13 בינואר, 2011

הורים מלמדים? אמונה

רבות עסקתי בעבר בלמידה. ההתבוננות בתהליכי הלמידה של ילדי ותוך כדי כך התגלו והתבהרו לי תהליכי הלמידה שלי. ההתבוננות בילדי ובי עצמי, תרמה רבות להבנתי את תהליך הלמידה. אבל במשך השנים מעט עסקתי במלמדים.

כיצד קורה הדבר הזה?
איך אנחנו בתור הורים, בני אדם שחיים לצד ילדינו מלמדים אותם?
אם אנחנו באמת מלמדים אותם?
האם הם באמת לומדים את מה שאנחנו מלמדים?
איך אפשר להגדיר את התפקיד הזה שהוא כל כך חמקמק ומשתנה מילד לילד ואפילו מיום ליום?


אחרי מספר שנים שילדינו לא בקרו בבית הספר, אחרי שהכנתי רשימת נושאים שעלי להקנות לילדי, אחרי נסיונות "לעניין" אותם בכל מיני דברים שהיו לי חשובים, אחרי יוזמות של פרוייקטים מעניינים "ומגניבים" בעיני, נשארתי עם שלוש מיומנויות שחשבתי שעלי להקנות לילדי – קריאה, רכיבה על אופנים ושחיה.

למה שלוש מיומנויות אלו? אני לא בטוחה שיש לי תשובה טובה על השאלה הזאת. הרי אנשים יכולים לחיות ממש טוב גם בלי לרכב על אופניים או לדעת לשחות. לרוב האנשים זה לא יפריע לתפקד בתור בוגרים בסביבה בה אנחנו חיים. אבל, ככה סתם, נראה לי חשוב שאדם ידע לרכב על אופניים וגם ידע לשחות. על הצורך לדעת לקרוא אני יכולה לתת הסבר יותר מלומד – יצא לי להכיר אשה בוגרת שלא ידעה לקרוא  – שזה די נדיר למען האמת, וראיתי כמה החוסר הזה מקשה על החיים שלה. חשבתי שלא כדאי שילדי יחוו קושי כזה.

ולמה חשבתי שזאת אחריות שלי? כי לא הייתי בטוחה שקריאה היא מיומנות נרכשת כמו דיבור למשל, כי על מנת ללמוד לרכב על אופניים צריך תנאי מינימום – אופניים ומשטח ישר כלשהו שניתן לתרגל עליו את ראשית הרכיבה, וכך גם לגבי שחייה. ילדים לא יכולים ללמוד שחייה אם הם אינם מבקרים בבריכה וגם שם נדרשים להם תנאים מסויימים על מנת שתתפתח יכולת השחיה שלהם.

בחלוף השנים נוספה לרשימה שלי מיומנות נוספת – נגינה. אבל זו התווספה אל הרשימה רק בדיעבד, רק משום שזה כבר קרה.

היום כשבני הצעיר בן עשר, מבחינת ארבע המיומנויות הללו, אני יכולה לצאת לפנסיה.

ובכל זאת אני מרגישה ש"תפקידי" בתור מורה עדיין לא הסתיים גם היום כשכמה מילדי לומדים באוניברסיטה. אז אפשר לומר – מה, כבר עדיף היה שהיו הולכים לבית ספר אם גם כשהם באוניברסיטה אני צריכה "לעבוד" אצלם. אבל כפי שאני רואה היום את התפקיד שלי בתור מלמדת או מורה נדרשים ממני משאבים שונים לגמרי מהמשאבים הנדרשים בתפיסה הבית סיפרית, ולכן עבודת "ההוראה" היא עונג צרוף בעבורי, ויותר מזה רווח גדול בעבורי.

אז מה יש שם שהופך את כל עניין "ההוראה" לעונג צרוף?

אנסה לגעת בכמה עקרונות שמנחים אותי והנחו אותי במסע החינוך הביתי עם ילדי. מכיוון שחלקם כבר בגרו ואני יכולה לראות את הדברים בפרספקטיבה מסויימת, אנסח גם כמה עקרונות שלא היו ידועים לי, או ברורים לי ואני יכולה לנסח אותם רק בדיעבד. את העקרונות אציג בסדרת רשימות, בכל רשימה עקרון עקרון אחר.

העקרון הראשון:

אמונה

האמונה הרווחת לגבי למידה והתפתחות של ילדים גורסת שתפקידנו כהוריו ללמד אותו את המיומנויות הבסיסיות כדי לתפקד בעולם, ויותר מכך לערות לתוכו את בסיס הידע שיזדקק לו במהלך חייו. מכיוון שקיימת אמונה נוספת הגורסת שהוריו של הילד אינם יכולים להיות מוריו, מקובל לחשוב שלשם כך נוסד בית הספר (לא בדיוק, אבל כך רובנו מעדיפים לחשוב). כל מהלך שנבחר בו שסותר את אמונת הבסיס הזאת יעורר בתוכנו התנגשות בין אמונות סותרות. מאבק כזה תמיד מייצר חוסר נחת עד חרדה של ממש.

בכל הורה קיים דחף טבעי לדאוג שצאצאיו ירכשו במהלך התבגרותם את הכלים שיזדקקו להם על מנת לתפקד בעולם. כאשר אנחנו "מתנערים" מתפקידנו אנחנו עלולים להתעמת לכל אורך ההתבגרות של ילדינו עם ספקות ופחדים ואשמה על כך שאולי איננו עושים את הטוב ביותר בעבורם. את הספקות והפחדים ילדינו יספגו ללא משים אל תוכם, ויש רמה גבוהה של סבירות ש"תוצאות" עמדותינו ישתקפו בילדינו. הם יכעסו עלינו שלא הכרחנו אותם ללמוד, הם ירגישו שאין להם כלים להסתדר בעולם, הם יפצירו בנו שוב ושוב לשלוח אותם לבית ספר כי ירגישו "טפשים" וחסרי ידע במפגש עם ילדי בית ספר,  ובכך יוכיחו לנו שחששותינו היו מוצדקים. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו נגלה שהספקות הללו היו או הנם מנת חלקנו (ואם לא מנת חלקנו, אז מנת חלקם של אנשים אחרים קרובים ומשמעותיים בעבור הילדים – אבות, אמהות, סבים, סבתות, דודים, חברים קרובים וכו') בכל תהליך החינוך שלהם, ולא נשענים על חוויות ממציאות חייהם.

למעשה, חוסר הביטחון והספקות שלנו בדרך מסתירים מפנינו את המציאות, מציאות בה מתברר שהלימוד השיטתי הבית ספרי אינו מניב את התוצאות הרצויות. רבים מבוגרי בית הספר מעידים על עצמם שלא למדו שם כלום, ששתים-עשרה שנות הלימוד לא בהכרח הכינו אותם לחיים (הנה דוגמא). אנחנו מכירים את המציאות הבית-ספרית העגומה, שומעים עליה וקוראים עליה. אנחנו יכולים גם להתבונן בילדינו שאינם לומדים תחת כפיה של תכנית לימוד כזו או אחרת, ולראות עד כמה הם סקרנים, שמחים, מתעניינים, מאד שונים זה מזה בטמפרמנט, בתחומי העניין ובאופן הלמידה שלהם, ולמרות כל זאת הספקות שמא איננו עושים את המעשה הנכון ממשיכים לנקר בנו.

ההחלטה לאפשר לילדים ללמוד בדרכם ובזמנם את מה שמעניין ומושך אותם מתנגשת באמונות מושרשות ביותר בנו עצמינו ובסביבתנו הקרובה והרחוקה. מבלי להתייחס לעובדה הזאת בכובד ראש, אנחנו נידונים לחיי פחד ודאגה לגבי צורת החינוך אותה בחרנו לידינו.

לכן, ביחד עם ההחלטה לחנך את ילדינו ב"חינוך ביתי חופשי" עלינו להיות ערים לכך שמהלך זה מנוגד לאמונות הרווחות בציבור ובסביבה הקרובה והרחוקה, ותהליך הלמידה של ילדינו חייב לכלול גם בירור מתמיד של העמדות שלנו, זהוי פחדים וחששות וזהוי של המאבקים בין אמונות סותרות המתרחשים בתוכנו עצמינו וגם ביננו לבין הקרובים לנו יותר או פחות.

מתמטיקה

חשוב ביותר לזכור שבמקרים רבים ילדינו אינם יכולים להוות בעבורנו את התמיכה בדרך. לא מפני שתוצאותיה אינן ניכרות בהם. אלא משום שאיננו יכולים לראות את המציאות שלא מבעד לפריזמה של אמונותינו או חששותינו.

דוגמא א': ילד בן שמונה אומר שהוא "לא יודע" חשבון. כך הוריו רואים אותו. אולי הוא איננו יודע מה זה כפל וחילוק, או מושגים אחרים בחשבון, אולי הוא לא אוהב שמציעים לו לתרגל תרגילי חשבון, ואולי אפילו הוא מעיד על עצמו שהוא טיפש ואיננו יודע חשבון. כאשר התמונה שאליה אנחנו משווים את הילד היא התמונה הבית ספרית בה בכתה א' לומדים כך וכך ובכתה ב' הילד אמור לדעת כך וכך וכו' אנחנו מתחילים להאמין לו. כשאנחנו מאמינים לו, או לעצמינו שהוא לא יודע חשבון, אנחנו לא מצליחים להבחין בידיעות שלו בחשבון שהן תמיד רבות מכפי שנוכל להכניס לתבניות של כתה או גיל, ויותר מכך לעיתים קרובות מרוב פחד ותסכול גם לא נוכל להבחין בכל מה שהילד כן מלא בו – בתכונות החזקות שלו, בתכנים שהוא מתעניין בהם, בכשרונות שלו, בחן שלו, ביופיו. ה"נזק" העיקרי יהיה בכך שהפחד מכך שהוא איננו יודע חשבון יחלחל גם אליו והוא באמת יהפוך לילד שלא יודע חשבון. התגובות שלו לכל מפגש עם שאלות חשבוניות יעורר בו פחד ודחיה ויכולת החישוב שלו תוסתר תחת מעטה של רגשות עזים ואמונות מקובעות.

דוגמא ב': ילדה שהתחנכה בחינוך ביתי חופשי. הידיעות שלה בחשבון ובמתמטיקה לא היוו מקור לדאגה אצל הוריה. בגיל שמונה –עשרה, אחרי טיול באנגליה וסקוטלנד ספרה בהתרגשות שהיא כבר יודעת את לוח הכפל של שמונה בעל-פה, כי לירה-סטרלינג באותה תקופה היתה שווה שמונה שקלים. היא באמת לא היתה בקיאה במתמטיקה, ולא ידעה את לוח הכפל בעל-פה, אבל היא כבר נהלה חשבון בנק עצמאי, עבדה לפרנסתה, והשתלבה בצורה טובה ביותר במסגרות שונות של החיים, מבלי שכל אלה יפריעו לה.

דוגמא זו מעמידה את השאלה הקודמת לכל סיפור הידע המתמטי – האם כדי להסתדר בחיים צריך לדעת מתמטיקה. ושוב אנחנו חוזרים לעניין האמונה. ידיעת מתמטיקה כערובה להצלחה בחיים היא אמונה כל כך מושרשת, עד כי איננו יכולים לראות מבעדה לא את היכולות המתמטיות של הילד ולא לבדוק את תקפותה לחיים.


חינוך ביתי חופשי מציע להורים ולילדים דרך שאיננה סלולה ולא תוכל מעולם להיות סלולה משום שהיא נוצרת מחדש עם כל ילד וילד שצועד בה. כאן טמון אחד הקשיים העיקריים. אנחנו רגילים לחיות לפי מתכונים מן המוכן. עוד אנחנו לומדים שלנו אין את הכלים הדרושים כדי לטפל בסוגיות רבות בחיינו. כך התחנכנו, כך אנו לומדים ללא הרף מהסביבה. כדי ללכת בדרך אחרת ולא לחיות כל הזמן בחוסר ביטחון טוב יהיה אם נלמד לזהות את מקורות התמיכה והליווי לדרך זו. אולם גם תמיכה נפלאה ככל שתהיה מחוץ לנו – ותמיכה כזו נחוצה בהחלט, לא תתגבר על החשדות הפנימיים שלנו כלפי עצמינו.

ההחלטה ללכת בדרך החינוך הביתי החופשי איננה טכנית. זו החלטה מהותית שנוגעת באמונות ובערכים עליהם מושתתים חיינו והיא דורשת שינוי ועידכון של רבים מהם. אפשר לראות שמשפחות רבות הבוחרות בחינוך הביתי החופשי בוחרות לערוך שינויים בעוד תחומים של החיים שכביכול אינם קשורים לחינוך ביתי, בתחומים כמו בריאות, תזונה, אקולוגיה וכלכלה. כדי ללכת בדרך זו ולהנות מפירותיה עלינו להסכים לברר מחדש את עמדות היסוד שלנו כלפי החיים. הילדים וחינוכם יכולים להוות מעין מצפן עבור הברור הזה אולם זהו עניין אישי פנימי שלנו עם עצמנו.

למעשה חינוך ביתי חופשי "דורש" מההורים לא פחות משהוא "דורש" מהילדים. כמו שאנו מצפים מילדינו שיקשיבו לעצמם, יזהו את נקודות העוצמה שלהם, יבחרו לפעול בדרך שמתאימה להם מתוך הנעה פנימית, כך אנו צריכים לדרוש מעצמנו. הקשבה עצמית, ברור פנימי וקבלת החלטות מתוך הבנה ומודעות לחלק שלנו בתהליך החינוך הביתי החופשי. וכמו שאנו לוקחים על עצמינו לתמוך בילדינו בדרכם, כך עלינו לחפש את מקורות התמיכה שיתמכו בנו, בדרכנו.

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת אורלי הלל:

    היי אורנה

    אני מאוד התרשמתי מדבריך ואני מאוד מעריכה את האמונה הזאת ואת הדבקות במטרה וההליכה
    עם האמת הפנימית, אני גם מסכימה מאוד עם דרך הלמידה שבחרת לילדייך.

    למרות זאת עלינו לזכור שמכיון שכל אחד מאיתנו הוא אינדיבדואל ויש בו את הייחודיות שלו גם לנו בתור הורים יש את הדברים שאנו חזקים בהם יותר וחזקים פחות ולכן למרות שאני מסכימה, מעריכה, ומכבדת את נושא החינוך הביתי, ברור לי שלי זה לא מתאים.

    היום הילדים שלי כבר גדולים ואני מודה שהתחלתי כאמא צעירה שנפלה למלכודת של המוסכמות והנורמות החברתיות למרות שבתוך תוכי לא הסכמתי אם זה, אבל לא היה לי שום מושג בתחילת דרכי, שיש דבר כזה שנקרא חינוך ביתי ויותר מזה המחשבה של להיות עם הילדים מהבוקר עד הערב כאשר שותפי לחיים לא היה בבית, לא היתה עולה בראשי,

    אני מסכימה שיש לנו אחריות מלאה על ילדינו כאשר אנו מחליטים להביא אותם לעולם,
    אך למרות זאת אני מאמינה שילדי בחרו אותי וידעו בדיוק למה הם בוחרים אותי ומה הם באו ללמוד ממני, ואני מהם ולקחתי אחריות בכך שתמיד חיפשתי מסגרות קצת שונות, כמו גנים של קיבוץ ששם הילד יכול להביע את עצמו קצת יותר ולהיות הוא עצמו יותר מאשר בעיר והם למדו בבית ספר קיבוצי שבו היתה גמישות רבה יותר.

    אבל חשוב לזכור שלא רצוי להיות מונעים מפחד ולהלקות עצמנו, עלינו לסמוך עליהם ועל היכולות שלהם, הם יודעים בדיוק מהי המטרה שלשמה הם הגיעו לכאן ,

    וברגע שאני סומכת ממש מבפנים אז כמובן שהמחשבה שלנו מייצרת את המציאות ואני רואה לנגד עיני ילדים מקסימים ומדהימים ויש בי בטחון מלא שהם ימצאו את דרכם , כמו שאמרת גם אם הם לא יודעים מתמטיקה.

    כל אדם מגיע לתפקיד אחר ושונה וכל אחד מאיתנו מכוון לתסריט האישי שלו , ומאחר שהעידן הישן מסתיים והעידן החדש נכנס זה אומר שהילדים החדשים יש להם תפקיד חשוב של שבירת המסגרות.,

    הם מבצעים אותו בפועל בכך שיותר ויותר ילדים לא תואמים את הסטנדרטים של תלמיד בכיתה, רובם לא יכולים לשבת, הרבה מהם סובלים מלקויות כאלה ואחרות ומקשים מאוד על המורים לנהל מערך לימודים תקין , בעיות קשב וריכוז וכל מיני תופעות כאלה ואחרות וכל זה קורה על מנת לשנות את המסגרת.

    בסופו של דבר השינוי יתרחש ואולי זה נשמע לא טוב מכיון שכביכול זה על גבם של הילדים אבל אני חושבת שזה אחד מהתפקידים שאיתם הם באו והילדים החדשים שאני רואה סביבי בני 6 ומטה מאוד מכוונים לעצמם ומאוד עקשנים בדרך שלהם וגם ההורים לא יכולים להחליט עבורם מה טוב להם ומה לא.

    הדברים יקרו מעצמם לאט לאט זה יהיה קשה אבל זה יבטיח שבסופו של דבר יהיה סוף למסגרת הלא מפתחת הזו שנקרית בית ספר והמערכת תאלץ להבין שעל כל ילד ללמוד בדרכו ואת הנושאים שמעניינים אותו ויש כבר בתי ספר כאלה שהחלו את הניצנים הראשונים ובהחלט לנו כהורים יש המון במה לעזור.

    אני מנסה ליצור כמה שיותר גמישות במערכת עבור בתי בת ה-12 ואני נותנת לה לעשות את הדברים בדרכה ונוטעת בה המון בטחון.

    אני רואה את הנאמנות שלה לעצמה וכאשר היא לא אוהבת מקצוע מסוים ממש לא מעניין אותה לקבל ציון לא טוב זה לא מפיל את רוחה והיא בכלל לא מתייחסת לכך, לכן אני אומרת שניתן לסמוך עליהם ועל עצמנו, על מנת שהם יעברו את התקופה הזו באופן כזה שזה לא יפגע בבטחון העצמי שלהם.

    אנו אנשים שונים אחד מהשני אבל המטרהשל כולם היא להתפתח וכאשר כל אחד מאיתנו יעשה את הנכון שלו ויבין את טובת הכלל תהיה לנו אפשרות לחיות בהרמוניה.

  2. מאת רחלי בהרל:

    תודה ארנה על מה שכתבת. בהבטים שונים אני מרגישה שאני צועדת בדרך החינוך הביתי שלי, מתוך בחירה, לבד. בתוך קיבוץ נורמטיבי כשאין עוד משפחה "כמונו", אני מרגישה שאנו סוללים את דרכינו בכל רגע מחדש. ה"לבדיות" הזו, כשהפכה לבדידות דחפה אותי להקמת בית הספר הדמוקרטי. לו ולתהליך שעברתי דרכו אני מודה מאוד, גם עקב המפגש עם אנשים דומים לי (במהות המתלבטת) וגם כי הוא החזיר אותנו הביתה שלמים יותר. היום כשאני מזהה בילדי את פירות ההשקעה יותר קל לי להתנהל. אני מרגישה תמיכה רבה דרך מה שכתבת, ומחכה כבר לקטע הבא. מעניין שהעלון המקוון (והעלון המודפס בזמנו) היו לי נגישים יותר בתמיכה עבורי מהמפגשים ומהאתר. כנראה שאני אוהבת לקרוא… ובעיקר מה שמגיע אליי עד לתיבת הדואר או לפתח תיבת המייל שלי.
    אז בהזדמנות זו תודה על התמיכה הזו. אני מזהה את השינוי וההתפתחות אצלי, בין היתר, כשעל משפטים בסגנון "הוא כותב לאט", "עד מתי תמשיכי?" וכיו"ב אני כבר עונה בחיוך.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )