ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 17 בפברואר, 2011

המלצה חמה: דרקון – אין דבר כזה / כתב וצייר: ג'ק קנט

השבוע חזר גילעד מהספריה עם ספר ילדים מקסים במיוחד. היות שהוא מתאים בול לנושא הגיליון הנוכחי של העלון, אני ממהרת לכתוב עליו המלצה חמה.

זה מתחיל ככה:

בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון. הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה. בילי הלך לספר לאמו. 'דרקון – אין דבר כזה!' אמרה אמא של בילי. והיא דיברה ברצינות.

בהמשך בילי משתכנע מיד ומאמין לאמו. הוא מתעלם מהדרקון בהפגנתיות, והדרקון כל הזמן ממשיך ללוות אותו, ותוך כדי כך הוא גדל. חוץ מזה שהוא גדל הוא גם מתחיל להתנהג בכל מיני צורות לא מקובלות (יושב על השולחן, זולל את כל הקציצות, ובסוף נרדם על השטיח בפרוזדור), לאמא של בילי אין מה להגיד, כי הרי אם אין דבר כזה דרקון, אז גם אי-אפשר להגיד עליו שום דבר. תוך כדי זה שנמשכת ההתעלמות מצידה של אמא, הדרקון ממשיך לגדול למימדים עצומים. על-אף שהוא מפריע להם מאוד להסתובב בבית ולנקות את השטיח, ועל-אף שבילי ממשיך להתפעל כל הזמן מקצב צמיחתו, אמא ממשיכה לטעון בקול תקיף ש: "אין דבר כזה!"

בצהרים כבר מילא הדרקון את כל הבית. הראש שלו יצא דרך הדלת הקדמית והזנב – דרך הדלת האחורית, ולא היה חדר שלא היה בו איזה חלק של דרקון.

בהמשך הדרקון הזה נהיה רעב ומתחיל לרוץ אחרי המכונית של המאפיה שעברה שם במקרה. כמובן שכל הבית בא יחד איתו. הבית עם הדרקון דוהרים להם ברחבי השכונה, וכשאבא בא לארוחת- הצהריים השכנים מצביעים בכיוון שאליו הבית הלך. בסופו של דבר אבא מצליח להשיג את הבית, ואחרי שהוא מטפס על הגג ונכנס אליו דרך החלון, הוא שואל:

"'איך זה קרה?' שאל אבא ביקסבי. 'זה בגלל הדרקון' אמר בילי. 'אין דבר כמו…' התחילה אמא להגיד. 'יש דרקון,' התעקש בילי, 'דרקון גדול מאוד!' וליטף לדרקון את הראש. הדרקון כשכש בזנב מרוב שמחה. ואז, מהר יותר משגדל, נעשה דרקון יותר ויותר קטן."

וכך זה מסתיים:

'דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי', אמרה אמא. 'למה היה צריך לגדול כל-כך?' 'אני לא יודע,' אמר בילי, 'אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו.'

לא אכביר מילים. רק אומר שבעיניי זה מסוג הספרים שבאופן פלאי כלשהו לא רק יודע לדבר אל צעירים ומבוגרים גם יחד, אלא שהוא גם מצליח לפנות אל כל אחד בגובה העיניים שלו (וזאת כבר באמת חכמה לא קטנה…). הציורים חינניים, ההומור משובח, ואפשר להוסיף ולהרהר במסר הקטן שבסופו של הסיפור עוד זמן רב אחרי שהילד פנה לעיניניו, או עצם את עיניו…

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    ספר מקסים!
    שרכשתי לילדים שונים במשפחה עוד לפני שהיו לי ילדים משלי, וכולם מרוצים ונהנים.

  2. מאת אילה בשדה הדגן:

    לא קראתי את הספר, זה עושה את ההבדל- קרוב לוודאי.
    היתה אצלנו בישוב הצגת יחיד על פי הספר של בובטרון(אני מקווה שאני זוכרת נכון).
    מאוד נהנתי מהמשחק של אותה שחקנית והילדים שרו את שיר הנושא בחמדה גם שבועות אחר כך.

    אני מסכימה עם זה שלא הכל אנחנו יודעים.
    גם לא תמיד אפשר לראות ולחוש בכל דבר.

    במיוחד אם לא נמצאים שם.
    נניח , אין לאמא מושג עם מי הילד שלה מתחבר(טיפוס מפוקפק שמעשן,כלומר,מוציא עשן מהאף),

    מבחינתי , להכיר ילד/ה , זה אומר לבלות במחיצתו זמן רב.לגלות התענינות ,לעבור ביחד התנסויות ,להביט בשקט על הדברים שהילד מוציא מתוכו- ממציא משחק,נוגע בראש של כלב,מגלה ,מדבר,פועל.

    אי אפשר לגרום לתהליך הזה להתרחש ב'אינסטנט'- להיות אמא תוך כדי שאני מנסה להספיק עוד כל מני משימות .גם ה'שלט רחוק' -שמישהו אחר יעשה את זה במקומי , או שהם יסתדרו כבר לבד – יכול לעבוד, בגבולות מאוד מסוימים.

    למה אני חושבת ש'זה לא עובד'- כי אז הקשר נבחן במבחן המציאות- תגידי לי עכשיו,יש פה דרקון או לא?
    את יודעת בכלל מי אני ומה אני, או שיותר חשוב לך שאני אשים את התיק במקום,לא אלך לך על הרצפה אחרי ששטפת ואשאיר סימן?
    והורים שואלים את עצמם שוב ושוב-בסה"כ מה אני כבר רוצה ממנו?!שיהיה בן אדם..
    ואם את בכלל לא רואה את הדרקון, איך בדיוק את מצפה שאני אשתף פעולה ?(ואכין נניח שיעורים כמו ילד טוב ירושלים)

    ישבנו המון משפחות וילדים במועדון בישוב וראינו את ההצגה.
    אולי יהיה מי שיבין את כל העינין הזה כמסר- בואו נרחף על כנפי הדימיון הקסומות שרק ילדנו יוכלו להנחותנו לקראתן. נחזור אל עולמות קסומים ,נאמין בפיות וגמדים.נאמין בשום כלום, העיקר שהילד יהיה מבסוט .
    אני מקווה שלא.

    ——————-
    ובנימה טיפה שונה:

    אני מצידי מוצאת כל מני דרקונים ,ודווקא עליהם חשבתי לספר לכן.אני בטוחה שגם אתן מוצאות אותן.
    (מסתתרים מתחת לספה,או בדיוק בכניסה של הבית ).
    אין לי שום ספק בכך שהם קשורים לפעילותם של בני משפחתי-שפשטו אותם מכפות רגליהם הענוגות,ששלפו אותם מתוך תיבת הסיכות והקוקיות,ירו אותם מתוך לוע תותח טוטו אימתני, או שסתם כירסמו ונהנו והותירו את ליבת הדרקון מכוסה בעובש רענן וירוק.

    כן כן, הדרקונים שמצאתי הלכו ותפחו.זה משותף לכל סוגי הדרקונים.

    סיפרתי לבני משפחתי אודותם,אך נוכחתי להבין- שרק אני רואה את הדרקונים.
    ועוד מעט אהיה בעיניהם כדון קישוט , אבירה מצוידת בכידון, מגן וחנית היוצאת לקרב מול תחנת רוח.
    ניסיתי הכל ,ניסיתי לשפוך אור על הדברים- ובעיקר למצוא שיטה אחת שתגרום לכל דרקון להגיע למקומו בשלום, בלי שאני אצא מדעתי בדרך.
    זה לא קל לגייס את הצבא למשימה הלוטה בערפל(הרי רק אני רואה את הדרקונים).בעיקר לא קל לגייס חילים מדושני עונג וחסרי דאגות.

    לפעמים צריך לנער את השטיח ,ביחד עם יושביו, ולומר בקול נחרץ:"אני לא עובדת בבית הזה לבד".

  3. מאת עודד נתנאל:

    תודה על ההמלצה !
    לקחנו אותו מהספריה והוא באמת מקסים. קצר וקולע, עם מסר גם לילדים וגם להורים.

  4. מאת גילית_ט:

    באמת מקסים מתאים שהילדים אוהבים

  5. מאת טדליק_נהנאנע:

    אחד מספרי הבוציק האהובים ביותר. (גם על הורי הבוציק).
    כבר לפני גיל שנתיים היה מבקש "ביי ביקסי" (בילי ביקסבי).
    מבחינתי הספר אומר גם שהכל אפשרי. גם דברים שאנחנו "יודעים" שאינם אפשריים.
    לכן מעולם לא יכולתי להשיב לבוציק על השאלה אם הוא יוכל לעוף ב"לא".
    (אני מודה שבסתר לבי אני מאמינה שאנחנו יכולים לעוף. וגם כמובן מאמינה באסלן…:-))

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )