6 באוקטובר, 2011

מתחזק בתזונתי

כבר כמעט 50 שנה שאני אוכל.
יום-יום, ולרוב כמה פעמים ביום.
אבל רק בשנה האחרונה אני מרגיש שאני אוכל טוב. עדיין לא לגמרי (מתחזק…), אבל הרוב המכריע של התזונה שלי היא גם בריאה באופן כללי, וגם בריאה לי, באופן אישי.

אורח החיים הטבעי, אותו התחלתי לאמץ ביחד עם משפחתי לפני כ-18 שנה, מקיף הרבה תחומים בחיים, וכל תחום נכנס לחיינו בזמנו המתאים לנו, כמשפחה, או בזמנו המתאים (לנו, כל-אחד באופן אישי).

אבל לי, יש היסטוריה ארוכה עם אוכל, מעבר לאכילתו – כמעט מאז שאני תינוק האוכל מהווה מרכיב משמעותי בחיי.

אני צליאק

לאחר שנולדתי ינקתי, אמנם לא תקופה ארוכה, אבל זה לא עזר ולא כל-כך גדלתי. בערך בגיל שנה התחלתי לגלות סימנים של רגישות לכל מיני מזונות, ולקראת גיל שנתיים אבחנו שאני "צליאק" – רגיש לגלוטן. האבחנה, על-פי סיפורי הוריי, היתה ממש ברגע האחרון לפני שויתרתי על עולם זה, והרגישות לגלוטן היתה כה חזקה שאפילו הקמח שעל מסטיק בזוקה הפך את מעיי וגרם לי לתגובות קשות.
אבל רגישות יתרה זו חלפה לאחר מס' שנים, ואני התחלתי לאכול כמו כולם (כלומר, הרבה גלוטן מכל הכיוונים).
אבל, למרות שאינני זוכר הרבה דברים מילדותי, אני כן זוכר את עצמי יושב שעות רבות לאחר ארוחת הצהריים ליד שולחן האוכל, כשהאוכל מולי, ואני אינני מעוניין "לגמור מהצלחת". היו מקרים אפילו שישבתי עם צלחת אורז ואכלתי בבית השימוש. והיו גם מקרים שזרקתי את השניצל מתחת לבית או בפח של השכן. אינני זוכר מתי ולמה, אבל אלו זיכרונות ברורים, שלבטח השפיעו (ומשפיעים) על תזונתי עד היום.

לגבי הרגישות להגלוטן, למי שלא מצוי בתחום; הגלוטן הוא חלבון הנמצא בחיטה, שעורה ושיפון, והתכונה הפונקציונאלית העיקרית שלו היא שהוא סופח מים והופך לגמיש וסיבי, מה שמאפשר לבצק העשוי מדגנים אלו לתפוח ולהיעשות לחם. כך איפה נמצא הגלוטן בכל המאפים, פסטות, עוגות, ופלים, בייגלה וכד', אבל גם במוצרים רבים נוספים שם הוא נמצא כמעבה, כמו למשל באבקות מרק, ובמוצרים רבים נוספים.
בתקופה ההיא המודעות לגלוטן היתה נמוכה מאד, והמוצרים המכילים גלוטן לא סומנו כפי שהם מסומנים היום, ולכן מי שהיה עליו להימנע מגלוטן היה צריך לאכול רק אוכל ביתי העשוי בחומרי גלם ידועים (רגע, זה בדיוק מה שאנחנו אוכלים היום!…)

בעקבות הרגישות לגלוטן שיש לי, ובעקבות הגלוטן הרב שאכלתי (לא יותר מכולם, אני מניח), נשארתי תמיד "הילד הכי קטן בכיתה", וגם כשהתגייסתי לצבא (עם פרופיל 97 לגיבוש טייס) הייתי "ילדון".
הקריירה שלי בחייל האוויר לא האריכה מעבר לגיבוש, ומיד לאחר שנפרדו ממני שם הלכתי לתותחנים שם התכוונתי להיות לפחות מפקד סוללה, אם לא יותר. אבל עם תום קורס המפקדים, ממש לפני בה"ד 1, חליתי בצהבת זיהומית, ונאלצתי להתאשפז בבית החולים תל-השומר. שם, לאחר שחלפה הצהבת, לא הסכימו לשחרר אותי לפני שיבינו מדוע רמת ההמוגלובין שלי היא כמחצית מהרצוי.
לאחר כחודשיים של בדיקות, אותן ביליתי בעיקר על הדיונות בסיני (שם נדבקתי בחיידק הנודיזם), ולאחר בדיקה לא-נעימה במיוחד שנקראת "ביופסיה של המעי הדק" אובחנתי רשמית כ"צליאק".

שתי מחשבות עלו לי בעקבות ה"גילוי":
אחת, הצליאק הוא פגם גנטי, כך שעד היום אינני מבין מדוע מישהו חשב שהתופעה עברה לי מאז הייתי פעוט.
השנייה – מדוע לקרוא ל"צליאק" מחלה? למעשה זוהי רגישות, וצליאקי שנמנע מהגלוטן לחלוטין הוא בריא כשור בכל רמ"ח איבריו האחרים.

את השירות הצבאי סיימתי בסופו של דבר בדרגת סמל, עם מדים של חיל הים, ובתעודת השחרור שלי, בנוסף לתפקיד "מפקד טנק" היה כתוב גם: "מתכנת מחשבים". לשם כך הייתי צריך להתנדב לצבא, והפרופיל הרפואי שלי ירד ל-21.
כך, התגייסתי לקרבי עם 97 וללא ברזל בדם, והשתחררתי בריא וג'ובניק עם פרופיל 21.

נראה לי שכאן המקום להסביר שהגלוטן, אצל אנשים שרגישים אליו, גורם לנזק למעי הדק ובעקבות כך למחסור בספיגת חומרים שונים, כולל ברזל, והתגובות החיצוניות מורכבות ומגוונות, החל מבעיות עיכול והתפתחות שונות, וכלה בכאבי ראש, עייפות וכד'. לכן נקראת ה"מחלה" – "מחלת אלף הפנים". על-פי הערכת המומחים, כ-30% מהאוכלוסייה רגישים לגלוטן ברמה כזו שעדיף שלא יאכלו גלוטן כלל, וגם לאחרים, הבריאים לכאורה, כמויות גלוטן גבוהות כפי שצורכים בחברה המערבית גורמות להפרעות שונות, וטוב היה לכל-אחד לבדוק מה השפעת הגלוטן על גופו האישי.

לאחר שחזרתי להיות צליאק, הפסקתי לחלוטין את הגלוטן, ומעבר לחיפוף מסוים בהקפדה לפני השינוי התזונתי שלי, הקפדתי תמיד, במשך כשלושים שנה, לא לאכול גלוטן כלל.
בתחילה זה היה קשה, ואני זוכר שיצאתי עם אבי מהבדיקה האחרונה ואמרתי לו: "אני בחיים לא אפסיק לאכול פיתה עם חומוס, שאני כל-כך אוהב".
אבל הפסקתי, ולמדתי להסתדר עם המגבלה גם כאשר טיילתי בהרים ובנחלים (כמדריך בי"ס שדה), גם כשנסעתי לחו"ל מספר פעמים, וגם באירועים בהם אפשר היה לאכול רק בורקס/פיצה/רוגלאך.

במשך השנים הארוכות בהן הייתי "יחיד", וגם לאחריהן כאשר הפכתי ל"משפחה", תמיד צריך היה לדאוג לי לאוכל מיוחד. "מה רני יאכל היום?" היתה שאלה נפוצה, ועם הזמן התחלתי לשנוא את המצב בו "צריך לעשות לרני אוכל מיוחד". עד היום, התגובה האוטומטית לשאלה "להכין לך משהו לאכול" נענית בתגובה אוטומטית של "עזוב/עזבי, אני אכין לעצמי".

וזה עבר לכל תחום בחיי.

הפכתי ל"אוטודידקט".

המצב מחמיר, מה עושים?

מלבד הצליאק, אני בריא. אמנם לפני מספר שנים קרה לי "מקרה עין", ואושפזתי פעמיים בשל "הפרדות רשתית", מה שגרם לאחר מכן גם לניתוח קטרקט, ולראייה "לא-משהו" בעין שמאל עד היום. אבל מעבר לכך אני בריא לחלוטין, מעט מאד חולה במחלות עונתיות, ורק הפרעה בריאותית נוספת מטרידה אותי כל הזמן, מאז בגרותי – "פסוריאזיס".

פסוריאזיס, או "ספחת", היא מחלת עור שנגרמת כתוצאה מחלוקה מוגברת של תאי עור, היוצרים במקומות שונים בגוף (מרפקים, ברכיים, שולי שיער הראש ועוד) שכבת עור קשה וקשקשי, שעלול לגרום הן לגירוי מתמיד, והן למפגע אסטטי כרוני. במקרים חמורים הפסוריאזיס מכסה שטחים גדולים יותר של העור, מה שמצריך טיפול במשחות סטרואידיות, או בשהייה ממושכת בשמש (עדיף ללא קרינת UV, לכן מלונות ים המלח עמוסים במתרפאים כאלו).
הפסוריאזיס שלי (שקיים גם אצל אמי ואחותי) הופיע בצורה מינורית במרפקים ובברכיים, ולעתים בקרקפת ומאחורי האוזניים. כמו אצל חולים אחרים, היא מתגברת בחורף ונחלשת בקיץ, וכן מושפעת לרעה בעת לחצים נפשיים.
מה שלא ברור כל-כך הוא הקשר של הפסוריאזיס לצליאק, ועוד יותר לא כתוב בשום מקום (למיטב ידיעתי) על הקשר שלו לתזונה.

לקראת העלמות הפסוריאזיס

לפני כשנה התחלתי לחפף מעט עם הגלוטן, ואכלתי פה ושם לחמנייה או בורקס. הסיבה שנתתי לעצמי היתה: כבר כמעט 30 שנה המעי שלי בריא, לא נורא אם נפצע אותו פה ושם.
לא היו תגובות "צליאקיות" כלשהן, אבל הפסוריאזיס התגבר, ועם בוא הקיץ, אז בדרך-כלל הוא משפיל את ראשו, הוא התחיל להטריד ממש – התפשט לאזורים נוספים, התחיל לגרד, וכאשר הקרקפת שלי התכסתה בו גם-כן – אני נשברתי.
יום אחד החלטתי – מהיום אני אוכל רק אורז מלא וירקות ופירות ומוציא מהתפריט שלי לחלוטין: בשר, ביצים, חלב, גלוטן (כמובן) וסוכר.

זה לא היה קל, משום שהדבר דרש הקפדה נוספת באוכל, ובעיקר – התעסקות יתרה שגם-כך מטרידה את מנוחתי בדרך כלל.
לכן, הייתי חייב להוסיף לכך גם חיזוק רוחני.
חדוה הציע לי יום אחד, בצחוק, להצטרף לטיול לקטים של אופק. אני לקחתי את זה ברצינות, ובסופשבוע חם במיוחד בחודש יולי שנה שעברה, התחלתי בליקוט טרמפים לעבר מזרח רמת הגולן.

מלקטים מזון ולומדים להסתדר עם מה שיש

הסיבה העיקרית שמשכה אותי לטיול היתה: בוא נראה איך אוכל להסתדר לבד, ללא אוכל מיוחד בשבילי, ולמעשה – ללא אוכל בלבד. רק מזון טבעי שאפשר ללקט ולקטוף בדרך.
הטיול דרש הכנה, וגם מגבלות להם אני לא-כל-כך רגיל.
את המכונית נתבקשנו להשאיר בבית. גם את הטלפון הנייד וכל מכשיר חשמלי אחר. יכולנו להביא אוכל לארוחת הצהריים של יום חמישי (הטיול היה בין חמישי בצהריים ליום ראשון אחר-הצהריים), בתנאי שאינו אוכל מעובד או מבושל, וגם אותו נתבקשנו לחסל ולצאת לדרך ללא כל צידה אחרת.

סיירנו, קבוצה של כעשרים איש אישה וילד, בין כפרים נטושים במזרח הגולן, קופצים בין נחל למעיין למאגר מים, כשבדרך אנו קוטפים פירות בר מכל הבא ליד – תאנים, ענבים, אגוזים, צנוברים, סברס, עלים שונים ושורשים. למרות שעברנו גם ליד מטעים, לא נכנסו לאף מטע משום שלא היה צורך.
בדרך השתעשענו במשחקים שונים, בדינמיקה קבוצתית ועוד (מה שמעט הכביד עליי, אך החלטתי לשתף פעולה באופן מלא), והלכנו מנקודה לנקודה.
ומה שהפתיע אותי ביותר – לא הייתי רעב בשום נקודת זמן, והאוכל הפסיק למעשה להיות "אישיו". בתחילה חיפשנו אמנם פירות באופן אובססיבי, אבל חלק היה כלימוד וחלק כשעשוע. לאחר כיממה עניין האוכל כבר לא היה משמעותי (אם כי התחלנו בשלב זה לדבר על צבע היציאות וכיו"ב).

הניתוק המוחלט מהמשאבים החיצוניים, וההסתמכות היחידה במה שאנו מוצאים, הפכה לחוויה מאד מיוחדת ומשמעותית. מעבר לכך, היותנו קבוצה מגובשת, שהתגבשה מרגע לרגע תודות לעניינים המשותפים ולחיפוש המשותף אחר מזון, הביאה להרגשה שגם אם אני לא אמצא אוכל בשביל עצמי, תמיד אוכל לסמוך על חבריי שיעזרו לי לשבור את רעבוני.
חזרתי שבע ומחוזק, עם המלצה חמה לכל אחד לנסות את הטיול המיוחד הזה, ועם רצון עז לארגן טיולים כאלו בעצמי. (עד כה לא התממש…).

הפסוריאזיס נעלם, וחוזר

לאחר כשלושה חודשים מתחילת הדיאטה המיוחדת שגזרתי על עצמי, נעלם הפסוריאזיס לגמרי, וגם הורדתי כ-10 ק"ג שהיו דבוקים עליי כבר שנים רבות ללא כל הצדקה. אז פתאום שמתי לב שיש עוד 10 ק"ג שמחכים אף הם להעלם. בינתיים הם עדיין כאן…
הרגשתי חיוני ועירני, התקדמתי בכל מיני תחומים בחיי, ונראה היה שמצאתי פתרון מעולה לבעיה שאני סוחב כבר שלושים שנה – "אין לא מה לאכול" ו"נמאס לי כבר מהפסוריאזיס הזה על המרפקים ומאחורי האזניים".
אבל אחרי מספר חודשים, ומעט התרת רסן מבחינת התזונה, חזר הפסוריאזיס.

אז לפני שבועיים, כשנה מאז תחילת הדיאטה הראשונה, החלטתי שוב לעשות מעשה, וחזרתי להקפיד.
גלוטן אני מקפיד מאד שלא לאכול (מאז שנה שעברה). בשר אני אוכל מעט מאד, וכך גם ביצים ומוצרי חלב. פה ושם אכלתי סוכר מעובד, אבל בסך הכל נמנעתי כמעט לחלוטין מכל אוכל מעובד.
אבל זה לא הספיק, ולכן החלטתי לבחון דרכים אחרות.

בשבוע שעבר, למשל, הורדתי באינטרנט את הספר "Row food and Detox Diet", המציג דיאטה שרובה מזון-נא, אבל כוללת גם כללים כמו: "פירות – לבד בלבד, ועדיף עד הצהריים", או "לא לערבב בשר/ פחמימות/ פירות/ אגוזים" וכד'. החלטתי לקחת כמה מהכללים ולבדוק אותם על גופי, אבל את החלקים שמדברים על חוקן וחבריו החלטתי לוותר מההתחלה.
הפסוריאזיס כבר מתחיל להראות על נסיגה, וגם המשקל יורד. אבל זה מוקדם מידי לדעת איך הוא יהיה בעוד חודש.
נתראה בפארק הירדן ונבחן את התוצאות.

אז מה אני אוכל?

אני מתחזק, אבל אני לא בטוח לאן דרכי התזונתית.
אני חושב שהגעתי לכמה כללים אישיים אותם אני לא מתכוון לעבור בשום תנאי (בכל פעם שמדובר ב"שום תנאי" הכוונה ל-96% לערך. 100% זה לא ממש מציאותי…):

  • לא גלוטן. במקרה הזה, עד כמה שאני יודע מה יש במזון שאני אוכל, 100% כן תופס.
  • כמה שיותר ירקות ועלים מכל הסוגים, בעיקר ירוקים, וכן נבטים מכל הסוגים, ובעיקר מהגינה שלי.
  • כמה שפחות פחמימות, ואם כן רק מלאות – אורז מלא אורגני, כוסמת. מעט תירס.
  • שמן מכבישה קרה בלבד, עדיף שמן זית ושמן קוקוס. אם אין ברירה – שמן חמניות.
  • לא אוכל מעובד בכלל. כלומר, אם אני לא יכול לדעת מה יש באוכל שאני אוכל, ואם הוא בנוי מיותר מחמישה מרכיבים, ואם אין לי מושג אילו תהליכים הוא עבר ממצב של חומר-גלם למצבו הנוכחי – אני מוותר.
  • לא שום מוצר שמכיל סוכר מוסף, וזה כולל ממתקים וחטיפים, עמילן לסוגיו (תירס, אורז, טפיוקה, תפו"א), אורז לבן (קמח לבן אני לא אוכל ממילא) וכד'.
  • בשר בכמות של כשניים-שלושה ק"ג בשנה, ואף פעם ללא פחמימות ביחד עמו.
  • כל יום שייק ירוק על הבוקר, עדיף עם הרבה ירוקים כהים.
  • מוצרי חלב – רק של עזים או כבשים, ורק מוחמצים/מחויידקים היטב.
  • ביצים – לא יותר משלוש-חמש ביצים בשנה.
  • אגוזים וגרעינים למיניהם – לא קלויים. מעט קשיו, יותר שקדים אגוזי מלך ופקאן, עדיף מעצים מקומיים. גרעיני חמנייה (אורגני), גרעיני דלעת (אורגני), שומשום מלא (אורגני), פשתן (אורגני), כוסמת.
  • פירות טריים – כמה שיותר, לבד, עדיף בבוקר, ולא ביחד או אחרי פחמימות/ בשר/ חלב/ אגוזים.
  • פירות יבשים למיניהם – ללא גופרית (המשמרת את צבעם). עדיף תמרים, צימוקים אורגניים], אננס אורגני ללא סוכר, אפרסק/מישמש/נקטרינה אורגני ללא סוכר וכד'.
  • קפה/תה – רק כאשר יש סכנה של הירדמות על ההגה, וגם אז – רק עד הצהריים, אחרת אני לא מסוגל לישון בלילה. אם שתייה חמה אז חליטת צמחים ללא סוכר.
  • ממתיקים: תרכיז סיידר, מייפל (אורגני ללא תוספות), אגבה (אורגני).
  • אלכוהול – בעיקר יין אדום. מחפש כזה בלי סולפאט – מידי פעם.
  • שוקולד –, לפחות 70% מוצקי שוקולד, עדיף בלי סוכר, ועדיף לעשות לבד (מפולי קקאו לא קלויים).
  • קרקר חי – יש היום בחנויות הטבע. אפשר גם לעשות לבד.

16 תגובות   (רסס)

  1. מאת א:

    רני, איזה כיף לך זה נשמע מצויין. אני מנסה כבר כמעט שנה להחיל על עצמי כללים דומים לכללים שניסחת, ואני לא מצליחה להיות עקבית. למרות, שאני מרגישה את ההשפעות הטובות של תזונה דומה לזו שאתה מתאר באופן כמעט מיידי.

    ברשותך, יש לי 3 שאלות (בינתיים):

    1. מה לגבי קטניות ?
    2. למה לא סילאן ?
    3. מה עם שאר בני המשפחה ? הם אוכלים בעקבותיך, או שיש לך תפריט נפרד ?

  2. מאת בשמת_א:

    מרתק!
    אבל עלו לי כמה שאלות במהלך הקריאה, בעקבות ה"התחזקות" שלי בתזונתי:
    - מדוע מעט בשר וביצים? האם כתוצאה מהבנה שהם משפיעים רע באופן ספציפי על הגוף שלך?

    - עד כמה שידוע לי התירס הוא דגן בעייתי. הוא לא משפיע עליך לרעה או שאתה אוכל כמויות קטנות מכדי להבחין בהשפעתו?

    - אני נמנעת מסירופ מייפל, גם אורגני, כי קראתי על תהליכי ייצורו ולמעשה הוא מזון מעובד. כדי להפיק את המייפל מבשלים אותו ומזקקים אותו לכדי סירופ. אני מעדיפה דבש מקומי אורגני שלא עבר חימום. גם ממנו אני כמעט לא אוכלת (מה כבר אפשר לעשות עם דבש אם לא אוכלים לחם ולא מסכימים לחמם אותו בתוך תבשיל או חליטה…), רק לעתים רחוקות כפית, כמו שהיא.

    - לגבי הפירות, קראתי בכמה מקורות שדווקא עדיף לאכול אותם בשילוב עם שקדים/אגוזים כלשהם, כי זה משפר את הספיגה של המינרלים והויטמינים משני המקורות. כשלעצמי שמתי לב שאני מרגישה טוב יותר, שבעה לאורך זמן וחיונית יותר כשאני אוכלת פירות בשילוב עם שקדים (רצוי אורגניים מקומיים, קונים ישירות מהמגדל כמות גדולה), מאשר פירות בלבד. למיטב ידיעתי, גם בחברות הציידים-לקטים שמהן התפתחנו ואת הגנים שלהם אנחנו ממשיכים, אכלו ביחד את המזון שליקטו, ללא הפרדה.

    מה שכן, לגבי אגוזים/שקדים: כשאתה צריך לעבוד ולפצח אינדיבידואלית כל שקד ושקד לפני אכילתו, מאליו ייצא שתאכל פחות מאשר כשחופן שקדים מקולפים מונח בצלחתך…

  3. מאת ורד לב:

    כל הכבוד רני!
    איזה כיף זה למצוא דברים שעובדים עבור הגוף שלך.

    מצטרפת לתהיותיה של בשמת לגבי בשר/ דגים/ ביצים.
    מוסיפה גם הסתייגות מאגבה. זה סוג סוכר בעייתי מאד לעיכול ולספיגה. אפשר לקרוא סיכום של הרצאה בנושא שסיכמתי ועברתתי http://bit.ly/poSlED

    ועוד מצטרפת לבשמת לעניין הפירות והאגוזים. השומנים באגוזים בהחלט עוזרים למתן את כניסת הסוכר למחזור הדם.
    ואפרופו פסוריאזיס, בעבר כתבתי בנושא ובהחלט יש התייחסות לתזונה http://bit.ly/rjpdiK
    רק בריאות!

  4. מאת yifat gat:

    glad to hear you are taking good care of yourself :-)

  5. מאת רני_כשר:

    תודה לכל המגיבות (הי יפעת, שנה טובה!),
    לגבי התשובות שלי. קודם כל, אני רוצה להדגיש שאני ממש מתחיל בנושאים הללו, וחלק מהבחירות שלי אינן רציונליות, ואפילו לא באו כתוצאה ממבחן אישי על עצמי, אלא פשוט נראים לי הגיוניים. לכן למשל, ההערה של בשמת לגבי אגוזים ופירות ביחד נראית לי הגיונית ואין לי תשובה למה בדיאטת הד-טוקס היא מפרידה ביניהם. בכל מקרה, גם לי היה קשה עם זה, ואני לא מקפיד ביותר על הפרדה זו.
    בנוסף, התזונה שלי כל הזמן בשינויים. לעתים בריאה יותר, לעתים בריאה פחות. כלומר, לעתים ה-96% יורדים ל-90% או 80%, ואני רק מודע לכך ומציין לעצמי כל הזמן שאני צריך להשתפר בחלק זה.

    לגבי קטניות – אני חושב שהם מזון מצויין, וחשוב לאכול אותן הרבה. יש אנשים שהקטניות עושות להם גזים (והם נהנים מזה) ויש כאלו שלא נהנים ולכן צריכים למצוא דרכים של בישול כדי להקטין את ההשפעה הזו. לי באופן אישי אין גזים מקטניות, אני אוהב בעיקר את החומוס (לא הקנוי, כמובן, שמלא בשמן "מכונות" במקום טחינה ותוספות מיותרות), וגם מג'דרה, ואפילו, בימות החורף הקרים מרק עדשים מחמם.

    לגבי סילאן, ואותו דבר לגבי סירופ מייפל וסירופ אגבה – כולם צורות מעובדות ומחוממות מאד של סוכר פירות, שאמנם עדיף על סוכר מזוקק אך עדיין לא עדיפות באופן כללי.

    לגבי הבשר והביצים – אני מאמין שצריך לאכול מידי פעם בשר וביצים, אבל בכמויות קטנות הרבה יותר ממה שרגילים בתרבותינו. אני אוהב לאכול בשר, אבל אוכל רק באירועים מיוחדים, ונמנע לאכול ביצים נקיות (חביתה/ביצה קשה וכד'). במשפחה שלנו אוכלים הרבה (יותר מידי) בשר, ומה שאני מנסה לעשות זה הן להקטין את הכמויות שאני קונה לכל ארוחה (אם אני אחראי על קנייתו), וגם אנחנו מנסים להמציא יותר ארוחות צהריים ללא בשר שיהיו מספיק משביעות, למשל ארוחת פלאפל/חומוס, או ארוחת פסטה, או ארוחת פד-תאי ללא עוף וכד'. זה לא קל ולא מצליח תמיד.

    ולגבי תזונת המשפחה – אני עדיין יחיד בתזונתי, חדוה נוטה יותר לאכול כמוני, וכשיש מזונות במשפחה הזו היא משתתפת אתי בשמחה. לעתים אני נגרר אחריהם ולעתים הם נגררים אחרי, אבל כמו שכתבתי – אני משתדל להקפיד.
    שנה טובה, רני.

  6. מאת דרור גרין:

    היי רני,

    לא ידעתי שסיימת קורס מפקדים בתותחנים. אני בוגר קורס המפקדים הראשון, שהסתיים במלחמה הארורה.

    שנה טובה,

    דרור

  7. מאת עמית:

    מרתק ומזין! אחלה מתנה לכיפור תודה!

  8. מאת מיכל בן אריה:

    מודה לך רני על השיתוף,
    דרכך מהווה השראה בשבילי,
    אני רחוקה משם עדיין אבל מתכווננת…
    שנה טובה !
    מיכל

  9. מאת דפנה שטרן:

    הי רני,

    תודה על השיתוף, שמעתי על ההתמודדות מבני נוער וילדים, ולא מאדם שעבר מסע ממושך עם צליאק.

    לגבי התהייה שלך על הקשר של פסוריאזיס וצליאק, אכן יש חילוקי דעות ואין הבנה מלאה של הקשר. ממש עכשיו התפרסם מאמר שרוצה שוב לבדוק את הקשר:
    http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/21654830

    יש השערות שהקשר ביניהם מבוסס על תהליכים שעוברת מערכת עיכול שבה יש פעילות מוגברת של המערכת החיסונית (כמו שקורה במחלות מעי דלקתיות וכן בצליאק).

    נשמע שהטיפול שלך במערכת עוזר גם לפסוריאזיס וזה משמח לשמוע. מאחלת לך הצלחה במציאת הדרך שתעזור לך להתמיד

  10. מאת שהם:

    היי רני,

    בשלושת החודשים האחרונים עברתי לתזונה דומה לשלך בשל מסע ארוך בניסיון לפתור נזלת כרונית וליחה. עברתי המון, החל ממעבר למזונות מלאים, דרך מטפלים אלטרנטיביים שונים, ניתוח מחיצות באף ועוד. כרגע, מסתמן שהתזונה ללא גלוטן עושה מה ששום דבר אחר לא עשה. מדהים!!!

  11. מאת אדית_החייכנית:

    גיליתי לאחרונה את השייקים הירוקים ואני כולי… ובכן – ירוקה!!
    גורם לי להרגיש רעננה, מלאת אנרגיה והדרישה לעלים ירוקים (או ירקות עליים) בגוף עולה עם כל שייק. הגוף פשוט מבקש עוד!!

    שמחתי מאד לקרוא את הפוסט שלך, ההתקדמות, הכנות לגבי אחוזי ההצלחה (חשוב לי מאד לראות שזה לא מאה אחוז כל הזמן…) ובעיקר – ההצלחה והתחושות שלך.

    כייף לקרוא, תודה

  12. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    מה כל כך מרתק? ומה ההתלהבות?
    קשה, לא ריאלי, מאד מאד לא שמח (שכחתם שאוכל נועד גם לשמח? כל ההגבלות האלה ממש מעציבות ואני מאד בעד בריאות) וקיצוני אבל שיהיה בהצלחה…

  13. מאת אפרת_מ:

    רני,

    אני יודעת שגם בדיאטה של בן-אורי אסור לערבב פירות עם דברים אחרים, ואסור לאכול יחד פחמימות וקטניות. ירקות מותר לאכול עם הכל.
    כך שאני מניחה שיש סיבה טובה להפרדה הזו.

    בדיוק התחלתי לקנות סייטן (חלבון חיטה, שהוא בעצם גלוטן). הקטנה ממש אוהבת אותו. אנימעוניינת שהיא לא תאכל הרבה בשר ודגים (אני צמחונית מינקות, ואישית הריח של הנ"ל מגעיל אותי. לא יכול להכין לה אוכל כזה ומתקשה לסבול אותו במקרר, לנקות את הקטנה, לשטוף את הצלחת.. ובעיקר מאמינה שזה לא בריא לאכול הרבה בשר. לגבי האחרון – גם האבא של הקטנה מאמין כך).

    אבל מינקות אני לא אוכלת שלל מאכלים לכאורה "מוזרים", כמעט כולם (בשר לא), אינם טובים לי עפ"י דיאטת סוג הדם. כך שאני כן סומכת על הבחירות הטבעיות של הגוף שלי, ולא מאמינה שיש לי צליאק. יש במשפחתי פסוריאזיס ושלל אלרגיות. האלרגיה היחידה שסבלתי ממנה אי פעם היתה שלעיתים בעונות מעבר בטיולים בשדות בקיבוץ היתה לי פריחה. לא אובחן ממה זה, ההשערה היתה שמדובר בריסוס. זה בברור היה ממשהו חיצוני ולא מאוכל.

    כל כך אין לי כרגע את היכולת להקפיד באופן כזה.
    יודעת כמה זה עושה טוב, ולא שומעת לעצמי….

  14. מאת מירי:

    הי רני,

    מאוד נהניתי לקרוא. גם אני מתחזקת בתזונתי, הניואנסים משתנים מדי פעם לפי צרכי הגוף, ההריונות… אבל בגדול, אני כבר כשנתיים בלי גלוטן (90%), וזה עושה לי ממש פלאים בגוף ובנשמה. מעבר לזה שרזיתי המון, אני ממש מרגישה בטריפ. הקלילות, הכוחות המחודשים, היכולת לא להיות ברעב מתמיד בגלל נפילות סוכר תכופות, הבחילות והעייפות שעברו לי. בקיצור, זה מרגיש ממש שמח (אפרופו התגובה של האנונימי, זה דוקא מאוד משמח את הגוף, אחרי שעוברים כמה ימים של גמילה :) ). יש לנו לחם שיפון בפריזר, בשביל בני המשפחה האחרים שמדי פעם רוצים, ואם אנחנו בחוץ והם רוצים לחמניה לבנה / פיצה, אני לא מגבילה. גם דברים יותר "גרועים" לא מגבילים בחוץ, אך משתדלים לא להכניס הביתה.

    אני צמחונית כבר הרבה שנים, אולם דוקא לאחרונה יש לי צורך בדגים מדי פעם, ואפילו אכלתי מעט עוף כמה פעמים (בעיקר בהריון), וביצים – אנחנו אוכלים די הרבה. בנזוגי הפסיק לשתות קפה, כבר שנה, וזה עושה לו ממש טוב. אני עדיין מכורה לקפה של הבוקר (עם חלב וסוכר), אבל מכורה בשמחה :) ) .

    הבית מלא בירקות אורגניים טעימים ובפירות (לא אורגניים), וזה מאוד מאזן ומזין את כולנו.
    קטניות אנחנו קונים פעם אורגני ופעם לא, והדגנים הם כוסמת, קינואה, ואורז מלא. יש לנו גם אורז לבן ואטריות אורז / אטריות שעועית, פסטות על בסיס אורז מלא. אה, והמון המון המון המון טחינה. זה הבסיס, ובתוכו – המיגוון מאוד גדול עבור כל בני המשפחה, שלשניים מהם (הבנזוג והבן האמצעי), העדפות קצת שונות ובררניות יותר. זה קצת מקשה, אבל אצל כולנו חלים שינויים מדי פעם. ויש תקופות…

    ממש עשית לנו חשק לטיול ליקוט כזה. כשהילדים יגדלו כמובן….
    אז תמשיכו להתחזק, ולספר, ו…חגים שמחים !!!!

  15. מאת אפרת_מ:

    מירי,
    אני יודעת שיש שעושים את טיולי הליקוט גם עם תינוקות ופעוטות.
    (במקרים כאלו מותר להביא אוכל מוגבל לטובת הקטנים, למרות שמומלץ גם את זה לא. מניחה שתלוי גם מי מעביר את הטיול ומה הנחיותיו).
    אםרת
    (שכבר כמה שנים רוצה ללקט באיזה טיול. אבל בהריון לא מתאים, אחרי לא ממש.. בתאריך הזה לא מסתדר ושאר תירוצים וירקות).

  16. מאת אוריאל_לי:

    אני מצטט אותך: "ועם רצון עז לארגן טיולים כאלו בעצמי. (עד כה לא התממש…)."
    אני מכיר את הרצון העז הזה, לי בעצמי יש אותו!
    מה דעתך שנתחיל לשוחח על אירגון טיול דומה ביחד?

    אוריאל (שהיה איתך בטיול המדובר…)

    נ.ב: מאז נולדה לי בת (היום בת 3 חודשים) ואנו גרות בטבריה זוגתי לומדת דולאות ואני מחפש עבודה באזור.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )