שוקלת לכתוב פה את סיפור הלידה השניה שלי. צריך מצב רוח לזה

בינתיים אני רוצה לכתוב קצת על הפער גילאים, אולי ישמש מישהי שמתלבטת.
אני יודעת שבארץ הפערים בד"כ קטנים, 2-3 שנים נחשב אידיאלי כדי שהילדים ישחקו ביחד, יהיו חברים טובים. יש גם את הדעה שעדיף לסיים עם תקופת החיתולים/הנקות/שינה רעה בבת אחת.
אז אצלנו הפער הוא 6 שנים וזה מאד שונה.
עד גיל 3 של הגדול הייתי כמעט בטוחה שהוא יהיה ילד יחיד. היה לי כל כך קשה תקופת הינקות שלו, שהרגשתי שאין מצב שאני עושה את זה שוב. בעיקר עניין השינה הממש גרועה וגם בכלל ...
לקראת גיל 4 התחלתי לחשוב שאולי אולי זה אפשרי. וגם בן הזוג (שמלכתחילה היה יותר בכיוון של ילד שני ואמר לי לא לוותר על זה כל כך מהר, נחכה ונראה). אבל אז הייתה לנו תקופה משפחתית מאד מורכבת, היו לנו נסיעות שבועיות להורים כשחמי ז"ל היה מאד חולה ולא היה לנו פנאי ומצב רוח לזה בכלל. ואז התחילה הקורונה. דווקא קצת לפני הקורונה, כשהילדון התקרב לגיל 5, התחלתי להרגיש רצון מסוים לעוד ילד. ואפילו טיפה שחררתי את המניעה (הטבעית) ואמרתי מה שיהיה יהיה. אבל כשהתחילה הקורונה, נלחצתי, לא הבנתי מה זה, מה ההשפעות האפשריות של זה על הריון, ועצרתי את הכל. התמודדנו עם הסגר הראשון (בן הזוג עבד כרגיל ואני הייתי עם הילדון בבית)
ואז חמי נפטר. חודש אחר כך סבא שלי נפטר. ו-3 חודשים אחרי כל זה נכנסתי להריון.

מה שמעניין זה שהבן אף פעם לא אמר שהוא רוצה עוד אח/ות. אבל כשסיפרנו לו, בתחילת טרימסטר שני, הוא ממש ממש שמח (בהתחלה לא האמין! אמר איזה 10 פעמים "את צוחקת עליי! את צוחקת עליי". עד שהראיתי לו את הבטן שכבר הייתה די מורגשת, ואז הוא ראיתי שהוא באמת רואה שזה אמיתי ושנפל לו האסימון.
ואז הוא אמר לבטן "שלום, אני האח הגדול שלך!" זה היה ממש מתוק ומרגש.

כל ההריון הוא ממש ציפה לתינוקת, השתתף בהכנות של הבית, ליטף את הבטן ודיבר איתה הרבה, קרא לה "החמודה" והציע שמות (מאד מצחיקים, שמות של חברים מהגן בגרסת נקבה, למשל איתיה, מהשם איתי) .

כשהיא נולדה הוא התאהב בה ממש מהר, הוא עדיין אומר שהיום שהוא בא לפגוש אותה בבית חולים היה הכי כיף. משהו שעשיתי די מההתחלה זה לדבר איתו בשמה (עשיתי לה "קול" כזה דק קצת) והוא ממש ניהל איתה שיחות. זה מצחיק כי הוא ידע שאני עושה את זה מן הסתם אבל הוא ממש זרם עם זה, ואני חושבת שזה תרם לקשר בינהם.

מבחינת קנאה, בתקופה הראשונה לא הרגשנו קנאה, הוא התנהג די כרגיל (שזה אומר גם אתגרים והתנהגות לא תמיד קלה, אבל לא הרבה מעבר). הוא כן הביע לפעמים תסכול אבל תמיד כלפינו ולא כלפיה ישירות.

זה כן היה מאד נוח שהוא כבר גדול ויכול לעזור, כשהיא טיפה טיפה גדלה הוא כבר יכל להצחיק אותה, לרקוד ולעשות לה "הופעות", לספר לה דברים. הצרכים שלהם מההתחלה היו שונים מאד, אז פחות הייתה התנגשות, יכלתי להניק ולעזור לו בשיעורי בית (הוא בדיוק התחיל כיתה א), או לקחת אותה במנשא ולצאת איתו למכולת והוא אפילו יכל לעזור לי בדברים קטנים וכמובן שתמיד שיבחנו אותו והדגשנו כמה הוא אח גדול ועוזר.
הוא גם נהנה לשחק שהוא תינוק קטן ונתתי לו את זה כמה שיותר, לפעמים הלבשתי אותו והשתדלתי לתת לו כמה שיותר מגע ופינוק גם בדברים שהוא יכל לעשות בעצמו. כמובן שלא כל הזמן כי רב הזמן הייתי עסוקה ועם ידיים תפוסות, אבל כשהתאפשר שמתי על זה דגש ביני לבין עצמי.

טוב נראה לי מספיק להיום, אמשיך בהמשך לגבי איך זה עובד היום כשהיא כבר ילדה ולא תינוקת

 

היי מוריה, אני כמעט ולא פותחת יוטיוב מהנייד, בדקתי קצת באינטרנט וראיתי שאם תגלשי בפלאפון דרך דפדפן פיירפוקס, את יכולה להשתמש ב  unhook
לא ניסיתי בעצמי.
עוד אפליקציה שכתבו בתור אלטרנטיבה מומלצת ליוטיוב בנייד היא newpipe אבל לא מכירה אישית

תודה על ההמלצות, התוכנה הזו של הגבלת הצפייה היא למחשב.
את מכירה כזו לטלפון נייד, אם כן מאיפה אני מורידה את זה או מה לחפש ?

נראה לי שאמשיך בקו ההמלצות על כל מיני דברים נחמדים ברחבי האינטרנט... או בכלל.
האמת, זה משהו שאני טובה בו, למצוא כל מיני דברים ייחודיים ולא מוכרים ובא לי לשתף, אולי זה יעזור לאחרות/אחרים.

אז רוצה להמליץ על תוסף לדפדפן במחשב שנקרא unhook
https://unhook.app/
זה משהו שהופך את היוטיוב להרבה יותר פשוט ורגוע, יש שם מלא אופציות מה אפשר להוריד מהיוטיוב, אני מכבה את כל ההצעות של הסרטונים שיש בצד, את כל ההצעות לסרטונים נוספים שיש בסוף של כל וידאו, אפשר לכבות שורטס, תגובות, ועוד מלא דברים. ואפשר לכבות או להדליק את התוסף בקליק אחד . וגם לעשות שדף הבית של היוטיוב יהיה רק סרטונים חדשים של ערוצים שאני רשומה אליהם, ככה כשאני פותחת יוטיוב יש לי שם רק דברים בדוקים ומוכרים ולא הצעות רנדומליות הזויות...
סופר נוח וגורם לי קצת פחות לקפוץ מדבר לדבר ופחות עושה הרגשה של "יש כל כך הרבה סרטונים וכל כך מעט זמן"... כי זה באמת משהו שקשה לי . נגיד אני מתעניינת במינימליזם, פלייליידי וכו'. אז יש לי כמה ערוצים שאני מחבבת מאד, אבל אז אני רואה עוד הצעות דומות ואין לזה סוף...
אז ככה כשאני צופה בסרטון שבחרתי אני לא מקבלת שום הצעות נוספות. רק דרך שורת חיפוש או ערוצים שאני כבר גם ככה מכירה.
גם ממש טוב עם ילדים קטנים, כשמראים סרטון ביוטיוב וקובעים "רק הסרטון הזה", אז פשוט יש מסך שחור בסוף, במקום כל ההצעות המפתות שיוצרות וויכוחים ובקשות "וואי את זה את זה!!"

*אני לא אוהבת לצפות ביוטיוב בפלאפון אז לא בטוחה אם זה עובד בנייד.

חוזרת לנושא הפודקאסטים...
פודקאסט באנגלית שאני ממש אוהבת לאחרונה, נקרא Awesome Etiquette
 2 מנחים ממש נחמדים (בת דודה ובן דוד)
הם עונים על שאלות שקשורות לסיטואציות חברתיות, מנקודת מבט של נימוסים והליכות ומוסר, הם בעצם שניהם נינים של אמילי פוסט Emily Post שהיא סופרת שכתבה כמה ספרי הליכות ונימוסים לפני 100 שנה שהפכו ממש ל"תורה" של הנימוס בארה"ב .אז הבני דודים האלה ממשיכים את דרכה, הם שכתבו את הספר שלה כדי שיתאים לזמנים המודרניים, הם מעבירים סדנאות לבעלי עסקים וכו' ויש להם את הפודקאסט הזה.
התחושה היא wholesome ממש, משהו טוב ואיכותי ורגוע וחיובי.
מה שאני אוהבת זה באמת שהם סופר נחמדים ואדיבים כאלה (חשבתי שהם קנדיים בהתחלה...)
אבל גם מצחיקים וקלילים, והסיטואציות שהם מנתחים ונותנים עצות הן ממש מגוונות, תמיד יש משהו מעניין שאני יכולה ללמוד ממנו, גם אם לא הכל קשור לחיים שלי. אני מרגישה אפילו שקצת השתפרתי בהתנהלות החברתית שלי בזכות הפודקאסט. העצות שלהם ממש פרקטיות והם ממש נותנים משפטים קונקרטיים בתשובות שלהם, איך לנסח בדיוק את מה שרוצים להגיד בסיטואציות מורכבות ומביכות.
זה גם סתם מבדר ונחמד בקיצור ממליצה ממש לחובבי הז'אנר.

יום הזיכרון...
https://www.youtube.com/watch?v=Sf3MC2yFGUk
שיר עצוב ומרגש

טוב ממשיכה את נושא הפודקאסטים, הפעם באנגלית.
אז יש לי 2 מומלצים
אחד זה Happier with Gretchen Rubin
יש פה באתר אפילו דף שמוקדש לספר של גרטשן (הדף נקרא אני חושבת "להרגיש טוב לפי גרטשן")
אז הפודקאסט הוא 2 אחיות גרטשן ואליזבת, הן מדברות על כל מיני נושאים של איך למצוא יותר שמחה ביומיום, הנושאים שלהן ממש מגוונים ותמיד אפשר למצוא חיבור אליהם וגם המון עצות פרקטיות (כמו שאני אוהבת), הן מצד אחד דנות בדברים מאד עמוקים ומעניינים אבל עושות את זה בקלילות וללא חפירות. תמיד דוגמאות מעניינות ואמיתיות מחיי היום יום. מצד שני גם הרבה טיפים פשוטים לשיפור החיים גם בדברים של טכנולוגיה, בגדים, טיפים שקשורים לאוכל, נסיעות וכל דבר יומיומי. מצד שלישי הרבה דברים שקשורים ליחסים בין אנשים וגם תובנות מעניינות.
גרטשן ממש חוקרת את אופי האדם, יש לה כמה אבחנות סופר מעניינות על סוגים שונים של אופי, והיא גם מאד בעניין של הרגלים ואיך להתמיד בדברים, יש לה עצות מועילות ביותר לכל סוג של אופי -
היא כתבה ספר שנקרא the 4 tendencies קראתי אותו והוא ממש מעניין ומועיל.
(יש לה חלוקה ל4 סוגים לפי הדרך שבה אנשים מתמידים בהרגלים, יש לה שאלון חינמי לגלות את זה. אני חושבת שלמדתי ממנה המון ואני באמת עכשיו מבינה הרבה יותר את ההתנהגות של עצמי ושל אחרים לפי האבחנות שלה)

 

היי לי_לה ! ממש נחמד לי שכתבת לי, אני לא יודעת באמת מי נמצאת עדיין באתר, וכיף לי שהתגברת על חוסר הנוחות באתר (שגם אני מרגישה) והגעת לדף שלי. לא יודעת למה החלטתי לחזור לכתוב דווקא עכשיו, כי גם אני כמעט וויתרתי לגמרי על האתר כבר.

את ממש צודקת שאני מנסה להיות "בסדר" ולהיות מתאימה ומושלמת לכולם.
איזה יופי הסיפור עם המג'דרה
גם לי בישולים ממש לא באים בקלות, לפעמים ממש זורם וכיף ולפעמים יש חשק ופתאום מצב רוח לנסות איזה מתכון או להכין ארוחה עם איזה מרכיב כיפי שנותן לי השראה
אבל בד"כ אני מבשלת בחוסר חשק כי צריך ארוחת צהריים/ערב (הלוואי שהייתי מקבלת סיר טעים ממישהי

מבינה מה את אומרת לגבי אירוחים יחד עם אמא נוספת. יש לי את זה עם הקטנה שלי כרגע גם, ככה שאני מתמודדת עם זה במקביל.
זה בדיוק מה שאת אומרת,מורכבות מכל הכיוונים, אבל אם האמא בראש דומה לשלי אז זה עובד יחסית טוב.
 

היי ניחוח:)
פעם ראשונה שאני כותבת באתר החדש כשבכלל חשבתי לוותר על הנוכחות שלי כאן.
הפורמט החדש מעייף ולא התחברתי. אבל שמחתי לקרוא אותך.
עבורי זו קצת הצצה לעתיד- אני עוד בשלב של מפגשים/ביקורים יחד עם אמא נוספת. שתכלס- זה אתגר בפני עצמו. לפעמים אני מדמיינת שלהיות אחראית לבד על הסיטואציה יכול להיות יותר קל. כשיש עוד אמא יש בעצם עוד מערכת ערכים שונה ממני, ואת כל ענייני המותר-אסור/גבולות/דרכי פעולה צריך לנהל באיזו מורכבות כזו של החיכוך בין כל כך הרבה מערכות יחסים- בין כל אמא לילד שלה, בין הילדים, בין האימהות...
כשאני קוראת אותך, נדמה לי שאת רוצה להיות "בסדר" בעיני הרבה אנשים באירוחים האלה- בעיני הילד שלך, הילדים האורחים, ההורים שלהם... נשמע מאוד מעייף:)
זה לא קל להיות פחות "בסדר" ויותר -מה שנוח ומתאים לך, אני יודעת. אבל נשמע לי שזה כיוון שיכול בטווח הרחוק לעשות יותר נעים לך ולכולם.
בכלל נראה לי שמה שעושים מהלב ובכיף בסוף יוצא טוב, ומה שעושים בחצי רצון בסוף מסתבך.
היום בישלתי "בכוח" ושלוש פעמים במהלך הבישול משהו התקלקל והייתי צריכה לשנות או להתחיל מחדש. בסוף יצא לא משהו בכלל וגם קיבלנו מדודה-שכנה סיר מג'דרה מעולה.
תזכורת בשבילי להיות כמה שיותר רפויה ולזרום עם מה שמתאים מתוך אמונה שיהיה טוב.

קודם כל אספר שבכלל כל תחום הפודקאסטים ממש נחמד לי בשנים האחרונות, התחלתי איתם לפני שזה היה פופולרי בטירוף, ועכשיו המבחר כבר ממש מטורף, אין לי זמן לשמוע הכל ויש דברים כאלה מעניינים ושווים...
דבר שני, לא מאזינה להם בפלאפון, כי הרבה פעמים אני מאזינה לפני השינה, או אפילו באמצע הלילה אם אני לא מצליחה להירדם, ואני לא רוצה להיות עם הפלאפון במיטה כל הלילה. אז הפיתרון שלי הוא נגן MP3 ישן רגיל ואני מורידה את הפרקים למחשב ומעבירה אליו. הוא קטן ופשוט וזה ממש נחמד ונוח. עושה לי שקט (יחסי) להיות עם זה ולא עם הפלאפון (נכון שהרבה פעמים הפלאפון כן בסביבה או שאני משחקת באיזה משחק חשיבה פשוט כזה תוך כדי האזנה).

אז בעברית אני אוהבת את הפודקאסט על הארי פוטר של כאן - ההסכת שאין לומר את שמו. הם קוראים כל פעם כמה פרקים ואז מנתחים אותה בצורה סופר מעניינת. בתור חובבת מושבעת של סדרת הספרים ממש ממש ממש נהניתי וגיליתי את הספרים מחדש (לא שאי פעם זנחתי אותם, אני קוראת אותם שוב ושוב כל תקופה)
הפודקאסט כבר הסתיים, יש עונה אחת לכל ספר בסדרה.

לפני כמה זמן גיליתי פודקאסט בשם אמא אתיופית, של בחורה ממש ממש מעניינת, חכמה ועם חשיבה עמוקה שמספרת על התרבות האתיופית ומביאה את החכמה שלה לתוך חיי היום יום שלנו עכשיו. היא גם אמא בחינוך ביתי. מעט פרקים יחסית. לא בטוחה אם הוא מתחדש או לא.
אהבתי במיוחד את הפרק על שכנות ואת הפרק על הקשבה לגוף ומנוחה.

דווקא פודקאסטים על הורות הייתי מאזינה המון פעם ובתקופה האחרונה קצת מיציתי לשמוע וללמוד על זה, אני חיה את זה ולפעמים בא לי לחשוב על דברים אחרים.

פעם הבאה אכתוב על פודקאסטים באנגלית

 

טוב בא לי לכתוב קצת על נושאים אחרים, רציתי להמליץ על כמה פודקאסטים נחמדים
אולי מי שקורא/ת פה ומתחבר לראש שלי גם יתחבר לסגנון פודקאסטים

טוב מעדכנת שהאירוח היה לא פשוט ולא אהבתי את ההתנהלות של עצמי ...
בהתחלה היה נחמד והם שיחקו די בטוב ואפילו שיתפו קצת את הקטנה (עשו כאילו מסיבת ריקודים והזמינו אותה לחדר, היא כל כך שמחה והתלהבה שהם קראו לה!)
אבל בהמשך הם ביקשו לצאת לגינה, וכמו שכתבתי לא ששתי לעשות את זה, וגם לא קבעתי מראש עם ההורים שלהם שזה יהיה בגינה - לדעתי בבית ובגינה אלה דברים שונים, אפילו שהגינה הזו נמצאת 50 מטר מהבית. אז אמרתי שאני צריכה להכין ארוחת ערב ולא יכולה לצאת איתם. אבל הם התעקשו, והבעיה שבן הזוג אמר לי שהוא מוכן לצאת איתם, אני חשבתי שזה פחות מתאים ולא היה לי חשק להתחיל לדבר עם ההורים שלהם לבקש אישור. אולי פה הייתה הטעות שלי (טעות מספר אחת) - שהייתי צריכה לזרום עם זה שבן הזוג מוכן לצאת איתם ופשוט לתת.
ואז הילד שלי והחבר הבן התחילו לעשות משחק שהם עושים לנו הפגנה שהם רוצים לצאת. אוקיי זה היה משעשע וזרמנו, אמרנו להם שיכינו גם שלטים (בתקווה שזה יעסיק אותם) אז הם הכינו מלא שלטים (בינתיים הילדה שבאה שיחקה במשהו אחר...) ועדיין אמרנו להם שלא. אבל אני יודעת שהילד שלי כן הרגיש שיש ביני לבין אבא איזה אי הסכמה והוא שיחק על זה, ממש לחץ, ונהיה מצב שלמרות שכבר הצעתי להם הרבה משחקים אחרים, הם לא רצו כלום, והילד שלי ממש התנהג בצורה לא נעימה אלינו, ולא היה מוכן לנסות שום דבר אחר. הוא גם בא לחברים ואמר להם שהסכמנו שהם יצאו (לפעמים הוא עושה את זה, פשוט אומר משהו כאילו שהסכמנו)
בינתיים הילדה ביקשה שכבר היא רוצה ללכת הביתה וכתבתי לאמא שלה וחיכיתי שהיא תענה...
אח"כ הבנים עשו עוד קטע שהחבר אמר לו "בוא נעשה כאילו אנחנו יוצאים" והם הסתודדו כזה (כמובן ששמעתי הכל אבל הייתי עסוקה עם הקטנה) ואז שמעתי אותם פותחים את הדלת עם המפתח, לא נראה לי שהם התכוונו לצאת אבל זה גם היה ממש לא מתאים. ובדיוק בן זוגי תפס אותם ואמר להם להפסיק עם זה.
אז כבר בשלב הזה התחלתי להרגיש שזה ממש ממש עובר את הגבול והתחלתי להגיד שאולי כבר נסיים את המפגש אבל בן הזוג לקח אותי לצד ואמר לי שניה תירגעי את יותר מדי לחוצה (זה היה נכון... כאילו, זה לא היה בקטע רע ודיברנו מראש שהסיטואציות האלו קשות לי ככה שזה היה צפוי שהוא יבוא לתת לי פרופורציה בשלב מסוים)
בקיצור בסוף בסוף כבר כשהאמא של הילדה אמרה שהיא תכף באה אמרתי לבן זוג שבסדר שייצא איתם כבר
אבל הרגשתי לא בנוח עם זה בכלל, מכל הבחינות

יצאתי עצבנית בטירוף מהמפגש הזה וסחוטה.

הרגשתי שהילד שלי כועס עליי , שהוא נגרר אחרי החברים בצורה מוגזמת (כאילו הבנתי שהם ביקשו כמה וכמה פעמים, אין בעיה, אבל הוא נכנס כבר לפינה כזו שהוא ממש מתעקש ומתעלם לגמרי מזה שאנחנו לא מסכימים)
 

היי שלחתי תשובה במייל

היי, תודה, כתבתי מייל

היי ניחוח, את כותבת ממש יפה ומסקרן,
ואם תרשמי לאתר תוכלי לאחד את המשתמשים ובנוסף לערוך ולהעלות כאן תוכן מבלי להמתין לאישור, כרגע את שולחת לאישור במידה ותרשמי התוכן יעלה ישר לעמוד.
אם את צריכה עזרה או אם יש שאלות תשלחי מייל ל [email protected] או דרך כפתור יצירת קשר בתחתית העמוד.
בנוסף ברישום את תוכלי לקבל התראות שיש פעילות בדף בנוסף לעוד הרבה יתרונות שיש ברישום (את לא חייבת להרשם במייל האישי שלך או עם הפרטים האמיתיים, את רק צריכה לזכור את פרטי ההתחברות)

אני אמחק את ההודעה הזו מאוחר יותר.
#הודעהזמנית
 

תפילה, תודה שהצלחת למצוא אותי וכתבת לי וכיף שאת כאן ! אכן ממש מוזר ולא הכי נוח באתר המחודש אבל אני רואה שחלק מהקבועות עוד כאן וזה מעודד אותי לנסות לכתוב ולשמר את באופן.

אכתוב עכשיו קצת על מה שמעסיק אותי בדיוק היום, והסתכלתי וראיתי שכתבתי על אותו נושא ממש לפני שנה,
אירוח חברים של הילדים. (ארוך... מזהירה כבר)

היום צריכים לבוא אלינו 2 חברים, בן ובת, מהכיתה של הגדול. (כיתה ג').
שמתי לב שעדיין נושא האירוח מאד כבד לי, אני לא קלילה אפילו שממש הייתי רוצה להיות. מכירות את אלה שאומרות - הבית שלנו תמיד פתוח, כולם באים, הולכים, זה הכי כיף ככה, לא משעמם?
הייתי רוצה להיות ככה, לפחות קצת יותר, אבל אני לא. כן יש לי שיפור בקטע של להכין את הבית, בגלל שהוא מראש נעים ונקי יותר באופן כללי, אז אין לי המון הכנות ואני כבר לא עושה "מסדר" לפני חברים. עם האוכל טיפה יותר מאתגר אבל מרשה לעצמי להשתמש בדברים הכי הכי קלים אפילו שלא ממש בריאים - שניצל מוכן, נקניקיות, פסטה...

לפני כמה זמן ביום שישי, בא אליו חבר שגר ממש ממש קרוב ככה שהוא יכל לבוא לבד. אז מיד אחרי בית ספר הילד שלי חזר ואמר שהחבר הזה רוצה לבוא, כתבתי לאמא שלו והוא אכן הגיע, בערך ב12 בצהריים. הוא כבר היה אצלנו פעם או פעמיים לפני כן. אז אכלנו צהריים, הם שיחקו, ואז הייתי צריכה להשכיב את הקטנה לישון (ורציתי לישון גם). ובעצם לא קבעתי עם האמא שלו מתי הוא חוזר הביתה. בגלל שהוא חוזר לבד לא ידעתי אם פשוט לשלוח אותו, לכתוב לה מתי? ולא רציתי שיישמע כאילו נמאס לי מהאירוח... מזל שבעלי היה בבית אז חלק מהזמן באמת הלכתי עם הקטנה לנוח ובעלי היה בהשגחה קלה עליהם. וככה כל שעה שעוברת אני תוהה לעצמי מתי הגיוני לבקש ממנו ללכת הביתה? שאלתי אותו אם אמא אמרה לו מתי הוא צריך לחזור והוא אמר שלא... בסוף היה עד 17 בערב שאז היא כתבה לי שהוא צריך לחזור. הייתה להם נסיעה לארוחת שישי (וגם לנו, ותכננתי להשתמש בזה כמוצא אחרון ולכתוב לה שאנחנו עוד מעט נוסעים)

ממש נכנסתי לסיבוך עם זה וכבר הייתי עייפה מהאירוח הזה, למרות שסה"כ הם שיחקו יפה.
וזה מביא אותי להתלבטות מספר 2:
כשבאים חברים אליו, הם משחקים בהתחלה בחדר ילדים (משותף לקטנה ולגדול) אבל אז מתפרשים גם לסלון, נגיד עשו משחק כזה של מכשולים שהם צריכים לקפוץ מדבר לדבר ואז זה דורש כמובן הרבה מרחב. או החביאו אחד לשני כל מיני דברים ברחבי הבית. חדר השינה תמיד מחוץ לתחום, פה יש לי ממש גבול אדום (פעם עוד בגן חבר החליט להתכרבל בתוך המיטה שלנו (הזוגית) עם כל הבגדים מהגן, ברגע של חוסר תשומת לב שלי שהם רצו לחדר שינה, ביזמת אותו חבר. ואז האמא שלו שהייתה אצלנו, התמוגגה מזה, איזה חמוד אתה מתכרבל !!!! לי זה ממש עושה חלחלה כי מבחינתי המיטה הזוגית ובעבר המיטה שלי בחדר אצל ההורים היא מקום סופר אינטימי ופרטי, ואני ממש לא מוכנה שמישהו אפילו יישן בה, או יראה אותה ללא כיסוי מיטה. מרגישה שזה כמו חלק אישי שלי, כמו יומן... אולי אני טיפה קיצונית בזה. ) באותה פעם נשמתי עמוק ואחרי כמה שניות , כדי שזה לא יהיה כזה דחוף ומיידי, אמרתי להם - טוב בואו לשחק בסלון, אני מעדיפה שתהיו איתנו בסלון.

בכל מקרה חוץ מהגבול הברור הזה וכמובן שלא מרשה לעשות דברים מסוכנים או הורסים, אני לא יודעת איפה לשים את הגבול בדברים שקצת עושים לי אי נוחות, אבל אין בהם נזק או הפרעה של ממש.
האם זה מקובל שילדים משחקים ככה בכל הבית? אני זוכרת את עצמי ביסודי ושיחקנו בוודאות בחדר של החברה. אבל אולי בנות זה שונה? אני זוכרת חברה שאמא שלה הייתה ממש קשוחה וצעקנית... ואצלה באמת היינו רק בתוך החדר.
אצל חברות יותר קלילות שגם ההורים שלנו היו חברים, גם שיחקנו כמעט אך ורק בחדר או אכלנו במטבח, וכשהיינו טיפה יותר גדולות אז כשההורים לא היו בבית היינו גם בסלון ועשינו מלא רעש ושטויות, אבל כמובן שזה לא הפריע לאף אחד כי ההורים לא היו שם... יש את האנשים שאומרים שהם ממש מביאים כל פעם חברים כי אז הילד שלהם עסוק ואפשר להתעסק בעניינים שלנו, אבל לי זה לא מרגיש ככה, אני עמוסה וגם משגיחה בעין אחת ולפעמים צריכה להתערב קצת. מציעה נשנושים וארוחת ערב יותר ברורה ומסודרת, צריכה להעסיק את הקטנה שלא תפריע לגדולים.

אני ממש רגישה לרעש ומסתבר שגם לבלאגן שהם עושים... בפועל אחרי שהחבר הולך אין באמת הרבה בלאגן פיזי, זה 3 דקות סידור, זה לא באמת הבעיה, יותר התחושה של הבלאגן וההשתוללות.
מצד שני לסגור בנים גדולים ופעילים רק בחדר אחד אולי לא כזה כיף? אז כרגע אני מרשה בגבולות הסביר אבל ממש בהתלבטות על זה.כי לא נוח לי. מצד שני רוצה שיהיה להם כיף אצלנו. מצד שלישי, הם באמת לא עושים משהו בעייתי במיוחד, סתם לי אישית זה מעמיס על מערכת העצבים.
בקיצור כל אירוח כזה אני ממש באה אליו בחוסר חשק... לצערי. כי ממש משמח אותי שחברים רוצים לבוא אליו... אבל זה כבד לי, ואני לא מזמינה הרבה.

לצאת לגינה פחות רלוונטי, גם כי הם די גדולים והגינה בשעות האלה מלאה בהורים עם קטנטנים ובכלל מלאה, וגם כי לא אוהבת להיות אחראית בחוץ על ילדים לא שלי.



 

אויש, הפורמט החדש של האתר כל כך לא כיפי, אבל...
מעניין ונעים לקרוא אותך, ניחוח!
בחיים אנחנו מועדים תמיד ל-FOM, ואת מתארת יפה את ההתלבטויות, ולצד זה, את היתרונות המשמחים שאת כבר רואה וגם את התהליך ההתפתחותי של הקליטה שלכם בשכונה.
אני חושבת, שכשתקראי את הדברים בעוד כמה חודשים, ותוכלי להוסיף עליהם, כבר תרגישי יציבה יותר על הקרקע החדשה. 

אחרי כל ההתלבטויות בין השכונות השונות, ראינו כמה דירות, ובחרנו בסוף את הדירה והשכונה הנוכחית. היה לי מאד קשה לוותר על הדירות האחרות שראינו וגם על השכונות (יצא שראינו דירה אחת או מקסימום שתיים בכל שכונה אז בעצם ההחלטה הייתה על דירה+שכונה+בית ספר בו זמנית. וואו כמה שזה היה קשה לבחור...
וגם אחרי הבחירה, היו לי עוד במשך התקופה הראשונה מחשבות כאלה, כמו דלתות מסתובבות - ואם היינו בוחרים את הדירה והשכונה ההיא? מה היה קורה? איך היה לנו? וכו' וכו'. אני חושבת שעכשיו כבר הצלחתי יחסית להשתחרר מזה.

ואני גם רואה כל מיני דברים טובים ואנשים מיוחדים שהכרתי בשכונה הזו. קודם כל, יצא שיש לנו בשכונה קבוצה של אמהות ומטפלות שנפגשות כל יום בגינת משחקים ממש צמודה לבית. ומדובר בילדים בגיל של הקטנה שלי (כמעט 3) כלומר לא רק תינוקות ואמהות בחופשת לידה סטנדרטית. אז לאט לאט התחברתי לקבוצה הקטנה הזו וזה קצת כמו גן עם אמא, הנשים שם ממש נחמדות, יש לילדה ממש חברים, גם באו אלינו הביתה ואנחנו אליהם, זה מאד שונה מהחינוך ביתי שעשיתי עם הילדון הגדול שאז היו לי מפגשים עם אמהות וילדים אבל ממש בקטנה יחסית לעכשיו והוא לא יצר אז שום קשר משמעותי עם ילדים אחרים.

מבחינת חברות בשבילי, עוד אין לי פה, נגיד לא היה לי פה עוד משהו שיצאתי עם חברה לאנשהו.
אחת האמהות בקבוצת גינה שגם באים אלינו הביתה לפעמים, אני לא יכולה להגיד שהיא חברה, יותר כמו שותפה לplaydate . יש עוד אחת יותר חברותית ופתוחה ובראש שלי אבל לשתינו אין זמן באמת להיפגש, תמיד אנחנו מדברות כזה בין ההתעסקות עם הילדים והריצה אחריהם, אבל יש תחושה שאנחנו יכולות להתחבר...

אין לי גם ככה יותר מדי זמן, אבל הצעתי לה לצאת להליכה לפעמים, בינתיים עוד לא הצלחנו אבל אני גאה בעצמי שיזמתי להציע את זה.
החברות הרגילות והאמיתיות שלי גם ככה מפוזרות בכל הארץ ואפילו בחו"ל... ואני מבינה שחשוב לי כן לנסות לייצר לי פה קשרים. אבל מרגישה עדיין חדשה ואיכשהו קשה לי להגיד כבר שאני מכאן. כל הזמן כשאני מציגה את עצמי אני מספרת דבר ראשון שעברנו "לא מזמן". והאמת שבקרוב, זה כבר יהיה שנה...
מעניין למה זה ככה שחשוב לי להדגיש שאני מירושלים...
 

תודה, *שקטה*

טוב אז ממה להתחיל...
עברנו בסוף הקיץ ממש שבוע לפני תחילת שנת הלימודים והיינו עסוקים מאד עד אז בלבחור בית ספר לגדול, להירשם וכו', הייתי ממש בלחץ מהמעבר בית ספר שלו. כי הוא ילד ממש ממש רגיש ועדין ומבחינה חברתית הוא לא הכי זורם, היו לו כבר חברים טובים בבית ספר הקודם וממש נשבר לי הלב שהוא צריך לעזוב אותם. האמת שהוא דווקא התייחס לזה בצורה הרבה יותר קלילה. הוא מאד מאד מסור למשפחה וחברים אצלו בינתיים זה נחשב מעגל רחוק, הוא מחבב אותם והכל, אבל אין לו עדיין את החיבור העמוק הזה. אחד החברים שלו ששמע שהוא עוזב ממש בכה כל הערב
ובכל זאת הוא היה ממש חלק מחבורה שם, ומאד דאגתי איך יהיה לו להתחיל מאפס במקום חדש.
אז אחרי התלבטויות אינסופיות בין בתי ספר ושכונות, בחרנו את המקום הזה, שכונה קטנה ונוחה, הילד יכול ללכת ברגל 3 דקות בלי כביש לבית ספר, ושמענו עליו גם המלצות טובות. בית ספר רגיל, לא דמוקרטי/פתוח/אנתרופוסופי. ולא רשמנו לצהרון כי אני עדיין לא עובדת...
אז קיבלו אותנו יפה בבית ספר החדש, מישהי מוועד הכיתה יצרה איתנו קשר וארגנה כמה ימים לפני ה1 לספטמבר מפגש כיתתי בגינת משחקים, זה היה ממש יפה מצידם. המפגש היה לי מאתגר, התלבשתי הכי יפה וניסיתי להיות הכי חברותית שאפשר יחסית לעצמי הילדון היה די בהלם אבל לפחות ראה כמה פרצופים שאח"כ ראה בכיתה...
ועכשיו חצי שנה אחרי אפשר להגיד שהוא די השתלב, יש לו כמה חברים שגם כבר ביקרו אותנו והוא ביקר אצלם וסה"כ אני מרוצה. אבל עדיין צובט לי נורא הלב כשאני חושבת על הבית ספר הקודם והחברים הקודמים... אני עדיין בקבוצה הכיתתית הקודמת בוואצאפ ולפעמים שולחים שם תמונות, ואני בקושי מסוגלת להסתכל עליהן, אני רואה איך הילדים שם גדלו ויש לי איזה כאב כזה כשאני חושבת שחבל שהוא לא ממשיך איתם...
זה לאט לאט מתקהה אבל עדיין ...

טוב יצא לי כבר ארוך. אז רק אכתוב שכל הסאגה עם הבית ספר גרמה לי להרגיש שאני לא מסוגלת במקביל גם להתעסק עם בחירת גן לקטנה, אז חשבנו שנכניס אותה לגן אחרי שקצת נתאקלם, התחלתי טיפה לברר וחשבתי להתחיל ברצינות אחרי החגים, כלומר אחרי סוכות... ואז התחילה המלחמה, קפאתי לחלוטין, ואחרי כמה חודשים הבנתי שכבר לא יהיה טעם להכניס אותה לגן, אז בספטמבר כבר תתחיל גן עירייה.
אז זהו אני איתה בבית עד עכשיו

בטח שקוראת אותך, תמשיכי מקסימה|L|

וואו, אני ממש מופתעת שמישהו מתעניין עוד לקרוא וזה מאד משמח.
באמת חשבתי לחזור לכתוב יותר בפירוט אז עכשיו אתן מעודדות ומדברנות אותי לעשות זאת. האתר החדש מוזר וזה לא מרגיש אותו דבר בכלל אבל אני אנסה. אני מרגישה שאני צריכה את זה כדי לעשות לי קצת סדר וגם להבהיר לי את המחשבות...
לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.
אז אספר רק עדכון כללי כזה - אנחנו גרים עכשיו הרבה יותר קרוב להורים שלי ולאמא של בעלי. שזה נחמד לכל הצדדים. לא קרוב מדי... עדיין לא מרגישה שממש למדנו והתרגלנו שיש את האופציה. יצאנו פעם אחת בלבד לממש דייט זוגי כשההורים שלי לקחו את שני הילדים לבילוי בשבת בבוקר. זה היה גם נחמד וגם קצר וגם הרגשתי טיפה בלחץ כבר לחזור הביתה (להספיק לפני השנצ של הקטנה, וגם לא להכביד מדי על ההורים למרות שהם אמרו שהם ממש נהנים).

הרבה יותר כיף בדירה החדשה ונוח. סתם דברים קטנים כמו 2 שירותים ! ואחד מהם שירותי הורים (מעדיפה לקרוא להם השירותים הקטנים כי אחרת שירותי הורים מרגיש לי יותר מדי מבוגר כזה)
וזה ממש כיף לצאת מהמקלחת ישר לתוך החדר שינה המחומם בחורף (לעומת ירושלים שהיה ממש קפוא והתנור שם בקושי הצליח לחמם את האמבטיה עצמה, ואז לעבור דרך כל המסדרון הקר לחדר השינה...)
כיף שיש מדיח. וואו כמה חיכיתי כבר בכמה שנים האחרונות, הרגשתי שכל יום לפחות שעה מתבזבת על שטיפת הכלים.
וכל הבית הרבה יותר נקי כי יש יותר זמן לסדר ולנקות דברים שהם לא כלים. גם השירותים משופצים ונקיים אז כיף לשמור שם על הניקיון.

בינתיים לא ממש הצלחתי ליצור קשר עם השכנים בבניין מעבר לשלום-שלום... היו לי תכנונים, לבוא עם עוגיות, דברים כאלה, אבל זה מרגיש משונה ומאולץ, ובינתיים לא קרה...

(מאז המלחמה הולכת לישון נורא מאוחר... כי בשבועות הראשונים הייתי פשוט בחרדות וסטרס ומחשבות על ה... חייבת לשנות את זה ולסדר קצת את שעות השינה והקימה בבוקר)

אמשיך מחר אולי אם תמשיכו לכתוב לי פה תגובות שאדע שמישהי קוראת זה יהיה מאד נחמד לילה טוב!

 

שלום ניחוח אדמה, משמח שאת כאן
קצת קשה לתמרן כאן, אבל אני לא מתייאשת כי ממש כדאי ואני מחוייבת ומכורה, תמשיכי לכתוב את מקסימה

זה כי אני נהנית לקרוא אותך אז חיפשתי את הדף שלך באתר החדש

 וואו איזה הפתעה שעוד כותבים לי באתר החדש

איזה יופי, בהצלחה בסביבה החדשה!
 

יופי לכם!!!

מספרת פה שבקיץ האחרון עברנו סוף סוף דירה, הצלחנו להחליט, הצלחנו להיפרד מירושלים, והצלחנו לבחור לנו דירה חדשה וכיפית

תודה לאורה
מסכימה איתך שבסוף הביטחון הפנימי זה מה שחשוב. וגם לפעמים גם לגדול ולמצוא את האנשים שלך והכיוון שלך בחיים.
אני כל הזמן חולמת שאנחנו הולכים לראות דירה/עברנו/מדברים על זה בחלום... ולא מגיעה לשום דבר עדיין
הבן זוג כבר התייאש מלהחליט... אולי אנחנו חושבים יותר מדי

אוף, ילדים זה סיוט... גם לי יש טראומות מבי"ס ומגיל ההתבגרות. היו בריונים שהציקו לי והיו חברויות שהסתיימו במפתיע ועוד... אבל אני לא משליכה את זה על עצמי או על הכישורים שלי. אני חושבת שכל אחד מצטלק באופן כזה או אחר.
גם אני שונאת לעשות טלפונים לאנשים שאני לא מכירה
ממש עצוב לי שהחברה שלנו כ"כ ביקורתית כלפי אנשים רגישים ושהפנמנו את זה. אני חושבת שזה משהו במנטליות המערבית ובמיוחד הישראלית שהוא כ"כ קולני, מלא מרפקים ו"מגיע לי" שמתפרש כביטחון עצמי.
למשל ביפן ובסין, הילדים הכי מקובלים הם השקטים, המנומסים והרגישים
בכל אופן אני חושבת שאת ממש יכולה להפסיק לתייג את עצמך כגרועה חברתית! מכירה את המשפט "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה"? אז גם חברותיות היא עניין של גיאוגרפיה. כי לא משנה כמה מוזר אתה, כשתמצא את החברה הנכונה שאתה מתאים לתוכה, פתאום אתה נהיה הכי מגניב ומקובל. זה קורה לכל האנשים הרגישים: חנונים, אמנים, אנרכיסטים, היפים, ילדי טבע...
אם תסתכלי לאורך ההיסטוריה, המון אנשים שהשפיעו על החברה ושינו אותה היו חריגים ולא מקובלים בילדותם, עד שפגשו את החבר'ה הנכונים ונעשו המקובלים שכולם רוצים לחקות.
בכל אופן לי בילדותי היה חבר שנראה הכי חנון בעולם - נמוך וצנום, עם משקפיים, שיניים בולטות, תספורת פטרייה וגם היה "חרשן" וטוב בלימודים - בקיצור חומר אולטמטיבי לירידות והצקות. אבל מה? הוא היה מזל אריה עם ביטחון עצמי מדהים. ראו שהוא יודע מאיזה חומר הוא עשוי, שהוא גאה באינטילגנציה שלו ושבאמת באמת לא מזיז לו מה כל מיני אפסים נחותים אומרים לו. ובאמת ההילה הזו הקרינה ונתנה לו המון כבוד, הוא היה מקובל מאד ואחרי שניסו וראו שזה לא מרגש אותו אף אחד לא נטפל אליו יותר.

לגבי איך מוצאים מחנכת - אין לי מושג איך עושים את זה טכנית... אני מניחה שאם הבי"ס עצמו טוב זה כבר אומר משהו טוב, ואז אולי לברר עם ההורים בכיתות על המחנכות ולבקש להשתבץ בכיתה הכי מתאימה?

מצד שני ביסודי היה לי קשה חברתית ואני חושבת שעדיין יש לי טראומה מסויימת מילדים ביסודי. ובני נוער.
ילדים בגיל הזה חוץ מהילד שלי קצת מפחידים אותי אני חושבת שלפעמים אני מרגישה עדיין כמו הילדה בכיתה ב' שהציק לה ילד דוחה ורשע מהכיתה
ביסודי היו לי כמה חברות אבל הייתי בשוליים של הכיתה (לא הפריע לי, שוב, כי כן היו לי חברות והיה לי סה"כ בסדר). בכיתה ז' וח' כבר מצאתי את החבורה של הבנות שלי ומשם כבר הכל הסתדר לי מהבחינה הזו. אנחנו עדיין בקשר, שלוש חברות טובות מאז.
אבל אני יודעת שיש לי רקע חברתי לא פשוט ולכן קשה לי לראות לפעמים מהצד את הילדון שלי שהוא גם טיפה awkward בהתנהלות שלו עם אנשים. יחד עם זאת יש לו חבורה של בנים עכשיו והם משחקים ביחד ואני רואה שילדים אוהבים אותו. לכן אני עוד יותר חוששת להוציא אותו משם

אתן ממש עוזרות לי לחשוב תודה!

יולי קו
אז חופשי חופשי להוריד את הרף. לרוב הילדים המתארחים בית מבולגן לא מפריע, ואם הם לא רגילים לבלגן - אז הם יתרגלו אחרי פעם אחת. סבר פנים יפות וארוחת 4 קלה
אני מסכימה איתך בעיקרון ואני מנסה להוריד אבל באמת שהבית על הפנים חלק גדול מהזמן (גם בשבילי זה לא נעים) ואין לי יותר מדי לאן להוריד...
אני חושבת שחלק מזה גם קשור לזה שאין לילדון חדר משלו ואנחנו לפני כל ביקור מארגנים את החדר הנוסף מחדש כדי שיהיה כמו חדר משחקים רגיל
ופעם אחת ילד אמר לו כזה "הבית שלכם מוזר" (ברור לי שזה ממש השתקפות של החששות שלי ולא התרגשתי מזה אבל בכל זאת)
אני חושבת שאולי עוד בעיה שיש לי עם האירוח זה שאני חוששת שהילד האחר יעשה מלא בלאגן/רעש ואני אצטרך להתמודד עם זה. למרות שעד כה היה בסדר

לאורה,
נשמע שאתם ממש נחנקים בבית הנוכחי ושהוא שואב אנרגיה. אני מאמינה שבבית שיהיה לכולכם יותר קל ונעים בתוכו, תוכלו לבלות בהתחלה בבית בשמחה כמשפחה, ובהמשך להתרחב כלפי חוץ, לארח ולהתארח.
זו ממש מחשבה טובה לי, תודה על זה!

ומבחינה טכנית, איך מבררים על מחנכת ? ואם יש לי שם של מחנכת טובה איך אני אוודא שהוא יכנס לכיתה שלה? בינתיים בן זוגי הצטרף לכמה קבוצות פייסבוק של שכונות בעיר שאנחנו חושבים עליה וחיפשתי שם דיונים על בתי ספר אז ראיתי כמה המלצות על הבית ספר עצמו

ובקשר לדיון החברתי, כשקראתי מה שכתבת ומה שיש בדף השני... וניסיתי לחשוב מה הבעיות החברתיות שלי, הבנתי פתאום משהו:
יש לי סיפור על עצמי שאני גרועה קצת בזה... שאני מוזרה ומגושמת חברתית.
אבל בעצם אני די טובה, כי באמת כשחשבתי בפועל במציאות מה קורה, אנ רואה שיש לי חברים טובים מכל מיני שלבים בחיים, יצרתי קשרים טובים בעבודות מגוונות שעבדתי בהן, אין לי בעיה לדבר עם אנשים חדשים. בד"כ אנשים מחבבים אותי
יש לי קשיים ספציפיים בכל מיני ניואנסים, למשל שיחות טלפון לאנשים שאני לא ממש מכירה (והם לא נציגי שירות שאז השיחה מובנית וברור למה אני מתקשרת ומה מצופה ממני/מהם) ואני לא טובה בלדבר כשיש שיחה בקבוצה גדולה. יצא לי ששאלו אותי אם אני יודעת עברית כי פשוט ישבתי בשקט
אבל חוץ מכמה כאלה אני ממש ממש בסדר. אני פשוט רגישה ממש ולפעמים מרב שאני רואה את כל הדקויות של הסיטואציה ומתלבטת איך ואם יהיה נכון להגיד משהו/לשאול אני פשוט מפספסת את ההזדמנות או את הרגע ולא אומרת כלום. ואני יודעת שבגלל זה אני אולי נתפסת מרוחקת / אדישה / קרה...
אולי אני יכולה כבר לסיים לתייג את עצמי כגרועה חברתית אני טובה מספיק.

אולי יהיה קושי בהסתגלות אבל נראה לי שככל שהוא צעיר יותר ככה עדיף, לא? ככל שמתבגרים נקשרים יותר לחברים ופחות להורים ויותר קשה לעבור.
נשמע שאתם ממש נחנקים בבית הנוכחי ושהוא שואב אנרגיה. אני מאמינה שבבית שיהיה לכולכם יותר קל ונעים בתוכו, תוכלו לבלות בהתחלה בבית בשמחה כמשפחה, ובהמשך להתרחב כלפי חוץ, לארח ולהתארח.
הבנתי שעוד אין לכם יעד מוגדר לאן עוברים, אז בין היתר אפשר לברר לפי בית ספר שנראה מתאים לילד.
מניסיון שלי, מה שעושה את ההבדל הוא המחנכת. כשיש מחנכת שאכפת לה מהכיתה ומהמצב החברתי בה זה הופך את הכיתה למקום חברותי ונעים.
אנחנו הפכנו מכיתה של מופרעים שכולם פחדו ללמד לכיתה הרבה יותר נעימה וחברתית כשהתחלפה מחנכת.

בקשר לדיונים החברתיים, גם אני רגישה מאד וצריכה המון זמן לבד לעכל דברים, יחד עם זאת, תמיד היו לי חברים, גם בתור חלק מ'חבורה' גדולה וגם חברויות עמוקות אחד על אחד.
אני לא מרגישה שהמצב שלי מקשה עלי להתחבר, אני שלמה עם עצמי ועם הייחוד שלי ותמיד מחפשת את האנשים המתאימים להתחבר איתם שיבינו אותי ויהיה לי נעים בחברתם. לי לא נעים עם אנשים חברותיים בהגזמה, שמדברים הרבה ורוצים להיות מוקפים בחברה תמיד, אז אני לא מתחברת איתם.

לדעתי יש לנו דימוי לא נכון על החברה ועל היכולת להתחבר וליצור קשרים בתוכה. יש כל כך הרבה סוגי אנשים וכל אחד הוא שונה ורוצה דברים שונים, מסתדר עם אנשים אחרים. לדעתי ברגע שהופכים את השאלה "האם יקבלו אותי?" ל"עם מי אני רוצה להתחבר?" הכל נראה אחרת.

_אני ממש צריכה להתאמץ ולהכריח את עצמי להיענות לבקשות של ילדים לבוא אלינו
זה בד"כ גורם לי לנקות, לסדר מלא, לארגן אוכל_

זה באמת מעייף! ובאמת קשה לארח ככה בשוטף, אם מתכוננים למסדר המפקד. זה ילד שבא לשחק עם הילד שלך, ולא ביקורת הסדר והניקיון למסוגלות הורית. כמה שיותר קל בשבילך זה יותר הזדמנויות לילד שלך לשחק, כי לך יהיה יותר קל לאפשר את זה. אז חופשי חופשי להוריד את הרף. לרוב הילדים המתארחים בית מבולגן לא מפריע, ואם הם לא רגילים לבלגן - אז הם יתרגלו אחרי פעם אחת. סבר פנים יפות וארוחת 4 קלה, ונגמר הסיפור. ואת זה אני אומרת מיני סיום של מי שהיתה מסדרת טיפטופ, והיום לא אוספת את גלגולי השיער שמשירים החתולים לפני ביקור של חברי הילדים.

אני לא מזלזלת, ואם פיספסתי, אז את מוזמנת לדייק יותר, או להתעלם / למחוק מה שכתבתי.

הדף שיש עכשיו פה באתר על קשיים חברתיים של ההורים שמקשים גם על הילדים, מאד מדבר עליי. גם אני ביישנית ולא פשוט לי ליצור קשרים
ויש לי קושי חברתי מסויים, לא עד רמה של חרדה חברתית אבל אני ממש אינטרוברטית וחייבת המון זמן לבד...
ולא פשוט לי לקבוע עבורו מפגשים, לארח ילדים מהכיתה... גם כי הדירה שלנו לא הכי נוחה. אני ממש צריכה להתאמץ ולהכריח את עצמי להיענות לבקשות של ילדים לבוא אלינו
זה בד"כ גורם לי לנקות, לסדר מלא, לארגן אוכל (בעצם דברים טובים... ) אבל קצת בלחץ. ואז לאסוף מבית ספר את הילד הנוסף, זה גם טיפה מלחיץ אותי.
(זה במאמר מוסגר ולא קשור לנושא המעבר... אבל לא מרגישה מספיק בעייתית מבחינה חברתית כדי לכתוב בדף השני). הבעיה שלי פחות חברתית, יותר אנרגטית.
דווקא הצלחתי ליצור קשרים טובים עם אמהות אחרות במסגרות הקודמות, בגן, ואנחנו עדיין בקשר אפילו שהילדים פחות

כן ממש בא לנו לעבור אבל כאילו אין כיוון ברור וזו קפיצה למים לא ידועים.
למה שיהיה לו קשה? הוא ילד ממש רגיש וביישן, לא הכי חזק מבחינה חברתית ומסתגל ממש לאט לאנשים חדשים ולכל המסגרות עד כה לקח לו המון זמן ומשאבים רגשיים עד שהתרגל

נראה לי שבא לכם לעבור.
למה שיהיה לו קשה?

חוזרת קצת לעדכן. עדיין לא החלטנו לאן עוברים, כן החלטנו שעוברים...
ואנחנו חוששים להעביר את הגדול בית ספר. הוא בבית ספר רגיל ונחמד בשכונה והוא מסתדר שם טוב מאד ואני ממש בחששות להעביר אותו... כי אם יהיה לו קשה במקום החדש?
כמו שבן זוגי אמר, זה לא שעוברים לאנשהו מסיבה ממש טובה כמו עבודת החלומות לאחד מאיתנו או איזה משכורת גבוהה
כן יש דיבור לעבור קרוב יותר להורים אז זה יהיה היתרון הוודאי היחיד.
מצד שני, הדבר היחיד שכרגע מחזיק אותנו פה זה הבית ספר. הדירות יקרות ולא ממש איכותיות, גם אם נעבור בתוך השכונה לדירה טובה יותר זה לא יהיה שיפור כזה גדול.
כרגע כבר ממש בא לי לעבור, שיהיה מקום אחסון, שתהיה פינה מסודרת לגדול לציוד שלו ולמשחקים... שיהיה סלון קצת יותר מסודר בלי שכל הצעצועים מאוחסנים בו.
שנוכל לארגן לקטנה מיטה משלה, כרגע אנחנו 4 בחדר וממש צפוף.
וגם השינה של הקטנה מזעזעת. אני כבר אובדת עצות... אני חושבת שיש לה המון המון חלומות. לא בהכרח מפחידים, לפעמים היא מתעוררת ורוצה לשחק במה שהיא שיחקה בחלום, אז היא מתחילה לחפש את הבובה/בלון/עוגיה... ולפעמים כן מתעוררת בבהלה.
אני מנסה להפחית הנקות לילה. וגם הנקות יום...
רוצה למצוא אולי בייביסיטר כדי שהקטנה תתחיל להתרגל לעוד אנשים. כרגע היא מאד חברותית אבל גם נורא קשורה אליי, לפעמים נראה לי שיותר מדי... אפילו לפעמים לבן זוגי קשה להעסיק אותה בזמן שאני משלימה שעות שינה, היא כל הזמן רוצה "לפתוח את אמא" (לפתוח את הדלת של החדר...). לא רוצה להאשים את ההנקה כי אני מאד אוהבת להניק אבל זה נהיה יותר מדי ומרגיש לי לפעמים שהיא ממש מכורה

זה נהדר לאורה , תודה על הפירוט
אני אשב להכין את הרשימה

מציעה לך תרגיל אנרגטי.
לחשוב על כל הדברים שאת רוצה בבית החדש שלך. אפשר גם לעשות רשימה. את כותבת דברים פרקטיים, אבל גם את המהות שעומדת מאחוריהם.
למשל, אם הסיבה להיות במרכז היא כלכלית, את לא כותבת שהבית יהיה במרכז, אלא:

• מיקום שיאפשר לנו לפרוח כלכלית

מה הסיבה לגור ליד ההורים? כתבת בעיקר "כי לא רוצה X ולא רוצה Y" אז תתמקדי במה שכן, למשל:

• לחזק את הקשר של הנכדים עם ההורים
• עזרה זמינה (שוב, זה משאיר את זה פתוח, ולא חייב להיות דווקא שם. את כותבת את הכוונה ולא את הפתרון)

ואז הרשימה שלך יכולה להיראות כזו:

• בית מרווח (תחושת מרחב)
• קרוב לעבודה טובה, לגנים טובים (קלות, ביטחון)
• בשכונה עם הרבה חברה ועזרה (קרבה, תחושת ביחד, הקלה בעומס)
• בית שחם ונעים בו בחורף וקריר בקיץ (חמימות, ביתיות)
• עם גינה ואור ואוויר (תחושת טבע)

וכו' וכו'. כלומר כל דבר שאת רושמת תחשבי למה, מה זה גורם לך להרגיש.
את יכולה להכניס גם מרכיבים שהם רק המהות בלי איזשהי צורה חיצונית. "אני רוצה להרגיש שלווה, חמימות, ביתיות, ביטחון כלכלי, הקלה בעומס, קרבה לאנשים, קרבה לטבע"
עכשיו יש לך את הרשימה הזו, את יושבת בכל יום למדיטציה וממגנטת אותה בראש. תזמיני את העצמי הגבוה שלך ואת ההדרכה שלך. את מדמיינת את הבית הזה, את התחושות הטובות שהוא גורם לך להרגיש, או סמל שמסמל עבורך את הבית הזה, ומדמיינת שיש בתוכך מקור-כח שמחולל אנרגיה. את מדמיינת סליל שמסתובב דרך גופך ויוצא למעלה והחוצה ומזרימה אנרגיה מגנטית דרך הסליל הזה. את מדמיינת איך הדבר שאת רוצה מרגיש את התהודה המגנטית שעולה ממך ונמשך אלייך, עד שתרגישי "קליק" או עצירה. זה אומר שמספיק להיום.
את יכולה גם לשאול את ההדרכה אילו צעדים קטנים צריך לנקוט כדי שיעזרו להתקרב למה שרצית. תקשיבי ותחכי לתשובה, אל תשלפי אותה מהשכל. זה ירגיש כאילו פתאום צץ איזה רעיון שלא חשבת עליו קודם, או שאת רואה דברים שחשבת עליהם באור אחר. גם אם שום דבר לא עולה, אל תתרגשי מזה, פשוט תמשיכי למגנט מידי יום ודברים יתבהרו. בד"כ במשך היום, ולאו דווקא ישר אחרי ששואלים את השאלה, נתקלים בהזדמנויות חדשות ומפתיעות שנפתחות, דרך שיחות טלפון, מודעות, שיחות עם חברים, ספרים ועוד ועוד. את הופכת לערוץ פתוח שמשדר את הבקשה שלך...

המוח שלי מסננת אבל נזכרתי ששלחת לי תמונות פעם ויש לי את הטלפון שלך! שלחתי לך הודעה

לא מצליחים להתקדם... איפה לגור? זו שאלה ענקית שמרחפת מעלינו שוב ושוב ואנחנו תקועים במקום.
ליד ההורים = מתוך רגשות אשמה מסויימים, וגם רצון לפגוש אותם יותר ולעזור להם, לשמח אותם (במיוחד את חמותי שהיא אלמנה וחיה לבד)
וגם לי ממש ממש נמאס מהנסיעות עצמן, הארגון של התיקים, ההיסחבות, הארגון בחזרה, חוזרים מאוחר בערב עם ילדים ישנים/עייפים, אין סופשים נורמלים... כלומר יש אבל אז התחושה שלי היא רגשות אשמה שלא מבקרים מספיק.
כרגע עם פעוטה שישנה ממש גרוע בלילה, בן הזוג חוזר ב7 בערב... בצהריים גם לא תמיד מצליחה לישון איתה (אם היא ישנה יותר מ30 דקות..) ובלי שום עזרה...
לא יודעת איך לעשות את זה
מצד שני התפתחות קריירה לבן הזוג - הוא אומר שהכי טוב להיות במרכז, בתל אביב, שם יהיו לו הכי הרבה הזדמנויות. ושוב, זה יהיה יקר... ועדיין רחוק מההורים אז שוב בלי עזרה ועם נסיעות מתישות
ולי אין כרגע כיוון ברור לקריירה, הסתבכתי עם זה גם... לא ברור במה אני אעבוד כשאחזור לעבוד עוד שנה כשנשים את הקטנה בגן (וכבר אין על זה שאלה או מחשבה לחינוך ביתי כי אנחנו רוצים לחשוב על קניית דירה... מה שאומר שאני צריכה להכניס איזושהי פרנסה)
לטענתו אנחנו צריכים לחשוב על להתקדם בחיים ולא להתנהל מתוך רגשות אשמה מול ההורים. מה שנכון.. מצד שני.. לא יודעת. אני באמת רוצה לשמח אותם עם הנכדים. לתת גם להם נחת. להיעזר בהם קצת (לא הרבה מדי כי גם לקבל עזרה מהם זה לא תמיד קל), לעזור להם במה שצריך..
ואני לא יודעת איך נסתדר במרכז כשהכל יקר יותר.
וזה שחשבנו לעבור לפחות לשנת הלימודים הזו לדירה טובה יותר בתוך השכונה - נגנז... דווקא ראינו דירה חביבה ולא הרבה יותר יקרה משלנו ... ובן הזוג ברגע האחרון אמר שלא..
קיבל רגליים קרות ואמר שזה לא שווה את ההוצאות והמאמץ בשביל תקופה קצרה יחסית
וכמה שאני אוהבת את הבית הנוכחי שלנו כבר כל כך רציתי שינוי ונמאס לי מכמה בעיות שיש פה ופתאום לעבור פה עוד שנה... אני מקבלת ממש ייאוש ותסכול מלחשוב על עוד חורף כאן

קמתי עייפה כרגיל עם מיליון התעורריות ועם כאב ראש והכל נראה שחור משחור.. מקווה שישתפר במהלך היום.

אני כאן איזה יופי שכתבת לי, וכיף שעברתם לשכונה
אשמח לפגוש אותך שוב יש לך את המייל / מספר שלי? אני חושבת שאין לי את שלך
@}

הי ניחוח, חשבתי עליך ובאתי לכתוב לך כאן במחשבה שבטח לא תראי ואז ראיתי שעדכנת לא מזמן, איזה יופי. עברנו לאחרונה לשכונה שלכם (זו שגרתם בה כשנפגשנו לפני שש שנים) ותהיתי אם את עוד כאן (וממה שכתבת מבינה שכן).

במקביל חושבת למצוא מטפלת לכמה ימים לקטנטנה.. אולי ביחד עם עוד אמא שהכרתי מהגינה... אני נעה בין תחושה שזה יהיה טוב לשתינו ויהיה לי ממש טוב ומקרקע לחזור לעבודה
לבין דאגה ופספוס = מה אני לא אראה אותה כמה שעות ביום? איך??
מצד שלישי לפעמים אני כלכך חסרת סבלנות אליה אחרי לילה עם 10 התעוררויות... שאולי עדיף שאני אתרענן ואתאוורר קצת ואחזור אליה בגעגוע והתלהבות

עדיין מתלבטים אם שווה לעבור רק לשנה הקרובה... ממש מבאס לנו בדירה , כרגע אין מים חמים במטבח ובעלת הדירה מעכבת את התיקון ובא לנו פשוט לצאת מכאן ולהשאיר לה את כל הבלאגן הזה...
מצד שני אני מתה מפחד לעבור ועוד פעמיים ?
בינתיים מנסה לפנות חפצים מהבית... לפעמים מרגישה שאנחנו טובעים בחפצים, למרות שאנחנו באופן יחסי די רגועים מבחינת צעצועים וציוד לילדים ואנחנו לא אנשים שמאד חשובים להם בגדים וכו' אז אין לשנינו כמויות של בגדים (וגם לילדים) ובכל זאת, טובעים...

תודה לאורה ו יולי קו, זה נותן לי חומר למחשבה !
אני בהחלט עושה את המינימום ההכרחי בלבד אבל זה כבר תקופה כל כך ארוכה וזה לא כיף לחיות בבלאגן.
אני מתמידה בפליי ליידי וזה מאד עוזר (לפחות הדברים הבסיסיים)
אחשוב איך להיפגש יותר עם חברות... בבקרים רב החברות עובדות ובערב אני לא ממש יכולה לצאת ולהשאיר את התינוקת כי היא יונקת וקשה להרדים אותה בלעדיי
אני גם לא הכי טוב בלייצר חברויות מקומיות. למרות שכן יש לי הרבה מכרות בשכונה... נראה עכשיו כשהתחילו המסגרות אם אמצא בגינה אמהות שעדיין בבית. עם הילדון הייתה לי קבוצת וואצאפ שהצטרפתי אליה של אמהות כאלו בשכונה וזה היה מצוין
ואנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו, והיא נעימה ומתאימה לנו בהרבה בחינות, לא באמת רוצים לעזוב אבל יש פה רטיבות וחדר שאנחנו לא יכולים להשתמש בו (כך שכולנו באותו חדר). התרגלנו לזה אבל הילדון כבר גדל, צריך יותר מרחב לשחק ולארח חברים וסוף סוף גם אולי לנסות לישון לבד (אני לא אומרת שהוא צריך אבל לדעתי הוא כבר יכול, וצפוף לנו מאד בחדר שינה ארבעתנו)
וגם התחילו לנו חיכוכים עם בעלת הדירה שלא מטפלת בתיקונים ודי נמאס לנו, אז זה נותן לנו מוטיבציה כן לחפש משהו אחר, לשנה הזו.
בהמשך אנחנו חושבים לעבור לעיר זולה יותר ואולי להתקרב להורים... לפני שנה כמעט ועשינו את המעבר הזה, ועצרנו בשניה האחרונה... מה שיצר גם המון אכזבה מצד ההורים

לאורה,
אני מאוד מתחברת למה שכתבת.
ניחוח,
קבלי חיבוק גדול! אני מאוד מתחברת לתחושות שלך מכיוונים שונים.

ציינת שלושה דברים:
א. אכזבה מההספקים שלך ושלכם כזוג (בישולים, סדר בבית, כסף)
ב. מתגעגעת לעבודה
ג. בדידות (אין חברות והבנזוג חוזר מאוחר)

בעיני הבדידות היא הבעיה הכי חמורה וזו שגם קל יחסית לטפל בה. הייתי מניחה להספקים שלך בבית או ליכולת הכלכלית שלכם כרגע. גם לחזור לעבודה אני מניחה שלא בראש סדר העדיפויות. תניחי לזה... זה יגיע בבוא הזמן. יהיה לך יותר קל אם פשוט תניחי לזה לגמרי לגמרי. זה מה שיש. להפיק את המיטב ממה שיש. אם את יכולה להכין רק אוכל פשוט אז תעשי רק מתכונים פשוטים ומהירים. אם אין זמן לסדר תעשי את המינימום ההכרחי. אם זו הדירה שיש לכם אז תראו איך אפשר לשפר כמה שיותר את איך שהיא נראית ומרגישה לכם ולהרגיש בה בבית. אל תצפי מעצמך ליותר כרגע.

הייתי מתמקדת בחברה ואיך אפשר להיות יותר בחברה. לא לפנות זמן אלא להזמין את החברות להיות איתך יחד עם התינוקת. ולראות איך אפשר להכניס עוד מפגשים נעימים לחיים. כשבודדים הכל נראה נורא ואיום.

יא תפילה, כיף שאת כאן @} וכן מצחיק שהסיפורים שלי הם סיכום של כמה שנים ... גם אני לפעמים רואה מכרים רחוקים שפתאום יש להם עוד ילד/ים וזה נראה כזה טבעי ופשוט.
נחמד לי לכתוב כאן, בבאופן, כי אני מרגישה שאני צריכה קצת מבט באופני מהצד אולי...
אני מרגישה שאני כל הזמן בחיפוש של הדרך הנכונה לנו כמשפחה, שכרגע אנחנו חיים בצורה שלא נוחה ולא משמחת אותנו בסך הכל הכללי. בן הזוג החליף עבודה כחלק מהחיפוש הזה אבל באותו תחום, ועדיין התחושה שלו היא שזה לא הדבר הנכון לו. בינתיים הוא שם וחוזר בסביבות 19:00 וזה קשה ... כי הוא כזה אבא מדהים ומעורב והוא בקושי מספיק לעשות עם הילדים טיול בערב ומקלחת. אני יודעת שזה הסטנדרט אבל זה פשוט כזה לא נכון.
ואני כל היום לבד בבית עם התינוקת (בעצם, פעוטה!) מנסה טיפה לצאת לטייל אבל זה מרגיש כזה משעמם ... לפחות בשבילי.
לפעמים אני מרגישה שאני לא עושה טוב את העבודה שלי של להיות איתה בבית. גם הבית במצב על הפנים וממש קשה לי להספיק דברים איתה. וגם האוכל והבישולים לא בדיוק באיכות שהייתי רוצה...
לא פוגשת כמעט חברות... זה ממש קשה להכניס זמן לחברות בתוך סדר היום (כולל לאסוף את הילדון הגדול מבית הספר)
וגם מתגעגעת לעבודה שלי.
וגם אין מספיק כסף לדירה איכותית, לפחות לא בשכונה שלנו... ובן הזוג נושא לבד בכל עול הפרנסה וזה לא קל.
בקיצור אני מחפשת ומחפשת מוצא
כנראה אני לא לבד בחיפושים האלו ?

גם אני פה לפעמים. שמחתי לקרוא אותך.
איך בחיים האישיים אנחנו מתקדמים במאמאץ רגע אחר רגע, ואצל מישהו אחר יכולות לקפוץ כמה שנים בבת אחת.

תודה יולי קו ! כיף שיש פה עוד קוראות מפעם

אז אני כרגע בבית עם תינוקת מתוקה, בת שנה וקצת. עדיין לא מאמינה שהעזנו לקפוץ למים גם חוויה מתקנת ללידה הקודמת ולתקופה שאחריה וגם אתגרים אחרים.
הייתי בהריון בשיא הקורונה והיו הרבה חששות והתלבטויות אבל שמחה שזה כבר מאחוריי והיא כבר כאן איתנו.
הגדול כבר בבית ספר ... הייתה הסתגלות לא פשוטה בשבילו לבית הספר, אבל להיות אח גדול מסתבר ממש כיף לו. הוא ממש דואג לה ומחבק וזה הוציא ממנו רכות ועדינות מדהימים, וגם קצת יותר עצמאות וביטחון.
אני מתגעגעת לעבודה, בהתלבטויות תמידיות מה הערך שלי בבית (ולכן חוזרת לקרוא בבאופן). מצד אחד בא לי לעבוד, גם כי אני אוהבת מאד את העבודה וגם כדי להכניס כסף.
מצד שני העבודה שלי לא רווחית בעליל ולא תכסה אפילו עלות של מעון באיכות לא הכי גבוהה, שלא לדבר על מטפלת ומצד שלישי לא בא לי להכניס בגיל הזה למעון... הקטנה מאד קשורה אלי ויונקת. (וישנה נורא! נורא! אין לי מושג למה, עדיין לא פוענח מה מציק לה בלילה)
חושבים גם לעבור דירה ויש עם זה הרבה קשיים . כרגע הדירה שלנו לא מתאימה לנו מכמה בחינות, אבל גם טובה מעוד הרבה בחינות... אנחנו בלימבו כבר כמה שנים, לא יודעים מה יהיה הצעד הבא (שלי ושל הבנזוג). כרגע החלטנו להישאר בשכונה בגלל בית הספר של הילדון.

אני רואה שכתבתי פה הרבה על התקופה שאבא של בן זוגי היה חולה... אז אכתוב עדכון עצוב - הוא נפטר בסופו של דבר ביוני 2020, לאחר שנה וחודשיים בתרדמת.
טוב שביקרנו הרבה באותה תקופה, בסוף הקורונה הפסיקה את הביקורים כשאני כבר התחלתי להתעייף מאד והתחילו הרבה חיכוכים ומריבות.
הילדון עבר תקופה של פחדים קיצוניים באותו הזמן וזה גם חלף כמעט לחלוטין, הוא השתנה מאד והתבגר ועבר פאזה. מה שעזר היה הומאופתיה, הילינג, ותהליך מאד איטי של לחשוף אותו מחדש למקומות חדשים (או חדשים ישנים), סיפורים שסיפרתי לו על ילד שפחד ואיך הוא התגבר ועוד הרבה הרבה דברים קטנים שעשינו.
עכשיו הוא נהנה מאד ללכת לים, קניון, טיילת - משהו שהיה גורם לו להתקפות חרדה וצרחות לפני שנתיים...
אז אם במקרה מישהי קוראת פה ויש לה תקופה קשה עם הילד/ה - דברים עוברים, חולפים עם ההתבגרות. וכן טוב שטיפלנו גם.
מסיימת בקצרנות כי התינוקת כבר רוצה אותי.

קוראת ומתעניינת. אשמח לעדכונים. כל טוב!

חוזרת לפה אחרי הפסקה ורואה את ההתכתבויות האחרונות... המילים החכמות של בשמת ז"ל (לא מאמינה ...)
וכל מי שייעצה לי בתקופה שעברנו
תודה על זה ...
הרבה דברים השתנו מאז
אכתוב עדכון אולי בהמשך אם יש פה עוד מי שקוראת מהתקופה דאז @}

גשם, אני מבינה אותך, כלומר, אני מניחה שבגיל 13 הייתי כן שוקלת לקחת את הילד/ה לבקר אחרי ניתוח,
ובאמת אי אפשר לצפות מראש שתהיה תגובה קשה של הילד או מה יקרה בדיוק בזמן הביקור שאולי יהיה מבהיל או לא נעים...
@}

ניחוח, את צודקת. לקחתי את ביתי בת ה13 לראות את אימי אחרי ניתוח וזו הייתה טעות חמורה. את יותר חכמה ממני.

תפילה, חשבנו על זה, כמה פעמים... אבל הילד ממש פוחד מכל דבר רפואי ואני חושבת שיהיה לו גם מפחיד לראות את סבא ככה... כי הוא לא נראה כמו תמיד
וכל האנשים האחרים במוסד הזה גם לא קלים לתפיסה...
אני חוששת שזה יעשה יותר נזק... מצד שני אני גם לא יודעת מה הוא מדמיין לו אז אני גם בהתלבטות הזו.
אבל מהיכרותי איתו אני נוטה לחשוב שעדיף שלא יראה

תודה !

האם רלוונטי להציע לו לבקר את סבא? (כמובן להגיד שסבא חלש וצריך לנוח ושהוא יישן כשתבואו לבקר.)
נראה לי שהרבה פעמים ילדים מדמיינים לעצמם דברים מפחידים, כיוון שהם לא רואים את הדבר האמתי. ודווקא מה שיכול להיראות לכם כמבוגרים מפחיד מאוד - אדם שקוע בתרדמת - יכול להיתפס כמציאות פשוטה בעיני ילד.

הניקיון והסדר הוא בעיקר בגלל האמא של הילד... עדיין לא הגענו לשלב שמביאים ילד ומשאירים לשחק ...

אה! אם ככה מציעה להסתפק בלהתנצל על מצב הבית (-: באמת חבל על הכוחות שלך.

לגבי מה להגיד לילד, באמת לא יודעת. הייתי מסתפקת במה שאמרת. וכמובן הרבה חיבוקים והרגעה לגבי כל דבר אחר, ולאפשר לו לדבר על הסבא ועל מה שקרה (לדובב ולתמוך ברגשות שהוא מביע).

נפל לי האסימון לפני כמה ימים, שהפחדים הגדולים של הילדון לאחרונה כנראה קשורים למצב של סבא.
כמה שבועות אחרי שסבא נכנס לבית חולים,
הוא סירב להיות בבית של הסבים, ממש פחד להיות שם (וזה קרה ממש פתאום תוך כדי שהיינו שם בלי סבא, יכול להיות כשדיברנו על הבית חולים),
אז נתנו לו את הזמן שלו, לא ישנו שם במידת האפשר ונפגשנו עם חמותי בעיקר מחוץ לבית ואם באנו לשם אז הבטחנו לו שזה לזמן קצר (וקיימנו)
אח"כ זה עבר (אמא שלי עשתה לו הילינג) והוא אמר יום אחד - אני כבר לא מפחד להיות פה ובאמת הוא בכיף שם.
אבל לאחרונה הוא באמת מסרב ללכת לכל מקום כמעט , אלא אם כן, במילותיו שלו - אני רוצה ללכת למקומות שאני כבר מכיר.
כמה פעמים הוא ביקש ללכת הביתה ממקומות, וממש היה נראה שהוא פוחד, ואני חושבת שזה קשור לזה שהוא ראה מישהו נכה...
ואני חושבת שהוא מרגיש חוסר ביטחון בעולם, שמשהו לא ברור קרה לסבא והוא נעלם.
כמובן שהסברנו לו כשזה קרה שסבא נפל והוא בבית חולים, הוא צייר לו ציור והקליט לו הודעות בוואצאפ של החלמה מהירה...
ואח"כ אמרנו לו שהוא כבר עבר מהבית חולים לבית אבות, שהוא עדיין לא מרגיש כל כך טוב ומטפלים בו אבל לא אמרנו לו שהוא בתרדמת...
והוא גם לא ממש שואל. ולכן אני לא אומרת לו עוד דברים... אבל אני תוהה אולי כן לדבר מיזמתי ?

_התבלבלת.
בבאופן ממליצים על אי-התרכזות בילד... אם כבר._
כן, בשמת, לזה התכוונתי - מחשבות לא באופניות שאני צריכה איכשהו למצוא פעילויות "מעניינות" עבורו...

_לגבי מפגשים אחרי הצהריים: את צודקת שחייבים כיבוד כלשהו, אבל למה להשיג במיוחד? לחתוך עיגולים או פסים של מלפפון לא טוב? משהו אחר שיש בבית באופן קבוע?
לנקות ולסדר עבור ילד קטן שבא לשחק? לא חבל על הכוחות שלך? מי שם לב בכלל... הרי תצטרכי לסדר אחרי שיילך (ולפעמים גם לנקות)._
הניקיון והסדר הוא בעיקר בגלל האמא של הילד... עדיין לא הגענו לשלב שמביאים ילד ומשאירים לשחק ...
והכיבוד - בגלל הנסיעות אז לפעמים אנחנו נתקעים בלי פירות ודברים כאלו, כלומר משתדלים לסיים את רוב האוכל ביום חמישי, חוזרים במוצ"ש (בד"כ עם אוכל מבושל מההורים)
ואז ביום ראשון עושים סופר.

היום הוא היה איתי בעבודה והיה נחמד.
עכשיו הולכים לסדר את הבית ביחד. לפעמים כשהוא לא רוצה להשתתף הוא פשוט לידי ואני מספרת לו סיפורים, זה משהו ששנינו אוהבים

נורא לא באופנית, כי פתאום אני חושבת שאולי אני אמורה "להעסיק" את הילד יותר
התבלבלת.
בבאופן ממליצים על אי-התרכזות בילד... אם כבר.
באופן טבעי, בכלל לא נכון להעסיק את הילד, אלא להיות זמינה כשהוא זקוק לך. ונראה שזה מה שאת עושה.
עם זאת, אני ממליצה כן לשתף אותו בעבודות הבית, כי עכשיו הגיל להדריך אותו בעדינות להתלמד בהן. כמובן לא להוציא אותו ממשחק עצמי מעניין לצורך זה, אלא לשתף אותו כשאת מרגישה שהוא רוצה להיות איתך, ולשתף בצורה משחקית וקצרה.

לגבי מפגשים אחרי הצהריים: את צודקת שחייבים כיבוד כלשהו, אבל למה להשיג במיוחד? לחתוך עיגולים או פסים של מלפפון לא טוב? משהו אחר שיש בבית באופן קבוע?
לנקות ולסדר עבור ילד קטן שבא לשחק? לא חבל על הכוחות שלך? מי שם לב בכלל... הרי תצטרכי לסדר אחרי שיילך (ולפעמים גם לנקות).

יצאנו לחופש, ואני מרגישה קצת מוזר.
אני מרגישה נורא לא באופנית, כי פתאום אני חושבת שאולי אני אמורה "להעסיק" את הילד יותר.
למרות שאני גם מאד מאמינה בקצת שעמום בריא, שזה נפלא שהוא ממציא לעצמו משחקים והכל...
וכשהיינו ביחד בבית אז באמת לא הייתי מעסיקה ומפעילה אותו, כן מטיילים בגינה, קוראים ספר, מבשלים ביחד...
אבל מצד שני, הוא ילד יחיד, והוא כל הזמן מבקש שאני אשחק איתו, ואני נענית בחלק קטן מהזמן...
הוא כבר פחות מפעם מתלהב להשתתף איתי בעבודות הבית, אז לא יוצא שאני משתפת אותו הרבה.
אז עדיין אני מקריאה ספרים או שהוא מדפדף לבד, משחקת איתו במשחקי דמיון קצת, או בדומינו, קלפים וכו', והוא משחק לבד במכוניות ומשחקים שהוא ממציא.
וקצת מפגשים אחה"צ אבל כנראה לא מספיק.
מצד שני מאד קשה לי לארגן את המפגשים האלו, גם כנראה כי אני מתייחסת אליהם כפרוייקט יותר ממה שהם (אז אני דואגת שיהיה כיבוד, כלומר פירות בעיקר...ושיהיה מסודר ונקי
ואז זה כבר "תיק" אז אני ממש אוזרת כוחות כדי להזמין...
והאמת שזה רלוונטי לא רק בחופש הגדול, כי אני אוספת אותו בצהריים רוב השבוע ואז יש לנו הרבה שעות להעביר ביחד ואני מרגישה איכשהו שהן לא עוברות הכי מוצלח

אני קוראת בבאופן כבר שנים והרבה פעמים אמהות בחינוך ביתי (או לא) מספרות שהילדים מעסיקים את עצמם, אבל בד"כ מדובר על כמה ילדים...

ואז אני מרגישה שאולי אני לא בסדר שהוא ילד יחיד... ושבגלל שלא סיפקתי לו אחים אני אחראית לשחק איתו...
אבל יש לי תחושה שזה לא כיוון טוב.

אני מנסה לחשוב מה אני יכולה לעשות שישמח אותי ואז הוא אולי יצטרף ... נראה לי שזה הכיוון... אבל אני לא ממש מוצאת.
לפעמים רוקדים ביחד או עושים וריאציות של צ'י קונג או יוגה.

יקרה, שולחת לך על ההתמודדות הלא פשוטה.
זה פשוט קשה ולכן לא קל לך...
אני רוצה לחזק אותך שאת כרגע האדם המתאים במקום ובזמן המתאים @}

תודה על הרעיונות והחשיבה ביחד, מרינה ושקטה !

לגבי האריזות, באמת עשיתי כמה שינויים שעוזרים לי לפחות מבחינה טכנית להתמודד טוב יותר.

קודם כל החלטתי שבימי חמישי אני מקדישה רק שעה מקסימום לאריזות.
כי באמת אין הרבה מה להכין, אבל כשהיינו נוסעים לעיתים רחוקות, ההכנות והאריזות היו לוקחות לי חצי יום, סתם כי קצת מרחתי את זה.
ועכשיו בגלל שזה כל שבוע, החלטתי שאני לא רוצה לבזבז על זה כל כך הרבה זמן.
ובאמת אני מספיקה הכל בשעה.
דווקא החלק שלוקח יותר זמן הוא "לסגור" את הבית (לשטוף כלים, להשקות עציצים, לסגור חלונות וכו', תמיד ברגע האחרון יש עוד כמה משימות).
גם סוף סוף הבנתי שלמרות שהתיק גב היומיומי שלי הוא די גדול, הבגדים שלי לא נכנסים אליו בקלות, וזה ממש מעצבן לחפש דברים בתוך תיק מפוצץ ועמוס.
זה מצחיק כי תמיד בן זוגי אומר - למה להיסחב עם מלא שקיות, בשביל זה יש תיק, והוא תמיד דוחף / דוחס הכל לתיק שלו,
אבל לי זה לא עבד ולקח לי זמן להשתחרר מהקונספט הזה
ולהגיד שלי זה לא עובד. כי באמת התבאסתי להכין את התיק כל פעם מחדש, וגם התעצבנתי כל פעם שהייתי צריכה להוציא ממנו משהו.
אז עברתי להשתמש בשקית גדולה עם ידיות נוחות וזהו, הרבה יותר נוח. שינוי פשוט וקטן אבל עושה הבדל.
אני שומרת את השקית הזו בתוך התיק נסיעות הכללי, יחד עם התיק רחצה ועוד כמה שקיות קבועות לנעליים, לבגדים תחתונים ולכביסה.
במקום כל פעם באריזות לחפש שוב שקיות מתאימות, הגדרתי מה זה כל שקית והכל נשמר שם ביחד.
גם הכנתי ערכת תרופות/משחות/רסקיו וכו', כי בתדירות שאנחנו נוסעים אני רוצה שיהיה לי הכל איתנו
ואני שומרת את זה בשקית זיפלוק בארון התרופות,
ככה כשאני אורזת אני פשוט שולפת אותה משם ומכניסה לתיק הגדול.

אולי באמת שווה לי להשאיר שם פיג'מה קבועה , אנחנו פשוט ישנים פעם אצל ההורים שלי ופעם בבית ההורים של בעלי.
יש לי שם נעלי בית וכמה טרנינגים.


אה וממש עוזר להעביר את הנסיעות פודקאסטים שאנחנו שומעים בדרך.
לפחות לי זה עוזר יותר ממוזיקה, מה גם שהטעמים שלנו במוזיקה שונים וקשה לנו למצוא משהו ששנינו נהנה באותה מידה.

לפעמים ההתעסקות בצד הטכני הזה מרגיעה ונעימה. בכל מקרה אשמח לשמוע עוד רעיונות ייעול.

ושמחתי לקרוא שאת מוצאת את הרגעים הטובים. אני מאד מאמינה שאפשר ליצור כמעט בכל מקום את התנאים לרגיעה ושמחה וכיף. הייץי משאירה אצלה בבית דברים, כדי לא להיסחב כל פעם היא אריזות (מברשות שיניים, פיג'מות, מצעים), זה יותר גם הרגשה ביתית ושייכות.

רק אומרת שב"פולנית" לתת לילדים שבת חופשית זו סיבה אמיתית. ואם היא תרגיש שככה היא משחררת אתכם, וההורים שלך יזמינו באופן מסוים שיגרום לה (במנטליות שלה) להרגיש חשובה ונחוצה, אני מאמינה שהיא תשתף פעולה. וכמו כל שריר, גם שריר הקבלה שלה יתגמש ויתחזק, ויהיה יותר קל עם הזמן.

היי ניחוח, לא יכולה כרגע לקרוא אחורה ולבדוק אם מה שאני מציעה רלוונטי, אבל האם יש אפשרות שתגיעו כולכם פעם בשבועיים בערך ובשבועות האחרים רק בעלך ייסע ואת תארגני לך עזרה כלשהי עם הילד, בבית שלך או בבית אחר? למשל שההורים שלך/בני משפחה אחרים יבואו אלייך ותצאי לכמה שעות לבד, או תקחי אותו אליהם? אם באים אלייך את לא בהכרח חייבת להיות נוכחת כל הזמן אם אלו אנשים שמסוגלים קצת לטפל בילד שלך לזמן קצר, לפעמים אפילו שעה לבד יכולה ממש לתת תחושה טובה.

תודה לכן ! שמחה שסוף סוף סיפרתי את זה כאן כי זה באמת חלק ענקי ממה שקורה איתי...
דוכיפת, מצטערת לשמוע על אביך... חיבוק ! אני מבינה שאת באמת מבינה.
ותודה על העידוד !

אני ובן זוגי באמת בשיח על המצב, מה עושים וכו', בהתחלה כשהמצב היה לא ברור, טיפול נמרץ וכו' אז גם התגייסנו מעל ומעבר לכוחות (בעיקר בן זוגי ) וזה גם גרם לחיכוכים.
ועכשיו כשברור שזה הולך להיות ככה , אז דיברנו על זה שזה מרתון ולא ספרינט ושאנחנו צריכים למצוא את האיזון , למצוא איך לנוח ואיך להמשיך בחיים
תוך כדי תמיכה באמא שלו.

באמת בהתחלה כשזה קרה, התחלתי להרגיש שאני ממש מתחרפנת כבר מהנסיעות, שכל כך חסרות לי השבתות בבית
כי בכלל, אני בן אדם של בית, מאד מאד מאד.
והייתה/יש לי אמונה כזו שאני לא יכולה לנוח באמת בסופי שבוע שאני לא בבית. במיוחד כאלו, של נסיעות, ביקורים בבית חולים וזה.
אז עשיתי על זה חקירה של ביירון קייטי, וזה ממש עזר.
הבנתי שכשאני עסוקה בלחשוב שאני לא נחה, אני לא שמה לב שבעצם יש הרבה רגעים טובים
כי אני באמת כל הזמן מרחמת על עצמי, כועסת על המצב , כועסת על בן הזוג (סתם כעס הדף כזה...)
ואחרי זה, ההרגשה שלי השתפרה. ממש למדתי להסתכל רגע מהצד על עצמי, בזמן הסופי שבוע, ולקלוט - הנה, עכשיו נחמד לי, עכשיו אני מטיילת עם הילדון בשכונה.
עכשיו אני קוראת ספר ושותה תה. עכשיו אני רואה טלוויזיה והילדון כבר ישן. מנוחה.
וכן יש גם דברים טובים שיצאו מהמצב החדש -בעיקר הקשר של הילדון וההורים שלי ממש התחזק.

מרינה, אנחנו באמת צריכים לחשוב שוב על האופציות האלו, חמותי כן נפגשת עם חברות שלה מדי פעם, ההורים שלי הזמינו אותה כמה פעמים לארוחה אבל ביחד איתנו,
היא באמת טיפוס שמאד מאד קשה לו לקבל עזרה, היא מאד פוחדת "להטריח", היא יודעת בעיקר לתת... כתבתי על זה הרבה פה.
אז אני לא חושבת שהיא תרגיש בנוח לבוא לארוחה אצל ההורים שלי בלי סיבה "אמיתית" כמו יומולדת.

ולגבי סופ"ש אצלנו - האמת שאם כבר אנחנו ננוח בבית הייתי שמחה לקצת חופש מהמשפחה... וגם היא בטח לא תרצה לפספס ביקורים אצל בעלה...

אולי חמותך יכולה לבוא אליכם לסוף השבוע? אולי ההורים שלך יכטלים להזמין אותה לארוחה, וחברים לסעודה אחרת או לטיול/ביקור באזור. הרי זה לא הגיוני שתהיו אצלם תמיד.

שולחת חיבוק

התחלתי להגיד שהמוקד של הקושי, בעייני, הוא כפול גם מצב ממש ממש קשה, אובייקטיבית, ולקושי תורם חוסר הידיעה כמה זמן המצב הזה יימשך.
לכן, אני רוצה לעודד אותך לתמך, באישך וביקיריו,
לצד מציאת דרכים יצצירתיות, ממש יצירתיות, לתמו בך וביקר לך.

המשפטים האחרונים שלך על זמן לעצמך כשהאיש עם אביו והילד עם אימו, מנקודת מבטי, הם ממש דוגמא מקסימה לאירוע כזה:
האיש בטוב, אמא שלו בטוב, הילד בטוב, וגם את מרויחה כמה רגעים של טוב. בשבילך.

@} @} @}

_יש לי מן תחושה של תקיעות במלא תחומים ואני לא יודעת ממה להתחיל. נמאס לי לפעמים מהכל ובא לי שהכל יהיה שונה...
התזונה, היחסים עם הילדון, עם בן הזוג, האופן שאנחנו מבלים, שעות העבודה, העיצוב של הבית...היחסים עם השכנים. בא לי להפוך את הכלים ולהתחיל מהתחלה
אבל אין לי מושג איך והכל פשוט ממשיך וממשיך ככה._

יקרה, קראתי את המשפטים הללו שוב, ושוב ושוב, ובא לי ממש לחבק אותך, מרוב דמעות.
תניחי: לשינויים, לזוגיות, לעיצוב של הבית.
תניחי.
אתם במוד של הישרדות. וזה קשה. של הסתגלות למצב החדש. של תמיכה ביקרים לכם, בלי יכולת כמעט לתמוך בעצמכם, מבחינת משאבי הזמן והפניות.
תניחי.
קחי לך נשימה עמוקה. מה שישמח אותך: כאן ועכשיו. זה מה שחשוב. מה שימלא אותך בכוח. שיאפשר לך להטעין את האיש בכוח. שיאפשר לכם לעבור את התקופה הזו ביחד. מחובקים. לא חלילה מסוכסכים או ממורמרים.
תנשמי עמוק. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח. ודווקא לכן
אני זוכרת את עצמי במצב של סף קריסה פיזית מפנה את עצמי מבית חולים, תוך שאני מפטירה משפט בסגנוןף אני לא רוצה שיודיעו לי שהוא נפטר ואני אאנח אנחחת רווחה וארוץ לאכול ולישון. חייבים לנוח תוך כדי ובין לבין. וכל סופש זה ממש אינטינסיבי. אבל... אולי יש דרך שתצליחי לנוח טיפונת לפני? לשלוח את החמוד לחברה בשישי בבוקר ולהקדיש כמה שעות לטובתך? מה יתמוך בך?

אני ממש מקווה שלא עירבבתי את החוויה שלי יותר מידי
חשוב לי להגיד שאני ממש ממש בעדך @} @}

אוי אוי יותר גרוע ממה שחשבתי S-:
באמת לא רואה מוצא. תקופה קשה )-: צריך יותר מדי עזרה, זה מתפרס על פני פחות מדי אנשים...

יקרה,
מבינה את המורכבות עד כאב.
אני רוצה להביא לפה רגע את הזוית שלי,
סומכת עליך שאם זה לא מה שעושה לך טוב, תדלגי.

ההקדמה הארוכה חשובה לי בעיקר בגלל שאני מצויה עמוק בנבכי כאבי הפרטי, ולא תמיד זה המוצא הכי מוצלח להבנה ולהכלה של האחר.

אז אני הייתי בצד השני: זו שאביה היה מונשם ומורדם. ומהמקום הזה, בלי לשפוט, אני רוצה לשלוח לך חיבוק וקריאה של עידוד: תמשיכי. להכיל. לחבק. לחזק. לתת יד כשכואב. להיות שם. איתו. איתם.
זו המהות, בעיני, של זוגיות במיטבה: כמו קערה עמוקה, מכילה ומאפשרת טווח פעולה גם במצב של נפילה. לעומתה, בזוגיות שטוחה, מתאפשרת התנועה רק במצב נורמטיבי, אחרת - הכל זולג ומאבדים את זה...

המוקד של הקושי, בסיטואציה המתוארת, הוא כפול
<נאלצת לשלוח אשלים אאחר כך...

האם זקוקים שם לעזרה שלך?
האם יש אפשרות לא לנסוע להורים בתדירות כזאת?
זה מצב קצת מורכב... אני אכתוב ואמחק אח"כ.
לפני 4 חודשים אבא של בעלי (בן 83) נפל ושבר את מפרק האגן.
בגלל סיבוכים כלשהם לאחר הניתוח (דלקת ראות ועוד כל מיני, כולל פשלות של הבי"ח) הוא הונשם והורדם
ומאז הוא לא התעורר... הוא כרגע בבית אבות כזה למונשמים והוא בתרדמת. כנראה שיש נזק מוחי והוא לא הולך לצאת מזה...
לבעלי יש אח אחד, שלא יכול להגיע בסופי שבוע כי הוא עובד בדרך כלל, אז הוא מגיע באמצע השבוע לבקר
ואנחנו לקחנו על עצמנו את הסופי שבוע, להיות עם אמא של בעלי - חמותי, וכמובן לבקר את אבא שלו בבית אבות...
זו נסיעה של בערך שעתיים באוטו מאיתנו. וההורים שלי גם גרים באותו אזור (רבע שעה נסיעה בין 2 הבתים) אז אנחנו פשוט כל סופ"ש אצל כל ההורים.
בעצם מאז שזה קרה יצא שהיינו רק סופ"ש אחד בבית שלנו (כשהיו הפגנות ואמרתי שאני חוששת להיתקע בפקקים)

כמובן שבן זוגי יכול לנסוע לבד ואני והילדון נישאר בבית, אבל בינתיים לא עשינו ככה, כי אני גם לא ששה לבלות את השבת לבד עם הילדון.
אני יכולה לעשות את זה, לארגן חברים שיבואו לבקר מהגן, אולי לקבוע עם אח שלי שיגיע לבקר.
אבל אני לא בטוחה עד כמה יותר "מנוחה" זה יהיה.
בכל מקרה בשבת האחרונה, לקחתי לעצמי כמה שעות לבד בבית של ההורים שלי (הם בטיול) והילדון היה אצל אמא של בעלי ונהנה
זה היה כיף...

האם יש אפשרות לא לנסוע להורים בתדירות כזאת?
האם זקוקים שם לעזרה שלך?
כי אם לא, אז גם את צריכה את הכוחות שלך.
זה בסדר לתת כשיש שפע. זה לא בסדר לתת מבור של חסר. זה לא בסדר לתת כשאת בעצמך זקוקה כרגע לקבל, כשאין לך מספיק כוחות, אין רזרבות, את כבר במינוס.
אז תבדקי טוב טוב, מתי להגיד לא.

עשיתי השבוע 2 הליכות אחה"צ שהיו ממש מוצלחות,
קצת צ'י קונג, והשתדלתי לקום מוקדם יותר, בלי snooze

כן בשמת, את צודקת, אני עייפה מהכל , ממש... והנסיעות השבועיות להורים לא מחזקות אותי. אנחנו גם נוסעים כל כך לעתים קרובות מסיבות לא משמחות בכלל...

האמת שהמשך השבוע היה יותר טוב, דווקא לישון צהריים לא כל כך טוב לי, למרות שאני מאד אוהבת, אבל אני קמה עוד יותר הפוכה

להיות בטבע - אני אנסה ללכת לים בסופשבוע. ובלי להשתמש שם בנייד.
ובאמת צריכה לחשוב מה משמח אותי... בינתיים באמת משמיעה לי הרבה מוזיקה מחזקת (במקרה שלי , מוזיקה יוונית עושה לי ממש טוב )
לפעמים הבעיה שדברים שמשמחים אותי לא מסתדרים עם חיי המשפחה...

לגבי הדיון עם צילי, אני בכלל לא כועסת, מה פתאום. הבעתי את דעתי לגבי מסרים מחלישים.

לגבי הצ'י קונג, איזה יופי (-: ממש שימחת אותי (-:

_אבל אז היה יום עייף כזה, חשבתי שאני אנצל את היום לסדר, לאפס קצת את הבית ואת עצמי...
אבל הייתי כל כך עייפה בצהריים ולקח לי מלא זמן להתאושש_

את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת ששמת לב שהילדון עייף מהנסיעה להורים, ושכחת לקחת בחשבון שאת לא פחות עייפה ממנו... אז תכננת "לנצל את היום" במקום לתכנן מראש לשניכם יום רגוע שכולו כיף.
גם מקריאת שאר הדברים שכתבת, מה שעולה לי הכי חזק, זה שאת פשוט עייפה. עייפה מהכל. עייפה מהעומס. כמה את יכולה לארגן לעצמך פשוט מנוחה?
כמו למשל לשבת כמה שעות מול הים/בפארק עם עצים ולא לעשות כלום חוץ מלנוח ולבהות בגלי הים/בעצים ובציפורים?
לישון שנת צהריים ארוכה כמה ימים ברציפות וגם ללכת לישון מוקדם ולקום מאוחר כמה ימים ברציפות?
וחוץ מזה לעשות רשימה של לפחות שלושה דברים שממש משמחים אותך ולעשות אותם כל יום כמו תרופה שחייבים לקחת שלוש פעמים ביום? (או, הזכרתי לעצמי, הולכת להשמיע מוסיקה)

תודה !

===
אוף היה מין יום כזה מבאס היום. נשארתי בבית עם הילדון , החלטתי שהוא זקוק למנוחה מהגן, היה עייף בבוקר כי אתמול ישן בנסיעה מההורים ואז הלך לישון מאוחר.
אז הוא קם מעוך כזה, קצת מצונן (כנראה מהמזגן אצל ההורים), בקיצור פתאום החלטתי שהדבר הנכון הוא לתת לו לנוח.
אחד הדברים שאני מאד מעריכה כשגדלתי, ההורים שלי נתנו לי לנוח מבית הספר על כל פיפס, על כל צינון הכי קל, וזה ממש היה טוב לי (מבחינה של מנוחה נפשית)
אז באמת בגלל שהעבודה שלי יחסית גמישה וממש לא התחשק לי היום לשלוח אותו, אמרתי לו שנישאר בבית, ואז הוא כל כך שמח והתלהב,
היה באנרגיות ומצב רוח טוב... אז שמחתי שזה היה הדבר הנכון.
אבל אז היה יום עייף כזה, חשבתי שאני אנצל את היום לסדר, לאפס קצת את הבית ואת עצמי...
אבל הייתי כל כך עייפה בצהריים ולקח לי מלא זמן להתאושש (ישנתי קצת בזמן שהוא שיחק לידי במכוניות)
כן הלכנו לסופר, הכנתי תבנית של ירקות בתנור... שטפתי כלים.
וגם עשיתי 15 דקות צ'י קונג (אגב בשמת א אם את קוראת - המון בזכותך התחלתי להתעניין בצ'י קונג וגם להאמין שיש תועלת גם בתרגולים קצרים מהיוטיוב)
וגם... תכננו שאולי נצא בערב וחברה אהובה תשמור על הילדון, אבל בן הזוג אמר על זה משהו בבוקר ואז כל היום, אבל באמת כל היום,
הילדון שיגע אותי כל כך, שהוא לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה... שיצא לי כבר כל החשק
והוא התבשל בחוסר רצון הזה כל היום (כמובן בין היתר שיחקנו והיה גם נחמד אבל הוא כל פעם נזכר בזה והתבאס... ולי נמאס כבר לשכנע אותו או להסביר לו שוב ושוב)
ואז כשבן הזוג חזר והתחלנו לדבר על לצאת אז שוב הוא נכנס לבכי ועצבים וכבר לא יכלתי לשאת את זה...
אז יצאתי להליכה מרעננת בחוץ, בלי פודקאסט ובלי מוזיקה, פשוט לנקות את הראש...
לתת למחשבות שלי לעלות ולא רק להכניס רעיונות ומידע מבחוץ
ובסוף בן הזוג קפץ לבד לקנות משהו שרצינו לקנות ביחד כי פשוט לא היה לי כח וחשק יותר...

יש לי מן תחושה של תקיעות במלא תחומים ואני לא יודעת ממה להתחיל. נמאס לי לפעמים מהכל ובא לי שהכל יהיה שונה...
התזונה, היחסים עם הילדון, עם בן הזוג, האופן שאנחנו מבלים, שעות העבודה, העיצוב של הבית...היחסים עם השכנים. בא לי להפוך את הכלים ולהתחיל מהתחלה
אבל אין לי מושג איך והכל פשוט ממשיך וממשיך ככה.

נראה לי שהליכות שקטות כאלו הן כיוון טוב לבהירות.

אני אישית לגמרי לא כועסת (אם דבר כזה קטן היה מכעיס אותי מצבי היה רע מאוד) וגם בהחלט מבינה. חושבת שזה היה מאוד מיותר אם הכוונה שלי הובנה ואפשר היה לסמוך על הקוראת והקוראות שגם הן מבינות, ואני לא אוהבת שמנסים להעצים מישהו על חשבון מישהו אחר. לדעתי יש מספיק העצמה לכולם ולכולן
שאי ברכה, אישה יקרה, והצליחי בכל מעשייך ובחירותייך, ובעיקר אלו ההוריות.

@} תודה לשתיכן
הבנתי את המסר המחזק שלך, כמו שהתכוונת, צילי
ובשמת, אני גם מבינה שאולי זה היה עלול להתפרש אחרת, אז תודה לך...
רק חבל לי לראות את שאתן כועסות / לא מבינות ...

לדעתי החלק המרחיב והמחזק הוא מרחיב ומחזק פי שניים כשהוא מגיע מאמא הפוכה שמכירה לגמרי בכך שהדרך שלה לא בהכרח נכונה יותר או עובדת יותר, ובגלל זה כתבתי את הדברים כמו שכתבתי. שיהיה אפשר לראות שגם מי שהפוכה חושבת שמה שנכון זה לעשות מה שהלב אומר.
התחושה שנשארה לי מהדברים שלך היא של מישטור עקיף של כתיבה שהיה ממש לא נעים, ובעצמו מדגיש ומחזק מסר שלא היה בכלל בדברים שלי, וזה היה מתסכל בעיקר כשאני מבינה שהבנת לגמרי את כוונתי אז למה זה היה טוב?. האם בעיניך זה מחזק מישהי לרדת על מסר אוהב של מישהי אחרת כאשר הבנת שהוא בכלל לא המסר?
אז בדומה למה שכתבת בעצמך - אני חושבת שיכולת לכתוב מסר מחזק בלי החלק שפנה אלי בעקיפין וניסה להקטין את מי שאני ומה שהבאתי לכאן והיה מוטב לו השארת רק את החלק הראשון בלי החלק שהתייחס לדברים שלי.
אני מחזקת בשמחה ובאהבה כל גישת הורות באשר היא אם אני מזהה שעומדת מאחוריה אהבה וכוונה טובה, וזה לדעתי בדיוק המקרה פה.

לא, זה לא היה המסר שהתכוונת אליו וגם הבהרת את כוונתך בחלק השני.
ואף על פי כן, המסר שלך כלל גם את החלק הזה, שלדעתי - יש בו סכנה להחליש, ומוטב היה אילו השארת רק את הסיפא. המרחיב והמחזק.

ולמען הסר ספק, ניחוחית יקרה, המסר שלי היה, דווקא כאמא הפוכה לגמרי, שהדבר הכי חשוב זה לעמוד מאחורי ההורות שלך כי פעולה כזו או אחרת, או בחירה כזו או אחרת, בין אם היא מאוד באופנית או נראית למישהו טבעית ובין אם ממש לא - היא לא מה שמייצר הורות טובה או ילדים מסוימים.
ממש להפך. ההורות הטובה באה מזה שאת יודעת את עצמך, יודעת את הילד שלך, ומסכימה לעשות מה שנכון ביחד לשניכם ומה שממלא בצורה הכי טובה את שילוב הצרכים שלכם.
אני חושבת שאת יודעת מצוין את הילד שלך ומה שנשאר זה לדעת את עצמך ולוודא שבתוך הבחירות שלך גם את מקבלת מקום חשוב. בתוך שלל הכוונות הטובות שלך וכל האהבה שיש לך - זה מתכון בטוח למשהו מצוין.

המסר "אני השארתי ילדים לבד והם יצאו בסדר גמור" זה כמו לשמוע "אני נתתי תמ"ל והם יצאו בסדר גמור". בעיני יש בזה "את מתאמצת יותר מדי, מה שאת עושה לא נחוץ ולא חשוב".
בשמת, זה מה שהבנת ממה שכתבתי? שזה המסר שלי? איך עושים פרצוף בשוק?

אני מסכימה איתך, ניחוח אדמה אחרי הגשם.
ואולי כל מה שאת צריכה הוא לשמוע מעוד אמהות שהיו במקום שלך, שזה נורמלי וטבעי, שיש הרבה ילדים כאלה, ושאת בסדר ונהדרת כמו שאת.
המסר "אני השארתי ילדים לבד והם יצאו בסדר גמור" זה כמו לשמוע "אני נתתי תמ"ל והם יצאו בסדר גמור". בעיני יש בזה "את מתאמצת יותר מדי, מה שאת עושה לא נחוץ ולא חשוב".
בכל מקרה, לדעתי? "השארתי ילדים לבד והם יצאו בסדר גמור" זה מסר נכון למי שהשאירה ללילה מגיל צעיר ורוצה לשמוע שלא גרמה נזק.
זה לא מה שצריך לבוא ולהגיד למי שמספרת, שהיא לא רוצה להשאיר ללילה מגיל צעיר, וחוטפת על זה מהמשפחה.

היי צילי, כיף שאת כאן ! חיבוק בחזרה
חשבתי על מה שכתבת ובאמת נראה לי שסגנון האמהות שלי גם עוצב על ידי הילדון שקיבלתי, כלומר אם היה לי ילד שנשאר יותר בקלות עם אחרים
אז כנראה גם הייתי משאירה אותו יותר. ואולי גם הוא עוצב ע"י זה שלא ניסיתי להשאיר אותו יותר מדי כשראיתי התנגדות מצידו.
@}

הי יקרה (מאז נפגשנו אי אז בנסיבות לא איי איי איי אני מרגישה קירבה אליך. מצחיק קצת, לא?).
אני אישית מהאימהות האלה שכן מאתגרות, שמשאירות ללילה מגיל צעיר, ובקיצור - די הפוכות ממך
והילדים שלי זהב טהור כל אחד בכל רמה שהיא. לא מקשים ולא חסרי ביטחון וגם לא מרצים ולא שום דבר שלכאורה מובטח מהורות "'גרועה" כזו ולא באופנית כמו שלי. הם כולם בטוחים בעצמם וקרובים אלינו מאוד וביחסים מעולים ממש.
אה מה מה? אני לא ממליצה על זה לאף אחת ואני לא חושבת שיש פה באמת דיון או שאלה להגות בה באיזה הקשר תיאורטי. אני לא חושבת שהם כאלה בגלל הבחירה הזו שלי, או שמי שבוחר הפוך יצאו לו ילדים הפוכים.
אני חושבת שהכי טוב לזרום עם סגנון האימהות שבא לך באופן טבעי ולעשות דברים שאת עומדת מאחוריהם שלמה וגאה וזקופה. זה מה שהופך הורות להורות טובה, ולא הליכה אחרי כלל כזה או אחר או משהו שמתאים לאמא אחרת שאולי שונה ממך במשהו קטן אך מהותי, או סתם בהכל
פתאום התחשק לי לתת לך חיבוק.

אשמח אם תשתפי דו כיפת !
כיף לכתוב ולקבל תגובות @}

אנחנו לאחרונה התחלנו להיעזר בקרובי משפחה לבייביסיטר שכולל הרדמת לילה, וזה ממש כיף, אני חושבת שלקח לנו הרבהההההה יותר זמן מכל מי שאני מכירה סביבי להגיע לזה
אבל זה בהחלט כן חשוב לנו לצאת ביחד ולעשות דברים כזוג. וזה גם כיף לקרובי משפחה ומחזק את הקשר בין הילדון לאנשים אחרים,
ואני מרגישה שעכשיו כבר זה מתאים לו, הוא אמנם לא מתלהב כל כך כשאנחנו הולכים אבל בד"כ זה עובר טוב, הוא נהנה ויש לו את הדברים המיוחדים שהוא עושה עם כל אחד ששומר עליו (בעיקר אח שלי והסבים/סבתות)

איזה כיף נהיה פה!
מכירה את ההרגשה שכל שורה גורמת לך להנהן, לרצות לשאול ולשמוע יותר וגם לשתף?
זה - זה @}
אני מהנייד, אז ממש בקצרה: גם אצלי בני משפחה שרוצים לפרגן לנו זמן ביחד
מידי פעם אני ממש שמחה ומעריכה ומשאירה לאחרי צהריים /ערב, ואנחנו יוצאים לאכול...
אף פעם לקחתי את הרעיון של להשאיר אותה ולטוס מידי ברצינות, אבל ניראיתי לי כבדה משהו...
ופתאום כשראיתי אותך מהצד, קלטתי את האירוניה, ואני מתרווחת בנחת במקום
איך שאני אוהבת נחת
אפילו הכנתי לי חלוק נחל מקסים עם המילה הזו
איזה כיף שבאת @}