13 בפברואר, 2011

המחנה (במלעיל)

לפני מספר שבועות עמדנו, אלי ואני, לארח מפגש של נערות בחינוך ביתי.
אלי תכננה לקחת אותן אל "המחנה" שהקימו חבריה מהשכונה.
אני החלטתי לערוך איתה סיור מקדים כדי לראות שהמקום בטיחותי, לא רחוק מידי או מלוכלך.
לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
ובכן, מספר פסיעות מהמדרכה בשביל קצר בין אורנים, נחו שלושה מזרנים ושמיכה, כסא שחוק, שולחן ישן ודלי הפוך.
מראה שכזה…

שניים-שלושה מטר למטה משם, ראיתי מפוזרים להם מיני אשפה – שקיות מתפוררות, נעל בלויה וחולצה קרועה, מיכלי פלסטיק, אפילו שברי זכוכית וניירות חשודים…
אוי, חשבתי, תבאנה הבנות ותברחנה מהלכלוך. הלא מחנה ביער מעלה בדמיון פינת חמד טהורה ממגע יד אדם – אדמה, עצים ופרחים. עלינו לפסוע בזהירות, כאורחים, כדי לא לפגוע ולא להשאיר סימן.
(ונזכרתי ב"מחבוא" של ילדותי – חלל אפלולי קטן בין אלון ואלה סבוכים, על יד בית הילדים.)
והנה, תראינה בנות החינוך הביתי בקלונה של העיר מעלות ותושביה חסרי המודעות.

אספתי מה שיכולתי וערמתי את מה שמצאתי בצד, בתוך העשבים הגבוהים. אמרתי בליבי שעכשיו זה בטוח, יפה ו"טבעי".
תוך כדי האיסוף שמתי לב שהדברים נמצאים כאן הרבה זמן, אולי מזה כמה עונות – השקיות שבריריות-מחוררות,, דפי העיתון דבוקים לאדמה, הבגדים מתפוררים.
כך 'תקתקתי' את הסלון לכבוד האורחים בדיוק כמו שההורים שלי עשו לפני 40 שנה.

עוד אני עומדת בסיפוק מול הסדר ואלי אומרת בשקט: לא אימא, חבל שעשית את זה.
את שבריר השנייה הרך והצלול הזה, של ההבנה, של הקפיצה לצד השני של המראה, קשה לתאר במילים.
הרי כל המחנה נבנה מהלקט שזה עתה הסתרתי והאשפה הזו היא אוצר בשבילם!
אמרתי לה: הם צריכים את זה כדי לבנות את המחנה?
כן, אמרה ופירטה בפני מאין הגיע כל רהיט.
לפחות לא זרקתי לפח..

*   *    *

אחד ממסלולי הטיול עם הכלבה הוא לראש הגבעה של יפה נוף. יש שם נוף כמובן, עצי מחט גבוהים, סלעים וחלקי צינורות בטון גדולים (שארית של תחנת המים הסמוכה). על יד הצינורות – כאילו נשרה עם מחטי האורן או צמחה עם העשבים – נחה תפזורת של שברי אריחים בדוגמאות שונות, שהושלכו אולי על ידי בעל מלאכה עצלן.
אני מתיישבת על סלע, הכלבה מטיילת ועושה, הרוח נושבת קלילה, ריח אורן, שקט, שמיים, מנוחה.

יום אחד, הצצתי במורד הגבעה לכיוון הכביש הראשי וראיתי "מחנה" חדש:

סמוך לכביש אך נסתר

תגובה אחת   (רסס)

  1. מאת שגית רי:

    מקסים,
    לפעמים באמת מה שנראה בעינינו היעילות, מאורגנות, מבוגרות כבלאגן הוא מקום מלא משמעות ודמיון בעיניי הילדים..
    לפעמים, בעזרתם, אני מצליחה להיזכר איך ראיתי את הדברים כילדה..
    תודה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )