקחה את הגזר מידה.
שוב המון תודה על ההתייחסות (-:

פלונית, רק שני רעיונות עולים לי:
אחד, הרי אתן יודעות מראש שהיא חוטפת כל הזמן - תשתדלו בתקופה הקרובה להיות צמודות לילדות כך שתימנע חטיפה. פשוט. כל אחת והגזר שלה ביד? אז כל אחת צמודה לאמא שלה, שהולכת איתה, ואין מצב ששתי הילדות קרובות ככה שאחת עלולה לחטוף לשניה גזר. פשוט תהיו בתשומת לב למנוע, על ידי יצירת מרחק, עד אחרי שהן נתנו את הגזר. וכך - בכל סיטואציה, לחשוב מראש. מראש. הילדה זריזה מכן, אז תמצאו דרך לשמור מרחק בין הבנות כל זמן שיש להן משהו ביד.
כתבתי את זה קודם, אני מדגישה.

שתיים, אפשר להגיד בעדינות, שוב ושוב ושוב כמו מנטרה:
"את יכולה לבקש, אבל לא לקחת בלי לבקש".
זה מחייב שתפסיקו לחטוף לילדה מהידיים מייד כי אי אפשר ללמד דבר כזה במלים וללמד ההיפך במעשים (-:
ולהושיט לה את היד, ולבקש בסבלנות אך בתקיפות:
"עכשיו נחזיר את הגזר לחמודונת"
ללטף אותה, לכרוע מולה (לא להתכופף, שזה מבהיל, אלא לרדת לגובה העיניים שלה)(התכוונתי שכאשר מבוגר גבוה מתכופף מלמעלה אל ילד, זו לא הרגשה נעימה, אבל אם כורעים כמו בישיבה באוויר ויורדים לגובה העיניים של הילד, זה נעים), ולהושיט את היד עד שהיא שמה שם את החפץ.
בעצמה.
ונוגעים בה, לפעמים מחבקים או משהו כזה - באופן עדין אך ברור לגמרי, עם המסר "אף אחד לא זז לשום מקום עד שאנחנו לא מתקנים את המצב".
לא כל מצב צריך לתקן.

וחוזרת לאחד: למנוע. את הגזר אפשר היה למנוע. את הכוס אפשר היה למנוע. הכל בחשיבה מראש. לפני שאתן נותנות להן אובייקט כלשהו ביד, תעשו מראש הפרדת כוחות, כל אמא דבוקה לילדה שלה לאורך כל השימוש באובייקט (עד שהיא נותנת את הגזר לארנבת, עד שהיא שותה מהכוס).
אה, וגזר לארנבת?
עוד רעיונות: במצבים כאלה אפשר לעשות הכנה מראש ככה:
(יואו כמה דברים אני עושה אינסטינקטיבית)

אחת האמהות אומרת "ועכשיו כל אחת תתן גזר לארנבת. חמודונת תתן את הגזר שלה לארנבת, ומתוקונת תתן את הגזר שלה לארנבת"

את שמה לב שיצרתן סיפור סימטרי שכבר מלמד את הילדות מראש מה עומד לקרות ואיך זה יהיה ומה נכון וראוי והוגן?

ואז כל אמא שולפת גזר ונצמדת לילדה שלה כך שאין מגע בין הילדות.

במצבים מסוימים אפשר ביחד (אם זורקים פירורים לברווזים באגם) ובאחרים צריך לפי התור (אחת אחרי השניה). כשאפשר ביחד אז אומרים:

ועכשיו נגיד "שלוש ארבע ו" ושתיכן תזרקו את הפירורים! ביחד! שלוש ארבע ו...!"

וכשלחוד אומרים:

"עכשיו תור חמודונת לתת גזר לארנבת, ואחרי יהיה תור מתוקונת לתת גזר לארנבת"

שוב - הכרזה מוצהרת על סדר העניינים הנכון, שמלמדת אותן איך עושים את הדברים.
מציעה שבעתיד הקרוב, תמיד הנחטפת תהיה ראשונה. תסכימו על זה ביניכן, האמהות. ככה יהיה ברור, שלא יהיה מה לחטוף מהבת שלך... והיא עצמה לא תחטוף מהחברה. אז באמת התור יישמר, ולאט לאט יתקבע המנהג שאין חטיפות כי פשוט תמנעו מראש.
אחרי מצב שבו ננתן לחוטפת להיות שניה בתור, אפשר למצוא משחק מייד שבו היא תהיה ראשונה בתור למשהו אחר. נגיד, אני ממציאה משחק שקופצים קפיצה מעל אבן (הן עוד לא קופצות על רגל אחת, נכון?), ואומרים "עכשיו מתוקונת תקפוץ ראשונה כי זה תורה. קודם חמודונת נתנה ראשונה גזר לארנבת, ועכשיו מתוקונת תקפוץ ראשונה. שלוש ארבע ו..."
הבנת את הראש שלי?
ליצור איזון, ללמד "תורות", למנוע מצבים בעייתיים מראש, להצמד לילדות ברגעים "מסוכנים", וגם להגיד בקול רם, "אנחנו מבקשים, לא לוקחים". אפשר להדגים בין האמהות: "אני יכולה לקבל טישו?" "כן, בטח, בבקשה!"
בהצלחה!

המון תודה (-:

הבן שלי בן שנה ו7 חודשים, בשבוע האחרון הוא התחיל להיות רוכשני לרכוש שלו ושל אחרים, הוא רוצה את הכל לעצמו, לפני כן הוא היה נוהג לחלק לילדים אוכל ומשחקים, פתאום הוא נהיה רכושני, אני לא כ"כ יודעת איך להיתמודד עם הענין, שמדובר בדבר מה שלו אני מכבדת את זה ואם הוא לא מסכים אני לא אתן אבל מה עושים שהוא חוטף בלי הכרה מכל ילדי הגינה? ועדיין לא מסופק משום דבר "מוטיב הדשא של השכן....",

זה שלי אמא
אומר מתי בן השנתיים וארבע לכל ילד שמתקרב אלי בגן ומנסה לדבר איתי.
בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל עכשיו כשהתווסף לזה גם אגרוף או דחיפה התחלתי לדאוג.
וזה ילד שבוכה כשדוחפים אותו ומעולם לא החזיר.
הוא כאילו לוקח עלי אחריות. מגן עלי.
אין לו בעיה לחלוק צעצועים רק לחלוק אותי קשה לו.
מוכר לכם? אשמח לשמוע חוויות דומות ודרכי התמודדות

בתי בת השנה ועשרה חודשים (בת יחידה), מאוד רגישה וקשורה אליי.
לאחרונה התחלנו פעם בשבוע "גן עם מלווה". העיניין הוא שכאשר ילד/ה מנסה לשחק במשהו ששחקה לפני רגע ועזבה או אם זה משחק קוביות עם הרבה חלקים היא מיד מתחילה לבכות בהיסטריה.
כלומר היא מרגישה רכושנות עבור משחק שלא שייך לה בעצם ובגלל הבכי ההיסטרי הסיטואציה לא מאפשרת קרבה על מנת שתלמד ותתנסה...

יתכן שעמוס לה בגן החדש (כמות אנשים, רעש, חפצים חדשים) והמשחק ששיחקה בו הופך בעיניה למוכר ו׳שלה׳. מעין עוגן. יש אפשרות לדחות את הכניסה לגן או למצוא מסגרת מצומצמת עם מעט ילדים?

כלומר היא מרגישה רכושנות עבור משחק שלא שייך לה
מדובר בתינוקת קטנה מאוד (עוד לא בת שנתיים) שמבחינתה, נגעו לה ופלשו לה למשהו שהיה במרחב שלה ושהיה מבחינתה קשור אליה.
ואני מעלה את השאלות:
למה היא צריכה להיחשף לסיטואציה המלחיצה הזאת בעצם?
ולמה היא צריכה ללמוד ולהתנסות במשהו שהיא לא זקוקה לו ולא מחפשת אותו (היא לא מחפשת אינטראקציה עם הילד שמתקרב למשחק שהיא שיחקה בו, היא נבהלת ממנו ומזה שהוא או היא נוגעים בדברים שהיא נגעה בהם)?
אולי כל המקום הזה לא רלבנטי לה כרגע.

יולי קו, בשמת א - ראשית כל תודה על התגובות.
אני קוראת את הדברים שלכן ומרגישה מין בלבול שכזה ועם זאת צדק בדברים שהעלתן...
היא ילדה סופר רגישה, תמיד צמודה אליי וממש לא נפתחת בקלות (מדובר גם עם הסבתות).
האמנתי שלחשוף אותה לפעילות עם ילדים נוספים בליווי שלי יתן לה כלים להיות יותר משוחררת כי בעצם אין לנו חשיפה לילדים אחרים בכלל...
כרגע הפעילות היא פעם בשבוע ואחרי ספטמבר (בדיוק ימלאו לה שנתיים) לכאורה השתתפות של 3 פעמים בשבוע.

יתכן שמפגש עם ילד/ים קבוע/ים גדול/ים יותר (משפחה?שכנים? מפגש עם חברים וילדיהם?) מדי פעם או פעם בשבוע יותר יתאים מבחינת הרצון שלך והקצב שלה. תוך כמה חודשים היא תהיה במקום אחר.

חול לבן, הרבה פעוטות מאוד מתקשים להסתדר בחברת ילדים אחרים. אני אפילו לא מדברת על להסתדר עם ילדים אחרים, זה שני שלבים קדימה..

לפעוטות כאלה יותר קל עם ילדים מבוגרים יותר, או מבוגרים, ולפעמים עם תינוקות ממש קטנים.

את אומרת שגם עם מבוגרים קשה לה, אז קבוצה גדולה של ילדים ומבוגרים פשוט לא עונה על הצרכים שלה.

אני הייתי מתרכזת בלהיות בחברת אנשים אחרים במנות ממש קטנות, לפרקיי זמן קצרים (20 דקות זה לפעמים המון), אחד על אחד או מקסימום שני אנשים ביחד. וכאלה שמאוד מאפשרים למרחב אישי. לא תובעניים.

מה שאת מנסה עכשיו זה לנסות להקפיץ אותה חמישה או ששה צעדים קדימה בבת אחת. תתחילי איפה שהיא נמצאת, ואז אולי תזוזי צעד קטן קדימה. היא עדיין מאוד צעירה, אין לחץ, תני לה להבשיל בקצב שלה

מצטרפת למה שכתבו יולי קו ו-תמרוש רוש:
שהות קצרה בחברת ילדות או ילדים גדולים ממנה בכמה שנים, ורצוי כאלה שאת יודעת מראש שנהנים מילדים קטנים, יכולה להיות נחמדה לה. תבדקי. ילד גדול יותר יכול ליהנות לשחק איתה ולהתרכז בה, או שאתן תהיו לידו כשהוא עושה משהו של ילדים גדולים (נגיד, הוא משחק בלגו ובונה והיא לידו משחקת במשהו אחר).
כשהבת שלי היתה קטנה היא פחדה מתינוקות, אבל כשהבן שלי היה קטן, לדעתי כבר מגיל שנה הוא אהב תינוקות, רצה להחזיק אותם, לשחק איתם, לטפל בהם, ועד היום (כמעט 16) הוא פשוט נפלא עם תינוקות וילדים קטנים והם אוהבים אותו. כך שזה מאוד עניין של אישיות.

עוד דבר:
זה ממש טוב שהיא לא נפתחת בקלות.
זו ברירת המחדל הביולוגית, זו זהירות הישרדותית כלפי "זרים" וזה בריא מאוד.
קודם כל, בגיל הזה, מי שלא פוגשים באופן ממש תדיר (כל יום) לא נחשב "מספיק קרוב". כמו כן, מי שהיחס שלו לא מספיק מכבד, גורם גם הוא לחשדנות, ובוודאי לתינוקת רגישה. "לא מספיק מכבד": מצפה ממנה "להיפתח אליו" (עצם המושג כבר מחשיד שאת חוטפת ביקורת מהסבתות שמצפות שהיא תאפשר להן להתייחס אליה כמו לחפץ במקום לגלות כלפיה כבוד מוחלט כבן-אדם קטן שיש לו קצב משלו, זכות על גופו, וזכות להתקרב לזולת לפי רצונו).

עוד דבר שאת יכולה לעשות: להחזיק אותה עלייך (על הידיים או במנשא), כדי שתרגיש מאוד בטוחה ומוגנת - ולקיים בעצמך אינטראקציות עם אנשים. נגיד, לשוחח עם המוכר בחנות כשהיא עלייך, לדבר עם השומר שבודק לך את התיק, להגיד לו תודה, להסביר לה כשהיא עלייך מה הוא עושה (משהו כללי: הוא שומר על המקום הזה כדי שייכנסו רק אנשים נחמדים ולכולם יהיה נעים, סתם המצאתי, תמציאי מה שמתאים לך). ככה היא תצפה מהצד באינטראקציות חברתיות ותספוג: תודה, בבקשה, שלום, תודה רבה, ברוכה הבאה, סליחה, איפה התור ל... וכן הלאה.
זו חשיפה לחברתיות, בלי שהיא צריכה לעמוד בחזית. זו את שבחזית, והיא מחובקת ומוגנת. במצב כזה מתאפשר לה ללמוד מצפייה בך, להתרגל להתייחס לאנשים ולהתבונן בהם מגובה נוח ולא מהגובה שלה (על הרצפה כולם מתנשאים מעליה וזה מפחיד).

אני חושבת שכניסה לגן של ילדים מאוד צעירים או מאוד רגישים יכולה לקבע אותם בעמדה של חשש, ביישנות, פגיעות, שבהמשך עשויים ללבוש את הפן ההפוך של תוקפנות (בריחה, קפיאה, תקיפה).

אם זה כי אין ברירה (לרוב יש, לדעתי, אבל אנחנו לא רואים שיש ברירה, ולא מחפשים אפשרויות נוספות בגלל עיוורון תרבותי), אז עדיף לחפש ברירה ממזערת נזקים, ובעלת יתרונות לפי טבעה של בתך.

אם יש לך אפשרות עדיף לדעתי להפסיק ללכת לשם, לפחות לכמה חודשים. אולי תנסי שוב בשנה הבאה. אולי זה מספיק זמן בשביל שהצורך שלה יתפתח/ישתנה, הלחץ המפגש בשנה הזו יתעמעם, והיא תגיע בשלה יותר לעומס בגן.

חשוב לי לציין שאני חושבת שהדיון הזה לא בדיוק מתאים לדף (אם כי אין בעיה שישאר כאן), כי בתך לא מפגינה רכושנות, אלא פגיעות בגלל חוסר בשלות למצב.

אני מאוד מתחברת לעיצות של תמרוש רוש ו-בשמת א.

וחוץ מזה אני שולחת לך חיבוק ענק, כי ברור ממה ואיך שכתבת שאת מנסה ליצור עבורה סביבה תומכת, ובכלל שאת רוצה לעזור לה, לעשות לה טוב, רק שזה לא יוצא כמו שרצית.

יולי קו, תמרוש רוש, בשמת א, תודה רבה על ההבנה, התמיכה וההכוונה. לוקחת לתשומת ליבי כל מילה ומילה. ממש מודה לכן.

כי בעצם אין לנו חשיפה לילדים אחרים בכלל...
אני מרגישה שזה משפט מפתח.
אם עד עכשיו, כמעט שנתיים, לא היה לה בכלל חשיפה לילדים אז כנראה באמת שאפילו הגן בליווי איתך עמוס מידי.

אני מצטרפת לעצה של להתחיל לחשוף אותה לילד אחד/שתיים לזמן קצר ואז לזרום לפי רצונה,
אני מרגישה שבגיל הזה הם כבר יודעים ממש יפה להגיד מה הם רוצים.

שליחה על ידי דנה* » 02 יולי 2020, 11:14

אתן אף פעם לא "צריכות" לחטוף. אף פעם. באמת. אף פעם לא "צריך" לעשות משהו אלים לילד קטן.
הגעתי בעקבות ויכוח עם חברה (אני צדקתי!!), נשארתי וגיליתי אוצר שלם, כמות ענקית של הדרכה בנושא הורות וחינוך, איך לא שמעתי על זה קודם??
תודה לכל מי שרושמת ומשתפת.

ברוכה הבאה דנה, איזה כיף לך גם גילית את באופן וגם צדק בויכוח