~מדור הריון / מדור לידה/ מדור רצפת האגן

ראו גם
לחיצות בלידה, להמנע מקרעים בלידה
מה הלחץ מתוך באופן 55 , ודף הדיון שלו ללדת בלי ללחוץ~

שאלה טיפשית של מישהי שלא עברה ממש לידה:
מצד אחד, כולן אומרות, שבלידה מרגישים איך הגוף פועל בעצמו בעצמה - שרירים לא רצוניים שדוחפים את התינוק החוצה, בכלל בלי קשר לרצון של האם. מצד שני, כולם מדברים על הקשבה למיילדת שאומרת ללחוץ (וביצוע יעיל או לא יעיל של הפעולה).
לא מסתדר לי ביחד... צריכה תרגום....
אגב, הדבר שהכי מפריע לי בקיסרי (שיש לו גם הרבה חסרונות אחרים) הוא החוסר בחווית הלידה. הדף של מדור סיפורי לידה כמעט מכאיב (ויחד אם זאת - מרגש, מופלא, ונהניתי מאד לקרוא אותו).

אני שכבתי, מרגישה שמתעסקים אבל לא יותר מזה. אפילו קצת נרדמתי (שילוב של הרדמה ושכיבה בחוסר מעש ותנועה, כשאי אפשר לחשוב על שום דבר חוץ מהציפיה) - והוציאו אותם. כמו שתואר בדף אחר - הלידה הזו לא היתה שלי... עד הרגע האחרון קיויתי שהמצגים יסתדרו ואוכל לעבור לידה טבעית (רגילה היא בטח לא היתה).

כרמית: מנסיון ומקריאה, הכל נכון לשלב הצירים, וגם לשלב צירי הלחץ, ללחוץ יחד עם הצירים. אבל יש שלב שבו צריך להקשיב להנחיות המיילדת, לא ללחוץ בשלב מסויים של ההכתרה (הראש מכותר בנרתיק), זה גם השלב שהנשים מדווחות על "שריפה", מיילדת מיומנת משמנת, מעסה כדי לעבור את הרגע הזה ללא קרעים וחתכים. צריך קצת לנוח ואז שאר הראש מחליק החוצה.
אני יודעת (מנסיוני האישי) שהיה לי דחף ללחוץ בזמן הכריעה הצידה, כלומר להישען על רגל אחת יותר מעל השניה, דבר מאוד לא אפקטיבי, והייתי צריכה להישמע להוראות המיילדת, שעשתה עבודתה נאמנה ועזרה למור להחליק החוצה.

כרמית, אני יודעת שמיילדת שלי אמרה כל מיני דברים, אבל אין לי מושג מה הם היו. אפילו אם הייתי מסוגלת להקשיב, לא בטוח שהייתי מסוגלת לציית. מה שכן, אחרי שהראש יצא הלחיצה שלי נחלשה מעצמה (אולי בגלל ההלם מהתחושה).

בלידה הראשונה (עם אפידורל) כן הקשבתי למיילדת ועשיתי משהו דומה לפי ההוראות שלה. אבל בלידה השניה, כשהייתי ללא חומרים מעמעמי תחושה, הוראות חיצוניות היו לא רלוונטיות לי - ההוראות באו מבפנים, ובכלל לא הייתה אפשרות לא לציית להן.

בלידה הראשונה המילדת אמרה לי מתי ללחוץ ועל כל לחיצה קבלתי ציון, לחצתי שעתיים ואנה נולדה. בלידה השניה ילדתי בבית והמילדת הזהירה מראש שהיא לא אומרת מתי ללחוץ, כשהרגשתי שצריך לחצתי לחיצה ועוד אחת ובשלישית תמה נולדה.

כרמית,
בלידה שלי אני זוכרת שהמילדת אמרה לי ללחוץ וביקשתי שתפסיק. אמרתי לה שאני מרגישה לבד מתי ללחוץ. כל התערבות חיצונית רק הפריעה לי.
היתה לידה קסומה בהזדמנות עוד יסופר הסיפור המלא.

אני, באיזשהו שלב, ביקשתי שהמילדת תגיד לי מה לעשות. נבהלתי. עד אותו רגע לא רציתי שהיא תתקרב אלי. היא אמרה לי ללחוץ. אבל די מהר הרגשתי שהיו לי צירים (רגילים) וצירי לחץ בעירבוביה (אולי כי זה תאומים. למישהו יש מושג?), והפסקתי להקשיב לה. היא רצתה שאלחץ בכל הצירים, מתוך הנחה שכולם צירי לחץ, וזה לא היה כך.

לא יאמן. אני כותבת כאן, ונכנסת שוב למצב בו הייתי בכתיבת סיפור הלידה. אני מעתיקה אותו מיד למקום המתאים.

שוב, בלידה של מור, אף אחד לא התערב לי במתי ללחוץ. אבל באחד מצירי הלחץ הראשונים, לפני ההכתרה, בזמן הכריעה, נשענתי על רגל אחת, והשניה היתה בצורת פוינט באצבעות, ועליהן נשענתי איכשהו, מה שגרם ללחיצות להיות לכיוון צד האגן, ולא כלפי מטה. כנראה איזה סיבוב של הראש או משהו שגרם לי להרגיש ללחוץ ככה. זה אולי מה שאני רציתי לעשות, אבל זה כאב מאוד מאוד ולא היה בכלל אפקטיבי. הם פשוט כיוונו אותי. הם עשו עבודתם נאמנה.

תודה על התשובות - נהניתי לקרוא!

כתבתי את זה בדף נוסף, לא זוכרת איזה: איך ללחוץ? "כאן"www.leida.co.il יש יופי של הדרכה של רותי קרני הורוביץ - להוריד ולחלק לנשים לפני לידה.

ודרך אגב, זו לא שאלה טיפשית בכלל לדעתי. ראיתי כבר נשים כ"כ מבולבלות בלידה, צועקות "אני לא התאמנתי, שכחתי איך עושים את זה, תגידי לי מה לעשות" (בלידה שלישית).

אני לא מומחית, אבל עד כמה שידוע לי, הדעה המסורתית היא שאסור ללחוץ לפני שמגיעים לפתיחה מלאה (10 ס"מ).
מצד שני, יש דעה שצריך ללחוץ כשמרגישים לחץ. יש אמונה שלפיה כשנותנים לגוף לעבוד, התינוק ייצא, ולא צריך הכוונה ושילוט. יש לי ידידה שילדה בבית (בחו"ל) ושם המיילדת בכלל לא בדקה אותה בדיקה וגינלית אלא אמרה לה ללחוץ כשתרגיש את הצורך.

מהצד שלי, נראה לי שלי היה קשה אם הייתי צריכה להילחם בדחף ללחוץ, ולא זכור לי שהתבקשתי לא ללחוץ בלידות שלי, רק להפך.
מאחר שאנחנו יולדות פעמים ספורות בחיינו, ומיילדת רואה הרבה מאוד לידות, הרי שאם אני בוטחת במיילדת שלי, אני אנסה להקשיב לעצות שלה בשלב הלחיצות כדי להימנע מקרעים וחתכים. זה באופן תאורטי - בלידה של הקטנצ'יק מתתי מפחד ולקח לי הרבה זמן להיענות לבקשות של המיילדת... (בהזדמנות אחפש ואעתיק את סיפורי הלידה שלי).

זה על קצה המזלג. אם עוד לא המלצתי על הספר Birth as an American Rite of Passage אמליץ עליו עכשיו לכל מי שרוצה ללמוד על הלידה מזווית חברתית והיסטורית.

המאמר של רותי קרני הורוביץ הופיע ב-באופן טבעי, ועמד לנגד עיני לקראת הלידה ובמהלכה. מומלץ! (אני לא אשת מקצוע).

בלידה הראשונה שלי במשגב לדך, אמרו לי להתגבר על הדחף ללחוץ כי לא היתה פתיחה מלאה. זה היה הקטע הקשה לי ביותר בלידה, מה עוד שבדיוק באותו שלב חיברו אותי למוניטור, ולא יכולתי לזוז.

החשש המקובל הוא שלחיצה לפני הפתיחה המלאה תגרום לבצקת, ואני השתגעתי מהקטע הזה: איך יכול להיות שגופי אומר ללחוץ, אבל אני צריכה להתנגד לו? בבירורים לקראת הלידה השניה שמעתי משתי מיילדות שזה כבר די פאסה הגישה הזאת, וצריך כמובן ללכת עם הגוף.

בלידה השניה (בבית )הרגשתי דחף בפתיחה של 5! ואילנה דווקא כן אמרה לי "לנשום קצת, זה קצת מוקדם" אבל הדחף המשיך, ותוך דקות הפתיחה קפצה ל-8 ולאחר עוד 5 דקות ילדתי.
אז מי יודע, אולי הלחיצות מקדמות בכלל את הפתיחה? בכל מקרה, בפעםהבאה אני מתכוונת ממש ללכת על זה, ולא לדעת בכלל מה הפתיחה, אלא פשוט ללחוץ כשאני מרגישה צורך. זה מה שבעצם רציתי לעשות גם הפעם, אבל אילנה בכ"ז רצתה לבדוק פתיחה.

לידה קלה טבעית ומרוממת לכולכן...