4 באפריל, 2010

התחדשות במשפחת האדם או: הכמיהה לילד

מהיכן הם בעצם באים? וכיצד?

לרוב יחידים, לעיתים בזוגות (שלישיות או חמישיות נדירות יותר). בלאט הם חוצים את המרחבים העלומים של העדר הגשמיות, נרקמים בידי המסתורין הגדול לכדי קיום פיזי, ויום אחד הם פשוט ניצבים לפתחנו, בתוכנו.

בתחילה ממשותם מהבהבת בתוכנו בחשאי, נוכחים-נפקדים חליפות. לעיתים הם נמוגים כלעומת שבאו, אבל ברבים מן המקרים, עם חלוף הימים, ממשותם קונה לה אחיזה בתוכנו, גופם גדל, רוחם מצטרפת, והם מבשילים בחשכת הרחם לפרי-אדם חדש. כאלה הם בני משפחת האדם. חשאיים בבואם, ולרוב גם חשאיים בלכתם.

ובתווך , אנחנו – בני תרבות מודרניים שכמותנו – הנוטים להאמין רק למה שהעין רואה והאוזן שומעת. ובתור שכאלה, מוותרים מראש על הקשר הבלתי אמצעי עם החבוי, המסתורי, הבלתי-נודע…

למען האמת, גם אני – בת תרבות מודרנית שכמותי – התחנכתי על ברכי האמונה הרווחת כי ילדים אפשר לתכנן, ואולי אפילו רצוי. הנימוקים היו כולם הגיוניים ומשכנעים: שהזמן יתאים, שמרווח הגילים יהיה נכון, שהגוף יספיק להתאושש בין לידה אחת להריון הבא לאחריה ועוד כהנה וכהנה שיקולים פרקטיים ושכלתניים. ארבעה ילדים מאוחר יותר, מוצאת אותי המציאות במצב הרבה יותר מפוקח ומחוייך, ואני מוכנה להודות בכנות שאף לא אחד מילדינו הגיע לעולם על-פי התכניות שרקמנו עבורו ושבחלק מהמקרים בכלל לא הספקנו לרקום. חלקם הקדימו לבוא, חלקם אחרו. אלה וגם אלה לא התייחסו לתכניות ולא שעו להנחיות. בניגוד להפתעה הגמורה שאחזה בי כשגיליתי שפתאום נבטה לה ברחמי בתי הבכורה, אשר לא הוזמנה מפורשות, לפחות לא באופן מודע (ולא מילאה טפסים כנדרש), נפלה בחלקי גם ההזדמנות לחוות את ההפך הגמור.

כשביתי השניה היתה בת שלוש, הרגשתי שהגיע הזמן להרות שוב. כיוון שגם היא נהרתה די ביוזמתה הפרטית, לא עלה בדעתי שעשויה להיות איזושהי בעיה לחזור על הפרוצדורה (המענגת כשלעצמה), והפעם על-פי הזמנה מפורשת. אלא שפרי האדם הבא שנועד להבשיל ברחמי ולבוא דרכי לעולם, התמהמה מאוד, ובמשך יותר משנה סירב להענות להזמנות החוזרות ונשנות ששוגרו לעברו, כלפי מרחבי המסתורין הגדול.

חברות שרצו לעזור, הציעו לי להסתייע בחידושי הרפואה המודרנית: "תבקשי מהגינקולוג כדורים לחיזוק רירית הרחם", יעצו לי מתוך כוונה טובה, "הרי את כבר אחרי שתי לידות, את יודעת שאין לך שום בעיה להכנס להריון". אלא שאני כבר ממש לא הייתי בטוחה בכך. הפחד הקמאי מפני אי-היכולת להביא ילדים לעולם, אשר קינן לו אצלי במעמקי תת-ההכרה עוד מילדות, חזר והתעורר עכשיו, על-אף שכבר הייתי אמא לשתיים. אני מרגישה שמדובר בפחד עמוק ועתיק, שממש כמו פחד המוות הוא אוניברסאלי וחבוי במעמקים האפלים של כל תודעה אנושית. במסע המרתק שעברתי במחיצתו של הפחד הזה, נפלה בחלקי ההזדמנות להתוודע גם אל בת לווייתו הקבועה, הלא היא: הכמיהה לילד.

הכמיהה נבדלת מן הרצון. הרצון הוא ארצי, קונקרטי ומונע במהותו מכוח המחשבה והתכנון של השכל. הכמיהה לעומתו היא אוורירית ורוחנית יותר, ומניעה פחות לעשייה ויותר להקשבה. אני זוכרת שבשלב די מוקדם הבנתי שאני לא רק רוצה עוד ילד, אלא שאני בעיקר כמהה לעוד ילד. הדיוק הזה בזיהוי התחושה הפנימית הוליד אצלי את ההבנה שמדובר בהזדמנות. זאת היתה הזדמנות ממשית להתוודע מתוך הקשבה עמוקה למקום שממנו באים הילדים ושממנו בעצם באנו כולנו. זהו המקום המסתורי והראשוני שבו נמתח קו המגע הערטילאי שבין "העדר" לבין "קיים". הכמיהה שקיננה בי היתה הרגש שאפשר לי לשלוח את קרן האור של התודעה אל המקום המופלא ההוא, ובכוחה השקט והעוצמתי של התפילה להזמין אלי את הנשמה שנועדה לבוא דרכי אל העולם.

כמיהה ממושכת לילד היא חוויה רגשית לא פשוטה. החודשים נוקפים, ובכל פעם שמופיע המחזור החודשי נכשלת הנפש ונופלת אל תוך מפח הנפש העמוק שכרתה לרגליה התקווה שהכזיבה. הפחד מפני אובדן היכולת להביא ילד לעולם לופת את הלב, והנטייה האנושית לרצות דווקא את מה שאין, מעכירה את צלילות הראייה ולא מאפשרת לשמוח ולהסתפק במה שיש. ברגעים הקשים האלה, דווקא הכמיהה היתה לי כנר באפלה. השהייה בהלך רוח של כמיהה הפיחה בי תקווה, כי היא אפשרה לי להתחבר לפן החייכני והסקרני של האי-וודאות. דרך תחושת הכמיהה יכולתי להמשיך להתפלל, לקוות, וגם להסכים לשהות באי-וודאות, שאינה אלא המציאות העירומה מכל פרשנות. השהייה באי-וודאות אפשרה לי להציץ מקרוב אל תוככי הסדק המסתורי שדרכו מגיחים הילדים אל הקיום הפיזי. זהו מקום שכולו "אולי". אני מצאתי שם הקשבה דקה ועמוקה – לרחשי הלב שלי עצמי, וגם לכל הדברים שאולי יקרו, ואולי לא.

לבסוף, אחרי חודשים רבים של כמיהה, שלוו גם בעבודה רוחנית, בתפילה, בהקשבה ובהסכמה להיות, קיבלתי מסר מפורש: "כשתהיי מוכנה – אבוא". במילים אלה ממש שמעתי אותו דובר אלי מאי-שם. באותו רגע ירדה עלי שלווה שלמה, ואת הלב הציף שקט בוטח. ידעתי שכך יהיה. חודשיים מאוחר יותר נבט בי גילעד.

הכמיהה, שהיתה בת-הלווייה הנאמנה שלי במסע ההוא, שכבה לנוח לשנים ספורות, הקיצה משנתה, וליוותה אותי שוב, במסע מרתק וארוך בהרבה, אשר הוביל בסופו אל הריוני הרביעי. הפעם היה עלי לכמוהה עד כלות. עד ויתור ואבל ושחרור ושכחה…

ופתאום – הריון.

מוקדש באהבה עמוקה לכל האמהות והאבות של הילדים שעוד לא נולדו.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת לילך שגב:

    מזדהה עם הכמיהה, גם כשהראש ואפילו עוד כמה איברים כבר רוצים דברים אחרים, הכמיהה הערטילאית הזו, שאינה אפילו רצון, עדיין מרחפת לה שם. ואכן, לא יודעת מה לעשות אתה חוץ מלעזוב..
    תודה על הכתוב (והייתי שמחה לשמוע את סיפור ההריון הרביעי..)

  2. מאת עינב גל:

    "כמיהה ממושכת לילד היא חוויה רגשית לא פשוטה. החודשים נוקפים, ובכל פעם שמופיע המחזור החודשי נכשלת הנפש ונופלת אל תוך מפח הנפש העמוק שכרתה לרגליה התקווה שהכזיבה".

    היו שנים שאחרי כל מחזור הייתי אומרת שהרחם שלי בוכה בדמעות של דם..

  3. מאת נמי:

    תודה רבה. הקטע ממלא אותי כח להמשיך בדרך שבחרתי. אחרי קצת פחות שלוש שנים של כמיהה לילד. אני בחרתי בעבודה נפשית. אני יודעת שהיום אני מוכנה יותר מאתמול ובטח יותר מלפני שלוש שנים. וגם במחזור הזה אני מקוה שזה יצליח.

  4. מאת אורלי הלל:

    אני מאוד מעריכה ומוקירה את הבחירה שלך נמי זה הדבר הנכון לעשותו מכיון שישנם סיבות שאינם בשליטתנו הארצית וכדי להתמקד בנכון והמדוייק שלנו ולא להיות ברגש נמוך שאומר אני לא מוצלחת, אני לא שווה, אני לא כמו כולם וכו', אין מקום לזה יש רק מקום להבין שכל אחד מאיתנו מגיע לכאן עם תסריט אחר וכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד ולכן מה שמתאים ונכון לאחד לא מתאים ונכון לאחר
    ש לי חברה קרובה מאוד שחוותה שוב ושוב את האכזבה של חוסר יכולת להרות ולא הסכימה לשמוע לעצתי לשחרר, כי רק כאשר היא הסכימה לשחרר מרצונה ומתוך הבנה פנימית שאין צורך להלחם בזה אם זה אמור לקרות זה יקרה אך כנראה שבשלב הזה של חייה זה לא מתאים מכיון שהיא צריכה לעשות קודם עבודה פנימית והיא החלה ללמוד ולטפל בפחדים וכל מה שמנהל אותה, לאט לאט היא הבינה שיש סיבה לכך שזה לא מגיע לחייה בשלב זה ויש הרבה על מה לעבוד היא הבינה שהרצון שלה נובע מבריחה מהתמודדות עם דברים אחרים ומכיון שלפני שאנו מגיעים לכאן אנו בוחרים את השחקנים שעל הבמה שלנו, וגם כותבים את התסריט של חיינו אותו ילד שהיא כנראה חתומה איתו שאמור להגיע , כנראה יגיע רק כאשר תתבצע התפתחות והתפכחות ממצבים מסוימים שהיא חוותה.

  5. מאת טוליפ:

    אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהכל אצלנו עובד פיקס, וכפי שראיתי אצל חברים, זה לא תמיד ככה. זה לא תמיד איך שרוצים את זה. וזה עצוב, עצוב לכולם. חברה שלי מנסה כבר כמה שנים להרות ורואה בגוף שלה- בוגד. זה בהחלט דבר לא קל.
    מאחלת לכולן הורות ואימהות וגם בריאות.

  6. מאת שרה:

    מזדהה. נמצאת בפתח לקראת מסע המרחבים האינסופי של העבודה הנפשית שבו באופן פרדוקסלי אני מקווה להצליח לוותר במובן של להניח לזה לתת לזה לרגוע בתוכי, כמו המיים של העולם שנמצאים בו בתצורותיהם השונות, לפעמים אנו רואים אותם , חשים אותם, ולפעמים הם בתצורה אחרת, לא נתנת להשגתנו , אבל הם שם ! זה רק אנחנו רחוקים משגת. כמו הילד שזה עתה ברח לו הבלון ומושיטות ידיים פעורות מעלה (או מטה) אבל רציתי! ועכשיו : פשוט כמיהה – לחיות איתה, ולתת אמון מלא שהילדים יבואו בזמנם, גם לזה אני כמהה: לאמון
    וחשבתי לעצמי: דמייני לך שאת י ו ד ע ת, שאת כאילו רואה את עתידך עם כך וכך ילדים סביבך וזו באמת את וזו באמת משפחתך, ואני נגשת אליהם ומלטפת אותם וגם אותי, ועכשיו כשנגעת בהם ולו במעט, אולי תרפי את ה"לרצות כלכך חזק"?

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )