11 בנובמבר, 2010

דרך חדשה – פרק שני

בוקר יום ראשון, 25.7.10

גילעד. איזה מסע ארוך ומאתגר יש לי איתך. בעוד 36 יום תתחיל שנת הלימודים ויגיע תורך לעלות לכיתה א'. אני שונאת את המילים הללו "לעלות לכיתה א'". שונאת את המשמעות התרבותית שאגורה בתוכן. את עליית המדרגה שמשתמעת מהן. כאילו שעד עכשיו היה משהו ירוד או נחות במסלול חייך, והנה אתה "עולה" על מסלול ראוי או משובח יותר. המחשבות והתחושות שלי אומרות לי בדיוק את ההפך: עד היום היית חופשי להיות מי שאתה, והנה אתה עומד לעלות על מסלול שבו יתיימרו לעצב את אשיותך לפי… לפי מה? לכאורה, לפי איזו אג'נדה חינוכית שהתוותה בידי התרבות, המדינה, המומחים לדבר… בפועל אין שם כלום. רק אטימות וטיפשות. אבל אתה כל-כך רוצה. כל-כך רוצה להיות חלק מה"נורמליות" הרגילה שכולם כביכול משייכים עצמם אליה.

כמו כל ילד בגילך נשבית בקסמיה של ההבטחה הגדולה שהחברה והתרבות שסביבך מבטיחות: ללמוד, להשכיל, לעלות על מסלול ההצלחה… התמימות הילדותית שלך לא מאפשרת לך לדעת ולהבין את המחיר הכבד שאתה עשוי לשלם. המחיר של היותך מי שהנך.

לאורך השנתיים האחרונות אנחנו – אתה ואני – עוברים מסלול לא פשוט שבו אני מנסה להציע לך אלטרנטיבות איך לחמוק ממכבש הנפשות שאתה, בתמימותך, מתעקש להצטרף אליו. את החינוך הביתי דחית במחאות רמות כבר כמעט מאז שעברנו לכורזים (היית אז רק בן שלוש וחצי). שנאת את המפגשים, לא רצית להתחבר עם הילדים, ויציאה של פעם-פעמיים בשבוע היתה הרבה מדי בשבילך, מצד אחד, וממש לא מספיקה מאידך.

אתה רוצה מפגש קבוע עם ילדים בני-גילך מדי יום. אני מבינה את זה לגמרי. אתה חברותי כל-כך. אתה גם ממש לא רוצה אותי בסביבה. גם את זה אני מבינה. משום-כך, למרות הקושי הגדול שהתמודדתי איתו גם אז, הצלחתי לאפשר לך ללכת לגן כבר לפני יותר משנה. אבל בבית-הספר תצטרך לקבל על עצמך מרות הרבה יותר קפדנית, ולוותר על כל-כך הרבה חופש שאפשר לך הגן. ודווקא מפני שאתה כל-כך הולך בתלם, ואוהב לרצות, ולקבל מילה טובה (ממש כמו שאני הייתי, ואולי עודני), דווקא בגלל זה אתה לא תתמרד. אתה תתמיד, ותעשה כל מה שיגידו. גם כשזה יהיה לא נכון בשבילך…

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    עם כל הקושי, אולי זו ההזדמנות שלך ללמוד יחד עם ילדך, איך אפשר ללכת בתלם ועדיין לעשות מה שנכון בשבילך.
    יש אנשים שעושים את זה.
    אני מקנאה בהם.
    כי לעשות בדיוק מה שאתה רוצה ולא להיות בתלם – גם על זה משלמים מחיר כבד. תלוי באישיות.
    אז אולי זו הזדמנות ללמוד דרך חדשה – להרבה אנשים.
    ללכת בתלם ועדיין לעשות מה שאתה רוצה.

  2. מאת בלה ספיר:

    ואוו, חגית. נשמע לא קל.
    מורידה בפניך את הכובע על שאת נשארת תומכת ומאפשרת גם כשאת כל כך מתנגדת לדרך שבה הוא בחר… חיבוק גדול ממני.

  3. מאת ענת גיגר:

    אני מעריכה אותך על היכולת שלך לשחרר אותם לדרכם ולהכיל. אני לוקחת את זה איתי כצידה לדרך.
    אני מאחלת לכם למצוא את דרככם בתוך הדבר החדש. איזו דרך מרתקת.
    חיבוק גדול.

  4. מאת אילה:

    לפני 10 שנים עברנו לגור בחוף הכרמל כדי שבנותי יוכלו ללמוד בבית ספר "מיתר" שבקיבוץ בית אורן. חיפשנו מקום מגורים בבית אורן, וביישובים שבסביבה… מצאנו משהו…
    אך, לאחר שני ביקורים ב"מיתר" עם בנותי בסוף שנת הלימודים (לפני שעברנו), הן התנגדו נמרצות ללימוד שם!
    האחת היתה בסוף כתה א' והשנייה בסוף כתה ג'… כך שהן היו צריכות להשתלב בשכבה הצעירה (גן-ב) ובשכבה השנייה (ג-ח?)…
    הסיבה ששתיהן השמיעו באזני: "הילדים הולכים פה לאיבוד… אמא…"
    הן בחרו בבית ספר "רגיל", ורשמתי אותן ל"כרם מהר"ל". בית ספר של המועצה.
    לצערי.
    גם להתחשב ברצונם של הילדים, למרות כל מאמצינו, זה כנראה האתגר הגדול של כל החיים המשותפים שלנו איתם.

  5. מאת חגית נובק:

    עם כל הקושי, אולי זו ההזדמנות שלך ללמוד יחד עם ילדך, איך אפשר ללכת בתלם ועדיין לעשות מה שנכון בשבילך.

    זה בהחלט אתגר גדול, ועל אף שהוא לא פשוט, ואולי דווקא בגלל זה, זוהי בדיוק הדרך שבא הילד שלי מגדל אותי.

    בכלל, מקובל לחשוב שהורים מגדלים ילדים. אני מאמינה שהורים שבאמת מגדלים ילדים, הם אותם הורים שמאפשרים לילדים שלהם לגדל אותם. אם יש סוד אחד גדול שטמון במעשה ההורות, זהו הסוד.

    עכשיו, משהתגלה הסוד נותר רק להצליח ללכת לאורו. בשביל זה העניק לנו אלוהים חיים שלמים לחיותם…

    תודה על כל התגובות

  6. מאת ניצן_אמ:

    יש לי קושיה.
    את אומרת בדברייך הכנים והמעוררים שילדך הושפע מהרבה מאד קולות חיצוניים שזרים לך ולדרך החינוך שלך, ועל סמך הקולות האלה בחר בדרכו, גם אם אינה לרוחך במאת האחוזים.
    אני מבינה את זה היטב, וברור לי שילדים ואנשים (כולל עבדתך היום ובילדותה) ראוי שיבחרו את דרכם והיא לא תבחר עבורם על ידי מישהו אחר בכפייה.
    תהייתי/קושייתי היא –
    האם אמרת לילדייך שאת חושבת שזה לא יהיה נכון בשבילם? האם אמרת לילדך מה את חושבת על בתי ספר, על כיתה אלף?
    אני מרגישה ומאמינה שהקול שלי ראוי שישמע בקול רם וברור, כי הוא קול אחד מול קולות, ליחשושים וצעקות של תרבות שלמה. אז אני אומרת מגיל צעיר ביותר מה דעתי על שליחת ילדים לבתי ספר ולגנים מבלי ליפות ולעדן. עם זאת, אני לא חושבת שזה "יגן" עליי מפני זה שיתכן שיום אחד הם ירצו ללכת לשם.
    אני שואלת במקום שבו החסרת מידע שרלבנטי לי – האם אמרת? או שמא איפשרת לכל המידע לזרום אליהם מבלי שביטאת את דעתך בקול ברור? אני מתעכבת על הקול הברור, כי אני נתקלת הרבה בזה שלא רוצים יותר מדי "להשפיע" על דעה של ילדים או לעצב אותה יותר מדי כרצוננו, אבל בעצם משאירים פתח מאד גדול ל"מעצבים" אחרים שצועקים את דעתם בלי בושה.

    איפה את עומדת ביחס לכל זה? למדיני, חגית. :-)

  7. מאת חגית נובק:

    האם אמרת לילדייך שאת חושבת שזה לא יהיה נכון בשבילם? האם אמרת לילדך מה את חושבת על בתי ספר, על כיתה אלף?

    כמובן שכן. אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת:
    אני מתעכבת על הקול הברור, כי אני נתקלת הרבה בזה שלא רוצים יותר מדי "להשפיע" על דעה של ילדים או לעצב אותה יותר מדי כרצוננו, אבל בעצם משאירים פתח מאד גדול ל"מעצבים" אחרים שצועקים את דעתם בלי בושה.

    הסיבה העיקרית שבגללה אני תמיד אומרת את דעתי (ואף חוזרת עליה שוב ושוב, או משנה אותה בהתאם לנסיבות, ואמרת גם את זה , ובכלל – אני מדברת המון… קצת אפילו מייגעת לפעמים), היא לא רק כדי להוות קונטרה לקולות הרמים (והצורמים, לעתים) של כל שאר העולם. הסיבה היא פשוט, כי אני לא מכירה דרך אחרת להיות בה בתקשורת אמתית וקרובה עם ילדים ואנשים בכלל. מערכות יחסים עמוקות מבוססות בעיני על קשר עמוק של שיתוף וכנות. הקשר הוא תמיד הדדי. אם אני רוצה שילדיי ישתפו אותי בעולמם הפנימי, עלי גם לשתף אותם בעולמי. (ברגישות רבה ליכולת ההכלה שלהם, כמובן)

    אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי בעולם הוא ילדים (ולא רק הילדים שלי). מעניין אותי ללמוד ולעסוק בצרכים של ילדים, בתפישות של ילדים, ברגשות ובהתפתחות של ילדים… כל הנושאים האלה מדוברים אצלנו בלי הרף ומכל זווית אפשרית. הילדים שלי משתפים אותי לפרטי פרטים בחוויות החיים שלהם וגם של חבריהם, ואני גם, בין היתר מביעה את דעתי, מסבירה, מתווכת… אמא, נו, הדבר הזה שחוצץ בין הילד לבין העולם. מגינה, מסבירה, וגם מאפשרת ומשחררת בהדרגה, אבל תמיד ממשיכה להיות שם, ללוות, לתמוך, להקשיב, להציע, להמליץ, לחוות דיעה, ולפעמים לשים גבול ברור, ולפעמים לפתוח מחסום שהפחיד…נו, אמא, העוזרת הכי קרובה של אלוהים…

  8. מאת ניצן_אמ:

    את מאממת. {@
    תודה.

  9. מאת אשתו של עודד:

    אבל בבית-הספר תצטרך לקבל על עצמך מרות הרבה יותר קפדנית, ולוותר על כל-כך הרבה חופש שאפשר לך הגן. ודווקא מפני שאתה כל-כך הולך בתלם, ואוהב לרצות, ולקבל מילה טובה (ממש כמו שאני הייתי, ואולי עודני), דווקא בגלל זה אתה לא תתמרד. אתה תתמיד, ותעשה כל מה שיגידו. גם כשזה יהיה לא נכון בשבילך…

    חגיתוש, הרי זו פשוט הסיבה הנקודתית לכל הקושי שלך, לא?
    מחבקת על כל שיתופייך ומעריכה אותך.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )