9 בדצמבר, 2010

שיח פנימי

היא יושבת בפישוק רחב על ארגז הפוך מתחת לעץ קוקוס. פעוט יונק בעמידה משד אחד, והיא בינתיים קולעת סל מעלי קוקוס יבשים.

כמה ילדים יש לך? אני שואלת אותה. והיא מצביעה לי עליהם. אחת יושבת על המחצלת וקולעת לידה, אחד נובר עם מקל בבוץ ומחפש נמלים, ועוד שניים, היא מסמנת בתנועה כללית, מסתובבים איפה שהוא. תגידי, אני שואלת אותה בלחש, הם משגעים אותך לפעמים? היא מסתכלת עליי במבט תוהה. את יודעת, אני אומרת, תובעניים כאלה, מפונקים? רבים כל הזמן על תשומת הלב? לא? מה, אפילו קצת לא? ככה בסוף היום, שכבר נגמר לך הכוח, ודווקא אז כולם עייפים ו… נו, את יודעת!

טוב, איתך אין לי מה לדבר. אני צריכה לדבר עם אימא מערבית, שמכירה ילדים מערביים. אצלך זה לא חוכמה, עם כל השבט שלך וכל הטבע מסביב והכל. נראה אותך מול משחקי מחשב, הסעות לחוגים ושניצל תירס משקית.

או, הינה אימא מערבית. אימא אנתרופוסופית, נחמדה. רגועה לאללה. תוך כדי שיחה היא סורגת אפודה מצמר טבעי. אין לי יותר כוח לילדים שלי, אני מתוודה. היא מסתכלת עליי במבט חומל. ברור, היא אומרת. הילדים שלך לא מאוזנים. הם חשופים להשפעות בלתי רצויות, יושבים המון על המחשב, משתעממים סתם. אין להם שום סדר יום, למען השם! ותגידי לי, איך אפשר להיות רגועים ונינוחים כשלא יודעים מה עושים היום? היא מסבירה לי שחייבים סדר וגבולות בשביל להרגיש בטוחים בעולם הזה. רגע, את לא זקוקה לדברים האלה? היא שואלת. לא, אני לא! אני אוהבת להפתיע את עצמי, ליצור בתוך בלגן, מתוך אלתור וזרימה, והקשבה לרגע, וכל זה… רגע, לאן את הולכת? הלכה.

אולי בכל זאת צריך סדר יום? אולי זה יהיה לנו נכון וטוב?

שטויות. אומרת לי אימא בחינוך ביתי. אנחנו יושבות במפגש על המחצלת. את יודעת הכי טוב מה נכון לכם. מי צריך סדר יום קבוע? תראי אותנו: יום ראשון יום חוגים, יום שני שומרי הגן, יום שלישי חברים, יום רביעי סיור, יום חמישי מוזיאון. אחר הצהריים חוגים. כל יום משהו אחר, וככה טוב לנו. אבל, אני אומרת לה, זה לא מתיש? איך אפשר לצאת ככה כל יום, ועוד עם כל קופסאות הפלסטיק האלה? ככה טוב לנו, היא מתעקשת, ומוסיפה בשקט – וגם הרבה יותר רגוע.

אימא אחרת מחייכת בשלווה. זה נקרא חינוך ביתי, היא שואלת? חינוך ביתי זה בבית. חינוך ביתי זה אימא וילדיה. טוב, לפעמים גם אבא. ולפעמים גם חברים. אבל מה שחשוב קורה דווקא בצמצום, וכן, בשעמום. וכן בריבים, וכן במאבקים. אני יודעת, אני יודעת, אני אומרת לה, נואשת. אני יודעת את כל זה. אבל איך להגיד את זה… זה לא עובד לי. לא טוב לי בשעמום. אני אוהבת להיות בעשייה, בתנועה. השעמום משרה עליי דכדוך ורפיון. ואני רואה את ילדיי מסתובבים בבית כארי בסוגר, והם מדוכדכים. חכי, היא אומרת לי, מי אמר שזה רע? מתוך כך יכולה לצמוח התפתחות פנימית משמעותית. לא רוצה התפתחות פנימית, אני זועקת, אני רוצה שיהיה לילדים שלי כיף! אני רוצה שהם יהיו שמחים! אני רוצה להיות שמחה ולעשות דברים שאני אוהבת! ולא להתבונן בסכסוכיהם ועצביהם במשך ימים שלמים! אני רוצה שתהיה להם חצר גדולה עם ילדים שהם מכירים ושהם יוכלו לשחק כמה שירצו, אני רוצה שזה יהיה קרוב לבית. אני לא רוצה להסיע אותם למוזיאונים בשביל לפגוש חברים, אני רוצה פשוט!!

אהה, אומרת אימא שלי. אז מה שאת רוצה זה בדיוק מה שהיה לך בילדות. די, הגזמת, אני אומרת לה. איפה הילדות שלי ואיפה אני. נראה לך? אני עם כל ה… את יודעת, אלטרנטיביות שלי… נראה לך שאני מחפשת את הילדות הבנאלית שלי? נכון שהיינו כל יום משחקים עד החושך מתחת לבניין… נכון שהייתי לשמחתי עצמאית לחלוטין מגיל מאוד צעיר, והייתי הולכת או נוסעת באופניים לבד לבי"ס ולחוגים… נכון שכל חבריי גרו במרחק הליכה קצרצר מביתי ובעצם הייתי שמחה מאוד בכך… בוודאי, אומרת לי אימא. תראי כמה את צריכה לעבוד קשה בשביל למצוא חברה לילדה. שימי אותה בגן, ותהיה לה חברה. תראי את הבכור, היא אומרת לי, הוא צריך חצר גדולה, משחקי כדור, ועוד ילדים. הרי זה מה שהוא מבקש כשהוא קם בבוקר, ואת לוקחת אותו בשביל זה למוזיאון הפלמ"ח.

אז מה זה אומר, אני שואלת בלחש, שאולי… בית ספר?

המשך יבוא.

11 תגובות   (רסס)

  1. מאת יעלבריסקר:

    ענת הי!
    רשימה מצויינת וסוגיה חשובה מאין כמוה…מרגישה אותך
    אני רוצה להגיב יותר באריכות , אך כרגע זמני קצר, רק אצטט אבא אלמוני, שקראתי את דבריו אי שם בתחילת ההורות שלי:
    " לפני שנהייתי הורה היו לי שבע אידיאולוגיות על הורות-
    עכשיו יש לי שבעה ילדים, ואף לא תאוריה אחת!"

    אכתוב עוד אחר כך! בינתיים אני איתך בדילמות האינסופיות….שלך יעל

  2. מאת עצם_מעצמי:

    אז מה זה אומר, אני שואלת בלחש, שאולי… בית ספר?

    אולי, ואולי לא…
    לדעתי המענה ההולם לחיי משפחה נינוחים בחינוך ביתי הוא קהילה קרובה (פיזית וחברתית)
    מוזמנים לחיות בשכנות לידינו. יש במושב רם און קהילה מאד קהילתית ואנחנו נשמח לחברה דלת מול דלת בחינוך ביתי .(יש דירה פנויה להשכרה ממש מולנו)

    נעמה

  3. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    מקסים
    ומרגש

  4. מאת יעל:

    מעניין ומעורר הרבה מחשבות.
    כנראה שאין סוף, אין סוף להתלבטויות האלה…. איך יהיה הכי טוב לילדים. איך יהיה טוב גם לנו…
    מחכה להמשך…

    יעל צוק

  5. מאת ענת:

    מה שבטוח, בכל בחירה שלא נעשה, יהיו לנו רגעים שהילדים משגעים אותנו, ורגעים של קנאה במי שבחר בחירה אחרת, לא?

  6. מאת אורלי_ברלב:

    כל הכבוד על האומץ לחפש את הדרך האישית שמתאימה לך, בלי להתחשב בשום רעשי רקע באופניים, מיינסטרימים או אחרים.

    לא קל להיות אלטרנטיבית לאלטרנטיבה… :-)

    מחכה להמשך.

  7. מאת יונת שרון:

    ואולי יש בעיה בעצם הרעיון לחפש את "ה"דרך, במיוחד אצל מישהו אחר. כמו שאמר כבר מזמן לאו דזה:
    "דרך שיכולה להיות הדרכה
    אינה הדרך הנכונה
    תיאור שיכול להיות תואר
    אינו התיאור הנכון"

    (וכמובן שגם ציטוט שאפשר לצטט אינו מייצג נאמנה את המקור, ותרגום שאפשר לתרגם מקבל משמעויות חדשות לגמרי, אבל ניחא.)

    בקיצור, דרך חיים זה לא משהו שאפשר לקבל מוכן בחבילה ממישהו אחר. חייבים ללכת בה בעצמנו כדי לכבוש אותה.

  8. מאת עירית מגיד:

    כל-כך יפה כתבת את מה שבדיוק הייתי רוצה להגיד גם….ממש כאילו הייתי שם(רק בלי שומרי הגן והחוגים).
    תודה על השיתוף.
    מסתבר שלא קל ללכת בדרך,גם אם בחרנו אותה בעצמנו,ותמיד צריך שוב ושוב לבדוק
    ולהיות ערניים,שמא הגיע המועד לשנות.

  9. מאת רות:

    כתבת מקסים. ונכון, ומצחיק! הומור עצמי זה די נדיר בקרב אנשים עם עקרונות…

  10. מאת ניר:

    יפה ומחכה להמשך :) . יש המשך ?

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )