30 בינואר, 2011

איך שזרע הופך לעץ

מאז שחידש העלון את ימיו בגרסתו האינטרנטית, אנחנו זוכים להתוודע דרכו לעבודות הצילום המופלאות של זיו בהרל. זיו הוא ילד כבן עשר המתחנך מן הבית, ושכישרון הצילום שלו ניכר לעין ומפעים את הלב. לאחרונה פנינו לרחלי, אימו, בבקשה לשתף אותנו בתהליך ההתפתחות המופלא הזה של בנה, והיא נענתה לאתגר. (העורכות)

אני מודה על האפשרות לכתוב על התהליך של זיו עם נושא הצילום מנקודת מבטי כאמא. עבורי זו הזדמנות להסתכל על הנושא כתהליך, מה שלא מזדמן לי לעשות, כמעט, בלהט היום יום.

אני מרגישה שנכון לי להסתכל על התהליך עובדתית והיסטורית. מדהים כמה זה נכון, שאפשר לגלות נטיות "מקצועיות" ונטיות של הלב כבר בגיל מאוד צעיר. אפשר לומר כי מרגע שזיו עמד על דעתו, הוא רצה להחזיק מצלמה. כפעוט וכילד לא יכולנו לצלם אותו במצלמת הוידיאו בלי שהוא היה אומר: "אני רוצה", וממהר לצד המצלם. עבור התיעוד המשפחתי היינו צריכים להתחבא ולצלם אותו בעיסוקיו, מבלי שישים לב.

כשזיו היה בן שלוש, סבתו – באינטואיציה שלנו לא הייתה – נתנה לו במתנה מצלמת סטילס. בכל ביקור שלה בקיבוץ היא הייתה מביאה פילם, ומאפשרת לו  לכלות 36 תמונות על כל מה שליבו התאווה (בעיקר נוף מטושטש ורגלי אנשים…).

ראוי לציין שסביב הילדים שלי "רוחשים" הרבה צלמים חובבים. אבא שלי, אחי, חמותי, וכן עופר, האיש שלי. אז אולי אפשר היה לסכם את כל הסיפור בכך, שזהו שילוב של גנים עם חשיפה סביבתית. מי יודע?

כשזיו היה בן 7, וסבו, אבא שלי, רכש לעצמו את המצלמה הדיגיטלית הראשונה, זיו לא הניח לה. היינו צריכים לשים אותה לעיתים במקום גבוה, כדי שהיא תישאר בת-שימוש. זיו עשה  בה את כל הניסיונות האפשריים, שגרמו לקיצור משמעותי של חייה, ולבלבול גמור אצל אבא שלי. בשלב הזה לזיו כבר היו דמי כיס. ראינו את המשיכה הגדולה שלו למצלמה, אך התלבטנו אם להציע לו לקנות אחת לעצמו. התלבטנו, מכיוון שמניסיוננו, פעמים רבות ברגע ש'הצעצוע' נכנס הביתה, וכבר לא מהווה את 'הדשא של השכן', הוא מפסיק לעניין את הילד. באותה נקודת זמן חשבנו, שחבל יהיה להוציא מאות רבות של שקלים על צעצוע זמני. היינו צריכים לחכות עד שזיו יהיה בן שמונה כדי שייפול לנו האסימון, ונבין שיש כאן נהמת-לב שראוי לזרום איתה. ברגע מסוים (אינטואיציה סוף סוף?)  אמרתי לזיו, שכל כך רצה את מצלמת סבו: "אז תקנה לעצמך מצלמה". האסימון נפל גם אצלו, והוא אכן מיד עשה זאת.

מאותו רגע היה ברור שיש חיבור אמיתי. זה הפך להיות העיסוק העיקרי של זיו. עשרות אלפי תמונות, מאות שעות של לימוד עצמי, ספרי צילום שרכש לעצמו בסטימצקי, אינספור ניסיונות, עשרות בטריות (נטענות) ומטענים מסבא השען, שש מצלמות ולימוד משמעותי שלרובו לא היינו עדים.

בשלב הבא סבתא שוב לקחה יוזמה, והחלה מפתחת את התמונות שלו, ויוצרת עבורו אלבומים. דרך האלבומים, התחלנו בהדרגה לקבל פידבקים מן הסביבה. אנשים טענו שיש משהו מיוחד בתמונות. אודה שהתגובות הללו עזרו לנו להבין שיש כאן גם מתנה שזיו יכול לתת לעולם (יעוד?).

בתיאוריה, כחלק ממסע החינוך הביתי אנו משתדלים לזהות תחומי עניין אצל הילד, ולאפשר לו להתפתח בהם. עם זאת, במציאות, יש פעמים שהאמונות הנסתרות שלי מפריעות זמנית לזרם הדברים, עד שנדלקת נורת ההבנה, כמו עם המצלמה אצל זיו. דבר דומה קרה לי גם לאחרונה, עם הנגינה אצל מעיין (בני הצעיר בן השמונה). הוא הצהיר שברצונו לנגן. שוב לקיתי בהכנסת ה"אני" שלי: "הוא צעיר מדי", "זה לא רציני", חשבתי לעצמי. לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון ברצינות (מזל שהם לא מוותרים, אם יש משהו בגלגול הזה, שהם אמורים לעשות…). אני מניחה שהפקפוק שלי התחבר להנחה שהייתה אצלי, שבגֵנים שלי אין מוסיקליות (רק אצל האחים שלי…), ומן הסתם מדובר במשהו חולף.

מאז שמעיין התחיל לנגן בחלילית לפני שלושה חדשים, הוא מנגן שעות בכל יום, בולע חוברות תווים, עושה מודולציות, מסביר לי על טרצות וקווינטות, מופיע בכל בדל אירוע משפחתי וקיבוצי, מנגן לחבריו בימי ההולדת שלהם (אם הם מסכימים…)  מבלה עם תזמורת החליליות של ראש פינה כל שבוע שעות בהאזנה (ולאחרונה התחיל גם לנגן עימם), ולא מאבד עניין.

התהליך שלי, כפי שאני מבינה אותו דרך כתיבת שורות אלו, הוא בניקוי. לנקות אצלי את כל ההנחות, המעצורים, והאמונות הנסתרות. בכל פעם אני מגלה שיש מקום לפתוח עוד את הראש, הכביכול פתוח, ופשוט לאפשר לדברים לקרות, בלי דעות קדומות. לפעמים אני מחליטה להיות אקטיבית. אני נזכרת שהם בחינוך ביתי ואומרת לעצמי: "רגע, האחריות היא גם עליי". אני לא יודעת אם זה נכון, אבל זה הדפוס. בשלב זה אני מביאה הביתה חימר, או שואלת אותם "מה עם אנגלית?", וכן הלאה. רוב הדברים שאינם מתאימים, מתמוססים. בהקשר של זיו והצילום, בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לעשות 'משהו' כדי לעזור לו להתקדם, ולפרוץ החוצה מתוך האלבומים. לא היה לי כיוון מוגדר. שלחנו תמונות שצילמו הוא ואחיו לתחרות של נשיונל ג'אוגרפיק. בעקבות זכייה, הצעתי לעיתונים שונים לכתוב על זיו. זאת למרות שבדרך כלל אנחנו עונים בשלילה לכתבים – המוכרים לכל חברי הקהילה – הרוצים לכתוב על החינוך הביתי. חשבתי שיהיה זה בחזקת "שלח לחמך". ואכן, התרחש דבר מופלא. בעקבות כתבה על זיו ב"על הצפון", חבר אלינו אפי שריר, צלם של ידיעות אחרונות. הוא אימץ את זיו כתלמיד, ובמשך שנה שלמה לקח אותו איתו יום בשבוע למשימות של העיתון ולהרפתקאות נוספות. הוא לימד אותו, העשיר אותו מקצועית ודאג לו. גם כאן נדרשנו למסע התרחבות, לשחרר את זיו, ולתת מקום למה שקורה. לאחרונה תם הפרק הזה במסע של זיו.

אם אני מנסה לחשוב על מקומו של החינוך הביתי בתהליך. אני חושבת שהוא פשוט מאפשר לילדים להתרחב באופן טבעי לתוך מה שהם אוהבים, בלי מגבלות כמעט (חוץ מויתור על נגינה בין שתיים לארבע…), ומאפשר להם להתמסר באופן טבעי לתוך מה שהם רוצים בלי הבלבול של כל "מה שצריך".

עבורי, היה זה רק בשנותיי באוניברסיטה, כאשר זיהיתי את אהבת הכתיבה שבי. להאמין בכך לקח לי עוד כמה שנים. לראות בכך יעוד זה הדיאלוג הנוכחי. אני עוד זוכרת את תמיהתו של פרופ' יוסי יזרעאלי, מורי המוערך השואל: "מה, אף פעם לא כתבת?" הייתי צריכה כנראה פרופסור מורד כמוהו בכדי לחבר אותי לעצמי.

חשוב לי להוסיף כי תחומי העניין של זיו הם הרבה יותר מצילום. הוא כותב מדי יום יומן מרגש ומצחיק, מצייר, אוסף בולים ומזכרות, תולעת ספרים, וילד על כל הפנים של התפקיד החשוב הזה. לסיום, אני מודה לילדים שלי, בלי מליצה. הם המורים החשובים שלי. ומודה למתנת החינוך הביתי.

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת שיר:

    מקסים. מרגש מאוד לקרוא.

  2. מאת שגית רי:

    אני שמחה שכתבת על הדרך שעושה זיו (ואתם..) עם הצילום.
    זיו – התמונות שאתה מצלם מקסימות בעיניי ועניין אותי לשמוע על מה שמאחוריהן..
    כמה יופי והנאה נוצרים כשהאדם – ילד חופשי ללכת עם נטיות ליבו, להתמסר למה שבאמת מעניין אותו.
    יישר כוח לכולכם ותודה!

  3. מאת רחלי בהרל:

    שיר ושגית. תודה רבה על התגובות החמות. אני שמחה לקרוא שמה שכתבתי דיבר למישהו…

  4. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    כתבת נהדר! לא ידעתי שזיו כל כך רצה להיות צלם!
    הוא מצלם מאוד יפה! (-: מאוד דיבר ללבי מה שכתבת! זה נפלא!
    שירה

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )