23 בדצמבר, 2010

פרק חדש בחיי – חלק שני

אתחיל מהסוף ואומר שהכול עבר בהצלחה ובשלום. פעם נוספת ליוו אותי מלאכי שמים ודאגו שאתעורר ואחזור לעמוד על שתי רגליי.
חודש עבר מאז הניתוח השני, ואני עדיין מוצאת את עצמי בהישרדות. מתמודדת מול כאב, מתקשה בתנועה, עייפה מאד ובעיקר מחפשת בתוכי את הסבלנות, האמונה והכוח האופטימי האדיר שליווה אותי בניתוח הראשון.

אחת הבעיות המרכזיות בניתוחים כה קרובים היא ההשוואה, ומתוך מודעות אני מנסה לנטרל אותה ולהתמקד ברגע. אחת התובנות שעלתה בי הינה שהקושי שאני חווה כעת וההתאוששות שהיא לכאורה איטית יותר, באים מתוך מקום עמוק שמתקשה לשחרר ועדיין בוחר ואוחז במקום מוכר ונוח.
אני יודעת שאני נמצאת במקום של פריצה אישית, שברגע שנשמתי תרגיש בטוחה ותבין את גודל המתנה, כל הקושי ישתחרר ואחווה את התעלות הרוח וניצחון הגוף, ובעיקר את הידיעה שעשיתי תפנית חדה בקוד הגנטי של נשמתי.

ועכשיו להתחלה של פרק ב' -

לכאורה הכול כל כך דומה. נכנסתי לצום, נסענו לבית חולים, התאשפזתי. הכול עבר לידי. רציתי להיות אחרי, הייתי בטוחה שהכול עומד לעבור בקלי קלות, הרי רגל ימין היא החברה שלי. יש בינינו ברית לא כתובה שהיא בעדי ואני בעדה, היא לא עושה לי בעיות. נכנסתי לחדר ניתוח בשעה 15:30. התעוררתי בסביבות 19:00 רועדת כולי עם כאבים חזקים, הוסבר לי שכרגע מייצבים אותי, שחום הגוף שלי מאד ירד ולכן מחממים אותי. הרגשתי מתחת לשמיכה אוויר חם וחשבתי לעצמי שמחממים אותי עם "פן". ראיתי די מטושטש את האחות מזריקה משהו לאינפוזיה ושמעתי אותה אומרת שתיכף לא יהיו לי כאבים. היא אכן קיימה את  הבטחתה ומלבד פצע מטריד ביותר בשפתיים שנגרם מצינור ההנשמה, הכול נרגע. מצאתי את עצמי הפעם ערנית יותר ומנסה להתמקד במראה החדר ובשעון שעל הקיר.

הגעתי לחדר השגחה במחלקה כמו בפעם הקודמת, הכול סביבי היה מוכר, זיהיתי את כל הצוות. נראה שלא נשמתי מספיק טוב כי כל הזמן זמזם מכשיר שמראה שאין לי מספיק חמצן בדם. היה נדמה לי שבעלי נוזף בי שאני לא נושמת מספיק עמוק, ניסיתי להתמקד בנשימה, ללא הצלחה רבה. לבסוף קיבלתי חמצן והייתי יותר נינוחה, אך חוויתי תחושה עמוקה של אי שקט. הרגשתי שמרכז החזה בוער ושורף. התפללתי בתוכי שלא תתעורר בי חרדה עמוקה, רק לא חרדה!! הרי אני חציתי אותה, כבר אין לה מקום אצלי.
החרדה ליוותה אותי באותו הלילה ואני לא נלחמתי בה. אפשרתי לה ללוות אותי מתוך ידיעה שייתכן שהיא שכחה בעבר לומר לי דבר מה, שאולי היא באה להיפרד כי המסע הזה הוא גם שלה. ואולי מקום בתוכי שמר אותה רק למקרה שאצטרך תזכורת לדרך אותה עברתי.

בבוקר היא נעלמה. וכאב הגוף החל להכות בי בעצמה. כעסתי כאילו סידרו אותי. לא אהבתי את עוצמת הרגשות שעלתה בי. ביקשתי את אותה קבלה ראשונית מלאת תודה ואהבה שהרגשתי בניתוח הראשון, אך לשווא. הבנתי שההתמודדות כאן עומדת להיות שונה. חשבתי לעצמי שאולי כל אותה אנרגיה נהדרת של הניתוח הראשון באה אלי מהיקום רק כדי שיהיה בי האומץ לעבור את כל המהלך ולא אכנס לספק ופחד.
למחרת בשעות הערב באה פיזיותרפיסטית מוכרת והקימה אותי מהמיטה. הייתי עירנית ושיתפתי פעולה למרות הקושי הרב. מצאתי את עצמי יושבת על כורסא ומנמנמת במשך כל הערב. שמחתי לחזור למיטה, אך שמחתי הייתה מוקדמת כיוון שברגע שנשכבתי שוב לא מצאתי מנוחה לגופי ולא היה לי נוח. הייתי זקוקה להרבה עידוד חיצוני כיוון שלא מצאתי אותו בתוכי.

כשהתחלתי לצעוד את צעדיי הראשונים, רגל ימין המנותחת כלל לא נענתה לי. הייתי צריכה שמשהו ירים אותה ויעשה את הצעד בשבילה. ראשי נמלא בתסריטי זוועה, אך הצוות התעקש שבסך הכול השרירים חלשים. המצב הלך והשתפר באיטיות והתחלתי לעשות את הצעדים בעצמי תוך כדי שאני מדברת עם רגלי ואומרת לה שהיא יכולה לעשות את הצעד הבא. כן זה עבד, היא נענתה לי. וכך מצאתי את עצמי שוב  צועדת באותו מסדרון עם ההליכון ומתרגלת הליכה נכונה ויציבה. לאחר שישה ימים יצאתי לביתי כואבת ועייפה, אך יודעת שעברתי באומץ את ההליך הרפואי המורכב וכעת הכול נתון בידי.

מצבי משתפר והולך מיום ליום. אני עושה פיזיותרפיה, התחלתי לצאת קצת מהבית ואני לומדת הרבה על קבלה עצמית מתוך אהבה. למדתי לעודד את גופי ולומר לו שהוא יכול; אני קשובה ועושה את הדברים בקצב שלי; כבר לא עוסקת בהשוואה, ויודעת שגם כאן היה לי תהליך למידה חשוב – מקום של אהבה עצמית בא מתוך קבלה של מקומות האור והחושך בתוכי. חיזקתי את מקום החמלה וההבנה של אדם במצוקה, ואני יודעת שעוד אלמד רבים את מה שלמדתי.
לאחר שנים רבות של בקשה ותפילה הגיע העת לאפשר לגופי חופש שחרור ותנועה. הנס מתרחש ממש לנגד עיני והוא חזק ועוצמתי מכל כאב זמני אותו אני חווה כעת.
אני מאמינה בניסים!

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת שגית רי:

    את מדהימה!
    ומהצד נראה שאכן, כמו שתיארת, ההתעלות שאחרי הניתוח הראשון באה כדי לאפשר את הניתוח השני ואת העומק שבא איתו…

    בסה"כ, אחרי הניתוח השני, זהו, מפרקי הירכיים שלך "מתוקנים" והמגבלה הפיזית "נעלמה" (במרכאות כי כמובן שיש הרבה להחלים ולהתחזק וללמוד בגוף) גופך חופשי לרוץ עם נפשך וזה שינוי גדול ואכן מפחיד..

    ואת אמיצה ונהדרת והדרכים לעוף, לרוץ או ללכת בהן רבות ויפות ואני מאחלת לך מעומק ליבי שכל חייך ישאו אותך רגלייך החזקות בעקבות ליבך.

  2. מאת אביבית:

    שרית יקרה, תודה רבה על תגובותייך.

    כן. מנתח מדהים עשה עבודת אמנות.
    לפני הניתוחים הוא אמר לי : אביבית, נעשה בינינו הסכם: כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר.

    אני שמחה שלשנינו ניתנה האפשרות לקיים את ההסכם הנפלא הזה.

    היום אני כבר הולכת חופשי, עושה כושר וגמישות 4 פעמים בשבוע.
    ולומדת ללכת מחדש. הצליעה משבוע לשבוע נעלמת!!

    ואמן על כל הברכות שלך!!

  3. מאת אורלי_הלל:

    שלום אביבית מאוד ריגשת אותי בדבריך ,את מלאה עוצמה פנימית ואין לי ספק שאת בדרך הנכונה
    אני חושבת שאחד הבעיות הקשות שלנו כבני אדם זוהי אהבה עצמית ובני אדם אינם מבינים את המשמעות החזקה מאחורי מילים אלו , כי אנו כאן על מנת להתפתח לצמוח ולהגדיל את כמות האור בתוכנו על מנת שנחזור לבריאה עם כל הידע שבתוכנו ונגדיל את העוצמה הנשמתית שבנו וכאשר נחליט לרדת שוב המידע הזה לא משתחרר מאיתנו הוא נמצא בתוך חלק הנשמה תמיד, אז העבודה שאנו עושים כאן מעצימה אותנו ומגדילה את היכולות שלנו ובגלל שאנו חיים כאן ברמת החומר אנו לא מבינים שעל לנו להלקות את עצמנו על מה שנתפש בעינינו ככשלון אני מושלמים ואנו כאן על מנת להתנסות, אין מקום לשנאה עצמית מכיון שהיא המקור המרכזי לכל הסבל והכאב שאנו חווים, אנו לא באמת יודעים איך לאהוב את עצמנו ומה עלינו לעשות על מנת לאהוב את עצמנו , אז זה בדיוק מה שאמרת ומעבר לוותר על הכשלונות להצמד ליכולות שלנו ולנסות לשפר אותם ולא להכניס את האגו , אני חוויתי חוויות בחיי שהיום מאפשרות לי ללמוד וללמד אחרים על מי אנחנו באמת ומה אנחנו עושים כאן על הכדור הזה על מנת לשחרר סוף סוף את עצמנו ומתוך הבנות גבוהות לצאת מעבדות לחרות נשמתית להתחבר לעצמנו ולהבנה שאנו עצומים ועוצמתיים ויש בנו את היכולת לאהוב את עצמנו וכל מי שמסביבנו ירגיש זאת וכל מי שמסביבנו ישתנה ככל שאנו נאהב את עצמנו יותר ואז נחווה את רגעי החסד שאנו כל כך מייחלים להם.

    יום מקסים לכולכם

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )