6 בספטמבר, 2011

הורים מלמדים? חדר משלה (חלק ב)

הרשימה הקודמת עסקה בהגדרת המושג "חדר" בתור אחד התנאים ההכרחיים ללמידה.
כאן אתמקד במושג החדר בהקשר של החינוך הביתי החופשי.

מרחב
מכורח ההרגל הבית ספרי נהוג לשים לילד סייגים רבים ולמלא בתוכן את כל מרחב הזמן שלו כדי שיעסוק בלמידה בשנות הילדות. החינוך הבית ספרי מתמקד ב"קירות". חינוך ביתי חופשי לעומתו מתמקד ביצירת מרחב מתוך האמונה שהקירות ממילא מתגלמים בכורח המציאות.

בחודשים שלפני הוצאתם של שלושת ילדי הגדולים מבית הספר התהלכתי עם מחברת ובה רשמתי את כל מה שחשוב לי ללמד אותם, את כל מה שעלה בדעתי לעשות איתם – רעיונות לפעילויות מעניינות שרציתי להציע להם. התחלתי לייצר את ה"קירות" שאני מכירה מהחינוך הבית ספרי. אמנם היו אלה קירות שנראו לי חשובים, קירות שאני בחרתי, ולכן, האמנתי שאוכל לייצר אותם ברכות ומתוך שמחה משותפת. אבל למרות ההבדל בצורה, המהות היתה אותה מהות בית ספרית – קירות.  כשהגיע החופש הגדול, אז עזבו שלושת הגדולים את בית הספר לצמיתות, הם לא רצו לעשות כלום. כל מה שעניין אותם היה להפוך את הלילה ליום ואת היום ללילה. כשהתעוררתי בבוקר הייתי מוצאת אותם שרועים ישנים במקומות שונים בבית שם נפלו שדודים בשעות הקטנות. הפעילויות שלהם לא כללו את הרעיונות "המגניבים" שלי. הם בחרו לעשות דברים אחרים.

למזלי ולמזלם הם היו כבר חמישה באותם הימים ואני הייתי מטופלת בתינוקת יונקת קטנה. הרבה לא יכולתי לעשות (או לפחות כך האמנתי). למעשה הם בחרו ללמוד את המרחב שנוצר באופן טבעי ואת גבולותיו בדרכם. הם כלל לא התענינו ב"חדר" שלי – לא במרחב שהוא אמור היה לפתוח להם ולא בקירותיו.

בדיעבד אני מבינה את החשיבות הגדולה של המרחב שהוענק להם (כביכול בעל כורחי) להתפתחותם העתידית כאנשים בוגרים בעלי רצון ברור ואחריות אישית לפעול למען מטרותיהם.

המשימה האמיתית של הורה הבוחר היום בחינוך ביתי חופשי היא לאפשר לילד את המרחב. האמונות הרווחות על למידה סותרu, לגמרי את העקרון הזה. מתוך שאנחנו למדנו בבית ספר נראה לנו שאם לא נלמד ילדים לקרוא הם לא יקראו, אם לא נלמד אותם חשבון הם לא ידעו לקנות במכולת ואם לא נעשיר את הידע שלהם הם לא יפתחו בעצמם את תחומי העניין שלהם. הפחד שמא נגדל ילדים בורים מעיב על היכולת שלנו לתת להם את המרחב ואת הזמן להכיר את רצונם האישי, את העדפותיהם ואת טעמם המתפתח.

מפאת הפחד אנחנו נוטים לייצר "קירות". אנחנו דואגים כל הזמן ללמד אותם שמא ישארו בורים; דואגים להם לחברה שמא יהיו בודדים; דואגים להם לתעסוקה שמא ישתעממו. "קירות" אלו נדמים כמיטיבים עם הילדים אולם למעשה הם מפריעים להתפתחותם של האוטונומיה והאחריות האישית שלהם. ועוד קירות אנחנו נוטים לייצר – רוצים לחנך אותם שיגידו עכשיו תודה לדודה, שיאמרו עכשיו סליחה לחבר שנשכו לפני דקות אחדות, במקום להביע בעצמנו את התודה והצער, מפני שאנחנו לא סומכים על המרחב המכבד שמתוכו יבחר הילד להביע את תודתו או את צערו.

דוגמה לאפשרויות שפותח המרחב אפשר ללמוד ממסעותיו של בני הכבור עם ידידו המחשב. בגיל אחת עשרה לערך החל את דרכו בעולם המחשב. אמנם מחשב היה לו כבר קודם, אבל בשלב הזה הוא התחיל לקבל ביטחון ו"לתקן" את המחשב בכל פעם שצצה תקלה כלשהי. ביחד עם שכן חבר הם היו מבלים בתיקונים שונים של המחשב, ביצירת אפשרויות דמיוניות לחבר בין המחשבים ועוד רעיונות חדשניים (אלה היו הימים טרום האינטרנט). למותר לציין שלי או לאביו לא היה צל של מושג איך לטפל במכשיר המלהיב הזה. בכל פעם שהמחשב התקלקל ו"התיקון" לא צלח הוא נלקח אחר כבוד למעבדה, על-ידי אביו ש"עבד" אצלו.  אפשרנו לו "לשחק" במחשב למרות הטרוניות והמענות שעלו בתוכנו בכל פעם שהיה צריך לקחת את המחשב למעבדה, ובנוסף לכל גם לשלם על "הנזקים". בסופו של דבר הפך אותו ילד למומחה המחשבים המשפחתי, או איך שדודו קרא לו: ספק היישום. (ומאז הוא כבר הספיק להחליף כמה וכמה נושאי התמחות…)

קירות
הקירות/מגבלות נחוות לעיתים קרובות כקושי בלתי רצוי. רבים מאיתנו מפרנסים בתוך תוכנו את הפנטזיה על העדר מגבלות בחיים כמציאות מושלמת. אם רק היה לי כסף/זמן/חבר/שכן, אם רק הייתי גבוהה יותר, שמנה יותר, מסודרת יותר, צעירה יותר – החיים היו מושלמים.

כשמתבוננים במשל  החדר עולה בבירור כי תפקידם של הקירות לא נופל בחשיבותו מהמרחב שבתוכו. מבלי קירות לא היה חדר. כשעוברים לנמשל אפשר יהיה לנסות להבין ולגלות באיזה אופן המגבלות שמייצרים החיים מיטיבות איתנו, שומרות ומגינות עלינו.

עניין זה דורש אימון ותרגול של היפוך המחשבות הרגילות שלנו. לדוגמא: בסביבתנו הקרובה אין לילד חברים. לכאורה – מגבלה מעצבנת שעלולה לפגום בחינוך הביתי החופשי, כי איך נוכל לגזול מהילד את הצורך שלו בחברה. התבוננות מזווית חדשה בסוגיה עשויה לגלות שהזמן לבד מוביל את הילד לתחומי עניין שקודם לכן לא עסק בהם, שהוא לומד מיומנויות של לימוד עצמי, אחריות והנאה מהשהיה בחברת עצמו. שהקרבה והלכידות המשפחתית יכולות להתגבר ולהיטיב עם כל המשפחה דוקא בתקופות של בדידות. שהילד לומד עצמאות כשהוא לומד לנסוע לחברים בכוחות עצמו (בהתאם לגילו)

טבע הקירות
בגישות חינוכיות מסוימות נהוג להאמין שעל המבוגר ליצר באופן מלאכותי את הגבולות בעבור הילד, שאם לא כן, הוא יגדל בהפקרות חסרת גבולות. מאילו חומרים עשויים קירותיו של החדר של ילדים על פי הגישה של החינוך בחופשי?
מכל מה שמזמנת המציאות. בני המשפחה והמציאות בעצם קיומם מהווים קירות. אי אפשר עכשיו לעשות רעש כי האחות הקטנה ישנה; אי אפשר לגמור את כל הדובדבנים כי צריך להשאיר לכל בני המשפחה; אי אפשר ללכת לחוג סייף כי אין כסף; אי אפשר לשחק היום במים כי אמא עצבנית; אי אפשר לצאת לטיול כי לאח הגדול יש קונצרט סיום שנה; אי אפשר ללמוד לתפור עכשיו כי אמא בעצמה לא יודעת.;אפשר כמנהג המסורת לראות במגבלות אלו רע שאם אפשר עדיף לסלקו מחיינו אולם אפשר גם לראות את הקירות הללו כהזדמנות לצמיחה, התפתחות וביטוי ליצירתיות שמחייבות המגבלות.

תכלס
אז מה תפקידנו בכוח?

  • ראשית עלינו "להתאמן" ביצירת מרחב. לאפשר לפעוט בן שנה להתלכלך כשהוא אוכל ואפילו לזרוק את האוכל על הרצה. לתת לילדינו להתפלש בבוץ, לפרק מכשירי חשמל (מקולקלים כמובן, או לא :) ), לאפשר להם זמן שעמום, לאפשר להם להתרחק מאיתנו במידה שמתאימה להם, לסמוך עליהם שיוכלו להתמודד עם תיסכולים שונים שמזמנים להם אנשים שונים (בעיקר בני משפחה קורבים בשלבי הילדות המוקדמים ומאוחר יותר גם אנשים אחרים) ונסיבות החיים.
  • להיות אנחנו בעצמנו. אנחנו לא מושלמים. לפעמים אנחנו כועסים, לפעמים אין לנו סבלנות לענות על שאלה נורא מעניינת שהילד שואל. ומנגד, לפעמים אנחנו מתלהבים ממשהו ורוצים לשתף בכך את ילדינו. כל מה שהוא אנחנו מיטיב עם הילדים, גם כשאנחנו מייצרים מרחב וגם כשאנחנו בעצמנו ה"קירות".
  • ללמוד ולהתפתח בעצמנו, לזהות את הרצון שלנו, להגשים את חלומותינו. כך נבטיח את המרחב הנחוץ לילדינו – הרי בחלק מהיום לפחות נהיה עסוקים בחלומות שלנו ולא בהתפתחות שלהם. ולא פחות חשוב – כך ניתן לילדינו דוגמא אישית. ילדינו יחיו לצד אנשים שלומדים ומתפתחים.
  • להתעניין בילדינו. ילדים צריכים שיתענינו בהם. כל אחד מאיתנו רוצה ש"יראו" אותו. שיבחינו בנסיונותיו, מאמציו, תסכולו, שמחת הגילוי והיצירה שלו. כך גם ילדינו. (על כך ארחיב ברשימה נפרדת)
  • להתמחות בחינוך ובשאלות של למידה. סוגית הלמידה בחינוך הביתי החופשי אינה יכולה להתברר מעצמה מתוך הנסיון שלנו בחינוך בית-ספרי. למעשה כל הורה שבוחר בחינוך ביתי חופשי צריך להתעמק בשאלת הלמידה וללמוד אותה בעצמו. שאלמלא כן, הוא ימזוג לדרכו החינוכית גם את כל הפחדים והקונפליקטים שמתקיימים אצלו מההתנגשות בין האמונות עליו גדל לבין הדרך אותה הוא מיישם בחינוך ילדיו. חוסר של ידע והבנה של תהליכי למידה אצל ההורה עשוי לפגוע באווירה בבית ואף בדימוי העצמי של הילד.

טיפ להורים מודאגים:
כשמדברים על חינוך ביתי חופשי unschooling במקרים רבים מנסים לברר כיצד הילד יוכל ללמוד בצורה חופשית וספונטנית נושא כלשהו ואז אנחנו ההורים מנסים לחשוף את הילד לעניין זה. לדוגמא: משחק שש בש הוא דרך טובה ללמוד חשבון. אז נשחק עם הילד שש-בש ובירכיתי מוחנו נדע שעכשיו הוא לומד חשבון. למותר לציין שהמשחק כבר לא יהיה משחק פשוט שכל מטרתו היא המשחק המשותף. אנחנו נתכוון לכך שהילד ילמד חשבון "על הדרך".

אני מציעה לעשות תהליך הפוך – לאפשר ליום לזרום בצורה ספונטנית. ובסופו של היום לשבת עם עצמינו ולהכין רשימה מה נראה לנו שהילד למד היום. יש לזכור שתמיד אלה יהיו השערות כי לעולם אין לדעת מה אדם לומד, זאת יכול לדעת רק האדם עצמו.

כך במקום שאנחנו נוביל את תהליך הלמידה, הילד יוביל אותו, ואנחנו נחווה את מה שאנחנו רוצים להעביר לילדינו – למידה ספונטנית, אקראית, שדומה לתהליך הלמידה הטבעי של הילד ושונה לגמרי מהלמידה הבית ספרית.

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת שרית:

    תודה גדולה אורנה על מילותייך המדוייקות. הן הגיעו בדיוק בזמן, לקראת פתיחתה של עוד שנת פעילות (עמוסה מידי, ככול הנראה בהרבה קירות "טובים").
    אני רואה שהבחירה הזו בחינוך ביתי והעברת אחריות אלינו גוררת אשלייה של אינסופיות וחיפוש מתמיד אחרי הקבוצה המושלמת החוג המושלם ועוד אם רק נעבור דירה, ניסע קצת יותר רחוק וכו'
    אני רואה אצלי כיצד הלחץ והתגובות מן הסביבה גורמות לי לנסות ולהוכיח שהדרך שלנו לא פחות טובה וראוייה והכי קל להראות את זה בלו"ז שבועי עמוס ומסודר.
    אני יודעת ומבינה שזו אשלייה ושמחיר העומס הוא בהחלט גבוה ובכול זאת, כאשר משהי מארגנת משהו שנראה איכותי ומתאים לנו אני מתלהבת ואם גם הבנות מגלות רצון ועניין (מה שכמעט תמיד קורה) אני מתקשה לוותר.

    תודה מיוחדת על התובנה שגם את ההתנגשות הזו בין הדרך שחוויתי לזו שאני מיישמת כעת כדאי שאפתור ביני לבין עצמי ולא רק על ידי חיפוש חוגים ומפגשים.

  2. מאת אינבל:

    חשוב שנדע ליצור מרחב ולשבור את הקירות של עצמנו. אלא שיחד עם זה מגיע אחריות נוספת של התבוננות במה קורה לילד בתוך המרחב הזה. לפעמים הוא הולך לאיבוד, או חי בחוסר גדול, שאולי הוא ילמד להתמודד איתו, כמו הצורך בחברה, ואולי הוא יפתח אישיות מתבודדת, ויאלץ לוותר על משהו בהתנהלות החברתית שלו. לילד החי בבדידות (בדיוק כמו מבוגר) יכול להיווצר עם הזמן קושי ביצירת קשרים.
    ההתבוננות צריכה להתמקד באיזה חלק במרחב עושה לילד טוב, ובאיזה מקום הוא יוצא נפגע ואיך אנחנו כהורים, כנוטלי האחריות לבריאותו של ילדינו יכולים לייצר מרחב שעונה גם על הצורך הזה. החברתי במקרה זה. ואני יכולה להעיד שכאשר "עבדתי" ביצירת מרחב לשני ילדיי הבוגרים יותר, הם נהיו יצורים חברתיים יותר, וקל להם יותר ליצור חברויות. זה ערך מוסף.
    כשחדלתי "לעבוד" ביצירת חברה, גדלו שני הצעירים יותר עם קושי גדול יותר להתערות, והביטחון שלהם ביצירת קשרים קטן יותר. עד כדי כך שאחד מהילדים נהג להתלונן תדיר ש"אין לו חברים".
    לכל מרחב שאנו יוצרים יש מחיר. כי בסופו של דבר את האקלים ומסגרת החיים שבו גדלים ילדינו אנחנו יוצרים. אם נרצה ואם לא. החל בבחירת מקום המגורים וכלה בשגרת יומינו. יש לפתוח זוג עינים ולהקשיב ולראות מה במרחב שאנחנו יוצרים יכול להקל/להעשיר או יוצר קושי מיותר.

  3. מאת טלי מאיר-צ'יזיק:

    סליחה שאני רק הערה טכנית –
    כדאי קישור לרשימה הקודמת.

  4. מאת עקרת האתר:

    צודקת, הוספתי.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )