12 ביולי, 2012

בעצב תלדי בנים

(גילוי נאות- לא קראתי את המחקר עצמו, ותגובה זאת היא אך ורק לסקירה שלו בעתונות. האופן שבו המחקר הזה מסוקר מעיד גם הוא על היחס ללידה, ליולדת ולילוד בימינו.)

במאמר שהופיע בהארץ מתפרסם מחקר שנעשה לאחרונה בארץ על תגובות פוסט טראומתיות של נשים לאחר הלידה. מהמחקר עולה כי כרבע מהנשים סובלות מהתסמינים הללו.

בנסיון למצוא את הגורמים לכך פנו החוקרים לבדוק את מצבה הפסיכולוגי של האישה, עוד טרם הלידה, ואת היחס שלה לגופה. במחקר נמצא שבקרב הנשים הסובלות מפוסט טרואמה אחוז הנשים אשר סבלו מדימוי גוף נמוך, גדול. כמו כן נמצא כי נשים בעלות מאפיינים פראנוידים נטו יותר לסבול מתסמונת פוסט טראומטית.

גורם נוסף בעליה של הסיכוי ללקות בתיסמונת פוסט טראומה היא לידה טיבעית. במחקר התגלה כי נשים שילדו בלידה טבעית היו חשופות יותר לסכנה הזאת מאשר נשים שילדו בניתוח קיסרי. במחקר לא נמצא קשר בין מצב סוציו-אקונומי, מצב משפחתי, מספר ילדים, השכלה ודת וכן בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה.

ומיד נמצאה מי שאצה  להלל את המחקר וקוראת להפסיק את "מכבש האמהות המושלמת" שהלידה הטבעית היא חלק מהותי בו.

ובכן, מצאו החוקרים הנכבדים מיני סיבות להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית אחרי לידה, אבל אף אחת מהסיבות איננה קשורה בהם – בצוות הרפואי. הסיבות על פי המחקר נעוצות בבעיות של הנשים.

טראומה

מצב של טראומה הינו מצב בו אדם חווה פחד קיצוני, איום קיצוני וחוסר אונים קיצוני. לאחר חוויה כזאת ישנו סיכוי שאדם יפתח תסמונת פוסט טראומטית.

באופן בו מתנהלת לידה בבתי חולים קיים פוטנציאל למימוש כל התנאים ליצירת טראומה.

חוסר אונים – המסר שמועבר לאישה, עוד במהלך ההריון הוא שהיא איננה יודעת ואיננה יכולה ללדת. היא תבוא לבית חולים ושם יילדו אותה. שימו לב למושגים "מיילדת" ו"רופא מיילד". בשפה עצמה מובנה חוסר האונים של היולדת. היא לא יולדת – מיילדים אותה. אבל מעבר למסרים מילוליים ואחרים – בבית חולים כשאשה מורחקת ממקומה הטבעי, נלקחת ממנה זכות הבחירה, היא איננה מכירה את אנשי הצוות המלווים אותה בלידה וקובעים את מהלכה, היא מושכבת במיטה גבוהה שקשה לקום ממנה, יולדת בתנוחת שכיבה שלא מאפשרת לה להיות פעילה בלידה – האשה מרגישה חסרת אונים.

פחד – התפיסה של לידה כאירוע רפואי מעצימה את הפחד שקיים ממילא אצל כל אישה בלידה. הגישה הרפואית גורסת שזה הליך מסוכן, לכן צריך לקיים אותו בבית חולים. רגע הלידה הוא רגע שנוגע בחיים ומתוקף כך נוגע גם במוות. הפחד הוא בן לוויה טבעי לרגע הזה. פחד שמועצם על-ידי הרחקת האשה מסביבתה הבטוחה, פחד שנוצר מחוסר רציפות טיפולית ביולדת (אין אדם אחד שמלווה את הלידה מתחילתה עד סופה), פחד מחוסר הוודאות שנוצר מהמבנה המוסדי של הלידה (היולדת לא יכולה לדעת מראש מי האנשים שיטפלו בה והאם יכבדו את צרכיה, רצונותיה ואמונתה) כל אלה מעלים את הסיכוי ליצירת חוויה של פחד קיצוני.

איום – כשהגישה ללידה היא כאל הליך מסוכן, לא פלא שהיולדת חווה איום על חייה ועל חיי תינוקה. בלידה בבית חולים חווה היולדת התניה – אם תתנגד להנחיית הרופאים, בוודאות יקרה הרע מכל, משום שהידע המוחלט לגבי מה שיכול לקרות נמצא בידי הרופאים. (אם לא תסכימי לניתוח הילד שלך ואת תמותו בוודאות. אם לא תסכימי למוניטור חיי התינוק בסכנה וכו')

ולא אתייחס לחוויה שחווה התינוק כאשר חבל הטבור נחתך לפני שהפסיק לפעום ודם מהשלייה השייך לו אינו מגיע אל גופו. לא אדבר על חווית הנטישה שחווה התינוק כאשר הזמן שמאפשרים לו להשאר עם אמו מיד אחרי הלידה מוגבל, ולכן גם זמן ההנקה מוגבל ויצירת הקשר ובניית האמון בעולמנו מוגבלים אף הם. (האם חוסר השקט שחווים תינוקות רבים מעיד גם כן על תסמונת פוסט טראומה?)

אבל כן אעלה כאן תהיה האם הרחקת התינוק מאימו שמחבלת באיזון ההורמונלי הטבעי שקיים אחרי הלידה היא בעצמה אחד הגורמים לפוסט טראומה של האישה? ואגב, אחד הממצאים במחקר הוא שלאמהות מיניקות יש סיכוי קטן יותר ללקות בתסמונת פוסט טראומה.

ניתוח קיסרי מול לידה טבעית

ממצא מענין במחקר קובע שאחוז הנשים שלקו בתסמונת פוסט טראומה שעברו לידה טבעית גדול בהרבה מאלו שעברו ניתוח קיסרי (מעניין ששיעור היולדות בלידה טבעית שסובלות מתסמונת פוסט טראומה לעומת שיעור היולדות בניתוח קיסרי זהה לשיעור הניתוחים לעומת הלידות הטבעיות בלי קשר לפוסט טראומה). בהתייחס לחווית הלידה בבית חולים, ממצא זה מובן מאליו. נשים שעברו ניתוח קיסרי מסרו את עצמן לידי הרופאים, לא חוו חוסר אונים, לא חוו איום, ולא נאלצו להאבק בכל פעם מחדש מול כל התערבות יזומה על ידי המטפלים. לעומת זאת, נשים שילדו במה שמוגדר במחקר כ"לידה טבעית", שהיו אמורות להיות פעילות במהלך הלידה, חוו החלשה וחוסר אונים בכל פעם שמנעו מהן ללדת בצורה טבעית (לידה טבעית היא לידה המתקדמת עם זרימת ההורמונים, ללא הפרעות וללא התערבויות)

מלווה בלידה

בנוסף, לא מוצא המחקר קשר בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה. ממצא זה מעיד על כך שהמלווה בלידה איננה יכולה לתמוך ולהגן על הצרכים של היולדת במצבים שבהם ישנו ניגוד אינטרסים בין צרכי היולדת וצרכי מי שאמור לטפל ביולדת בבית החולים.

מסקנות

המחקר הזה ותגובתה של עמליה רוזנבלום למחקר, מעיד על כך ש"דגים לא רואים את המים". המציאות הרפואית שקופה לרופאים עצמם ולצערי הרב גם לרוב בני האדם, בכללם נשים אינטלגנטיות שמשכילות לחשוף כל ניצול של נשים בעולם שלנו, אולם בהשתלטות התפיסה הרפואית על הלידה ובהשלכות החמורות שלה הן אינן מבחינות.

מסקנות המחקר הינן שיש להמשיך ולחקור את הנושא וכן לפתח שיטות טיפול לנשים הסובלות מתסמונת פוסט טראומה אחרי הלידה ולהקצות לכך משאבים. מובן שהנסיון לשפר את נסיבות הלידה כדי מראש למנוע את תסמונת הפוסט טרואמה אצל נשים אחרי לידה לא עולה על דעתם.

8 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    hear hear!!!!!

  2. מאת כרמית:

    ואין לשכוח – המחקר נעשה (כך נאמר לי, מידע יד שניה) על 98 נשים בלבד! לאור הגיוון הידוע לנו במהלכי הלידה (למשל – הרצף שבין לידה טבעית באמת, לקיסרי מתוזמן), נראה לי קצת מופרך להסיק מסקנות שמתייחסות לתת-סוגים, שכוללים אולי 3-4 נשים…

    עוד נושאים שעלו בשיחה בנושא – ההתייחסות ללידה "טבעית" מול קיסרי, כשהסבירות הגבוהה היא שמדובר על לידה ביתחולימית ממוצעת – עם שלל התערבויות לא טבעיות בעליל. אבל השימוש במונח "טבעית" ולא "נרתיקית" או "רגילה" (איך אפשר בכלל לומר על לידה שהיא "רגילה"? אין שום דבר "רגיל" בלידה. כל לידה היא יחודית ומיוחדת), נראה מגמתי, בכוונה להעצים את העימות שבין "מחבקי העצים" לאנשי הטכנוקרטיה (זה מביא רייטינג).

    חוץ מזה – לידה היא רגע מכונן בחיים, רגע רגיש. ככזה, יש בו אכן גם פוטנציאל להפוך ל"טראומטי" גם בתנאים אידאליים. ככזה, יש לו כמה מאפיינים שקרובים מאד למאפייני טראומה – גם כשהם אינם באמת טראומתיים. השאלה הגדולה היא, מה עושים עם המידע הזה?
    איך מצמצמים את הסיכוי של הטראומה להתהוות? איך עוזרים להחלמה, ומניעת מצב מתמשך, כרוני, של פוסט טראומה.
    וכאן, קשה לי להאמין, שאין לליווי תומך, מקצועי או אוהב (לאהבה יש כוח חזק, שמחפה לעיתים על חוסר ידע) תפקיד משמעותי. הן במניעה, הן בהחלמה – כמו בסוגי טראומה אחרים.
    קשה לי להאמין שליחס מכבד מצד השותפים ללידה, הוא חסר משמעות. הרי ידוע, שהמרכיב העיקרי בטראומה, מה שמפריד בין "סתם" מצב קשה לטראומה, הוא חוסר האונים. וחוסר האונים – כמו שאורנה כתבה, הוא כמעט מובנה בלידה טכנוקרטית. היולדת לא חשובה. רק הטכנולוגיה. צירים שאינם מופיעים במוניטור, אינם קיימים. כאבים שלא נמדדים במכשיר – הם דמיון או פינוק.

    יש עוד הרבה מה להגיד בנושא, אך קצרה היריעה, שעתיים דיברנו על זה ב"משוחחות על הריון ולידה" ועוד לא אמרנו הכל…

  3. מאת אמא נמרה:

    תודה על המאמר, אורנה.

    בעבר הנחיתי. קבוצה של נשים קשישות. זה היה לפני 14 שנים והן היו בשנות השמונים לחייהן. בכל פגישה דיברנו על זיכרון אחר במעגל החיים. מדובר בנשים שעלו לארץ בשנות החמישים המוקדמות, גרו במעברות או שרדו את השואה, רובן התייתמו בגיל צעיר, חיו בעוני בדרך כלל ובאופן כללי היו להן חיים מאד מאתגרים בהרבה תחומים.

    הנושא שסביבו היה זיכרון של טראומה ממשית וזיכרון צורב של בושה ועלבון, מכל מה שנאלצו לסבול בחייהן, היה היחס של הצוות הרפואי בלידה! וזה הופיע בכל המעמדות הכלכליים! אני עוד לא הייתי נשואה ולא הייתי אמא והייתי המומה שאת זה הן זוכרות! את היחס הרע הרפואי. הן לא תיארו פחד מהלידה או מהכאב, הן זכרו מילים ומשפטים מזלזלים של הצוות.

  4. מאת ענת שן:

    אני קראתי את המאמר המקביל ב"ynet"
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4247955,00.html
    ומעיין לגלות שיש שם כמה דגשים וניואנסים אחרים לגמרי בתיאור המחקר. בynet היה לי הרבה יותר נעים לקרוא.

    חגית בן שחר, מורה בכירה במכללת רידמן ומטפלת ותיקה מאוד, יצרה לאחרונה קורסים למטפלות ולנשים שילדו בטראומה- איך לטפל בנשים לאחר טראומת לידה.
    אחד הדברים שחשוב להיות מודע לו – הרגישות בלידה היא עצומה, וטראומת לידה יכולה להתחיל ממילה או משפט שנאמרים במהלך הלידה ונתפשים כאיום.
    לשמחתנו חגית כבר העבירה קורס גם ליולדות באחד מבתי החולים הגדולים בארץ – כדי להנחות אותן איך למנוע מראש או למזער את האפשרות לטראומה בלידה. ברור שהדרך עוד ארוכה, אבל זו התחלה מרגשת.

    אגב, jusr for the record, אני מכירה ממש טוב מישהי שעברה ניתוח קיסרי חירום וכן סבלה מטראומת לידה. אז כנראה שגם יש שם כמה אי דיוקים.

  5. מאת גלית:

    תודה שניסחת את הדברים בצורה בהירה וחד משמעית. תודה גם למגיבות שתורמות מנסיונן וחוכמתן.
    אני מבקשת רשות לשתף את המאמר בפייסבוק – מקווה שלא תתנגדי (ואולי כבר שיתפת בעצמך).

  6. מאת סבטקסט_כפול:

    אמא נמרה.
    כל מילה פנינה.

  7. מאת יעל בן בשט:

    ומה לגבי PTG ? שזה גדילה\צמיחה פוסט טראומתית…? זה הקצה השני של השלכות לידה טבעית כפי שמוצגות בכתבה. הידיעה והתחושה המעצימה של עשיתי זאת, אני יכולה, אני חזקה כי עברתי דבר כזה. האם ניתן לחוות זאת בלידה עם משככי כאבים או ניתוח? ומענין אם הנשים שהיוו במחקר את קבוצת הנשים שילדו טבעי- היו כאלו שילדו לידה טבעית בבי"ח או בבית? ההבדל עצום. בבי"ח את שונה, כי הרוב לוקחות אפדורל…וכולם סביבך מעדיפים שתקחי אפידורל…בקיצור נראה שהמחקר לא רציני, לא מתייחס לכלל הספרות הרפואית, וגם לא לכל המשתנים המתערבים. מעצבן!

  8. מאת תגובה מוטית למחקר החפץ ביקר:

    הרי ברור שאנשי המחקר לא יבדקו את הקשר בין הצוות הרפואי (שמאפשר,בדרכו,גישה למידע) לבין התגובה הפוסט טראומטית.
    הרי ברור שאנשי אמונים של הלידה הטבעית ימצאו פגמים במחקר כזה

    כאמא שעברה שני לידות קיסריות מבחירה,מתוך ידיעה פנימית עמוקה שאין לי יכולת להכיל חוויה כזו,יכולה לומר שהשאיפה עבור כלל הנשים לחוות לידה טבעית ולהתחבר למהות,רחוקה מאד מאד מהמקום שבו נמצאת רוב האנושות היום.
    אף היום,אחרי צמיחה רבת שנים, לא בטוחה שלו אהרה שוב יש בי הכוח הנפשי להתמודד עם לידה באופן טבעי.
    ואולי זו הטרגדיה במיטבה
    אישה.במיטב שנותיה. אמא לשתיים,שנמצאת בתנועה של צמיחה רוחנית אי אילו שנים
    עדיין לא בטוחה ביכולתה
    עדיין לא

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )