רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 17 בנובמבר, 2011

גיטרה רכה

(מתוך גיליון 63, יולי 2006)

בימים האחרונים מנגנים אצלנו על גיטרה. בזמן האוכל אמר אחד הילדים: "אחרי האוכל אני בגיטרה", כאילו שזה המחשב. יש שתי גיטרות. אחת בגודל רגיל – ובה שלושה מיתרים פעילים. השנייה קטנה יותר, מצוידת בשישה מיתרים מכוונים. ויש ילדים. בכל מיני גדלים. חלק כבר יודעים קצת לנגן. חלק בכלל לא. חלק ממש מנגנים.

לפני כמה ימים ביקש ינאי (9) ללמוד לנגן בגיטרה. התחלנו בגיטרה הקטנה. הראיתי לו שני אקורדים, "אבל, אתה יודע, כדי לנגן על גיטרה צריך לגזור את הציפורניים של יד שמאל" אני אומרת. והוא משיב: "אבל אני מגדל אותן כבר כל כך הרבה שנים. לא רוצה!!" "טוב, אל תגזור…" אני משיבה. הסברתי שבשני האקורדים האלה מנגנים "יונתן", שישיר וישמע מתי צריך להשתמש בכל אקורד. אחרי כמה דקות התחילו אצבעות יד שמאל שלו לכאוב. "זה בגלל שהגיטרה הזאת קשה, אני לא יכול לנגן על גיטרה כזאת." יש לו אחים גדולים שמנגנים על גיטרה, ומהם הוא כבר למד מושגים הקשורים בנגינה עוד לפני שניגן אפילו צליל אחד, ועכשיו הוא כבר יודע להשתמש בהם בדיוק בזמן ובמקום. "אבל תמיד כשמתחילים לנגן, האצבעות כואבות" אני מנסה את כוחי בהסבר הגיוני, וזה לא עוזר. הוא זונח את הגיטרה לכמה ימים. יום אחד הוא ניגש לגיטרה שעמדה עטופה בפינה, כבר יובלות. הוא פתח אותה, גילה שחסר לה מיתר, ובכל זאת החליט שזאת תהיה הגיטרה שלו. "זאת גיטרה רכה" הוא אומר לי. והאמת – הוא צודק. על-אף שהיא יותר גדולה, קל יותר לנגן בה, משום שיותר קל להצמיד את המיתרים לצוואר.

הוא "נצמד" לגיטרה הזאת, לוקח אותה איתו גם לביקורו אצל סבא וסבתא. שם נמצאים אחריו הגדולים. מהבכור שביניהם הוא מבקש "לתקן" את הגיטרה שמיתר אחד שלה מזמזם כשמנגנים עליו, ומהצעיר יותר הוא מבקש שיכתוב לו את סדר האקורדים של "יונתן". הבכור אינו מצליח לסדר את הגיטרה הזאת שמזמזמת כבר מזמן, והצעיר רושם את סדר האקורדים אבל הנגן הצעיר מתעקש לקרוא אותם הפוך – מימין לשמאל ולא משמאל לימין כמו שכותבים תווים.

אנחנו חוזרים הביתה. למחרת בבוקר, אמיר (7) מבקש מאמו ללמוד לנגן על גיטרה. "בדיוק יש כאן מורה, היא אומרת" ומתכוונת אלי. אבל אני עסוקה – כלים, בישולים, כביסה… אני מבקשת מנטע (11) שיודעת לנגן קצת, שתעשה לו שיעור ראשון על הגיטרה הקטנה. הם יושבים כמה דקות שבסופן אמיר ממש מנגן – שר "יונתן", ומלווה עצמו באקורדים. ינאי רואה ושומע, ומיד ניגש לגיטרה ומנגן גם הוא. הוא מבקש ממני עזרה בזיהוי האקורדים המתאימים ואני נענית. אחרי כמה דקות גם הוא יושב ומנגן. יותר מאוחר אני מוצאת אותם באחד החדרים מנגנים ושרים ביחד "יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן…". "אפשר גם עוד שיר" אני אומרת ומראה להם איך אפשר לנגן עוד שני שירים. נועם (9) אחיו של אמיר מגלה פתאום שמתרקמת לה כאן תזמורת ומבקש גם הוא ללמוד לנגן. שוב אני עסוקה, שוב מבקשת מנטע. הפעם היא לא ממש סבלנית, ובכל זאת מתרצה. אחרי כמה דקות נועם מצטרף למועדון היודעים לנגן, וכבר אנחנו מתכננים את הלהקה שתופיע בחתונה של דוד גיל בעוד כמה חודשים.

למחרת עלה לינאי רעיון. להחליף את אחד המיתרים במיתר אחר. "מה יקרה" הוא שואל אותי. אני מתפתה לומר לו שאי אפשר יהיה לכוון את הגיטרה באופן הזה, אבל מצליחה לסתום את הפה. "באמת מה יקרה? אני לא יודעת" במחשבה שנייה אני מבינה שבעצם אני לא בטוחה בכך. הרי אף פעם לא ניסיתי. ובאמת מעניין לראות מה יקרה. ובלבי אני חושבת: ממילא הוא לא יודע להחליף מיתר. אחרי כמה דקות בא ינאי עם הגיטרה כשאחד המיתרים מחליף מיתר אחר. למבטי המשתאה הוא עונה: " זה צליל (הבכור) הסביר לי איך מחליפים מיתרים, אז החלפתי…."


למה אני מלאה אתכם בתיאור מפורט של תהליך שקורה בלי סוף?

ראשית, כי בפעם הזאת בניגוד לאלפי הזדמנויות אחרות, הייתי אני שותפה לתהליך. ותמיד תמיד זה מרגש ומפתיע. גם בילד השישי.
שנית – רוצה להגיד שוב ושוב, שכל אחד יכול לנגן. שזאת שפה שנוצרה על-ידי בני-אדם בעבור בני אדם, וכל אחד יכול להיות שותף לה.
והכי חשוב – רוצה לספר לכם איך כל אחד יכול לנגן לשיר שירים פשוטים וללוות עצמו על גיטרה תוך כמה דקות:

  1. מחזיקים את הגיטרה כשיד שמאל מחזיקה בצוואר ויד ימין נמצאת מעל הפתח העגול שנמצא במרכז הגיטרה – את זה כל אחד יודע….
  2. מתעלמים משלושת המיתרים של הצלילים הנמוכים (שנמצאים יותר גבוה על הגיטרה).
  3. מניחים את האצבע המורה על המיתר השני מלמטה בשריג הראשון שלו ולוחצים חזק. באגודל ימין פורטים על שלושת המיתרים הגבוהים (שנמצאים יותר נמוך בגיטרה). שלושת הצלילים האלה יוצרים אקורד ראשון.
  4. כדי להפיק את האקורד השני, מניחים את אותה האצבע על המיתר הראשון מלמטה בשריג הראשון, ופורטים ביד ימין באותה הצורה כמו קודם. זהו האקורד השני.
  5. עם שני האקורדים האלה אפשר לנגן "יונתן".
  6. פורטים על האקורד הראשון. מקשיבים לו היטב ומתחילים לשיר. כששומעים שהאקורד לא מתאים יותר מחליפים לאקורד השני. וכך, תוך כדי הקשבה, ממשיכים לשיר ולנגן את כל השיר.

ומכאן אפשר להמשיך הלאה… ויש עוד המון לאן ללכת, אבל גם יש מאיפה להתחיל.

השימוש בשלושה מיתרים בלבד, מקל מאד על יצירת האקורדים ביד שמאל, ועל תפעול פשוט של יד ימין. הוא מאפשר לילדים מגיל מאד צעיר להתחיל להתמצא בנגינה, בהקשבה ובזיהוי האקורד המתאים של שירים פשוטים. אבל גם מבוגרים שמעולם לא ניגנו ואין להם זמן וכוח להתחיל להתאמן שעות כדי לנגן יכולים להתחיל כאן את צעדיהם הראשונים בעולם המוסיקה.
(השיטה נוסתה בהצלחה על מבוגר חסר כל ידע קודם בנגינה)

5 תגובות   (רסס)

  1. דרור גרין הגיב:

    אורנה יקרה,

    מדי פעם הילדים שלנו נזכרים במה שלימדת אותם, ומנגנים בחלילית ברחבה הבית.

    כמה טוב שאת מזכירה מדי פעם שכל אחד יכול לנגן (כפי שכל אחד יכול לשיר, לצייר, לכתוב, לבשל).

    יום טוב,

    דרור

  2. לילך הגיב:

    מה עושים שמאליים?

  3. עודד הגיב:

    שמאליים עושים אותו דבר.
    אמנם אפשר לסדר גיטרה הפוכה, אבל יש לזה חיסרון: הם לא יידעו לנגן על גיטרה רגילה. כלומר הם יהיו תמיד מוגבלים לנגן על גיטרות הפוכות (ולא בכל מקום יש. זה לא מאוד נפוץ).

  4. לילך הגיב:

    אם אני מצליחה לדמיין את עצמי מנגנת על גיטרה, אז זה רק שיד שמאל היא הפורטת.
    אבל אולי הדמיון שלי לא מספיק מפותח 🙂 אי אפשר פשוט להחזיק הפוך?

  5. שירלי קניון הגיב:

    תודה רבה אורנה.

    תזכורת ללהיות שותפים לתהליך היצירתי במקום לנסות ולייעל אותו.

    וללילך – אני שמאלית. אני מהשמאליים האלה שלא מסתדרים עם פותחני קופסאות, מספריים, מצקת וכיוצא באלה. במשך השנים בהן למדתי וניגנתי בגיטרה לא חשתי במגבלה – אולי ההיפך הוא הנכון – יד שמאל, המעודנת מבין השתיים, הסתדרה מצויין והתרוצצה על המיתרים וימין פרטה בנחת, גם פריטות מסובכות. בהצלחה!

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )