רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 23 בספטמבר, 2012

קוים דקים: הקו הדק שבין מתן חופש להזנחה

בקרקס הגדול של החיים, משול בעיני מעשה ההורות לאמנות ההליכה על חבל. חבלים רבים ושונים מתוחים להם שם מתחת לרגלינו הרועדות, אבל אחד מהדקים והגמישים ביותר מביניהם הוא אותו כור דקיק וחמקמק אשר מגדיר את ההבדל בין מתן חופש לבין הזנחה. איכשהו לא מרבים לעסוק בו בגלוי. בדיונים על הורות ועל חינוך מקובל הרבה יותר לדבר על "גבולות" שעיקר עניינם הוא בין מתן חופש להגבלתו (גבולות בין "מותר" ל"אסור"). אולם בעוד שמעברה האחד של "ארץ מותר" שוכנת לה "ארץ אסור", הרי שסביב לשתיהן מתפרשים מרחביו האינסופיים של ה"מותר הכל". לכאורה אלה הם מרחבי החופש המוחלט שרבים כמהים אליו בסתר ליבם, ושיש נטיה לחשוב שגם ילדים נוהים אחריו. אולם למעשה המרחבים האינסופיים של ה"מותר הכל", הרומזים לנו מרחוק בזהרורי אור מסנוור של חופש מוחלט, אינם אלא תחפושת מלבבת של ישימון צחיח ואכזר, הלא הוא ישימון ה"לא איכפת לי ממך", או במילים אחרות "מרחב ההזנחה".

מבוגרים רבים טועים לחשוב שהסיבה העיקרית לצורך בהצבת גבולות עבור ילדים נובע מהנהיה הטבעית של הילדים אחר החופש המוחלט. (אם לא אגביל אותם לשורה אחת מהשוקולד הם יחסלו שלוש חפיסות שלמות. אם לא אגיד: רק קלטת אחת ודי, הם יראו עשר ברציפות. אם לא אכריח אותם לסדר אחריהם את החדר הם יבלגנו עוד ועוד ויחיו כל חייהם בזוהמה ובברדק…) משהו בטוהר המופלא שלהם ובחוסר התירבות החינני (ויש יאמרו: המאיים) אשר אותו הם מביאים איתם אל חיינו גורם לנו לחשוב שכל מה שהם רוצים מאיתנו הוא חופש. כתגובת נגד מלומדת של אנשים שהחופש שלהם נגזל מהם מזמן ביעילות מדוייקת, אנחנו מזדקפים כנגדם, מותחים לפני פרצופם הענוג את גידרות התייל הדוקרניות שלנו, ומכריזים מעליהן בקול גדול: "עצור גבול לפניך!!!". אלא שהילדים כלל וכלל אינם מכוונים פעמיהם אל החופש. אין להם כל צורך בכך, שהרי הם חופשיים במהותם. בעצם בואם אל העולם והצטרפותם אל מסע חיינו הם מובילים אחריהם שובל נהרה זוהר של חופש. וכה אמיתי וטהור ומשכר הוא החופש שלהם, שמייד הוא מעורר בנו את זיכרון החופש המקורי שהיה גם בנו, ואנו ממהרים להתגונן מפני אובדנו הכואב, ומשחזרים למולם את ריטואל הצבת הגבולות, שבהדרגה ילך ויכלה גם את החופש שלהם… אבל למעשה אין הילדים נוהים כלל אחרי החופש המוחלט. הדבר היחיד אחריו הם נוהים הוא האהבה המוחלטת. כל מה שהם זקוקים לו הוא שנאהב אותם בלי גבול וללא סייג. משום כך הם מאמינים לנו ובוטחים בנו.

אם כך, אם אין סכנה שהילדים מבקשים להמלט אל מרחביו של החופש המוחלט, כי אז מה הטעם בנוהל הצבת הגבולות? האם אפשר לוותר כליל על הצבת הגבולות המעיקה (אולי מלבד ריצה משוחררת אל הכביש ומגע ישיר עם חשמל חי), ולהצטרף אל הריחוף החופשי והמאושר של הילדים (שנטי, שנטי…)?
בתקופתנו הפוסט-מודרנית השאלה הזאת היא רלוונטית מתמיד. שהרי עד לפני דור אחד או שניים היתה הסמכות ההורית חלק אינטגרלי מהמסורות הדתיות והתרבותיות הארוכות של האנושות, ונושא הצבת הגבולות היה מעוגן בתוכה באופן יציב וברור. ההורים של הדורות הקודמים לא העלו כמעט בדעתם שאלות כמו: איך אוכל להגדיל את רמת החופש האישי של ילדיי? שכן, החינוך הראוי נתפש ככזה שנוגס באופן מכוון בחופש של הילד היחיד, מתוך תפיסה שההגבלה הזאת עומדת בבסיס תהליך התירבות שלו. אבל אנחנו, ההורים ה"מתקדמים" של היום דוחים מעלינו בשאת נפש את תפיסת החינוך המסורתית. ברוח התקופה אנחנו חורטים על דיגלנו מגילה ארוכה של זכויות שנועדה להבטיח את החופש של ילדינו לגדול ולהיות האנשים היחידים, המיוחדים והחד-פעמיים שהם נולדו להיות (ובאותה הזדמנות אנחנו מקווים שבשורת הייחוד תצליח לדבוק גם בנו, ולשחרר אותנו, לפחות במעט, מכבלי החינוך ה"ישן" שלנו).

אבל, בהתלהבותנו הכנה להשתחרר מכבלי החינוך המסורתי, ולחרות על דיגלנו את עקרונות החופש המושלם בעבור ילדינו אנחנו נוטים לחטוא לא פעם בחטא ההזנחה. הנה דוגמה מעצמי:
אנחנו יושבים על החוף של ריף הדולפינים באילת. שמש אילתית נעימה של אמצע נובמבר מלטפת לנו את הגוף. הילדות כבר מזמן על קו המים משחקות באבנים הקטנטנות שבונות את החוף. גילעד, שהיה אז תינוק בן שמונה חודשים יושב עירום על החול וטועם ממנו בהנאה. הוא מגיש אל פיו מכל הבא ליד, כולל מיני אבנים קטנות, פיסות עלים וגם שאריות ג'יפה כאלה ואחרות שהוא מוצא באקראי. ניכר לעין שהוא מרוצה ונינוח. יחד איתנו מבלים על החוף ההורים של גדי, אחותו, אחיו, בני-זוגם וילדיהם. כולם, פרט לנו, יושבים על כסאות פלסטיק בלבוש מלא כולל נעליים וגרביים, ומתבוננים בזוועה בתינוק שלנו שזולל "טינופת" להנאתו. לאח של גדי יש תינוק שגדול מגילעד בחודשיים. הלה מוחזק על הידיים, ולמרות מחאותיו הרמות נמנעת ממנו הגישה אל החול באופן מוחלט. אף אחד לא מעיר ולא אומר דבר. אבל המבטים בעיניים אומרים הכל… חזרנו למלון, ובתוכי התרוננה לה תחושת ניצחון. כן, נמצאו בי די אומץ ושלווה בכדי להעניק לתינוק שלי את החופש שהוא ראוי לו, ולהתייצב מבודחת ונינוחה אל מול התוכחה האילמת אך הקשוחה של חמי, חמותי וגיסיי. לא חולפות להן שעתיים וגילעד מתחיל לשלשל. וכך במשך ארבעה ימים נוספים התינוק החופשי שלי סבל משילשול קשה שכלל בתוכו כמויות אדירות של חול אותו הוא בלע להנאתו על החוף. ייסורי המצפון לא אחרו לבוא כמובן. ואיתם השאלה המנקרת: האם היה זה מתן של חופש או שאולי היתה זו הזנחה?

ולפעמים קורה לי ההיפך הגמור, ודווקא במקומות שבהם אני מבקשת להרחיב את החופש אני מוצאת את עצמי מגבילה. גם אז עולה בי שאלת ההזנחה, שהרי גם בעצם ההגבלה, אשר נובעת לא פעם מתוך הנטיה הבלתי נשלטת שלי לשליטה, גם בה אולי יש מן ההזנחה. הזנחה מתוך אי-הקשבה, מתוך נטישת הדיאלוג. סוגיית הממתקים אצלנו היא דוגמה טובה: הן זוללות ממתקים בהנאה רבה. ועם כל ביס אני ממש מרגישה איך כמויות הסוכרים, המייצבים, צבעי המאכל וכל ה- E- משהו האלה שרשומים באותיות הקטנות על האריזה, ממלאים להן את תאי הגוף הקטנים והטהורים שלהן. הסצנה הזאת עשויה להתפתח לה אצלי בראש למימדים מפלצתיים ממש, ולהתפרץ ממני בצורת "לא!" חד משמעי כשנטע שואלת מייד אחרי ארוחת הבוקר אם אפשר עכשיו ממתק. ועם זאת, מתוך התפיסה שלי את עצמי כאמא מודעת, ומתוך רצון לגדל ילדים חופשיים, אני ממש מכריחה את עצמי לעולם לא לחזור מהסופר בלי לפחות חבילה אחת של שוקולד קינדר, ואולי גם איזו חבילת סוכריות גומי ומסטיקים. ואני ממש גאה לספר שיש להן בארון קופסת ממתקים נגישה ומלאה תמיד. אבל מצד שלישי אי-אפשר לחסל אותה חת-ושתיים, ואם רוצים ממתק עדיין צריך לבקש ולקבל רשות. בקיצור, סמטוכה.

יכול להיות שהנטייה שלי להגביל אכילת ממתקים נובעת מהמוגבלות הפרטית שלי. מאוד ייתכן שעדיין לא השתחררתי כאן ממשהו. אבל בחוויה הפנימית שלי להגיד להן משהו כמו: תאכלו כמה שאתן רוצות, לא איכפת לי, זה יהיה כבר לעבור את הגבול אל מרחב ההזנחה. למה? כי מאוד איכפת לי. אפשר אולי לטעון כנגדי שאכפת לי שלא בצדק, ומה אני רוצה מהן, ושזה הכל רק בראש שלי. אולי. אבל נכון לרגע זה אכפת לי כמה ממתקים הילדות שלי אוכלות. ואם אני אומרת שלא אכפת לי כשכן אכפת לי אז אני עוברת את הגבול. בתחושה שלי זה כאילו שאני אומרת: כאן אני לא אמא שלכן יותר. תעשו מה שאתן רוצות! אני מאמינה שבשביל ילדים זוהי חוויה קשה לעין ארוך מלהתקל בגבול שמסמן להם ההורה שלהם. גם אם הצבת הגבול נובעת באמת מהמוגבלות הפרטית של ההורה.

אז איפה באמת עובר הקו הדק הזה שבין מתן חופש להזנחה? אפשר בכלל לשרטט אותו או לאחוז בו ביד?
אני הולכת עם השאלה הזאת בתוכי כבר המון זמן, ונדמה לי שלאחרונה מתחילה להסתמן לה אצלי תשובה. והתשובה שלי היא: מתן חופש עם תחושת אחריות. בכל רגע שאני מרשה, או מאפשרת, או משחררת, ובליבי אני חשה שלמה, שלווה, יציבה, הרי שהרחבתי את הגבול והגדלתי את מידת החופש של ילדיי (ואולי גם את זו שלי). אבל אם שיחררתי מתוך זה שעזבתי, או נטשתי, אם יש בי תחושה פנימית של ויתור המלווה בתוכי במילים כמו: "תעשו מה שאתם רוצים. לא אכפת לי. אני לא בעסק." או כל תחושה אחרת שמשמעותה הפרדה: אני – כאן, ואתם ילדיי – שם! כי אז עברתי את הגבול אל מרחב ההזנחה.

הבדיקה הזאת שלי מול עצמי היא אישית ופרטית לגמרי, והיא גמישה מאוד ומשתנה ממקרה למקרה ולפעמים אפילו מיום ליום. משום כך אין כאן כללים. אני מזכירה את זה לעצמי בכל פעם שמתעוררת בי הנטייה לבקר הורים אחרים על מרחבי ההזנחה שלהם. יש מקרים שנתפשים אצלי כקיצוניים: למשל, ילדים שרוכבים באופניים על הכביש. אני מתבוננת בהם יחד עם בנותיי, ומרגישה איך בסתר ליבן הן היו רוצות שגם אני ארשה להן. הילדים שבכביש נראים חופשיים ומרוצים כל-כך. בתוכי מתעוררים כעס, ופחד ודאגה: "איך יכול להיות שהורים אחרים מרשים לילדים שלהם דבר כזה? בטח, הרי לא איכפת להם בכלל, הם אולי אפילו עוד לא חזרו מהעבודה, למרות שכבר כמעט חושך…" אני ממהרת להשקיט את מצפוני בכך שאני שולחת את "ההורים האחרים" לגלות בישימון ההזנחה. כאילו שמתוך ההזנחה שלהם תעלה ותפרח האחריות שלי… ברגעים כאלה אני חייבת להחזיק את עצמי קצר ולהזכיר לעצמי שדווקא אני, בתוקף היותי אמא "באופן טבעי" נתקלת לא פעם בביקורת דומה מצד הורים "קונבנציונאליים": מה, קמים אצלכם בבוקר מתי שרוצים? והולכים לישון בשעות כל-כך מאוחרות? מה, נטע עוד לא מזהה את כל הספרות? היא כבר היתה בת שש, לא? לגילעד יש משהו בפה. תוציאי לו מהר הוא יחנק (!!).

אין לי שום מונופול על הגבולות התוחמים את מרחבי החופש וההזנחה. לאף אחד אין. פשוט מפני שאחריות היא חיה שיודעת לנשום רק בנבכי הלב והנפש. כשמוציאים אותה לאור ומנסים לדון בה בפומבי היא נוטה למות. לעומת זאת השיח הפנימי והכן שמתקיים בין אדם לבין עצמו מעורר אותה וגורם לה להתפתח ולשגשג. כשזה נוגע להורות שלי אני לא מוכנה לקבל תכתיבים מאף אחד, ובתמורה אני מסכימה גם לוותר על הנטייה הטבעית שלי לקבוע אמות מידה לאחרים. כל זמן שילדיי זוכים ממני למרחב חופשי מתוך תחושת אחריות, שלמות ואיכפתיות, הרי שהם בטוחים ומוגנים היטב בתוך גבולותיה של "ארץ מותר". ואם לעיתים מתוך אותה תחושת אחריות – וגם אם זו נובעת מן המוגבלות הפרטית שלי – אני מניידת אותם אל "ארץ אסור", עדיין הם מוגנים היטב. כי שתי הארצות הללו יחד שוכנות לבטח על פני "יבשת אחריות". לעומת זאת, מרחביו הצחיחים של "ישימון ההזנחה" הניבטים אליי מרחוק מזכירים לי תמיד שביום בו בחרתי להצטרף לעם ההורים ועברתי להתגורר ביבשת אחריות וויתרתי על הזכות להרגיש שלא איכפת לי, ובתוך כך ויתרתי גם על הזכות לסייר לעיתים בישימון ההזנחה.

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    ראשית, איזה כיף שאת כותבת!
    שנית, הייתי רוצה לצלול יחד איתך לעומק הדיון מתוך נקודת המבט שלי, שלוקחת זוית קצת אחרת:
    מראש אני אומרת, שאני אציג את גישתי מאוד בקיצור ומקווה שבכל זאת תצא ברורה.
    אני מרגישה, שבעיקרון השאיפה לתת לילד את השליטה, ההחלטה והחופש מול החול שבים או מה שהילד יאכל היא שאיפה נכונה באופן טבעי. זה האידיאל, שלדעתי נכון בעולם אידיאלי.
    כלומר בדוגמאות הספציפיות האלה.
    עכשיו מסתעפים להם שני "אבל".
    "אבל" מספר אחד מבחינתי נוגע לזה שדוגמאות אחרות שייכות לעולם החברתי, שבו מעולם לא היה ולדעתי לא צריך להיות שום "חופש" או "זכות החלטה לילד" אלא חד וחלק תפקיד ההורה הוא להדריך את הילד – אמנם בעדינות, בכבוד, מתוך קשב ובאהבה, אבל לגמרי להדריך – בנבכי החיים החברתיים, ההתחשבות בזולת (כשהזולת כולל לגמרי את אמא ואבא הפרטיים ואת הרגישויות שלהם!), חוקי הבית, כללי ההתנהגות בחברה וכן הלאה.
    כמו שנרמז בפתיחה שלך, אני אישית לא מאמינה שהילד מחפש "חופש". הוא מחפש למצוא את דרכו בעולם הזה בצורה מיטבית. וזה כולל הדרכה הורית נאותה.
    לדעתי האתגר הגדול שלנו, בגלל המיגבלות של החינוך שספגנו אנחנו, הוא להתנער משיטות אלימות של דורות קודמים, להתנער מחוסר כבוד, ולהתנער מכללים שרירותיים וחסרי שחר שאין להם ולו חצי דבר עם התחשבות אמיתית בזולת אלא אך ורק עם חוסר כבוד לילדים ועם שתלטנות גחמנית.

    ה"אבל" השני שלי חוזר לדוגמאות החול והאוכל ויש עוד כאלה (טלביזיה) ואומר:
    סליחה, אבל אנחנו לא חיים בעולם טבעי!
    לגמרי היה מקום לאפשר לתינוק שלך לעשות מה שהוא רוצה עם החול הזה בעידן הפרהיסטורי אולי. כשהחול לא היה מזוהם, ואנחנו לא היינו מזוהמים (ולכן מלאים רגישויות גופניות שונות במערכת העיכול שהן תולדה של הסביבה המזוהמת שלנו). אבל גם אני לא הייתי מאפשרת לתינוק שלי להכניס לפה שום דבר במקום שתיארת, מתוך מודעות לכמויות ולסוגי הזיהום הקשים שיש שם (נתחיל רק מנפט?).
    לגמרי היה מקום לאפשר לילדים לאכול מה שהם רוצים בעידן הפרה היסטורי שבו כל המזונות מותאמים לגוף האדם וכל תינוק יודע לזהות מה ראוי לאכילה ומה לא.
    אבל כל מה שאני יודעת היום על תזונה, על בריאות וכן הלאה מלמד אותי שמה שאנחנו מכנים בשובבות "ממתקים" אינו אלא סמים פשוטו כמשמעו (מבחינת ההשפעה על המוח, מבחינת מנגנוני ההתמכרות, מבחינת ההשפעה הקשה על משק האינסולין בגוף ועל הורמונים שונים וכן הלאה).
    האם אני מאמינה שמן הראוי שאני כאמא אאפשר לילדי חופש כאשר הם נתקלים בסמים?
    ממש לא.
    אני רואה כתפקידי להגן עליהם מחומרים מסוכנים, ממש כמו שאזהיר אותם משאיפת אדי דלק וממש כמו שאנחנו בורחים מהר ממקומות שאפופים עשן סיגריות.
    אני מודעת לדילמה של הורים שחיים בחברה ונאלצים להתמודד עם תרבות הממתקים שעדיין שולטת כאן, אבל אני לא מגיעה אליה מגישה ש"אני אמורה לשחרר ולתת להם חופש לאכול מה שהם רוצים" אלא מגישה שמבינה כבר שזה בכלל לא אוכל ושאין לילדים מנגנוני הגנה מול זה, ושזו בעיה.
    לא נדבר פה על הדרכים לפתור את הבעיה. אני רק רוצה להצביע על השאלה הקשורה לנזיפה העצמית "למה אני מנסה להשתלט עליהם ולא משחררת". אני מאמינה שבנוגע לסמים, בצדק מתעוררת הלביאה להגן על ילדיה, ואין לפרש את ההגנה הזאת כשתלטנות מיותרת.

    שולחת בלי לערוך (-:

  2. מאת אושרי הילזנרט:

    נהניתי לקרוא. מסכים עם שתיכן.

    הייתי מוסיף ואומר שמה שהכי חשוב בעיני, מעבר למתן אהבה ו"גבולות עם אחריות", זה הדוגמא האישית.
    היכולת שלי לשמור על יציבות נפשית. היכולת שלי להיות אדם חופשי, אחראי ומאושר – היא האינדיקציה הכי משכנעת ומעוררת בטחון שהילד יכול לקבל ממני.
    אחי ז"ל אמר לי ברוב חוכמתו שככל שאני אאפשר חופש לאישתי ולא אעיר לה יותר מדי ואתן לה להתנהל בזכות עצמה – כך הילדה תשליך מדמות אמא על עצמה – ותחוש חופשיה גם היא.
    היחס שלי אל אחרים. אל בת זוגי, הכלבה שלי, השכנים, הסבים והסבתות וכולי גם הוא מאוד חשוב. הילד רואה איך אני מתייחס אל העולם ורואה מה "משתלם" ומה "לא משתלם" – מה "רצוי" ומה "לא רצוי" – גם בלי שאגיד לו את זה באופן ישיר. אם ההורה מדכא אחרים או מדוכא ע"י אחרים – סביר להניח שהילד יפתח נטייה דומה – גם אם היחס כלפיו היה לכאורה 100%.

    הילד חש הכל, גם אם הוא לא מודע לכך
    הוא חש גם את מה שלא אומרים לו או מציבים בפניו

    עוד לגבי גבולות, הייתי גם מכניס את הסוגיה של הפוטנציאל של הילד.
    יש דברים שאליהם נחשוף את הילד יותר או פחות בשל נטיותינו האישיות.
    למשל אני תמיד מתקנא בהורים שהם רקדנים… לפחות חלק מהילדים שלהם תמיד נעים בקלילות ובחופשיות. או למשל בהורים שהם מוסיקאים… מסתמן שגם הילדים שלהם מפתחים חוש קצב ומתחברים מיד לצלילים.
    לדעתי ככל שאני אהיה אדם יותר משוכלל, יותר מגוון ופתוח – ו/או ככל שאני אפגיש את הילד שלי עם אנשים שונים – כך הילד שלי יוכל לגלות אפיקים חדשים.

    אם כבר העליתן בתור דוגמא את נושא החול.
    אז קודם כל אני הייתי מוודא שזה לא חול שבעלי חיים עושים עליו צרכים.
    אח"כ הייתי מסתכל עליו ובודק שהאזור נקי בטווח של לפחות מטר על מטר ולעיתים אפילו חופר קצת לוודא שאין איזה זיהום תחתיו…
    אחרי זה הייתי גם טועם אותו יחד עם התינוקת ואם טעמו היה מוזר בעיני הייתי לוקח אותה משם.
    …ויש עדיין חול נקי, בהרבה מקומות, אפילו בעיר.
    אבל רובו ככולו בשטחים פתוחים, מגרשים נטושים, אם נותרו.

  3. מאת קרן (קוסמת):

    בשמת אני מאוד מאוד מתחברת למה שאת כותבת וכל כך קשה לי להעלים עין מאכילת זבל….אבל החברה שלנו כל כך חולה וזה נמצא בכל מקום.
    הבת שלי מקנאה בילדים שאוכלים ארוחת בוקר "מנה חמה". ויש כאלו ילדים היית מאמינה???

  4. מאת תמר:

    מצאה חן בעיני האבחנה שיש תחושת "תעשי מה שאת רוצה, אני לא אמא שלך". בתי חשה בכך יפה כשאני אומרת לה "בסדר, תעשי מה שאת רוצה" מתוך תחושה כזאת, ומיד אומרת : "לא, את תגידי לי!" אפילו אם לפני כן התווכחה שעה כדי לעשות ההפך ממה שאני ניסיתי להציע/לקבוע.

  5. מאת שירה דוד-יניב:

    חגית יקרה, זה מקסים.
    כי אני רואה מאחורי זה אמא ערה ומתבוננת.
    גם בתגובות ראיתי הורים ערים מתבוננים.
    ההתבוננות היא האחריות והיא נבנית כשאנחנו מתפתחים לצד ילדינו כהורים, מיום ליום.
    אני מאוד נהנת ממסרים שיש לך לחלוק עם הורים. כנראה למדת מנסיון שנצבר תוך הפעלת אותו מנגנון אחריות המתלווה לכל פעולה.
    אחריות: ראיית עצמי, ראיית האחר, ראיית הרגע ופעולה מתוך אותה ערות וראשוניות.
    (תודה ליונתן הריסון, מורה גאון וחמוד למדיטציה על ההשראה לתובנה).
    כשאני יודעת שצפויה לי התמודדות חינוכית, למשל שנבקר קרובי משפחה ויציעו לבתי ממתקים, אני מניחה את הדאגות בצד ונותנת לרגע להגיע, כשהוא כבר כאן אני חיה ונושמת אותו ושופטת מתוך אותה נוכחות והקשבה. זה לא תמיד עובד כמו שרציתי, אבל אני מתבוננת במה שקורה ולומדת…

  6. מאת חגית:

    תודה לכולכם על התגובות.

    שירה, כתבת: "ההתבוננות היא האחריות והיא נבנית כשאנחנו מתפתחים לצד ילדינו כהורים, מיום ליום." לזה התכוונתי. הורות, ממש כמו החיים בכללותם ניתן לקיים רק תוך כדי צעידה. וכשמופיעים בי מחשבות,רעיונות, עקרונות, שיפוטים או האשמות (כלפי עצמי או כלפי אחרים), אני משתמשת בהם כדי לחקור את מקורם, כדי להבין מה הנפש שלי מבקשת להגיד לי… ועם הזמן, ככל שאני גדלה לצד ילדיי, אני לומדת איך לא להאמין לכל אלה באופן אותומטי. איך להגדיל את מרחב השהייה שבין המחשבה או הרגש, לבין המסקנה. וכך, לאט לאט ובהדרגה כל סימני הקריאה הפסקניים שבי נמסים ומתעגלים לסימני שאלה רכים ותינוקיים… החכמה הגדולה היא להסכים שאני לא יודעת, ולראות שאין זה עומד בסתירה לאחריות מלאה, אלא דווקא להפך. שורשי האחריות נעוצים ביכולת המשחררת והמופלאה להיות לא יודעת…

    בכדי שזה לא ישאר תאורטי כל-כך, עלתה בזיכרוני דוגמה מן העבר: כשנעמה בתי הבכורה (כיום בת 15), היתה כבת 3, היא החלה לסבול מאסטמה של העור (פריחה כרונית ומגרדת מאוד שכשהיא מחמירה הופכת לפצעים פתוחים של ממש). בשלב מסויים (בסביבות גיל 5), אחרי שהתייאשנו וויתרנו על מה שיודעת להציע הרפואה הקונבנציונלית, פנינו לטיפול אלטרנטיבי בשיטת IPEC. זוהי שיטה אלטרנטיבית מאוד אשר כחלק ממנה יש להימנע בכל פעם למשך תקופה מסוימת מחשיפה לסוג אחר של חומר או מזון. עבור ילדה בת 5 זה עשוי להיות מאוד מאתגר ולא פשוט. אבל אני התעקשתי לעשות כל מה שניתן בכדי לעזור לבת שלי להפטר אחת ולתמיד מהפריחה המגרדת שגרמה לה סבל רב. באחד הימים, היינו בחופשה באילת, ונעמה אכלה משהו שהיה אסור לה לאכול על-פי הנחיות הטיפול באותו שלב. אני הגבתי קשה. התפרצתי בתוכחה גוערת וכעסתי על זה שהיא לא משתפת פעולה עם הטיפול, ולא לוקחת אחריות… ומה על כל הכסף הרב שאנחנו משלמים… וכו'. נעמה הסתכלה לי בעיניים וצעקה עלי בחזרה: "אמא, אלה הגירודים שלי, ואני לא רוצה שאף אחד יטפל לי בהם. מהיום אני לא ממשיכה יותר בטיפול הזה!"

    היא גרמה לי לעצור. הוכיתי תדהמה. לא רק מהדיוק ומהעוצמה שבתגובה שלה, אלא בעיקר מהמשמעות העמוקה שגיליתי בעומק הדברים. נעמה גרמה לי לראות בבהירות רבה וברגע אחד, עד כמה דק הגבול בין אחריות לשתלטנות. עד כמה קל לי לנכס, מתוך אותה תחושת אחריות לכאורה, את המונופול הבלעדי על טובת ילדיי כפי שאני רואה ושופטת אותו מנקודת מבטי הסובייקטיבית לחלוטין. עד כמה קל לי לא להטיל ספק ולהיות בטוחה בצדקת דרכי. עד כמה קל לי לזנוח את התקשורת הערה, המעודנת, הקשובה, ולהשאר כלואה בתוך דלת אמותיי – בתוך הידיעה הבלתי מתפשרת שלי לגבי מה נכון ומה לא.

    זה בעצם כל מה שביקשתי להגיד. הגבולות שאנו מבקשים להציב בעבור ילדינו מסמנים לא פעם את אלה שמגבילים אותנו בתוכנו. הם מרמזים לא פעם על המקומות בתוכנו שעודם מגבילים אותנו מכיוון שעדיין לא עצרנו בכדי לחקור ולהחליף את סימן קריאה שבהם בסימן שאלה. זהו המנגנון המופלא שדרכו ילדים יודעים לגדל הורים. המפגש עם הילדים מזמין אותנו לפגוש את החופש בהתגלמותו, ודרכו עולים אל פני השטח בבהירות ובעוצמה כל אותם גבולות ומגבלות שצמחו בנו במרוצת החיים, ובעצם היותם מאפשרים לנו לחקור, להשתחרר ולשוב ולמצוא בתוך עצמנו חופש אמיתי. הילדים בדרכם מזמינים אותנו לחבור אליהם ולהיות חופשיים כמותם.

  7. מאת סבטקסט_כפול:

    תודה על חידוד העניין-נתת לי הרבה תקווה.

  8. מאת אושרי הילזנרט:

    גם אני אהבתי מאוד את החידוד חגית. בייחוד את הפסקה האחרונה.
    אצלי מרבית הפעמים השיעור הוא דווקא להציב לביתי גבולות במקום שבו אינני מציב גבולות לעצמי או לאחרים. במקרה שלי יש חרדה להציב גבולות לאחר (לילד שלך).
    כך שמבחינתי לפרוץ את הגבולות – אומר להבין שהגבול הפנימי שאומר לי – "אסור בשום פנים ואופן להתערב בחופש של האחר" – לא מתקיים מתוך נדיבות – אלא מתוך חרדה מעימותים.

  9. מאת שירה דוד יניב:

    לא יודעת מה איתך, מבחינתי האמת אצלך (:
    המשיכי לכתוב. את מעוררת השראה!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )