3 בפברואר, 2011

למה לסבול? קחי אקמול!

ככה חשבתי פעם. באמת למה לסבול? לא העליתי בדעתי שלכאב יש תפקיד.

הבירור שלי בהקשר לכאב התחיל בעקבות הלידה הראשונה. ידעתי שאין לי כל כוונה להשתמש במשככי כאבים למיניהם. אז עוד לא היתה הרדמה אפידורלית. כדי להרגיע את כאבי הלידה נתנו לנשים זריקת טשטוש. אני לא מתכוונת להיות מטושטשת בלידה. אין מצב.

הלידה של בני הבכור התחילה בירידת מים. הגעתי לבית החולים בסביבות חמש בבוקר. הצירים עדין לא התחילו. "אני לא רוצה שום משככי כאבים" עוד יכולתי להגיד לצוות המטפל. הצירים התחילו זמן קצר אחרי הגיעי לבית החולים. שכבתי על המיטה, כבר איני זוכרת אם הייתי מחוברת לאינפוזיה, אני מתארת לעצמי שכן. מדי פעם הגיחו פרצופים נדהמים לחדר: "את בלי טשטוש? שלחו אותי לראות את היולדת שלא לוקחת טשטוש", "את בלי טשטוש? איזה גיבורה!"

ואני בכלל לא הייתי גיבורה. לא רציתי להפסיד את "המסיבה". מה?! שבני (אז עוד לא ידעתי את מין הילוד מתוקף בדיקת האולטרסאונד) יצא לאויר העולם ולא אהיה שם?

כאב לי. כאב לי מאד בזמן הלידה. אבל לכל אורכה לא עלה בדעתי לברוח מהכאב הזה (זאת לא חכמה כל כך גדולה כי הלידה היתה קצרה למדי). לעומת זאת כשהרופא ישב בין רגלי כדי לתפור את החתך שעשתה המיילדת ביוזמתה, התחלתי לפחד. הכי פחדתי מהזריקה. "איך את מפחדת עכשיו מכאב של זריקה אחרי שסבלת את כאב הלידה?" שאלו אותי כל הנוכחים סביבי. באמת לא הבנתי איך אני מפחדת מכאב של זריקה אחרי כל מה שעברתי. רק עכשיו כשאני נזכרת בסיפור הזה אני מתחילה להבין את ההבדל בין כאב לכאב.

כאב-משמעות

כאב הוא מנגנון גופני. לא יכולים להיות חיים ללא כאב גופני, אלא אם כן חסר לנו משהו בגוף. כאשר נדרוך על קוץ יכאב לנו ואנחנו מיד נגיב. הכאב מעביר את תשומת הלב שלנו באופן מיידי למקום הכואב. יתכן שנעצור בצד הדרך ונבדוק מה קורה בכף הרגל, ויתכן שנמשיך לצעוד אבל נקפיד לדרוך רק על קצות האצבעות. כך או כך, ננהג אחרת מהאופן שבו נהגנו לפני שהופיעה תחושת הכאב. כשהכאב מחובר לגוף הוא בעל משמעות. במקרה הזה הוא מכוון את אופן הטיפול שלנו בגוף.

כאב סתמי

כאשר אנחנו מאבדים את היכולת לטפל בעצמנו הכאב מאבד את המשמעות שלו. כשלבני הבכור כאבו האוזנים בינקותו לא היה לי מושג איך לטפל בכאב. כל מה שיכולתי לעשות הוא לחכות לבוקר כדי להגיע לרופא. הוא יסתכל באוזן, יאבחן ויציע טיפול. כדי להעביר את הזמן עד לבוקר המיוחל נתתי לבני אקמול. הכאב הגופני משפיע גם על נפשו הרכה, למה שהוא יסבול, אמרנו לעצמנו, אני ואביו, ניתן לו אקמול.

כאב שלא מדריך אותנו לפעולה כלשהי הוא חסר משמעות ולכן גם בלתי נסבל.

הכאב של הזריקה שנתנו לי כדי להרדים את מקום החתך בזמן הלידה היה חסר משמעות מבחינתי. לא היתה לי שום דרך להפוך אותו למשמעותי. לא הבנתי את הנחיצות של החתך. לא בחרתי בו, לא חשבתי שהחתך יאפשר לבני לצאת לעולם. ולכן כל-כך פחדתי.

כאב- תשומת לב

יש כאבים, כמו כאבי צירי הלידה שיש בהם משמעות מבלי שנצטרך לחפש אותה. הצירים כואבים ובסוף נולד התינוק. יש כאבים שאין הרבה מה לעשות איתם מלבד לתת להם תשומת לב. כמו צירי הלידה למשל. מכיוון שאנחנו מורגלים בבריחה מהכאב, בגלל שהוא עוקר ממשמעותו, קשה פתאום בזמן הלידה לקבל את הכאב בשמחה ובהבנה. הנטיה האוטומטית שלנו היא לברוח ממנו. ההרגל המגונה הזה מגביר את הכאב. כאשר אנחנו מוכנים להשאיר את תשומת לבנו בכאב היכולת שלנו להכיל אותו גדלה, ויש לעיתים שאף מפחיתה אותו ממש.

כל ילד יודע

מה עושים ילדים כשהם מקבלים מכה? הם נוגעים במקום הכואב. הם רוצים חיבוק, הם רוצים נשיקה. עוד צורה של מגע.

לפעמים נדמה לנו שנשיקה לא באמת מרגיעה את הכאב. היא כמו תרופת פלצבו. אבל אם נסכים לתת תשומת לב ליד המונחת על המקום הכאב, או לשפתיים, ולמקום הכואב בעצמו, נבחין שבמגע טמון כוח מרפא. לא רק אצל "הילרים". כל אמא יכולה להשתמש בכוח המרפא של ידיה ושפתיה כדי להרגיע כאבים אצל ילדיה.

כאב לב

לפעמים גם הלב כואב. כאב ממשי, שמורגש באופן פיזי. ואנחנו כל כך התרגלנו לברוח מהכאב כי אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו. אז אנחנו מטביעים אותו באוכל, בטלפון, בטלוויזיה, במחשב. נדמה לנו שאם נתעלם מהכאב הוא יעלם.

ולפעמים קורה ההיפך בדיוק. אנחנו מטפחים את הכאב על-ידי עיסוק מחשבתי במה שלדעתנו גרם לנו כאב. אנחנו משחזרים שוב ושוב את הסצנות בהן נפגענו, אנחנו חושבים על דרכי נקמה בפוגע, מתנגדים למה שקרה בעזרת מחשבות כמו: "למה זה מגיע לי" או "חבר טוב לא אמור להתנהג כך", מוסיפים את סיפור הפגיעה שלנו לשרשרת ארוכה של הוכחות על הפגיעות שאנחנו חווים בחיים.

באופן פלאי כאשר אנחנו מסכימים להשאר עם הכאב, לעמוד מולו, לא לברוח ממנו, לא להצדיק אותו, לא להתווכח איתו, פשוט להשאר איתו ולחוש אותו, משהו קורה. הרגש מעמיק ויורד לרבדים שלא הכרנו, ואם נסכים לרדת עוד ועוד לעומק, נוכל להגיע למקום של שלווה גדולה. משם עשויות להוולד פעולה חדשה או עשייה אחרת, שאינן מונעות מההרגלים האוטומטים שלנו.

המנעות מכאב

משהופכים כאבינו לחסרי משמעות ומתוקף כך לבלתי נסבלים, קורה שאנחנו מתפתים לאסטרטגית ההימנעות. לא לעשות כדי להכשל. לא לדבר כדי לא להפגע מתשובה, לא להתחבר כדי לא להעזב. כל צעד הטומן בחובו אפשרות לכאב, נדחה על הסף. כך עשוי להדחות על הסף לימוד גיטרה. זה כואב באצבעות. וגם יציאה לטיול בכפור של הבוקר, או עלייה לראש הר לראות את הזריחה. אולם, האם באמת אפשר להמנע מכאב? האין אותה המנעות יוצרת כאב בעצמה?

משככי כאבים

אני מבינה עכשיו יותר טוב את תעשיית התרופות, בין שהיא עוסקת בכאבים פיזיים או בכאבים נפשיים. כשאין לנו שום כלים ללכת בעקבות הכאב, למקום שאליו הוא מנסה להביא אותנו, אנחנו משתמשים במשככי כאבים. זה לא רק הכסף שמוביל את התעשיה, זה הניתוק שלנו מהגוף, מהנפש. זה חוסר הידע שלנו וחוסר האונים שלנו אל מול כאבי הגוף והלב.

כאב-הדרכה

כדי להתחיל להשתמש בכאבים שלנו כמדריכים לחיים עלינו לקחת אחריות על הטיפול בעצמנו. עלינו ללמוד לטפל בגוף שלנו ובנפש שלנו. (היום כבר יש באמתחתי שלל עצות מועילות לשיכוך כאבי אוזניים.) עלינו להסכים להיות בכאב. הכאב יהיה אז המדריך המדוייק ביותר לתשומת הלב שלנו. במקום שנפנה אליו את תשומת הלב יתחולל ריפוי. לפעמים זה אפילו יראה כמו נס. כי בתשומת הלב שלנו טמונה עוצמה שמחוללת ניסים.

8 תגובות   (רסס)

  1. מאת א_ל_א_ן:

    כמה שזה נכון.
    הכתיבה מדוייקת וברורה.
    תודה על המאמר הזה, בפתחו של יום, עבורי, ובפתחה של יציאה מאיזון הורמונלי, בשל הגיל…

  2. מאת עשב_השדה:

    תודה אורנה, כתיבתך רהוטה, מעוררת, מתומצתת ורחבת יריעה
    תודה

  3. מאת עדינה ניפו:

    מאד נהניתי לקרוא אורנה. בדיוק אתמול כתבתי דברים דומים בבלוג שלי על המחלה, הכאב, החום הלידה…
    ועוררת בי השראה לכתוב דברים בהמשך לדברייך שכבר זמן מה מתבשלים אצלי בהקשר לכאב לב ועוד… נראה.
    בנתיים תודה

  4. מאת אמנון _ותמר:

    אז מה עושים עם כאב אזניים של תינוקות וילדים קטנים? … :-)
    כבר הרבה זמן שאני מחפשת איפה ללמוד כמה דברים חדשים שישפרו את חיינו :-)
    (בלידה של בני הבכור הייתי שקטה מאוד, עד שהגיע רופא צעיר ויהיר לתפור אותי ובחוסר רגישות משווע גרם לי לצעוק. עוד לא הצלחתי לסלוח לו)

  5. מאת rm:

    הומאיופתיה הרבה פעמים נותנת פיתרון נהדר לבעיות אוזניים חוזרות ונשנות. וכידוע הטיפול הוא ללא חומרים כימיים.

  6. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    הדבר היחיד שכאב לי באמת בלידה (ללא משככים) הוא זריקת ההרדמה לתפר הקרע. עד היום אני לפעמים מרגישה את הנקודה הזאת (ארבע שנים אחרי).

  7. מאת עינבל ויסמן:

    תודה אורנה. דברייך מתחברים לי היטב עם דבריה של מורתי לפאולה, נעה אילת . ממנה למדתי שבעת תירגול פאולה,
    הכאב אינו סיבה להפסיק משהו. הכאב אינו רע. הכאב הוא סימן לשים לב.

  8. מאת טוליפ:

    גם אני בעד לא לקחת מהר משככי כאב אם אין סיבה ממש טובה.
    בכאב בעצם הגוף מאותת לנו שמשהו לא בסדר- נא לשים לב.
    בלידה של קטני הייתי בזירוז מלא, ובפתיחה 3 כבר קראתי לד"ר שיתן אפידורל.
    יש לי סיבולת כאב גדולה ולמרות זאת לא יכולתי לפיטוצין, הכאב היה בלתי נסבל.
    אחר כך היה גן עדן, ממש הבדל עצום.
    הצלחתי להרגיש את צירי הלחץ כי ביקשתי את המינון הכי נמוך של טיפטוף החומר האפידורלי, וגם כשהוא יצא ממני- כאב לי ממש והרגשתי את זה היטב.
    אולי אם הלידה היתה טבעית הייתי מסוגלת להתמודד עם הצירים, מקוה לחויה מתקנת בלידה הבאה ב"ה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )