שיטת חמש הדקות

אנונימי

ציטוט מתוך פורום בתפוז, לגבי שיטת החמש דקות -
_אני לא יכולה יותר להרדים את יובל ועומר במשך שעה וחצי. אני לא יכולה יותר לסבול את היללות, הצווחות, הרצון להיות אצלי בידיים, הגב התפוס, המעברים מהמיטות שלהם לשלנו וחוזר חלילה, מוצץ, ילד זורק מוצץ, ילד מבקש מוצץ, אמא מרימה מוצץ ושוב ושוב, חלב, מים, שוב מוצץ, שוכבים, קמים, מנענעים את הסורגים, מנסים לטפס ולצאת, שוב שוכבים, שוב קמים וצרחים, כשאחד כבר כמעט נרדם השני מעיר אותו בצווחות...

ורק כשאני מסיימת את הסאגה הזאת בסביבות 21:30-22:30, אני מתחילה לסדר, לנקות, לכבס, לגהץ לבשל ולשטוף בקבוקים. זה משאיר לי כ-6 שעות שינה מקסימום (לפעמים 4) ולא תמיד רצוף. די לי, עייף לי, קשה לי, נמאס לי.

שניהם צורחים כבר 35 בחדר הסמוך, יובל כבר הקיא מרוב צרחות, ואני ניגשת רק כל 5 דקות. לפני כ-2 דקות עומר נשכב. מקווה שהוא נרדם כיוון שהוא שקט עכשיו. יובל עדיין בוכה_

איך ? איך אותן אימהות לא מבינות ? אם היו סוגרים אותן בכלוב, בחדר רחוק מההורים שאמורים להגן עליהם ולהעניק להם ביטחון - הן לא היו צורחות ובוכות ?
אני פשוט לא מבינה את זה. כל הזמן אני קוראת הודעות על אמהות שמוכנות לעשות הכל כדי שיהיה להן נוח בלי לשים לב האם זה טוב לתינוק שלהן או לא. (מכאן ואילך הודעה צינית לגמרי, שלא יסקלו אותי בסוף

)
למי יש כוח להחזיק תינוק במנשא ? נשים אותו בעגלה וזהו, הרי זה לא כאילו הוא צריך מגע... ומה פתאום לתת לתינוק לישון איתנו בחדר ? שישן בחדר אחר, בכלוב מזהב שהשקענו את כל הכסף בשביל לקנות לו, אחרת הוא יתרגל לישון עם ההורים שלו וזה רע... עדיף שיהיה בחדר אחר ויצרח ויבכה, מקסימום ננסה עליו כל מיני שיטות עד שילמד שמאיתנו לא יצא לו שום דבר, ישתוק וירדם. כן, אין ספק שזה עדיף מאשר להתכרבל יחד איתו במיטה אחת ולתת לו חיבוק ואת הביטחון לו הוא זקוק, אין ספק...

וחוזרים לחלק הרציני -
מה אותן אימהות חושבות לעצמן ?
שכשתינוק בוכה, ורוצה לאמא זה פינוק ? זו תוצאה של הרגל רע ? מה ? אני עד כדי כך סתומה שאני לא מבינה, למה עדיף לשים את התינוק מהרגע שהוא נולד כמה שרחוק ממך ?
הרי מה הוא לומד ? הוא לומד שמבכי וצעקות וצרחות לא יצא לו כלום, כי להורים שלו זה לא מזיז... במקום להרגיש שיש שם מישהו בשבילו, שדואג לו ומטפל בו, הוא מרגיש כל כך חסר אונים ! איך אפשר לתת לתינוקות לצרוח ולבכות כל כך הרבה זמן ? עד שהם מקיאים ???

שליחה על ידי אמא* » 27 דצמבר 2003, 16:05

אז ענית שם?
(אני מודה, אני כבר לא נכנסת למקומות ההם, וודאי שלא כותבת בהם.)
היה כאן פעם דף למה לא נשמע קולכם
החוכמה היא לענות בדרך שלא תקומם אלא שתפקח עיניים. והרי לך אתגר (-:

_אז ענית שם?
(אני מודה, אני כבר לא נכנסת למקומות ההם, וודאי שלא כותבת בהם.)_
נכנסת, כותבת, מצליחה לדלג על רבות מההודעות שעוסקות בשינה.

לא, מודה שלא עניתי
אני לא מצליחה לענות באופן שלא יגרום למהומות, קשה לי לענות הודעה "נקייה" ללא כעס... יש לי בעיה בהפרדת רגשות כשצריך :-\

אולי לתת הפנייה לאתר הזה, כמו שעודד פעם הציע.
משהו נטול רגש ודיעה אישית לגמרי כמו "על בעיות שינה אצל תינוקות אפשר לקרוא ב..." ולתת הפנייה לדפים ספציפיים כאן. (אני לא מצליחה עכשיו להיזכר בשמות דפים ספציפיים אבל אולי למישהו יהיו רעיונות.)

רק למען הסר ספק, הפלוני-אלמוני הזאת איננה אני - אף על פי שזה נשמע בדיוק כמוני ואני מזדהה לגמרי.
למען שפיותי, אני נמנעת בכוונה מלהכנס לפורומים האלה, אני רואה אתגר בלשתוק כשאמהות כאלה מדברות, ואני אומרת את דעתי במקומות אחרים
(וגם אז, הורים שמסכימים איתי, מתעצבנים על הניסוח הבוטה שלי, מפני שהם מפחדים ש ההם ייעלבו - כלומר, הם חסים על רגשותיהם של **** אנוכיות כמו האמא הזאת).

>תודו שה **** הם פטנט נהדר להחליף מלים ממש חריפות<

ברור שזו לא את, למרות התוכן - כי לך יש הרבה נסיון בבחירת שם לדפים, והשם הזה קצת סוגר את הדף להמשך.
עם זאת, נראה שמצאת נפש תאומה

אני חושבת שיש גם תסכולים וקשיים בדרך שלנו (לא אצלינו כמובן

)

דפים קשורים: קשה להרדם, איך הילד שלכם נרדם
וגם: מדור מיטה משפחתית

האמא מן הציטוט הנ"ל בפורום בתפוז נשמעת מותשת ובמצוקה (האם הקטנים תאומים?), ובוודאי שקשה לה לתפוס מרחק מהמצב של עצמה ולחשוב על פתרונות אחרים.
אני חושבת שאפשר להגיע למצב בו הילדים ישנים במיטה שלהם, ולאו דוקא דרך מיטה משפחתית.
עם שני הקטנים שלי, כאשר נולדו (כל אחד בזמנו), ישנתי יחד בשבועות הראשונים, כדי לפשט את ההנקה, וכי הרגשתי שזה טוב לי. מאוחר יותר הייתי מרדימה אותם על הידיים ומשכיבה במיטה שלהם. אחרי התעוררות אחת או שתיים, הייתי לוקחת אלי למיטה. (פשוט כדי למנוע את הקימות הבאות)
עם הזמן, הרגלתי אותם להרדם במיטה: הבית באווירה שקטה ורגועה כבר כמה זמן לפני שהולכים לישון. בד"כ כלל עם בקבוק (חלב ובגיל מאוחר יותר, מים). אם הם לא היו עייפים, לא מנסים בכלל להשכיב לישון. פעמים אחרות הייתי שמה אותם במיטה שלהם עם צעצוע, באור מלא או חצי עמום, והם היו משחקים עד שנרדמים.
אם היה מתחיל בכי, הייתי מקשיבה לצליל. לבכי היסטרי של פחד, כאב או מצוקה אחרת, אני מגיבה מייד. אבל יש גם בכי של עייפות או של כעס (שוב, לא בכי היסטרי) , ולהם הייתי נותנת כמה דקות. לראות אם זה יעבור מעצמו, ואם לא, הייתי ניגשת. לראות מה אפשר לעשות. אין חוקים - לפעמים הייתי מוציאה מהמיטה, לפעמים מלטפת או שמה מוזיקה. לפעמים הייתי מגייסת את אבא, שכמובן מרגיע הכי טוב בעולם, ולפעמים היו גם בכיות יותר ארוכות.
אני לא נקטתי ב"שיטת חמש הדקות" ולא בשיטה של שגרת "לילה טוב" שחוזרת על עצמה. אבל כן שאפתי שהם ירדמו במיטה שלהם. מעולם לא הגענו לצרחות כמו שמתארת האמא מתפוז.

לי לא מתאימה שיטת המיטה המשפחתית במלואה, אבל אין לי מרשם או מתכון או אידאולוגיה. השתדלתי ללמצוא איזון בין הצרכים והרצונות של הקטנים מול המגבלות והיכולות והרווחה שלי.
Dislaimer: אמא אידיאלית אני לא, אז אנא חסכו בקטילות

כן, הם תאומים.
הבעיה היא התגובות. אני מודה שמהשרשור הזה ברחתי ולא ידוע לי מה כתבו, אבל לרב הסגנון הוא "עדיף יומיים של בכי. אח"כ הם הולכים לישון בלי בעיה".

קראתי. חוץ מNONANA- וליהיS כולם בעד השיטה. הן מעודדות אותה להמשיך. .
יש שם מישוה שעשתה זאת בגיל חודשיים. דמעות עולות בעיני.

אה, הפורום הזה? בו אני כמעט לא קוראת.

איך ? איך אותן אימהות לא מבינות ?

במצב של חוסר שינה כרוני קשה להבין אחרים, אפילו אם הם הילדים שלך. קשה בכלל לחשוב על משהו מלבד איך לישון סופסוף, ויעלה כמה שיעלה, גם אם זה על חשבון הילד. במיוחד שכולם טורחים להסביר שזה לא באמת על חשבונו, זה רק נראה ככה ונשמע ככה.

אז מה עושים? מראים שיש עוד דרך לישון. כי בשלב הזה, זה כל מה שמעניין את ההורים. אחרת הם הרי לא היו מגיעים לפעולה כל כך קיצונית.
איך מראים שיש עוד דרך? לא מספיק להגיד "אפשר גם לישון כולם יחד במיטה של ההורים" כי מי שמגיע לשיטות הבכי למיניהן לא מאמין ש-מדור מיטה משפחתית היא "חוקית". צריך לומר כמה מלים על זה שזה מקובל (הרבה אנשים "כמונו" עושים את זה) ועל זה שזה טוב (יש "מומחים" שממליצים על זה). שני הדברים האלה גורמים לזה להיות אפשרות אמיתית, ואז יש סיכוי שההורים ירגישו ש"מותר" להם לעשות את זה. ואחרי כל זה אפשר לתת קישורים.

טוב, נראה לי שצריך לכתוב איזשהו טקסט סטנדרטי-למחצה לדיונים האלה. מתנדבים?

אני עושה את זה לפעמים,
ואז אומרים לי (בצדק, כנראה) "כשאת מציעה לישון עם הילד, יש אנשים שכ"כ רחוקים מזה, שלא מקשיבים גם לשאר מה שיש לך להגיד".
כשאני מציעה לישון בצהריים, מתיחסים אלי כאל "נמצאת בבית ומגדלת את הילדים, שאנטי-באנטי, בטח שהיא סבלנית ומסוגלת להמנע מלשים סורגים על דלת חדר הילדים".

> גילה תכף תגלה את עצמה ל-למה לא נשמע קולכם <

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 09:16

גילה, אם יותר לי להיות ה- חברים במיין סטרים שלך (לא יודעת לעשות קישור)-

שונאת את שיטת חמש הדקות. מבינה מאיפה זה בא לכל האמהות שעושות זאת מסביבי. רואה את הדור של ההורים שלנו משדר לנו שכל מה שאנחנו עושים לא בסדר ושספרטה שהופעלה עלינו עבדה יפה מאוד. יש שלב של עייפות בו את מוכנה לנסות הכל והטחינה למוח של ההורים נכנסת כל כך חזק (ילד צריך לבכות, זה מפתח לו את הריאות, את משמשת כמוצץ אנושי וכו' וכו' וכו') שמנסים הכל.

אצלי לא.
אצלי לא כי אני זוכרת איך זה "בצד השני". כי אני שונאת להרדם לבד. כי אני לא יכולה לסבול בכי של "אמא אמא אמא". כי אני מוכנה ללמד את הילדה שלי לדחות סיפוקים, אבל לא במה שקשור לאהבה - את זה אין שום סיבה שהיא תדחה. אהבה ומגע.

את יודעת שאני זו שאומרת לך הרבה פעמים שהתגובות שלך סותמות את האוזניים לאנשים. אני מאמינה גדולה בזה שבהרבה מקרים זו לא שאלה של תוכן, אלא של ניסוח. במקום "אז תשני איתו". להגיד "אחרי שניסיתי, שמעתי וכו' לגבי עצמי, גיליתי שלנו הכי טוב אם אני נכנסת עם הילד למיטה. מקצר חיכוכים" וכו' וכו', אפשר לשמוע יותר...

טוב, אבל במקרה הזה אני לא ניסיתי אחרת, לא "עברתי תלאות עד שגיליתי את האור" (-;
> קטנונית <

קישור בתוך האתר - כותבים את שם הדף עם קוים תחתיים _ בין המילים.

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 09:21

קטנונית פחד...

"אחרי שחשבתי ארוכות על דרכי והתבוננתי בדרכם של אחרים"

הולך?

(את שוכחת שאני במקצוע הזה שמוצאים את הניסוח הנכון לכל דבר, הא?)

(ואני בתחביב הזה בו מוצאים באגים בניסוחים)

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 09:36

(אבל בסוף תמיד אנחנו מוצאות את הניסוח שלא מקובל על שתינו, לא?)

טוב אני נוננה ואני גם שם מנסה כל הזמן להסביר את הדברים אחרת.
אותה אם היא לא רעה או נוראית היא פשוט חסרת אונים למצב ובהתמוטטות נפשית של נפילה מהרגליים.
היא לא נגד המיטה המשפחתית אך היא לא התחילה את זה מההתחלה ומשום כך אחרי כמה נסיונות כושלים וחוסר יכולת שלה לתפקד היא הלכה לנסות שיטה אחרת שמאד פופולרית בפורום- שאותי מאד קומם.
עזרתי לה אח"כ לנסות דרך אחרת והיא אמרה שהיא תנסה.
אני מקווה בשבילה שהיא תמצא את שביל הזהב.
לקטול את אותה אם הוא לא פיתרון, צריך לכוון ולעזור.
כך אני רואה את הדברים.

לקטול את אותה אם הוא לא פיתרון, צריך לכוון ולעזור
זה לא פתרון,
אבל זה מקל עלי, כמו שסתום שחרור לחץ. ואני זקוקה לזה, כי חבל לי על הילדים, כי אם אני מציעה "שני עם התינוק", חמש אחרות אומרות "אין ברירה - חיבים להיות קשוחים. כמה לילות קשים, וזה עובר".
לכן אני משתפת בהרגשתי פה, ולא שם. ברור לי שקטילה לא עוזרת לניקטל.

ובכדי להעיר את עינכם אסביר את עצמי קצת יותר.
כשאני ילדתי את נדב ונעמה בשבועיים הראשונים כולם היו סביבי- עזרו, תמכו ונתנו תשומת לב לנעה הבכורה שלא תרגיש מקופחת.
אחרי שבועיים כולם נעלמו ונשארו אני ושלושת ילדיי.
גיורא אז היה בסוף שנה שניה של ניהול כשזה הצריך ממנו עבודה בשעות מרובות מאד (10-12 בלילה).
נעה היתה ברגרסיה טוטאלית, וכל פעם שהנקתי אותם היא הרביצה לאחד מהם.
היא הרביצה לי וצרחה- כל זמן ההנקה.
ניסיתי לשתף אותה ולא היתה שום מוכנות מצידה.
הייתי ללא שעות שינה בכלל שעכשיו כשאני חושבת על זה לא מבינה איך שרדתי בכלל (היו ימים של 56שעות ללא שינה).
נעמה היתה יונקת כל פעם שעתיים (אינטינקט היניקה היה קשה לה עקב זה שהיתה פגית).
ובנוסף להכל הייתי צריכה לטפל בבית אם בכביסות, באוכל לגדולה, בנקיון ולנסות לישון בחצאי שעות בין דבר לדבר.
היו ימים שאחיינית שלי היתה אצלי לעזרה אבל היא לא שרדה את הקשיים וחזרה הביתה.
שפויה יצאתי בקושי מזה ואני גם ממש לא רוצה להזכר בימים האלו.
היו פעמים שהנקתי את נעמה, נדב בכה וליטפתי אותו אך לא יכולתי להניק אותו באותו הזמן, ועקב כך עד שינק הוא בכה.
(כשכמובן נעה מתגנבת ומרביצה לי ולו).
הימים לא היו קלים וכך גם הלילות כשאני מנסה בכל כוחי להשאר שפויה.
כמובן לא השתמשתי בשיטה ולו יום אחד אבל אני לא שופטת אותה.
אז ישנם ימים שבהן האמהות מאבדות שפיות וקשה להן מאד כשכל פתרון שמציעים להן נשמע להן הגיוני יותר ממה שיש להן- אני לא אומרת שאין טעויות בכל המהלך אך אני אומרת שלא אנחנו אלו שיכולים לשפוט אדם במצוקה עד שלא חווינו אותה ללא יכולת והבנה מה לעשות.
לא לכולן יש את התשובות ולעיתים הן לא פונות למקומות שלדעתי צריך ונכון לפנות.
אז העזרה שאפשר לתת היא בלכתוב את דעותיי ולהפיץ אותה עוד ועוד- ואם זה יעזור לו לאוזניים של אם אחת אמרתי את דבריי.

אני כן השתמשתי בשיטה. נכון, הייתי אז אחרת. אבל מעבר לכך, היה לי תינוק שהתעורר, בתקופות מסוימות, כל רבע שעה!!! אפילו כשישנתי לידו, בואריאציות שונות (הוא במיטה ואני במזרון ליד, הוא במזרון לידי, הוא עלי וכד'. לא במיטה שלנו, כי אז הייתי נגד, אבל מבחינה פונקציונלית ללא הבדל), לא ניתן היה לתפקד ככה. אפילו שעשינו משמרות, לאורך זמן זה פשוט גמר אותנו.
יכול להיות שהיה לזה הסבר פיזיולוגי (גם הוא תאום, ונולד במשקל נמוך ובלתי בשל), אבל עובדתית, זה היה ככה חודשים ארוכים. ניסינו כל מה שידענו, ולא עזר. פנינו לשיטה הזו, כמוצא אחרון. והיא עבדה. ואפשרה לו ולנו לישון סופסוף.
אז אני חושבת שזו שיטה מאד בעייתית, ושיש הרבה דברים שאפשר לעשות לפני שנוקטים בה (והם גם נותנים לילד כלים כך שהוא מסוגל להתמודד עם הרדמות עצמית, ולא נזרק למים ישר מהרדמות בהנקה/בידיים) - אבל יש מצבים, שבהם מוכנים לשלם גם מחיר גבוה בשביל לזכות בקצת שינה. וגם הילד, שכבר נכנס לתוך מערכת בעייתית, זוכה בשינה רצופה וטובה יותר. ובעיקר - הערות התמידית בשעות האלו (ללא השלמת שעות) הוציאה ממני צדדים רעים. מי שמכיר אותי, יודע שבדרך כלל אני סבלנית ובלתי מזיקה בעליל. ההתנהגות שלי בשעות האלו, היתה בלתי רצויה בהחלט בעיקר לילד. תוצאה של עייפות ותסכול. לא משהו פלילי, אבל ממש לא דרך ההתנהגות שרציתי להתנהג עם אהוביי הקטנים.

כרמית

גם אנחנו ניסינו את השיטה.
בעדינות.
לא נתנו לאיתמר לבכות את עצמו לדעת, רק קצת כשאנחנו עומדים ליד הדלת. זה עבד יופי בקלי קלות. זה עבד פעם אחת... זה עבד פעם שניה.... זה עבד פעם שלישית.... ואז הבנו שזה כנראה לא באמת עובד.
החלטנו שעקונות חינוכיים זה יפה אבל מספיק עם העקרונות והגיע הזמן להתחיל לחשוב בהיגיון.
ביטלנו את המנוי להורים ןילדים והעברנו את איתמר לישון במיטה שלנו ובא שלום על ישראל.
ככה היינו גם לגבי השאלה מה צריך לתת לתינוק לאכול (שם למדנו יותר מהר כי הוא סירב לאכול פירות מקוצ'צ'ים.)
האם להשתמש בעגלה או במינשא - ברור שמנשא, עגלה הרבה יותר כבדה ומסורבלת והתינוק כל הזמן מנסה לקפוץ ממנה.
בשלב כלשהו פשוט מכרנו את כל הציוד המיוחד (חוץ מהשידה שמשמשת כמעמד לטלויזיה)
לילד הבא אפילו אם יבוא לנו, פשוט אין מיטה/עגלה/חדר. אין ברירה הוא יהיה חייב לגדול איתנו.

מצד שני אנחנו משתדלים מאד להקשיב לילדים. איתמר הוציא את עצמו מהמיטה המשותפת בגיל 4 כשאחיו נכנס אליה. הוא אמר שרק תינוקות ישנים עם אמא ואבא. נבו הוציא את עצמו מהמיטה שלנו בגיל 11 חודשים. פשוט לא התאים לו יותר, הוא לא אוהב שנוגעים בו מתוך שינה. הוא מת על המיטה שלו ואוהב לישון עם אחיו בחדר שלהם.
את חדר השינה של הילדים סידרנו בחדר קטן שיש בו רק מיטות, שולחן, כיסא וארונית ספרים. זהו! בלי צעצועים מקום שמיועד לשינה ולהתבודדות.
אני חושבת שהכי חשוב הוא להקשיב לילדים. אין שיטה אחת נכונה. יש עיקרון אחד נכון. והעיקרון הוא לא להתנהג לילדים שלך בדרך שלא היית רוצה שיתנהגו כלפיך. לא להחליט החלטות שרירותיות, לא לנצל את הכח שלנו נגד חלשים ולא לנהוג בחוסר הגינות.
אם כל ההורים יזכרו את הכללים האלה יהיו הרבה פחות עוולות.

היה לי סיפור עם שירשור של שיטת החמש דקות בפורום אחר בתפוז, וכשהעזתי להעלות רעיונות כמו לינה משותפת, נסקלתי שם לגמרי.
אמא לילדה בת 4 חודשים אמרה שהיא כבר מחכה לגיל שנה שתוכל ליישם את השיטה!!
כלומר- שתהיה לה לגיטימציה לא להתייחס לילדה הבוכה לאמא!!
אני אנסה להכניס את השירשור מחר.

חגית,
גם אני כותבת בפורום ההוא (אמאמצת) ובחרתי שלא להשתתף בשרשור ההוא בעיקר בגלל זו שפתחה אותו, שיש לה מנהג מגונה מאד של להשתלח באנשים...
קראתי מה שכתבת שם, הסכמתי עם כל מילה, אבל... המילים בהן השתשת היו "חזקות" מדי, חד משמעיות ואסרטיביות. אני יכולה בקלות לדמיין איך אמירות כאלו מאיימות על כל מי שממש לא מאמינה בלינה משותפת.

מצד שני, תומילי ידעה בדיוק איך לדבר על ליבה של שרוני, לא ממקום מחנך, אלא ממקום של "זו המציאות וכדאי לזרום איתה כי למעשה זה יהיה הרבה יותר קל מאשר להתעקש על עקרונות".

וספציפית לגבי ההורות של הגברת, פחות או יותר מאז שביתה נולדה היא משתוקקת לזמן בלעדיה. הרבה פעמים נראה שהיא יותר סובלת מהאימהות שלה מאשר נהנית ממנה.

בדרך כלל אני מאד אוהבת את האתר הזה. בגלל צורת החשיבה של אנשים כאן אני מרגישה "בבית" יותר מבכל מיני מקומות אחרים. אבל יש משהו שצורם לי ובמיוחד אני מוצאת את זה כאן בדף הזה.
אתן, שכל כך צמודות לדרך שמצאתן, שכל כך אינכן אוהבות שבא מישהו ומטיל ספק בדרככן, שכל כך אינכן אוהבות בקורת, מדוע דווקא אתן מטילות כל כך בקלות את חיציכן במישהו שדרכו שונה? למה אתן לא יכולות לנהוג באחר כמו שכל כך הייתן רוצות שינהגו בכן?
גם אני הייתי שם. אני מניחה שלולא הייתי שם הייתי פשוט שותקת עכשיו. אבל, כאמור, הייתי שם. בלילות האלה ללא רגע שינה, כשתאום אחד מעיר את השני וחוזר חלילה, בימים המתישים, כשלמרות הרצון להשאר ערים כבר אי אפשר יותר והעייפות פשוט מאייימת להכריע אותך.
ללא ספק יש לאדם רגעים מוצלחים יותר מאשר אלו בהם הוא כל כך עייף ומותש.
אני באמת לא חושבת שיש למישהו זכות לבקר בעניין הזה את דרכו של מישהו אחר והייתי נורא שמחה לפגוש כאן, יחד עם כל שאר הדברים שיש כאן בשפע , גם סובלנות ואמפטיה לדרכו של האחר.

צודקת רעיה

מיה, פשוט קשה לי לסתום את הפה כשאני מזועזעת ממישהו/ משהו.
בכלל לא הרגשתי שאני באה ממקום מחנך, וכמו שכתבתי שם - ברור לי שאת x היקרה אני ממש לא רוצה לחנך. היה לי יותר חשוב שאמהות טריות או לעתיד ידעו שיש עוד אופציות חוץ מלהתעלם מהתינוק שלך.

וגם: שימי לב שבעלת השירשור כתבה בהודעה המקורית "אני מוכנה לנסות כל דבר".

כן, באמת.

אני לא מסכימה עם רעיה.
אני מזדהה לגמרי לגמרי עם הימים המתישים, עם הלילות ללא רגע שינה, עם העייפות והמותשות וכל היתר.

לא זו הנקודה. לא אמרנו שזה לא קשה לאמהות.
חוסר האיכפתיות מהילד , זה מה שמפריע. הלב הקר מול בכיו קורע הלב. הנזק הנפשי לילד.

לא מדובר ברגעים מוצלחים או רגעים לא מוצלחים. מדובר באלה שמאמינות (ומאמינים) באופן עקרוני, שזה בסדר לעולל דברים כאלה לתינוקות. זו תפיסת העולם שלהם. זה נראה להם בסדר. זה לא נראה להם אכזרי. והם מקבלים תמיכה רבה מאנשים רבים שזה נראה להם בסדר לעשות דברים כאלה לתינוקות.

אין פה שאלה של "דרכי הורות שונות", שוות ערך.
יש פה שאלה של התאכזרות לילדים, שמקבלת לגיטימציה חברתית רחבה, וזה מעצבן אותנו ועצוב לנו.

ואמא מותשת ועייפה שכולם ממליצים לה "תני שתי סטירות לתינוק ותראי איך הוא ישתתק" - זה עדיין בגבולות ה"אסור לבקר את דרכו של מישהו אחר"?
ולכלוא תינוק במרתף פחמים כשהוא בוכה "אמא, אמא", מבוהל ומקיא בפנים (התינוק מראש הדף היה בכלוב סורגים, בוכה, מבוהל ומקיא) - זה נראה לך "אסור לבקר את דרכו של מישהו אחר"? (את זה עשו לקרוב של בעלי כשהיה תינוק)

זה שווה ערך מכל הבחינות ליחס של כבוד לצרכיו של התינוק, להקשבה לבקשות שלו, לחום ואהבה כלפיו ברגעיו הקשים????
רק לאמא קשה והיא עייפה ומסכנה???
ומה עם התינוק?
זה מה שאנחנו שואלים בדף הזה. מה עם התינוק?
מילא כשאנחנו מתנהגים לא יפה כלפיו מתוך עייפות ותיסכול, ומצטערים על זה - אבל לעשות את זה בכוונה? מתוך עיקרון?!

יובל כבר הקיא מרוב צרחות, ואני ניגשת רק כל 5 דקות
אוקיי, רעיה - בואי נגיד שהיו מיישמים עלייך את זה:

את שוכבת אחרי לידה בניתוח קיסרי בחדר בבית חולים, על הגב, לא יכולה לזוז ומחוברת עדיין לאינפוזיה ועוד, קוראת לאחות כי את חייבת ללכת לשירותים. את קוראת וקוראת. האחות ניגשת, אומרת לך "מצטערת, עכשיו לילה. אנחנו לא לוקחות לשירותים. זו המדיניות, ואני לא יכולה לעשות כלום" ומסתלקת. את תיכף עושה במיטה. את מתחננת, בוכה, צועקת, מטלטלת את המיטה, מנסה לזוז ומתחילה לדמם, האחות ניגשת אחרי שאת צורחת חמש דקות רצופות, אומרת את אותו הטקסט ומסתלקת.
איך את מרגישה?
זה שווה ערך לאחות שבאה כשאת קוראת לה ועוזרת לך לשירותים?
הבדלי השקפות לגיטימיים בין אנשי הצוות בבית החולים? צריך להבין את האחות המותשת שכבר עושה שתי משמרות רצוף?
(אגב, לקחתי את הדוגמא מסיפור אמיתי של יולדת מסכנה).
למה אתן לא יכולות לנהוג באחר כמו שכל כך הייתן רוצות שינהגו בכן?
ככה היית רוצה שינהגו בך?

בשמת,

בשמת שוב אני אומרת- אני לא מסכימה כלל עם השיטה ועם האם.
אבל לפעמים כשהיא נמצאת במצב של חוסר איזון ותפקוד אני לא יכולה לבקר אותה.
האם רשמה לי ושוחחתי איתה יותר אח"כ כשניסיתי לעזור לה, היא מוכנה שכולם ישנו איתה אבל כרגע זה לא עובד (היא ניסתה כמה ימים) אני אמרתי לה שזה לוקח זמן ושתמשיך.
אם אני חושבת שלתת לילד לבכות זה אכזרי ? כן. אם אני חושבת שישנם דרכים אחרות להרגיע את התינוק ולתת לו לישון - כן.
אבל אם שהיא מיואשת וחסרת כוחות טוטאלית - אני לא מבקרת אותה אם מישהו אמר לה שהשיטה היא טובה ונכונה כי אצלו זה עבד והיא מנסה אותה.
אני יודעת שהיא מנסה דרכים אחרות עכשיו ואני מאחלת לה שתצליח לישון איתם וכולם יהיו מרוצים.
אבל הדרך שאני מנסה לנקוט היא לא תקיפה אלא הסבר - כי אם אתקוף מה זה יתן לי אם לא התנגדות מיידית של זה שפניתי אליו?
ואני מסכימה עם רעיה בזה שתקיפה היא לא הפתרון.
תאמיני לי אני יודעת מה זה לא לישון, מה זה לאבד כמעט שפיות ללא עזרה ותמיכה מאף אחד.

אני אתן לך דוגמא בכיוון אחר - כשראיתי את הבן שלי עולה באש - לא עשיתי כלום - גיורא זה שלקח אותו על הידיים ורץ איתו כשרגליו עלו באש - ומה אני עשיתי? עמדתי בשוק.
ללא גיורא אין לי מושג מה היה קורה - ובינינו, אני לא רוצה לדעת.
לפעמים ישנם מצבים שאין לנו יכולת ושליטה על עצמנו, אנחנו מאבדים את ההגיון ואת השפיות שלנו, נכון שהדוגמא שלי קיצונית אבל צריך להבין שלא תמיד אנחנו בקונטרול ויודעים מה לעשות ואיך - וכל דבר אחר נראה הגיוני יותר ממה שיש לנו.
אז קצת סבלנות וסובלנות.

רציתי להוסיף שאני זוכרת את עצמי מגיל מאד מוקדם. בתור תינוקת כאשר הורי העבירו אותי ללול בחדר אחר, זכור לי ששכבתי שם לבד בחושך ולא ידעתי למה שמו אותי כאן במקום להיות ביחד עם אבאמא. ההגיון שלי אמר: אבא ואמא בייחד ואני לבד! למה? אז כמובן בכיתי. אמא שלי באה רק פעם אחת ואמרה לי : עכשיו הולכים לישון לילה טוב, נשיקה ויצאה מהחדר. שוב הייתי לבד. אז בכיתי שוב. היא לא הגיעה. אז הגברתי את הצרחות כי אולי היא לא שמעה? וזה לא עזר. אז בכיתי ככה כל הלילה. לא הבנתי למה במשך היום אמא היא כאן בשבילי ובלילה היא פשוט לא רוצה אותי. הבנתי שהיא בחרה לא לשמוע אותי ולא לבוא! אחרי כמה ימים כאלו, יום אחד התחלתי לבכות ואז נזכרתי שזה לא יעזור אז השתתקתי. מאז הייתי בשקט.

מסכימה עם בשמת !!!

ואז אומרים לי (בצדק, כנראה) "כשאת מציעה לישון עם הילד, יש אנשים שכ"כ רחוקים מזה, שלא מקשיבים גם לשאר מה שיש לך להגיד".

בנוגע להשפעה ולשינוי עמדות, יש מחקר רב על נושא הזה בפסיכולוגיה חברתית. בדף הזה היתה התיחסות בעיקר לחלקו הראשון של :
אפקט הבומרנג: עמדות הנמצאות בטווח הדחייה לא זו בלבד שלא ישנו את עמדתו של האשם, אלא אף עלולות לעיתים להביאו לנקוט עמדה קיצונית עוד יותר מעמדתו המקורית, בכוון הפוך לכוונת הסוכן. לעומת זאת, ככל שהדעות שמציג הסוכן קיצוניות יותר, אבל עדיין נמצאות בטווח הקבלה, צפוי שינוי גדול יותר בעמדת האדם.
(בסוכן הכוונה למעביר המסר שמעוניין לשכנע את הצד השני)

אך חשוב לדעת שיש שינוי לאורך זמן. בזמן הסמוך לקבלת המסר אנחנו זוכרים מי אמר את המסר, עד כמה המסר היה אמין לדעתנו (נימוקים, זהות הדובר (לדוגמא: "שנטי"), עמדות בנושאים אחרים וכו') והדבר משפיע על קבלתנו את המסר. אבל לטווח ארוך, מיטשטש הקשר בין המסר לדובר או לרושם שנשאר אצלנו כאשר קיבלנו לראשונה את המסר.
והמסר משפיע ומחלחל לאיטו (לדוגמא השפעת מסר שנמסר מפיו של דובר לא אמין תגדל, ופוחתת השפעתו של מסר שנמסר מפיו של דובר אמין).
כמובן שאמין/לא אמין הכוונה כאן היא לרושם הסובייקטיבי של מקבל המסר.

כך שאם נראה לכם שהבעת עמדה באופן נחרץ וקיצוני רק עושה רע (או לא משפיעה) - אז זה ממש לא נכון... נסו להיזכר בכל הפעמים שבהם אנשים שניסיתם לשכנע, בסוף הגיעו לאותה מסקנה (או למסקנה דומה) לאחר זמן מסוים...

לא ניסיתי לומר שהבעת דעות נחרצות וקיצוניות היא בהכרח הדרך הכי טובה. אבל בתור מישהי שקשה לה למתן את ניסוחיה, אני בהחלט מבינה ללב הכותבות בדף...

בשמת, אני כמובן מסכימה עם כל מילה.

אפרת, את בעצם אומרת ששווה לחזור ולומר שוב ושוב את מה שאנחנו חושבים. גם אם לא תהיה לזה תועלת בדיון הספציפי בו זה עולה, יש תועלת מצטברת.

אני רציתי להתיחס לעניין הבכי. "לתת לילד לבכות", זה לטעמי אחת מאומנויות ההורות המורכבות ביותר. הבעייה היא שאנחנו נלחצים מבכי. מרגישים שאנחנו אשמים. שמשהו אינו כשורה ושעלנו לתקן את המעוות. במקרה של ילד בודד בלילה, אני מאמינה שזה נכון, יש לתקן את הדרוש תיקון, והילד מודיע מה בדיוק הוא רוצה ואין סיבה לאלף אותו למשהו אחר. אבל לפעמים יש בכי שמצטבר במשך היום. זאת אנרגיה שצריכה להתפרק, ואז החוכמה היא לתת לילד לבכות עד הסוף, עד שניגמר לו הכל. האומנות היא לא לזנוח אותו תוך כדי הפורקן, אלא להיות מסוגלים להכיל אותו, כדי שיוכל לפרוק הכל. אני הבנתי שבכי אינו כאב, בכי הוא שיחרור מכאב. שמתי לב כמה אני נהנת לבכות, וכמה אני מרגישה טוב אחר כך.
ילדים שהזכות הזאת נמנעת מהם, כי כל פעם שהם רוצים לבכות יש מי שמסיח את דעתם (מכוונות טובות כמובן), נמצאים במצב של חסך בכי, הם צוברים שעות בכי בלתי ממומשות ואז כשזה יוצא זה נראה כמו בור ללא תחתית. מה שצריך זה לא להשקיע את אנרגיית האמהות בלסתום לו את הפה, גם אם מדובר בציצי, או בכל הסחה אחרת, אלא להחזיק אותו טוב. לא להיבהל, הבכי הוא הנאה גדולה. לתת לילד לפרוק להשתחרר, ואז הוא כמו דף חלק. ילד שלא צבר בכי בדרך כלל לא בוחר לבכות דוקא בלילה כשכולם ישנים, אלא אם כן משהו באמת מפריע או מציק לו, ואז ברור שצריך להתיחס לעניין ברצינות.
החוכמה היא לדעת להבדיל בין סוגי הבכי, וזאת בדרך כלל לא בעייה. אם התינוק ממש קטן, וכל הצרכים שלא מולאו, וברור שממש לא בא לו עכשיו ציצי אלא פשוט בא לו לבכות, פשוט תנו לו. אם הילד יותר גדול, ויש מודעות לכך, זה נהייה עוד יותר שקוף מתי הוא פשוט רוצה לבכות. החשוב - לא לתת לא להיות לבד, תמיד להחזיק ולהכיל באהבה.

אפרת, את בעצם אומרת ששווה לחזור ולומר שוב ושוב את מה שאנחנו חושבים. גם אם לא תהיה לזה תועלת בדיון הספציפי בו זה עולה, יש תועלת מצטברת.
כן, נו - כמו שאמרת לגבי התמונה של גלית בהארץ (הנקת צמד).

תמר - מה קרה? קראת את התינוק יודע? (סלחי לי על הציניות, בכי בינקות היא קריאה לעזרה, והרגל לא לחפש פתרונות [לא הסחות! פתרונות], רק כי אולי זה בכי של פורקן, הוא לא הרגל טוב, לטעמי).

בשמת
אני מדברת על סבלנות וסובלנות לדרכו של מישהו אחר, גם ובמיוחד כשהיא שונה מדרכך ואת שוב מדברת באותו טון בקורתי על דרכך העדיפה והידע המוחלט שלרשותך. אין זה כך. אין לך ידע מוחלט. גם לי לא. אבל אני מוכנה לראות את השני עושה משהו שאני לא הייתי עושה ולא לצאת מגידרי. אף מעשה מאלו שנדונו פה לא הפך את העושים אותו לפושעים חסרי לב ואכזריים. לפעמים אתה מלא כוונות טובות ואוהבות ובכל זאת טועה ולפעמים אתה מבלי דעת עושה בדיוק את הדבר הנכון. דבר אחד בטוח, חוסר סובלנות למישהו שונה ממני זה רע.

נונהנה - אני רואה שגם את נשברת.
אני לא צינית. הצטערתי לשמוע שהיו לך כ"כ הרבה בעיות, אז, בהנקה.
אבל בתפוז - יש גבול.

אילת תפרטי לא הבנתי - נשברתי שם? כן כי זה כבר הפך אצלם למנטרה

תמר בן חור הבעייה היא שאנחנו נלחצים מבכי. מרגישים שאנחנו אשמים. שמשהו אינו כשורה ושעלנו לתקן את המעוות
אז ככה - אני לא נלחצת כשבתי בוכה ובודאי שאיני מרגישה אשמה על כך, אני כן בטוחה שמשהו אינו כשורה ולכן אני מנסה למצוא את המשהו הזה ואם אינו בנמצא - אני מחבקת חיבוק גדול וזהו. לא מנסה להסיח את דעתה, לא אומרת לה "די, די, אל תבכי" וכדומה, אלא מחבקת, מכילה ונותנת לה לבכות כמה שהיא רוצה, אבל מחובקת!
נכון שיש משהו מאד מנקה בבכי, אבל לא הרבה יותר כיף לבכות כשמישהו מחבק אותך?

לתת לילד לבכות בלילה, בחושך, לבד, בלי חיבוק - זו אכזריות לשמה.

גם אני חוויתי לילות מאד קשים עם שינה של שעה-כן-שעה-לא במשך תקופה ארוכה. אין לי בנזוג שיקום במקומי או שיטפל בקטנה כדי שאוכל "להשלים שעות שינה", ובכל זאת לא היתה פעם אחת שלא חיבקתי אותה כשבכתה, או אפילו כאשר "סתם" קיטרה.

נונהנה - סוף סוף יצאת בנחרצות ובתקיפות נגדם.
בשמת - ציטטתי את דברייך לגבי האישה במצוקה - לאחר ניתוח קיסרי.
סליחה שלא ביקשתי את רשותך.

א.ילת, רשותי נתונה מראש.

ראיתי את הדיון החדש בתפוז, בפורום תאומים ושלישיות.
הזדעזעתי, ואני שמחה שבנות מכאן אמרו מה הן חושבות.
כולי תקווה שזה יגרום לפחות לעוד אמא אחת לחשוב קצת...

פלוני אלמוני (אחד מכמה...), הדיון ב"תפוז" היה בפורום חד הוריות מבחירה.

שם לפחות כתבתי אני וזה השירשור שמיה צירפה.

האם גם בפורום תאומים ושלישיות היו ענינים?? גילה????

דיברתי על הדיון הזה
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=25362103
וראיתי שנונהנה (סליחה אם טעיתי בשם) הגיבה גם שם.

טוב, נראה לי שצריך לכתוב איזשהו טקסט סטנדרטי-למחצה לדיונים האלה. מתנדבים?
בהמשך לעצות ההתנסחות של יונת, ואולי גם כהתחלה של גיבוש טקסט
,
כדי שהטקסט יגע באחר, כדאי קודם כל "להצטרף" אליו, להביע הזדהות. לדוגמא: אני מבינה שאת לא ישנה כבר הרבה זמן, אני מכירה את ההרגשה הזו של חוסר שינה, זה כ"כ קשה וילפעמים הביא אותי כמעט לחוסר שפיות.
זה מאוד דומה ללשקף, אבל פה מנסים לתת לאחר תחושה שאני איתו, מזדהה עם הקושי.

אח"כ מהמקום של ההזדהות השיתוף אפשר לבוא להעלות את הנושא שרוצים.

לדעתי צריך מאוד להזהר מטקסטים קיצוניים (ולא משנה כמה הם נכונים בעיני הכותב). ביטויים כמו "כלוב" או "התעללות" מרחיקים במקום לקרב. כדאי לנסח את הטקסט ככה שיפגע בכמה שפחות אנשים (ובכך יעורר פחות התנגדות והגנות)

נראה לי גם, שניסוחים חד משמעיים, כאלה שמביעים אמת מוחלטת - עלולים לדחות את האחר. (לאף אחד אין מונופול על האמת, גם אם נדמה לי שלי יש

)

כשאני מדברת עם אמא כזו (יצא לי רק פנים אל פנים) אני מעלה גם נימוקים לטובת התינוק (תינוק רוצה את אמא קרוב וזה טבעי וכו') וגם נימוקים אגואיסטים לאמא (אני רוצה לישון בלילה, ולכן התינוק שלי ישן איתי ומקבל ציצי אם הוא מתעורר, אני לא צריכה לצאת מהמיטה ואני יכולה אפילו לישון תוך כדי הנקה...)

אני גם משתדלת לא לשלול את הדרך של האמא האחרת (גם אם אני לא מסכימה איתה) מאחר והדרך שלה, כנראה, לא מוצלחת בשבילה (אחרת לא היתה עולה בעיה לדיון) אני מנסה, בדרך נעימה, להראות לה את זה (שהדרך לא מתאימה לה) ומציעה לה לנסות דרכים אחרות - למשל את הדרך שלי - או דרך ביניים שתקרב אותה אל המיטה המשפחתית ותרחיק אותה משיטת 5 הדקות.

האם גם בפורום תאומים ושלישיות היו ענינים?? גילה????
אני משתדלת לא להגיע לשם, בין השאר - בגלל דיונים כאלה, שמוציאים אותי משלותי.

אתמול נכנסתי לפורום תאומים בתפוז (לפעמים אני קוראת, כמעט ולא כותבת) וראיתי שאותה אמא המשיכה לתאר את קשייה (וסיימה נדמה לי במשפט "ממני שמאד מתקשה אבל עדיין מאמינה בשיטה")
אני בכל מקרה כתבתי לה את דעתי.

ממני שמאד מתקשה אבל עדיין מאמינה בשיטה
זה המשפט שהכי זיעזע אותי, כי הוא בא אחרי תיאור של ילד שבוכה תוך כדי כתיבה

אוקיי קראתי את השירשור ב"תאומים ושלישיות" ואני מזועזעת.
שימו לב איך המנהלת מחזקת את ידיה ומשתפת שגם לה עצמה יש תינוק שהוא "אלוף במניפולציות"...

זה ההסבר לתינוק שצריך את אמא קרוב אליו... אלוף מניפולציות.

לא קראתי עד הסוף, יש גבול למיכסת הזעזוע שאני מסוגלת להכיל.

לכל המזדעזעים, מבט קצת אחר...
אחרי יותר משנה של לא יותר משעת שינה רצופה ובד"כ כ-10-20 קימות בלילה החלטתי שאם אני רוצה אמא שפויה לתינוק שלי אני חייבת לעשות משהו.
לינה משפחתית נכשלה כי לא התאימה לנו וגם איתו לא יכולתי לישון כי היה מעיר אותי כל כמה דקות.
בואו תשכחו מהכותרת מעוררת החלחלה "שיטת ה-5 דקות" ותקראו מה אני עשיתי.
אחרי טקס השינה הנחתי אותו במיטה. חיבוק, נשיקה ולילה טוב.
יצאתי מהחדר.
הוא בכה.
נכנסתי שוב, הרגעתי ויצאתי.
ככה שעה עד שנרדם לבד כשאני לא בחדר.
למחרת אותה סיטואציה לקחה 20 דקות. בלילה הרביעי דקה.
מאז אני מניחה אותו והוא נרדם מייד.
במקום 10-20 התעוררויות יש 2-3. כשהוא בוכה אני מקשיבה. לפעמים זו יבבה קלה והוא מייד מרדים את עצמו ואז אני לא ניגשת.
לפעמים זה בכי של מצוקה (אולי חלום רע) ואז אני טסה. מרגיעה אותו, נותנת מים, מוצץ ורק אז יוצאת. כשהוא רגוע הוא מרדים את עצמו.
פתאום החיים יפים. יש לי אנרגיות כמו שלא היו לי מאז הלידה וגם הילדון קם רענן יותר ומחייך.
ואני חושבת שיש הבדל בין תינוק בן יומו לבן ילדון בן שנה וחודשיים שמבין.
אז ממש לא נראה לי שהתעללתי בו...

אמא, אני חושבת שזה נפלא שבנך זוכה ממך לאהבה וגם לאנרגיות במשך היום. אבל המשפט הקצר "לינה משפחתית נכשלה" מחביא מאחוריו המון פרטים שנראים לי לא ברורים. כלומר, זה לא כל כך מה שאת מספרת שנראה לי בעייתי, אלא מה שאת לא מספרת. ולא רק לגבי הלילות -- במשך היום לא השתנה כלום מאז הפעלתם את שיטת ההרדמה בבכי? לפעמים יש הבדלים עדינים, שקל להתעלם מהם, אבל הם עדיין שם. יכול להיות שבחשבון הסופי עדיף לבנך להרדם בבכי, אבל חשוב לכלול בחשבון הזה את כל הגורמים, גם את אלה שלא הזכרת ושרוב מי שכותב על שיטות האלה נוהג להתעלם מהם.

כן אמא אוהבת! בדיוק לזה התכוונתי כשעוררתי כאן את חמתן של כמה נשים. ראיית העולם בשחור לבן ללא גוונים של אפור ואולי בז' צהבהב לא עושה חסד עם איש. יש רגעים שבהם דווקא לנהוג אחרת זה מה שמבטא את האהבה והאכפתיות. החוכמה היא לא לזנק מיד ולעשות בדיוק מה שעשיתי אתמול, שלשום ומחרתיים אלא לפעמים להיות קצת יותר יצירתי ולחשוב אולי יש משהו נכון יותר לעשות כרגע. מנסיון אני יכולה לומר שזה לא חסד גדול עבור תינוק להגיע למצב שאינו מסוגל להרדם לבד. יש ברכה רבה גם עבור תינוק קטן במצב שבו הוא מסוגל להתעורר לרגע, להביט סביב, לפהק ולהרדם שנית. אני יודעת פשוט כי הייתי שם. אז בנגוד לכל מיני אמירות שהועלו כאן, אני יכולה לומר שכאשר מגיעים למצב של בטחון בעצמך, במעשיך ובהבנתך את תינוקך, כאשר אדם יודע בודאות שהוא אוהב ודואג וקשוב, אין לו שום בעיה להגיב בכל מיני תגובות. פעם כך ופעם כך.

אמא אוהבת - נניח שהכל בסדר. נניח שאנחנו מתעלמים בדבריה החכמים (והנכונים) של יונת.
בנך בכה בלילה הראשון שעה. בלילה השני 20 דקות. ומאז הוא ישן.
אם נתעלם מכל מיני פרמטרים אחרים אזי - נפלא! הצלחת! הילד ישן! מעולה.
ואולי על סיפור כמו שלך לא הייתי מגיבה.
אבל בתפוז הועלה מקרה קצת שונה.
אחרי שני לילות (!) שהתאומים צרחו, אחד מהם הבין את המסר והלך לישון בלי בעיות. השני, בטראומה (זה ציטוט של אמא שלו). לילה אחד הוא נרדם כשהוא עומד במיטתו, מרר בבכי ונשען על כתפיה של אמו. בצהרים, כשהמטפלת ניסתה להכניס את התאומים לחדר הם צרחו ולא רצו להכנס.
עוד משהו? כן. הם אחרי חיסון והרופא אמר שיהיה קשה.
אבל היא לא נשברת.
רעיה צודקת. לא הכל שחור ולבן.
אבל האם הזו חצתה מזמן את השטח האפור.

רק על עצמי לספר ידעתי...
כמו שיונת כתבה על סיפור הלינה המשפחתית שלנו יש הרבה מה לכתוב אבל כאן זה לא המקום.
יכול להיות שבסיפורה של אותה אמא יש פרטים שלא עלו בהודעתה ושבעיניכן היו משנים את התמונה.
הנקודה שאני מנסה להעביר היא שבעיקרון אין עקרונות. יש זרימה משפחתית של ההורים עם הילדים ולהפך. כל אחד ומה שמתאים לו.
וכן, יש שינויים מאז שהרגלנו אותו להרדם לבד. הוא הרבה יותר רגוע במשך היום.
ועכשיו למשל אני מניקה אותו והוא נרדם תוך כדי הנקה. אני לא פנאטית. אני לא קובעת כללים קשוחים. אני זורמת איתו.
ועוד נקודה - בגיל 9 חודשים ניסינו אותו הדבר ונכשלנו. הוא לא היה בשל לכך.
היום, 5 חודשים אחרי, זה הצליח. הילד היה ממש מוכן.

תבשיל קדרה בתגובה להערתך, כן, קראתי את התינוק יודע, מצטערת שלא ציינתי זאת. קראתי גם את עקרון הרצף, ומשניהם לקחתי רק את מה שמתאים לי. ברור שבכי של תינוק בינקות ובכל גיל מצריך קודם כל מציאת פיתרון מעשי אבל לפעמים אין פתרון ולפעמים הוא לא ידוע. עקרון הרצף מעביר מסר שתינוקות שטוב להם לא בוכים. המציאות קצת יותר מורכבת. במוקדם או במאוחר כל ילד פוגש מצבים מתסכלים ורציתי להפנות את תשומת הלב לצורת ההתמודדות במצבים אלו. כמובן שלא מדובר על הרגל לא לחפש פתרון או על הצטדקות עצמית אל מול מחאה ברורה של ילד.

דבר נוסף לי אליך, סלחי לי על הציניות שכתבת, היכה בי, ולקח לי איזה יום להתאושש, אולי ההורמונים ואולי רגשנות שלי, זה לא הרגיש נעים. בכל אופן, אני סולחת.

מיה גל אנחנו מסכימות. בדיוק על זה דיברתי.

שתינוקות שטוב להם לא בוכים

כל ילד פוגש מצבים מתסכלים

כאן בדיוק ההבדל: בין תינוק שבוכה לבין ילד שבוכה, ועוד יותר - לבין מבוגר שבוכה (במיוחד אנחנו, שלא גידלו אותנו בדרך שקשובה במיוחד לצרכינו, בהנקה, בנשיאה, במגע או בשינה בלילה).

אני מתנצלת.
הייתי במצב לכתוב באופן ציני, ביקשתי סליחה על הסגנון, אבל רציתי להמשיך לכתוב - כי היה לי חשוב להעביר את התוכן.

אחללה, תודה על סגירת המעגל.

בשמת א זה נכון, יש הבדל בין בכי של תינוק/ת, פעוט/ה, ילד/ה, נער/ה, ומבוגר/ת, ברור שתינוק לא יעשה מניפולציה. אך עדיין יש כל מני סוגי בכי, זה סוג של תיקשורת. יש תינוקות שבוכים כי משהו מציק או חסר ויש כאלה שמשחררים את טראומת הלידה כי גם אם היא טבעית היא לא תמיד קלה.
אני מאמינה שיש נשמות שיורדות לעולם עם כל מיני עניינים, שבכלל לא קשורים לכאן ולעכשיו שלנו. נשמה מסויימת יכולה להיות מאוד שמחה להיולד ונשמה אחרת ממש לא רצתה להגיע לכאן וכל כולה תיסכול על עצם היולדה לעולם הזה.
אי אפשר לדעת הכל.
למזלי הטוב הילדה שלי כל כך שמחה להיולד שהיא אפילו לא בכתה כשהיא יצאה מהבטן. כשג'ואיס המיילדת שלה שאלה אותה, לפני כמה שבועות (היא כבר בת שלוש וחצי) למה היא לא בכתה, היא אמרה: "אני פשוט רציתי לראות מי זאת אמא שלי". כשזה המצב קל לחשוב שתינוקות של אחרים בוכים רק כי ההורים שלהם לא עושים משהו. בדרך כלל זה נכון אבל לפעמים לא.
אני יודעת מחברה טובה, שלילדה הראשונה שלה היה כל כך טוב ולילדה השנייה היו כמה חודשים ממש קשים - ואי אפשר לדעת למה. התינוקת לא הפסיקה לבכות, ומבחינת התנאים היא קיבלה כל מה שאפשר מגע, הנקה, לינה, נשיאה, חום, אהבה, שמחה, סבלנות, הכלה.
אוקצור, זה כבר עניין של אמונה לי זה נראה ברור שתינוקות לא יורדים לעולם כלוח חלק. אלה נשמות עתיקות ומנוסות ועלינו מוטלת האחריות והזכות לטפל ולאהוב בתפקיד של הורים. יש דברים שהם בידיים שלנו ויש כאלה שלא.
גלשתי חופשי, אבל אם בכל זאת אני אקשור את מה שכתבתי עכשיו לאותם הורים וילדים שמבזבזים שנים יפות וטובות על עימותים כוחניים של לישון לבד או ביחד, אני אומר שגם הם בחרו אחד את השני בכדי ללמוד וללמד וביחד להתפתח למקום הבא שלהם.
אני יודעת שזה יכול להישמע דטרמניסטי להחריד, אבל כולנו נמצאים איפשהו על קו רצף של התפתחות. אנחנו לא יכולים להתנתק מהמקום שממנו באנו, כמה שלא נעשה צעדים ונתפתח עדיין לילדים שלנו יהיה מה ללמד אותנו על מה שהם עברו איתנו בשנות ילדותם.

מעניין מאוד מה שאת כותבת על הבכי. אני חושבת עכשיו ומגלה שהתינוק שלי לא בכה בחודשים הראשונים שלו.
לא היתה לו סיבה. תמיד היה צמוד לאמא ולציצי שלה, יום ולילה. צחקנו תמיד שמעניין איך נשמע הבכי שלו.
ודווקא היתה לו לידה קשה של יומיים בדרך וואקום בסוף.
מתי התחיל הבכי? כשהוא התחיל להיות "בוגר" יותר והצרכים שלו היו מעבר לקרבה והנקה ואז לא תמיד קיבל את מה שרצה באותו הרגע.
וגם אז, מעולם לא בכה הרבה. זה היה יותר "קיטור", כמו סוג של תקשורת.
ואמא אכן יכולה להבדיל בין צורות רבות של בכי כביטוי אצל תינוקה.

קראתי מה שכתבת בשמת(על האנלוגיה לאם) ומאוד התרגשתי. ניתן לקרוא בפורומים האלה על הלידה והכאב של התפרים/טחורים של האמהות, על הסבל מהחמות, על הבלגן בבית והבעל הלא מתחשב אבל איפה התינוק ??????!!!! חוץ כמובן מלעשות לו חדר יפה...מתי הפכנו להיות כל כך אגוצנטריים שרק הכאב שלנו מעניין? למה הכאב של האם קודם לצרכי התינוק (בעצם אפילו לא קודם כי הרי צרכי התינוק מושתקים ולא קיימים ורק צרכי האם והבעל קיימים)? אין צורך להיות אמא מושלמת רק להיות בן אדם מתחשב בזולת בשביל להבין כי את הטרור שמפעילים על התינוק לא ניתן להפעיל על שום מבוגר (פשוט כי זה גובל באקטים לא חוקים: "התעללות רגשית" ו" התעללות גופנית" כליאה וכדו). וכן גם אני שותקת באותם פורומים... מתי ישמע קולנו?!

כל הנאמר למעלה מתייחס לתינוק (עד בן כמה חודשים) שאינו יכול להגן על עצמו ולא לפעוט אשר מסוגל לנהל דיון ולהציג את צרכיו בעוד כלים חוץ מבכי.

קראתי את התגובות, ויש לי שאלה: אין דרך אמצע? למשל: לתת לתינוק לנסות להרגיע את עצמו, אבל לגשת אליו כשהוא בוכה כי הוא מרגיש לבד?
אני מכירה מצבים, בהם פעוט בוכה רק בגלל שהוא עייף ולא מצליח להרדם (תינוק: העיניים שלי כמעט נעצמות, אבל, הי! יש משהו מעניין! אני פותח אותן. אבל אני מת מעייפות. אני רוצה לישון... איך אפשר גם לישון וגם להסתכל על הדבר הכ"כ מעניין הזה?). ההתמודדות שלי עם ילד כזה, היתה לתת לו לבכות עד שירדם. (יש לציין, שלא מדובר בבכי הסטרי או בצרחות, אלא ביבבה כזאת.)

את בני הבכור (בן 6.5 עכשיו), הנקתי עד גיל 4 חודשים (הייתי ממשיכה, אבל הוא לא הסכים לינוק בגלל פיטריה, וגיליתי את זה מאוחר מידי). הוא לא ישן איתי במיטה, כי בכלל לא עלתה על דעתי האפשרות הזאת. בערבים, כאשר היה עייף, הייתי משכיבה אותו במיטתו, ויוצאת מהחדר. אם בכה - הייתי באה אליו, מחזיקה לו את היד, מלטפת או מרגיעה במילה, ויוצאת אחרי שנרגע. לפעמים הייתי נותנת לו לבכות קצת, אבל אם הייתי שומעת שהוא היסטרי או מפחד - הייתי נכנסת כדי שיבין שהוא לא לבד. לא השתמשתי ב"שיטה", כי לה הכרתי אותה. קראתי בספר "את וילדך" שאפשר לתת לתינוק לבכות עד 15 דקות, וזה נשמע לי אכזרי מידי, אז בהחלט לא הסתכלתי על השעון, אבל כן נתתי לו לנסות להרגיע את עצמו.
אני לא זוכרת אם ה"שיטה" עבדה (ואני גם לא זוכרת באיזה גיל התחלתי עם זה). אני חושבת שהוא היה נרדם כך במשך חודשים, והתייחסתי לזה כהתבגרות שקושי בשינה בא איתה. השתדלתי להקשיב לו, ולא לתת לו להרגיש לבד. האם אתם חושבים שגרמתי לו עוול? שפגעתי בו פגיעה בלתי הפיכה?
הילד שילדתי כשנה אחריו, ינק והייתי מרדימה אותו על הידיים ובשום אופן לא נותנת לו לבכות במיטה. ייחסתי את זה לאופי שונה, ועד היום אני לא יודעת מה נכון, ואם הבעיות שיש לי איתו (בעיקר הבעה עצמית שלו בעזרת בכי) נובעות מזה. (אני מניחה שטעיתי הרבה בגידול שלו, אבל בהחלט השתדלתי להקשיב לו).

שליחה על ידי יעל* » 06 ינואר 2004, 11:15

ורק עכשיו התקשרה אמא לתכנית של רבקה מיכאלי, לשאול את הפסיכולוג מה לעשות עם תינוקה בן החודשיים וחצי, שנרדם רק לאחר נענוע בידיים, תוך כדי הליכה של חצי שעה בבית. היא ניסתה את כל השיטות ונכשלה (משום מה לא נראה לי שכל השיטות נוסו כאן), והתינוק בוכה בכי מר כשהיא מנסה לגמלו מ"ההרגל".
ונשאלת השאלה: האם כל השיטות, הכוללות התעקשות כי הילד ירדם במיטתו ולא בזרועות הוריו, מקורן בהתייחסות החברתית, הרואה בגישה השניה פינוק לשמו, וטורחת להדגיש זאת באוזני ההורים חזור והדגש, או שמא מדובר באמת בהורים מותשים לשמם? (ולא שקיימת סתירה בין שתי האופציות).
נראה לי כי אם היתה לגיטימציה חברתית להרדמה תוך מגע פיזי, היה קל יותר גם להורים המותשים. כי הדבר האחרון שאמא כמו הנ"ל צריכה לשמוע, הוא שהיא שוגה ומקנה הרגלים קלוקלים.
ואולי אני טועה.

מה הפסיכולוג ענה?
אני אומרת לנשים שהן אכן "אשמות", כי "הרגילו" את התינוק להירדם בנדנוד במשך תשעה חודשים בבטן, צמוד, כשהוא שומע את קולן וכו'. המעבר משלב של תנועה בשעות השינה שלו וערות בשעות המנוחה, לשלב של שכיבה ללא תנועה במשך רוב היום, שאז הוא רגיל להיות ער - ממש לא פשוט בשבילו. מה גם שהתינוק האנושי נולד "לא גמור" והיה שמח לעוד שלושה חודשים ברחם (כי ההליכה על שתיים הביאה לכך שהאגן שלנו צר יותר, ותינוק לא יוכל לעבור בו בגיל מאוחר יותר). אם הורים היו מודעים לכך שסביבה אידיאלית בשבילו בחודשים הראשונים מדמה רחם (הנקה לפי סימני רעב ולא לפי השעון, נשיאה בתנוחה מכורבלת, תנועה מרובה במהלך היום, קירבה פיזית להורים), כנראה היו נוהגים אחרת.

אורחת יקרה, מה שאת משערת לא נשמע כמו שיטת ה-5 דקות. יש כל מיני שיטות הרדמה, אבל הדף הזה מוקדש לדיון בישטת ה-5 דקות. את מוזמנת לדון בשיטות אחרות בדפים על שיטות הרדמה, הרדמת תינוקות, ואחרים.

גם אותי מענין מה הפסיכולוג ענה (אלא אם כן זה ההוא מ"הורים וילדים" שאת פניניו המלומדים כבר קראתי מזמן).

הקטע הוא שהפסיכולוג - שלמה גור - ביסס את דעותיו נגד שינה משותפת על סמך מקרה פתולוגי של שנת ההורים עם ילדה. זו הבעייתיות של רופאים ואנשי מקצוע אחרים שנמצאים בעיקר בקשר עם אוכלוסיות פגועות, ומסיקים מכאן מסקנות על אוכלוסיות רגילות.

שליחה על ידי יעל* » 07 ינואר 2004, 13:00

מסעדה - נהניתי מאוד לקרוא את דברייך, וברשותך אצטט אותך בעת הצורך.
הפסיכולוג היה בחור צעיר שמופיע אצל מיכאלי דרך קבע. כדרך רבים מהפסיכולוגים, הוא התחמק מתשובה ישירה וחד משמעית, ואמר משהו על כך שגם זו אופציה להרדמה ובעתיד ניתן יהיה ללמד את התינוק דרך אחרת.
אני לא מתחייבת על הנוסח המדויק של התשובה, היה לי פשוט עדיין קשה עם השאלה, בשל גילו הרך של התינוק, שהתקשתי להקשיב לה.

אבל תראו בכך נקודת אור: גם זו אופציה להרדמה.

הפסיכולוג לר ממש ענה תשובה כי נושא התוכנית היה התנהגויות אובססיביות אחרי לידה (או משהו כזה) ולא שנת תינוקות. לכן הוא התחמק וענה משהו לא ברור.

התנהגויות אובססיביות אחרי לידה

כלומר?

_התנהגויות אובססיביות אחרי לידה

כלומר?_

נשיאת התינוק על הידיים כל הזמן?
הנקת אינטנסיבית?

יש אמהות שכל הזמן שוטפות ידיים או את התינוק או כל הזמן מרתיחות כל דבר שקשור בתינוק (היו עוד דוגמאות אבל הייתי עסוקה ולא שמעתי) אמהות שחוזרות שוב ושוב על אותה פעולה.

כמובן, לא התכוונתי לצחוק על מי שיש לה בעיה. קצת התפרעתי.

אני תמיד (בד"כ...) נמנעת מלהגיב בדפים שעוסקים ישירות בעניני 'באופן' כי אני לא ממש 100% באופן... אבל הפעם הייתי חייבת כי גיליתי תופעה מאוד מוזרה -
כל החברים הקרובים שלנו, שלא שמעו על 'באופן' ולא על 'טבעי' ולא על שום וריאציה של השניים (ושהם הורים לילדים כמובן), ואנחנו בכללם, לא ניסו מעולם את שיטת 5 הדקות! אפילו צחקנו על זה במפגש האחרון ביננו על איזה דור הורים רכי לב אנחנו, נמסים לצליל הבכי הראשון של ילדנו. מן הצד השני, רבים מחברי באופן האדוקים ביותר היו צריכים להפסיק עם השיטה (משמע שהשתמשו בה!) לאחר שניסו אותה על לפחות אחד מילדיהם.
כמו כן, חלק לא מבוטל מחברינו (גם הלא קרובים), לרבות אנחנו, ישנים עם הילדים במיטה אחת (במידה כזו או אחרת - יש כאלה שתמיד, כמונו, ויש כאלה שמידי פעם), רק שלא ידענו שיש לזה שם... (אני חייבת להודות ש'מיטה משפחתית' מצלצל טוב מאוד!)

מה לדעתכם זה אומר? (השאלה נשאלת ממש בלי ציניות!)

< מיכל תוהה האם המיין סטרים השתגע...

>

<לילדה יפה יש צמרמורת מלקרוא רק חלק מהדברים>

רבים מחברי באופן האדוקים ביותר
רבים? למה רבים? משהו כמו 3?
וגם אין דבר כזה "אדוקים". זו לא דת.
מה שאת מתארת פשוט:
מבין אלה שהגיעו להרדמה רכה ולמיטה משפחתית יש כאלה שהגיעו באופן טבעי מההתחלה, יש כאלה שהגיעו בזכות משהו ששמעו או קראו, ויש כאלה שהגיעו אחרי שניסו דברים שהיום נראים להם נוראים והם לא מסכימים איתם.
והנה הגעת באופן טבעי, מתוך עמדותייך וסגנון ההורות שלך, לבאופן טבעי

מה שמפריע לי בדברייך הוא הצגתכם כ"רכי לב".
סימן שעדיין אתם מאמינים בסתר לבכם שזה שלילי? שהייתם אמורים להיות קשי לב? שהייתם אמורים להתקשח ולנהוג באכזריות בתינוק קטן בוכה?
מה דעתך, במקום זה, להציג אותך ואת חברייך כ"קשובים", "אוהבים", ובעלי אינסטינקטים ביולוגיים טובים לגידול תינוקות?

בשמת,

אם רק זה מה שהפריע לך - קיבלתי!

אני חשבתי שזה די ברור שזה מה שאנחנו חושבים על עצמנו...

בקטנוניות - (א) יותר מ-3 (ב) אדיקות אינה רק לדת היא גם לעקרון או דרך חיים (הביטוי 'צופה אדוק בתוכנית X בטלויזיה' הוא ביטוי שגור למדי).

לענין - אני מניחה (לא, אני יודעת!), שדברי נכתבו לא מתוך רצון חלילה לתקוף את אלה שניסו ולמדו אחרת (בקריאה שלישית, רביעית וחמישית של דברי אני מודה שזה משתמע. הנה נפלתי במקום בו אני מנסה להטיף...), אלא בנימה של כאב מן הדרך בה מוצגים ה'אחרים' במקומות רבים באתר, אותם ה'חברים ההם' מה'מיין סטרים' ש'מתאכזרים לילדיהם'. אולי היתה זו דרכי לומר שהכללות פוגעות, וגם ב'מיין סטרים' מסתובבים כמה אנשים אנושיים, עם לב ובעיקר - עם אהבה רבה לילדיהם! אגב, זה ממש לא הופך אותם ל'באופן', זה רק מראה של'באופן' אין מונופול על אהבה לילדים או על הורות טובה או על מה ש'טבעי', לצורך כך.

<מיכל תוהה כמה תגובות בסגנון "לא אמרנו שיש מונופול" תופענה בהמשך..>

בנימה פייסנית משהו (@} ?) עלי לומר שכמי שקראה לא מעט מן הדברים שכתבת פה באתר, אני ממש מעריכה את המנעותך מלהתפס לפן המתריס שבדברי ולענות תשובה ענינית. זה הרבה יותר אפקטיבי מלקבל צמרמורת....
אז כיון שעברתי לפייסנות (ובכלל - אמרו לי שלא כדאי ללכת לישון אחרי מריבה בלי שמשלימים..), אז תני לי לנסח את דברי אחרת:
לא תאמיני כמה אנשים מה-'מין סטרים' שב'מין סטרים' (שלא שמעו מעולם על 'באופן') לא מנסים אפילו לנהוג על פי שיטת 5 הדקות! חלקם אפילו ישנים עם ילדיהם באותה מיטה! נכון שזה נהדר? (נוטף מתק אבל לא ציני

)

מיכל
תגדירי אנשים שחיים ב"אופן".
אם אני ילדתי בבית, מניקה, לא מחסנת אבל לילד שלי יש מיטה (לא נכון רק לצורך הדוגמא) אז אני נחשבת לב"אופן" או לא? אני מכירה הורם שלכאורה לא חיים ע"פ ה"כללים" של באופן אבל הם מאוד קשובים לילדיהם מכבדים אותם ואוהבים בעיקר. הם נחשבים ב"אופן"?

מיכל, לצערי אצלנו ההפך.
לא פעם אני מוצאת את עצמי, יושבת עם כמה זוגות הורים שמשבחים את השיטה.
הזוג הראשון: "כן, כן בלילה הראשון שעה וחצי, בלילה השני.... והיום היא ישר נרדמת"
הזוג השני: "כן, כן, בעלי כמעט נשבר , בסוף הוא יצא מהבית כי לא יכל לסבול את הבכי"
וכך הם מעבירים חוויות על השיטה, כמובן שהכל מלווה בצחוקים "פחדתי שיקראו לרשויות הרווחה... חה חה חה"

מזעזע אותי בכל פעם מחדש.

נועה - זה בדיוק מה שאני אומרת! לכן אני לא אוהבת את הדיונים באתר הזה בענין 'אנשי באופן' מול אנשי ה'מיין סטרים' (בעיקר כאשר האחרונים מתוארים פעמים לא מעטות כיצורים מפלצתיים השמים להם כמטרה להתאכזר לילדיהם), כאילו יש שתי קבוצות ניציות. מפלצות יש בכל הצדדים, גם אנשים טובים יש.
אני מניחה שלכל אחד החופש לבחור כיצד הוא מגדיר עצמו, כ'באופן' או כ'מיין סטרים', ללא קשר למספר הפרמטרים עליהם הוא עונה. אני באופן כללי מאוד שונאת הגדרות. אז במקום אנשים שחיים באופן בואי נגיד 'אנשים הקשובים לילדיהם' (כמו שהציעה בשמת), בלא קשר לשיוך קבוצתי.
אני לא חושבת שההבדל סמנטי.
תמר מ - האם יתכן שהצחוקים של חברייך אינם רק כיסוי למבוכה או לתחושת חוסר הנוחות שלהם עם השיטה שיישמו? אני הרבה פעמים מחייכת כשאני נבוכה. והנה - גם אצלם היה בעל שלא יכול היה לעמוד בבכי...
הם בטוחים שהם עשו את הדבר הנכון עבור ילדיהם או משפחתם, בזה אין לי ספק, אני לרגע לא חושדת בהם כמי שבזדון יצאו למרר את חיי ילדיהם (אני מניחה שאם הם היו כאלה לא היית יושבת בחברתם), ואולי כדאי רק להאיר את עיניהם שיש עוד דרכים להשגת המטרה הזו.

אני מסכימה "להגדרה" "אנשים הקשובים לילדיהם" וכמובן שגם כאן ישנם שיקשיבו ליותר דברים.
לגבי מה שסיפרה תמר (אני לא מכירה אישית). אבל אני גם מכירה כאלה סיטואציות או דומות להן. וניתן להבחין בין צחוק למבוכה. חברה מספרת לי, שהילדה שלה בת שנתיים מאד אוהבת ללכת לגן וכיף לה שם והיא מאוד מתפתחת בגן. אבל כשמגיעים היא בוכה אבל אז מה היא נרגעת מהר ומשחקת. ופעם אחת הילדה היתה חולה שבוע שלם בבית עם אמא ואח"כ לא רצתה ללכת לגן. אותה חברה מטיפה לי שהילד שלי (שנה!!!) עוד מעט חייב ללכת לגן. "איך הוא יסתדר בלי חברה?" "הם מתפתחים בגן" ועוד משפטים שכאלה.
אני מנסה להאיר את עיניה, אבל היא בשלה. ממשיכה לא להקשיב למה שהילדה אומרת לה.
וזה ההבדל בין להיות קשוב לילד שלך ובין לא להיות קשוב לו.
אם היתה אומרת לי שאין לה ברירה והיא חייבת ללכת לעבודה הייתי מקבלת את זה. אבל היא פועלת מתוך אמונה בדרכה כמו שאני מתוך אמונה בדרכי. כך היא פעלה גם לגבי שיטת החמש דקות. היא לא מדברת על הדברים בעצב היא חושבת שכך צריך להיות.
אוי כמה עצוב
אני חושבת שהאנשים שמגיעים לאתר זה יותר קשובים לילדיהם.
אנחנו בהחלט טועים לפעמים אבל כל הזמן אנחנו צריכים לבדוק את הדרך שלנו ואת פעולותינו מה שרוב האנשים לא עושים.