1 באפריל, 2010

חופש, זכרון ובחירה

בחג הפסח אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, את שחרור בני ישראל מעבדות והפיכתם לבני חורין. באופן פרדוקסלי, מסר החירות הזה מועבר לנו דרך טקס ארכאי שאותו עלינו לנהל לפי כללים מוקפדים, ובציווי לזכור ולא לשכוח – האין שעבוד גדול מזה?

ומה עושה לנו הזכרון הזה? האם הוא מזכיר לנו שאנו בני חורין או אולי דוקא כובל אותנו לדפוסי עבר?

אני פותחת את ההגדה. רובה כתובה בשפה שאינני מבינה, בלשון פולמוסית ששייכת לימים אחרים. מה לי ולטקסט הזה? מה עושה לי המפגש עם העבר הקולקטיבי הזה?

ואז אני מבינה – הפער בין העבר לבין ההווה הוא זה שמאפשר לי את חופש הבחירה. בכל שנה ושנה מוצעות לי התבוננות אל העבר ובחינה מחודשת של ההווה. בכל שנה ושנה יש לי אפשרות לשאול האם הזכרון שלי, הן הקולקטיבי והן האינדיבידואלי, הוא מפרה או כובל. בכל שנה ושנה ניתנת לי היכולת לבחור האם אני נצמדת לעבר או משחררת אותו ממני.

את חג החירות הזה אני בוחרת לחגוג בנקיון פסח מסוג אחר, כזה שמבער את מי שהייתי ומה שהיה, באשר היה, ומאפשר לי להמשיך הלאה, חופשייה מתמיד.

אין עדיין תגובות   (רסס)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )