5 בפברואר, 2012

הגוף יודע

למוח שלנו יש הרבה חלקים, ואנחנו לא מודעים לכולם. למעשה, אנחנו מודעים רק לחלק קטן ממה שקורה אצלנו במוח. אחת הדרכים לגשת לחלקים במוח שאנחנו פחות מודעים אליהם, היא באמצעות הפניית תשומת הלב אל הגוף.

למעשה, "מוח" זה לא דבר פשוט. כבר לפני כשלושים שנה החלו מדענים להכיר ב"מוח הקטן" שיש לנו בנוסף למוח העיקרי שיושב בתוך הגולגולת שלנו. "המוח הקטן" הוא מה שיש לנו בחלל הבטן. יש שם כל כך הרבה עצבים, שהם כבר מרכיבים משהו שאפשר לכנות מוח, ופועל בצורה דומה – אם כי זה מוח פרימיטיבי בהרבה מהמוח הרגיל שלנו. מעניין שמדברים על "תחושת בטן", ויתכן שלתחושת הבטן באמת יש משהו לספר לנו, משהו שלא נגיש בדרכי חשיבה אחרות.

בספר "ממבט ראשון" (Blink) מתואר ניסוי שבו משתתפים היו צריכים להפוך קלפים אדומים וכחולים, ועל פי התוצאות – זכו בסכומי כסף. הקלפים האדומים נתנו תוצאות פחות טובות, אבל זה לא היה ברור מהר כל כך. אחרי 50 הפיכות של הקלפים, אנשים הרגישו שהקלפים האדומים פחות טובים. אחרי 90 הפיכות של הקלפים, הם גם ידעו להסביר זאת. מה שמעניין הוא שאחרי 10 הפיכות בלבד, פרמטרים ביולוגיים כגון הזעה ודופק שנמדדו בידיהם של האנשים, הראו כי הגוף שלהם הגיב "לא טוב" לקלפים האדומים. הגוף שלהם כבר ידע, בעצם, שהקלפים האדומים לא טובים – עוד לפני שהם היו מודעים לכך, והרבה לפני שידעו להסביר מדוע. יש דברים שהגוף יודע לפנינו, הרבה לפנינו.

כשהייתי קטנה, לפעמים אמרתי "זה כואב כמו אני-לא-יודעת-מה". אבי היה מתקן אותי: אין דבר כזה "כמו אני לא יודעת מה. אם את לא יודעת כמו מה זה, אז איך את יודעת שזה כך?" מתוך רצון מבורך, ללמד אותי לדבר בשפה ברורה ועשירה, אבי טעה. יש דבר כזה "כמו אני לא יודעת מה". זה כואב, וזה כואב כמו משהו, אבל קשה לי לנסח – כמו מה. יש תחושה, עמומה אולי, ואין לה מילים עדיין. התחושה נמצאת בגוף, ועדיין לא במחשבות. המוח חש את התחושה בחלקים הפחות מילוליים שלו. האם אפשר לגשת לשם? לדלות עוד מידע משם?

לפעמים אנחנו מרגישים שמשהו מטריד אותנו, ואנחנו לא יודעים מה. לפני מספר חודשים הציעו לי עבודה בחברת ביטוח. הזמינו אותי לאמן סוכני מכירות. על פניו – יופי של הצעה. אני אוהבת לאמן למכירות, ועושה זאת היטב. להיות בקשר עם חברה גדולה יכול לתת לי היקף עסקים גדול. מה רע? חישבתי וראיתי שאני יכולה לארגן סידור טוב לילדים בזמן הנוסף שזה ידרוש ממני. זה יכול להסתדר.

אבל משהו הטריד אותי. משהו היה רע בזה. וזה הטריד אותי "כמו לא יודעת מה". כולם מסביבי התפעלו והתרגשו מההצעה שקיבלתי. ואני לא הייתי שלמה עם זה. והכי גרוע היה, שלא יכולתי להסביר. משהו לא הסתדר, ולא ידעתי מה. זה הטריד אותי מאוד. אני צריכה לתת תשובה, ולא ברור לי מה מפריע לי בהצעה. קשה לי לשקול את הטיעונים נגד, כי יש פה טיעון נגד שלא ברור לי – אבל אני יודעת שהוא קיים. זו תחושה גופנית לא פחות מאשר הגיונית. כשחשבתי על ההצעה, חשתי תחושת כובד עמומה בבטן, הנשימה לא זרמה בחופשיות. לפעמים חשתי מתח במצח. הרגשתי שאני ממש לא יכולה לקבל את ההצעה. מה העניין? אפשר לומר "יש לי תחושת בטן לא טובה", וזהו. אבל לי זה לא הספיק.

היה מידע בגוף. לא סתם לא אהבתי את ההצעה. והמידע לא היה נגיש לי. הוא היה בגדר "תחושת בטן" לא מוסברת, וטיפוס הגיוני שכמוני לא אוהב לבצע החלטות על סמך מידע מאוד מאוד חלקי שכזה. הייתי תקועה.

יש דרכים רבות לגשת למידע הזה, שקיים בגוף, אני בטוחה, ואחת מהן נקראת "התמקדות". גיבש ופיתח אותה פסיכולוג ופילוסוף שהוא כיום בשנות השמונים לחייו, פרופ' יוג'ין ג'נדלין. אם נשב בשקט, ונפנה לגוף, בהקשבה, באמפתיה, בסבלנות, בסקרנות, בלי לדחות את מה שמגיע, בלי להתווכח עם מה שמגיע, בלי לנסות לכוון את מה שמגיע לכוון מסוים – יגיע מידע מהגוף. הגוף ידבר. הגוף יספר לנו משהו. על מה שמטריד אותו, ועל הכוון שבו הוא רוצה להתקדם. ג'נדלין אומר שזה כמו תמונה שתלויה על הקיר. כאשר מתבוננים בה, יודעים לאיזה כוון ליישר אותה. צריך רק להסתכל. אם נקשיב לגוף, הוא יסמן לנו את הכיוון קדימה.

אחרי מידה מסוימת של תרגול, אנשים יכולים לעשות זאת בקלות. לפנות לגוף ולהקשיב. וזה מה שעשיתי. התמקדתי בתחושה העמומה הזו שהיתה לי בבטן ובחזה, כשחשבתי על ההצעה מחברת הביטוח. ישבתי מול הסקייפ, על המסך מולי חברתי לתרגול, עיני עצומות והתמקדתי בתחושות הגוף שלי. היתה שמחה בגוף, על ההצעה הטובה, והיה את הכובד הזה. ישבתי איתו מספר דקות, ופתאום הגיע משהו. זה קשור לבן שלי. הוא התחיל כיתה א' השנה. זה קשור אליו. זה היה חדש לי. התחושה הכבדה בבטן התחזקה. ידעתי שאני בכוון הנכון. אני ניגשת ללב העניין. המשכתי להקשיב. פתאום עלתה עוד מחשבה חדשה: אני מאוד רוצה שהוא ימשיך ללכת לחוג השחיה שלו, ואם לא אני אהיה כאן אחה"צ, אולי הוא לא יסכים ללכת. בינגו. זה העניין. אחרי ששמעתי את זה, הבטן נרגעה לגמרי. סוף סוף מישהו הבין אותה, שמע אותה. הרגשתי קלה. הבנתי מה הפריע לי כל כך בהצעה הזו. החשש הזה לגבי חוג השחיה של בני. זה המידע שהגוף רצה למסור לי.

יתכן שזה נשמע טריויאלי. יתכן שיכולתי לחשוב על הנושא הזה בעצמי. אבל זה לא קרה במחשבה מודעת. כשקיבלתי את ההצעה, מיד חשבתי איך אוכל לארגן את הטיפול בילדים, וזה יכול היה להסתדר. היה זה הגוף שסימן לי שיש פה עוד משהו. והמשהו הזה אולי לא נראה הגיוני. סה"כ, חוג שחיה. אבל לי זה חשוב. וברגע שהנושא הזה עלה למודעות שלי, היה לי ברור שזה מכריע את הכף מבחינתי. חשוב לי יותר שימשיך את החוג המאתגר והמתגמל הזה, מאשר לקבל כרגע את ההצעה. יש לי שפע של עבודה גם בלעדיה. הייתי שלמה לחלוטין עם הבחירה שלי, והקלות שבגוף היתה נעימה. בניגוד למקרים אחרים שבהם אני יכולה לענות את עצמי זמן רב בהתלבטות, הפעם ההחלטה היתה קלה, ולא גזלה ממני משאבים ואנרגיה רבים.

נתתי מספר דוגמאות, ויש המון. יש לגוף מידע שהרבה פעמים אינו נגיש לנו, אפשר אפשר ללמוד לגשת אליו. אני, אישית, לא חושבת שהגוף יודע בהכרח טוב יותר מאיתנו. אפשר גם לקבל מידע מהגוף, ולא ללכת לפיו. אנחנו יכולים להתעלות גם מעל הטבע שלנו. בכל זאת, מעניין להקשיב לגוף, ולפעמים – שימושי מאוד.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת מירי:

    נהניתי לקרוא. תודה.

  2. מאת גלית:

    תודה, סאלי! כבר זמן מה אני מחכה שתכתבי משהו על התמקדות, וכמעט פתחתי בעצמי דף על הנושא באתר האם, בעיקר כדי לשמוע את דברייך ודברי אחרות ש"מתמקדות". מה שכתבת מעניין מאוד, והייתי יכולה לקרוא עוד ועוד בנושא המרתק הזה.

  3. מאת עינבל ויסמן:

    תודה על התזכורת והמאמר הנהדר, סאלי. בהצלחה לבנך בשחיה ובכתה אלף.

  4. מאת כ:

    הו, תודה לך. משהו שידענו הרבה זמן באופן ערטילאי, והנה את מנסחת אותו בבהירות שכזו.

    משהו מציק לי בגוף. כבר חודש-חודשיים מציק. אחרי שקראתי אותך עצרתי והקשבתי מה העניין: תקוע שם חפץ זר. התקן תוך רחמי. כבר הרבה זמן הוא יושב שם, אבל בחודש-חודשיים האחרונים הגוף שלי מאותת לי שהוא כבר ממש לא רוצה אותו שם. בזכותך עצרתי, הקשבתי לקול הזה, נתתי לו את הכבוד הראוי לו, ואחר-כך התנצלתי בפני הגוף ואמרתי שאין מה לעשות. הדבר הזה הולך להישאר שם עוד איזו תקופה. כמו שאמרת, לפעמים יש עוד שיקולים חוץ ממה הגוף אומר.
    אבל טוב לשתף את הגוף בשיחה.

  5. מאת אפרת רובין ברד:

    מ-ד-ה-י-ם !! מאד מרגש לשבת ולקרוא את המילים האלה שמסבירות לי כל-כך הרבה התנסויות שלא ידעתי לתת להן שם !! וגם אני מאד אשמח לשמוע עוד בתחום הזה .

  6. מאת סאלי תדמור:

    איזה יופי לקרוא אתכן!

    מעניין כ מה שכתבת על ההתקן. גם לי היה סיפור די דומה עם ההתקן (תחושה הולכת וגוברת שאני רוצה להוציא אותו… משולבת עם שיקולים רציונליים) וכשהוצאתי אותו באמת התחושה בגוף היתה שונה מאוד.

    תודה עינבל :-) הוא הסתגל נהדר לא'. ובסופו של דבר אחרי שלושה חודשים הוא אכן עזב את השחיה :-) החיים מצחיקים. אבל אני היתי שלמה עם זה לגמרי, כי ידעתי שעשיתי באמת הרבה מאוד לטובת העניין. ובינתיים הוא מתמיד עם קרטה. והיום במרחק זמן אני שמחה מאוד עם הבחירה שעשיתי.

    אשמח לכתוב עוד על התמקדות – רעיונות לנושאים?

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )