ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 23 בפברואר, 2012

פדגוגיה שחורה היום

(בהמשך לרשימה על בראשית היה החינוך מאת אליס מילר)

"3096 ימים" הוא ספרה של נטשה קמפוש, שבשנת 1998, כשהייתה בת עשר, נחטפה בידי פסיכופט והיתה כלואה אצלו עד גיל שמונה עשרה. את הספר כותבת קמפוש לאחר שבגיל שמונה-עשרה ברגע נדיר של חוסר תשומת לב מצידו היא ברחה ושחררה את עצמה.

לכאורה זהו "מקרה פרטי". החוטף היה פסיכופט ולכן העביר את קמפוש את מסכת ההתעללויות הזאת. אולם אם נבדוק את פרטי ההתעללות נגלה שהיא דומה באופן מבהיל להוראות החינוכיות שמצטטת מילר מספרי הפדגוגיה השחורה: כליאה, בידוד, הרעבה, מחיקת הרצון האישי, מכות, התעלמות בוטה מהצרכים, השפלה והאשמה של הילד בכל ההתעללויות.

החוטף התאבד באותו היום שקמפוש ברחה ומעולם לא נערך לו משפט. אולם בהתייחס לטענה של מילר שילדים שעברו התעללות משחזרים סצינות מחייהם בבגרותם, ישנה לדעתי סבירות גבוהה לכך שמה שעולל החוטף לקמפוש עוללו לו בילדותו המבוגרים בסביבתו.

בהבנה יוצאת דופן, קלטה קמפוש בת העשר כיצד לשמור על שפיותה בחברת החוטף. בספר היא מספרת על האסטרטגיות שהשתמשה בהן כדי שלא תאבד את שפיות דעתה. אחד העקרונות החשובים היה התיחסות לחוטף כאל בן-אדם. היא הבינה שאת החום האנושי שלו היא זקוקה, היא תוכל לקבל רק ממנו, ולכן בכל דרך אפשרית התעקשה להמשיך לראות בו אדם. "אילו התיחסתי אליו רק בשנאה, הרגש היה מכרסם בי מבפנים וגוזל ממני את הכוח שהייתי זקוקה לו כדי להחזיק מעמד." (עמ' 104) תיעוד של הזוועות שעברה היה חשוב לה משום שהבחינה שיש בה "רפלקס קטלני להדחיק את המכות עוד לפני שפצעי החלימו" (עמ'214). גם כתיבת תזכורות שכל מה שקורה אינו ראוי היה בעבורה כלי לשמור על עצמה. היא מתארת כיצד היא זיהתה שהתודעה מתרגלת לכל מצב כמעט וקל להשתכנע שהמצב לא כל כך נורא, ולכן, ברגעים של בהירות היתה כותבת לעצמה תזכורות שכל מה שקורה כאן הוא פסול, וברגעים שהרגישה שהיא ששוכחת היא קראה את מה שכתבה.

עם שחרורה, עורר בה המפגש עם הגישות השיקומיות של הרשויות זעם. הנסיון להכניס אותה לתוך ההגדרה של "תסמונת סטוקהולם" (תסמונת של הזדהות הקורבן עם התוקף), קומם אותה. "כיום אני רואה לפעמים את תגובותיהם של ילדים קטנים שמצפים בכליון עינים לרגע שיהיו עם הוריהם, שאותם לא ראו כל היום, ואז ההורים מקבלים את פניהם במילים לא נעימות ולעיתים אף מכים אותם. אפשר לומר על כל אחד מהילדים האלה שהוא סובל מתסמונת סטוקהולם. הילדים האלה אוהבים את האנשים שעמם הם חיים ושבהם הם תלויים, גם אם האנשים הללו אינם מתיחסים אליהם כיאות." (עמ' 162) מבחינתה ההתעקשות לראות בתוקף אדם היה הדרך לשמור על שפיותה והוא איננו בשום אופן ביטוי ל"מחלה".

מבחינתה של קמפוש הפיכת החוטף למפלצת מרחיקה כביכול את אפשרות האכזריות מהחברה הנורמטיבית. לדעתה "אני זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא נאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי הבורגני."

קמפוש מספרת שהתנהגותה והתעקשותה להשתקם ולא להמשיך ולראות בעצמה קורבן עוררה אי נוחות בנציגי הרשויות שטיפלו בה. הביקורת שהיא מטיחה בחברה, מתוך נסיון חייה אכן מטרידה ביותר: "איש אינו נולד מפלצת. המגע שלנו עם העולם, עם אנשים אחרים, הוא שמעצב אותנו והופך אותנו למי שאנחנו. ולכן אנו נושאים באחריות הסופית למה שקורה במשפחותינו, בסביבתינו." (עמ' 236)

הרשות לדעת
קשה שלא להבחין בעקבותיה של הפדגוגיה השחורה בכל מסכת חייה של קמפוס כפי שנפרשת בספרה. החל מתאור ילדותה במשפחה שלא מלאה אחר צרכיה, דרך התנהגותו של החוטף וכלה בהתיחסות אנשי הממסד שטיפלו בעניניה.
הפדגוגיה השחורה חייה ובועטת גם היום. בספרה של מילר היא מצטטת רשימה אקראית מתוך תיעוד מקיף של פניות ילדים למוקד טלפוני לעזרה לילדים בשוויץ בעת כתיבת הספר. הרשימה הזאת אינה מביישת את המיטב של הפדגוגיה השחורה. ומדובר בשנות השמונים של המאה שעברה.
בנובמבר 2011 התפרסמה בהארץ ידיעה על מטיף אמריקאי, מייקל פרל, שפרסם את משנתו החינוכית בספר המורה להורים כיצד לחנך את ילדיהם באמצעות ענישה גופנית והתעללויות נוספות. הספר פופולרי בקרב נוצרים שמרנים המחנכים את ילדיהם בבית.

הריפוי של עקבותיה של הפדגוגיה השחורה בנפשו של האדם, עובר לדעתה של מילר דרך הרשות לדעת. כאשר ניתנת לאדם הרשות לדעת את מה שעוללו לו מחנכיו, כאשר הידע מהילדות המוקדמת יכול לקבל מקום ולגיטימציה, יוכל האדם להתאבל ולחוש צער על הפגיעות שנפגע ולהמשיך לחיות את חייו. הורים שלא יאבקו נגד רגשות האשמה שלהם וכתוצאה מכך לא יעמיסו אותם על ילדיהם, אלא יזהו את הפגיעות שהם פוגעים בילדיהם יאפשר לילדים לחיות "לא נגד העבר שלהם, אלא איתו".

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    אורנה, פשוט תודה.

  2. מאת דרור גרין:

    תודה, אורנה. אני מכיר את המקום הזה מבפנים ומבחוץ.

  3. מאת צילי:

    מצוין ומעורר מחשבה. תודה רבה

  4. מאת ורד לב:

    וואהו, אני עוד מזועזעת מהסיפור…

  5. מאת תמי גלילי:

    הילדה שבספר שימשה בעצם "עד מואר" לעצמה. אבל לא כל ילד מסוגל. רובם לא מסוגלים.
    בעיניי, הרעיון של "העד המואר" שנותן למי שמתעללים בו נקודת מבט שונה *ויחסית* על חייו ומבהיר שמה שנעשה הוא לא בסדר (ושהוא לא באשמת הקרבן, שהוא לא נצחי, ושאפשר גם אחרת), הוא הרעיון הכי חשוב של אליס מילר. עד כזה מסוגל לחולל שינוי אמיתי – גם אצל ילד כזה בזמן הווה, וגם אצל אנשים מבוגרים לגבי עברם. וזה משהו שכל אחד מאיתנו יכול לעשות.

    לגבי ההערה על הפדגוגיה השחורה ("פדגוגיה מורעלת") אצל נוצרים שמרניים – אני נתקלתי בזה בעלון של ארגון חנ"ב דתי (גדול וחזק) בארה"ב. יש שם הערה בערך בנוסח "אל תכו ילד בפומבי אלא אם כן הוא הילד שלכם או של חבר שהוא נוצרי טוב" :-( .

  6. מאת עודד:

    תודה רבה. מאלף.

    לא הבנתי את המשפט האחרון: "הורים שלא יאבקו נגד רגשות האשמה שלהם וכתוצאה מכך לא יעמיסו אותם על ילדיהם, אלא יזהו את הפגיעות שהם פוגעים בילדיהם יאפשר לילדים לחיות "לא נגד העבר שלהם, אלא איתו". "
    אורנה – אפשר הסבר בבקשה?

  7. מאת אפרת:

    תודה רבה.

    אני התמקדתי ברשימה שלך במשהו שהוא אולי שולי, אבל מאד משמעותי בחיי, והוא החתירה נגד הזרם של ההסברים הפסיכולוגיים המקובלים לכל מיני התנהגויות של הילדים שלי ושל ילדיי (לדוגמא גיל שנתיים הנורא וכל השטויות האלו). זה כל כך מקומם ומרגיז אותי.
    לפעמים, אני חושבת שאולי אני לא בסדר, ושאני מתכחשת לאמיתות עולם, אבל אז בדיוק בזמן המתאים, אני קוראת משהו מחייה נפש שאת כתבת, והכל בא על מקומו בשלום.

    שוב תודה.

  8. מאת חגית:

    רציתי להוסיף, ברוח הדברים שכתבה תמי, כי הסיפור המאלף של נטשה קמפוש מעורר בליבי השראה עמוקה, וגם המון מקום לתקווה. אני מרגישה שהמשפט:

    "איש אינו נולד מפלצת. המגע שלנו עם העולם, עם אנשים אחרים, הוא שמעצב אותנו והופך אותנו למי שאנחנו. ולכן אנו נושאים באחריות הסופית למה שקורה במשפחותינו, בסביבתינו." (עמ' 236)

    המשפט הזה מצביע על כך שבכל דור ודור, בכל ביתי ובית, בתוך כל נפש פגועה, יכולה להתעורר אותה תחושת "אחריות סופית" ולאפשר התמרה של הסבל הנורא שנחווה, למודעות מוארת שעשויה להוות מקור השראה ולימוד לרבים אחרים.

    גם השימוש המדהים שעשתה קמפוש במאמץ המודע לתעד ולזכור בפירוט את הזוועות שעברה, מהדהד אצלי מאוד מוכר ומשמעותי. מנסיוני האישי ומנסיונם של אחרים אני יודעת, ששיחזור מפורט של זיכרונות הילדות המוקדמת הוא חשוב ביותר על-מנת לאפשר לאדם הבוגר את אותה התמודדות הכרחית עם עברו. חוויה מחודשת של הזעם והאבל על הילדות האבודה מאפשרת גם תהליך של קבלה, סליחה וריפוי, ומאפשרת לאדם הבוגר לטפח עם ילדיו מערכת יחסים מודעת אשר אינה משחזרת באופן אוטומטי ולא מודע את פצעי ילדותו.

    תודה אורנה. ותודה לכולם.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )