24 במאי, 2010

על החיים ועל המוות

"אני בהריון". הגוף יודע, הוא תמיד יודע ראשון, הראש עוד מסרב להאמין.
מתחילות לרוץ השאלות: "זה מתאים?" "עכשיו?" "מתי הלידה?" "קיץ? חם", "חורף? קר להוציא תינוק" ועוד ועוד…
בעצם זה אף פעם לא מתאים ותמיד הכי מתאים.


אני שמחה ומתרגשת ומבטיחה לא לספר הפעם לאף אחד עד שזה בטוח בטוח. כמו שאני גומרת להבטיח לעצמי, זה מתפרץ ממני ואני מבשרת לכל מי שנקלע בדרכי.
עליתי על הקרוסלה והיא עולה ויורדת "אני בהריון".

הראש ממשיך לעבוד וכבר רוקם תוכניות, "קיץ, זה שוב יהיה בקיץ!" אני נגשת ליומן סופרת שבועות, בוחרת תאריך שנראה לי הכי מתאים. יש עוד כמה ימים עד שתתחלנה הבחילות.
התרגשות מלווה בחששות: איך יהיה? מה יהיה? האם אני מסוגלת? עוד ילד, עוד אחריות. עדין לא סיימתי את המסע שהתחלתי עם הילדים הגדולים. יש עוד המון דברים לא פתורים בחיי. אולי זה גדול עלי?
השבועות עוברים. מתחילה להתרגל. הבחילות מגיעות. בחילות מכל דבר, מרעש, מריחות, מצלילים. אני לגמרי בהריון, לא נשאר מקום לשום דבר אחר. אני מכונסת בעצמי, כמעט לא יוצאת מהבית. קשה לי עם העולם. מרגישה חשופה וחסרת הגנות. תחילת הריון זו תקופה לא קלה לי. קשה לי עם שינויים, ויחד עם זאת אני מתרגשת ושמחה. משתדלת לקבל את הקושי באהבה.

ואז סתם בדיקה שגרתית אצל הרופא , ופתאום… אין דופק.
הרופא ממשיך לדבר. אני לא כל כך מצליחה לקלוט מה הוא אומר. שומעת אותו מדבר אבל לא ממש מקשיבה. מתלבשת. מתיישבת מולו. הוא נותן לי דף ואומר: "זאת הפניה למיון". ואז פורצות הדמעות: "למה אתה אומר מיון? מה קרה? משהו דחוף? מישהו בסכנה?"
יושבת מולו. בוכה. לא רוצה לשמוע על מיון, על פרוצדורות.
יוצאת.
סוגרת את הדלת.
מגששת את דרכי לאוטו.
מתיישבת באוטו ומעכלת.
אני לא בהריון.
מה עכשיו?
צריך לגמור את ההריון.
נוסעת הביתה להמשיך לעכל ולשקול את צעדי .
לא רוצה לנסוע לבית חולים. אני הרי בריאה והגוף שלי יודע ללדת.
לוקחת כמה ימים להתרגל מחדש. הגוף יודע, זה רק הראש שצריך להתארגן על עצמו.
אני נפרדת.

נפרדת מההבטחה לילד, מהעובר הקטן שנובט בי, נפרדת מהחלומות עליו. אפילו נפרדת מתאריך הלידה שבחרתי. בוכה אותם פנימה והחוצה. בוכה וכועסת. כעס מזכך. כעס מרפא.
מפנה מתוכי את ההבטחות ואת החלומות על ילד קטן שלא יהיה לי. מפנה מקום בכדי לאפשר לגוף לשחרר את העובר המת בקרבי, ללדת את ההבטחה שטמונה לי ברחם.
הבטחה קטנה שבתוכה מקופל פוטנציאל עצום. פוטנציאל שיוולד ויחזור ישר לאדמה. נבט שלא ינבוט ולא יצמח ולא יפרח.

מחליטה לחכות ולתת לגוף את הזמן לשחרר וללדת. מרפה ויודעת שזה יקרה כשיגיע הזמן. אין לי שליטה על התהליך, אבל אין בי פחד וישנה אמונה חזקה ביכולת של גופי.
אני בוחרת לחבק עוד קצת את העובר הקטן שבי אפילו שהוא כבר מת.

אני יולדת.
והלידה כדרכן של לידות מעצימה ומטלטלת שוטפת את כולי, משאירה אותי בקוקטייל הורמונלי שנתן לי הטבע. אני ב"היי" מטורף, ואין לי ילד בחיכי.
כל הריון מסתיים בלידה. לפעמים העובר חי ולפעמים הוא מת, אך לידה מתרחשת ומשהו חדש נולד. אותו גוף שקלט בתוכו את העובר הקטן, את ההבטחה, יודע גם לשחרר ועושה זאת  בצורה מושלמת ומדויקת.

אני כבר לא אותה אישה שהייתי קודם. עברתי אירוע גדול וכואב. אירוע משמעותי שנותן לי הזדמנות לגעת בסוף. לגעת במקום שבדרך כלל אני רגילה לברוח ממנו, לפחד ממנו, להתעלם ממנו כאילו הוא לא קיים.
בלידה הזו הזדמן לי לפגוש את המוות.
כל אחד מאיתנו מתקרב אל המוות בכל רגע בחייו. מרגע שנולדנו סופינו למות, אפילו אם נעצום את העיניים חזק חזק. התרבות שלנו נמנעת מהמוות. המוות הוא כשלון, חדלון, ריק.

כשרוצים להביא חיים חדשים לוקחים בהשאלה מעט מכוחו של בורא עולם, ושם טמון גם המוות. זהו תפר קטן ועדין שמשני צדדיו מסתתרים החיים והמוות.
זו הזדמנות לפגוש את העובר הקטן, את הילד שלא נולד, להגיד לו תודה, להבין שהוא בא לביקור קצר; לשחרר את ההבטחה שלא התקיימה; להבין שזו דרכו של עולם, כך היה בעבר וכך יהיה בעתיד. תינוקות נולדים, עוברים מתים. אני בסדר גמור. אני חלק משרשרת ארוכה ורבת שנים. לא היה פה כשלון. היה פה מהלך טבעי ובריא לגמרי. אמהות רבות בעבר איבדו תינוקות, ובעתיד זה יקרה לעוד המון אמהות.

אי אפשר אחרת, אין דרך לעקוף את זה, המוות הכרחי וחשוב לחיים.

אפשר לקחת את החוויה החזקה הזו ולהחזיר אותה הביתה לחיים. לפנות לה מקום, להתגבר על הפחד, להתבונן בה בעיניים פקוחות, סלחניות ואוהבות.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת נווה_מדבר:

    מרגש ונוגע. תודה על השיתוף.

  2. מאת חגית נובק:

    יעל, תודה.
    זה נושא כל-כך אוניברסלי שנוגע פשוט לכולם. לכל מי שנולד ולכל מי שלא נולד. ולמרות זאת, בתרבות שכולנו בניה השיח הפתוח והאמיתי הזה נמנע ומושתק ונהדף אל הפינות האפלות של הכאב הפרטי. תודה שהעלית את הדברים על הכתב. מיד עלו במחשבתי כמה נשים אהובות שהמילים שלך יגעו בנשמתן… אני כבר שולחת להן קישור.

  3. מאת לילך:

    התרגשתי, הזדהתי, ניזכרתי בהתנסות האישית הכואבת שלי, שבעיקבותיה נחשפתי לעוד לא מעט סיפורים דומים של נשים קרובות ואהובות, שלא הייתי מודעת להתמודדות הזו שחוו.
    רק חשוב להזכיר שהגוף לא תמיד יודע לשחרר בצורה מושלמת ומדוייקת. לפעמים, בדיוק כמו בלידה, אין ברירה וצריך לעזור לגוף שלנו, כדי שיוכל להמשיך איתנו הלאה. כדאי לזכור שציפיה כזו עלולה ליצור אכזבה קשה, תיסכול ורגשי אשמה שואבי אנרגיות לחינם, ולפעמים גם סיכון ממשי.

  4. מאת אור-לי ברלב:

    תודה יעל ששיתפת וחלקת. התרגשתי לקרוא על הדרך המעצימה שבה את לוקחת את הדברים.
    מתפעלת ומחזקת את ידייך. חיבוק גדול.

  5. מאת שרהלה:

    במקום לחשוב איך לעזור לגוף, עדיף לחשוב איך לא להפריע.
    אין מתכון להפלה.
    אין מתכון לאושר.
    אין מתכון לחים.

  6. מאת ניצן_אמ:

    באותה הזדמנות –
    במקום לחשוב איך לחנך ילדים, עדיף לחשוב איך לא להפריע.

    יעל, נגעת לליבי.
    תודה שחלקת.
    געגועיי.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )