גבול

א.

הוא כבר מבוגר בשביל ללמוד נגינה. הוא התחיל מאוחר מידי ולא יוכל להגיע להישגים. חבל, תעזבו את זה.

את המילים הללו שמעתי לפני אי אילו שנים כשאחד מילדי השתתף בקורס מוזיקה קאמרית לבני נוער. אחת המארגנות פגשה אותי בקונצרט הסיום ואני מניחה שמרצון להיטיב איתי ולמנוע ממני אכזבות ותסכולים ניסתה להציג בפני את האמת. ככה ממש כפי שהיא. ללא כחל ושרק.

כמה מאיתנו מאמינים לסיפור הזה?

"גבולות היכולת האנושית" – הגבול שעוצר אותנו ובשלו אנחנו לא מעיזים להשתוקק, לשחק, להתנסות, לטעות, לפעול.

Continue reading

ארבעה מסעות קטנים

1. נרניה. היער האפור

אני מקשיבה לאמיר, שקורא לילדים מתוך הספר "הנסיך כספיאן" מסדרת ספרי נרניה, ופתאום מתעוררת בי בפראות תשוקת הנדודים. להיות הרחק מכאן. האם זה בגלל תיאור היער? חורבות הארמון? ההרפתקה שעומדת להתחיל? או אולי זה סתם הנוף, שונה כל כך, רחוק כל כך מהחום הנורא הזה של יולי, חום הקיץ שאפילו עוד לא הגיע לשיאו?

Continue reading

מעבר לידע

בראשית יש נתונים – מה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, חשים. ערב רב של נתונים שמציף אותנו בשטף בלתי ניתן לתפיסה עד כדי כך שאנחנו לומדים לא לראות את רובם, אלא אם פיתחנו כושר התבוננות, קשב, תחושה בגוף.

לנתונים האלה אנחנו מכניסים משמעות, יוצרים מהם הבנה, מחברים לתבניות ודפוסים – הופכים למידע. המידע הזה הוא מה שקל לאחסן בתודעה: צורות, סיפורים, נוסחאות, כללים, וכל אותם דברים שאפשר ללמד.

כל זה עדיין לא ידע.

Continue reading

בבואה

תכונה מיוחדת ופלאית יש למים. בהביטנו במקווה מים נשקפת בם דמותנו. וכפי שכותב ביאליק בשירו "הברכה" על ברכה אחת צנועה הנמצאת במעבה היער, הם שמחים לשמש לנו כמראה:

הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה
בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ –
תִּתְעַלֵּף- לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,
מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ;
כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם
שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר.

Continue reading

מוזיקה ביתית

בספרו "הביתה" מלווה אסף עינברי את הולדתו של קיבוץ אפיקים – הקיבוץ בו גדל. "בלית ברירה הוחלט לקלוט בזהירות צעירים שאינם חניכי התנועה – למשל את לובה רביץ, בחור ארוך ורזה כמו חרגול, בנו של החזן הראשי בתל-אביב, שבא לחצר כנרת עם עשרים כלי נגינה והודיע לקבוצה שהיא צריכה תזמורת. הוא ערך לחברים מבחני מוזיקליות, ומי שעבר את המבחן קיבל כלי. מה שנשאר לנגנים זה רק ללמוד לנגן."

Continue reading

חיים במעבר

ביושבי על גדת הירדן באחד הימים של המפגש המסורתי בפארק, עלתה בראשי תמונת חיי הנוודים שבכל פעם מחדש בונים את אוהליהם, ועושים את המקום הארעי לביתם, כשהם יודעים שבעוד שבועות או חודשים ספורים, שוב יקפלו הכל ויצאו לדרכם, ושוב יבנו את האוהלים וכך עד סוף הימים. הימים יעברו המקומות יתחלפו והאנשים ימשיכו ללכת ביניהם מלידה לינקות, מילדות לבגרות, מבגרות לזקנה ולמוות.

Continue reading

חשיבות ההפסקה

כשיצאנו לחינוך ביתי, הדבר ראשון שעשינו היה כדורגל. היה לי בן ארבע נמרץ ותינוק כבד, וכדורגל איפשר לילד לרוץ ולהיות פעיל ואיפשר לי להיות נייחת יחסית (הילד תמיד שמח לרוץ להשיב כדורים סוררים). כדי לספק את תחושת החובה החינוכית שלי, ניסיתי ללמד אותו לבעוט מדויק יותר, לעצור כדור, להשתמש בשתי הרגליים, ועוד תכנים ראויים (כך חשבתי אז).

Continue reading

חיים, חרות והחתירה לאושר*

חיים, חרות והחתירה לאושר, אלו הן זכויות האדם הבסיסיות שעל פי מגילת העצמאות האמריקאית ניתנו לבני האדם על-ידי האל הטוב. לכאורה עניין החרות פשוט. כל עוד אדם אינו פוגע באדם אחר זכותו לעשות ככל העולה על רוחו. אולם הזכות לחתירה לאושר יוצרת פרדוכס שאינו ניתן לישוב כאשר מתכוונים לממשה במציאות. במקרים רבים, חתירתו לאושר של אדם אחד מטילה מגבלות אשר עשויות לחבל בחרות ובחתירה לאושר של אנשים אחרים בסביבתו הקרובה.

Continue reading

הפתרון: תשומת לב

אמא, אני רוצה תשומת לב!

כך מכריז בני הצעיר, בעוד אני עסוקה בהכנה-ניקוי-הצלה-טיפול-סידור של השובל שנשאר אחרי ארבעה ילדים. ופתאום החשיבות והדחיפות של מה שעשיתי נראות עמומות לעומת הבקשה הברורה הזו, ואני הולכת לחבק ולחייך ולשמוע ולהסתכל. אחרי שקיבל את מנת תשומת הלב, הוא כנראה התמלא מספיק ואני חוזרת למה שעשיתי.

לא תמיד הילדים מבקשים את תשומת הלב שלנו במלים. הרבה פעמים הם צריכים ממש לעבוד בשביל להשיג אותה: לריב עם איזה אח, להשתולל, להחבל, לקלקל משהו שחשוב לנו, וכן הלאה פתרונות יצירתיים. הכל רק כדי לקבל את הדבר החשוב הזה – שנשים את ליבנו אליהם, נפתח את הלב לכיוונם. (בדרך כלל דרך חושים כמו הקשבה, התבוננות, מגע.)

Continue reading