25 בנובמבר, 2012

גמילה מפרפקציוניזם

אני, בעיקרון, תמיד צודקת.
בכל זאת, אני עושה טעויות כל הזמן.

ההרגל האוטומטי שלי כשאני מגלה טעות הוא לגנות את עצמי במלים חריפות, כי כנצר לשושלת פרפקציוניסטית, ברור שאסור לטעות לעולם, אסור להיכשל, אסור לעשות צעד לא נכון. אבל ראיתי שזו דוגמא רעה ביותר לילדים שלי, אז אני מנסה "לעבוד על זה". לרוב זה יוצא לאחר מעשה, כשנפלט לי "יואו איזה מפגרת!!!!!!" ואני מנסה בדרכי הגולמנית לעשות REWIND "סליחה, ילדים, אמא התכוונה להגיד שהיא עשתה טעות. ואפילו לא ממש גדולה. תכף אתקן אותה".

חיים שלמים צריך "לעבוד על זה", כדי לנקות מהמערכת את הנטייה לפרפקציוניזם, את הלחץ והסטרס הנוראים אל מול האפשרות לטעות, את רגשי האשמה הגדולים והמציפים אל מול טעויות שנעשו או שעלולות להיעשות, ואפילו לא על ידי! משתק אותי למשל לכתוב מכתבים למקומות רשמיים, רק מפני שהעילה למכתב היא טעות כלשהי או עוולה כלשהי שעשו נגדי ואני עכשיו צריכה להתמודד עם התיקון שלהן.

אבל לגבי הרבה "טעויות", או דברים שברגע מסוים אני מתייחסת אליהם כאל "טעויות", יש סימן שאלה גדול.
האם אלה באמת טעויות?
מדובר בבחירות שבחרתי בעבר, שכעבור זמן מתברר שצריך לשנות בהן משהו.
הנטייה הראשונית שלי היא לראות בהן "טעויות". שבחרתי לא נכון, והייתי צריכה לבחור אחרת.
אבל אולי זה רק משום שנולדתי לאמא שמאמינה בכנות ובכל לבה שכל החלטה היא החלטה גורלית לכל החיים?

לדוגמא, ברור שכאשר קונים ספה זו החלטה הרת גורל! הנחת היסוד הלא מפורשת היא, שקניית ספה עושים פעם אחת לכל החיים. אז זו החלטה גורלית. סכום גדול של כסף מעורב בעניין, והספה צריכה להיות "נכונה": היא צריכה להתאים להווה, אבל גם לעתיד. לכל עתיד שהוא. עם ילדים, בלי ילדים, היא צריכה להיות כזאת שתתאים לכל הצרכים בהווה ובעתיד שאפשר או אי אפשר לחשוב עליהם ברגע זה או אי פעם.
ואם קניתי ספה, לצורך העניין, וכעבור 20 שנה התברר שהיא לא ממלאת את הצרכים החדשים שנולדו מאז ולא היו קיימים ביום הקנייה שלה, אז זה כישלון! טעיתי בבחירת הספה! ואם אמא שלי תשמע על זה, אוי ואבוי איזה סקנדל יהיה.
"את רואה?! אמרתי לך לא לקנות את הספה הזאת!"
או, אם זה לגמרי לגמרי לא נכון וגם אי אפשר למעוך את המציאות כדי שתתאים לאמירה הזאת, יש PLAN B:
"למה קנית את הספה הזאת? עכשיו תצטרכי להחליף אותה!"
כשזה נאמר בפרצוף של תשעה באב, ובטון של אסון עולמי (שווה ערך לשואה לכל הפחות), המסר ברור.
אסור לבחור שום בחירה שאיננה נצחית!
אין דבר כזה "צרכים שלא חשבנו עליהם" כי חובה לחשוב מראש על כל הצרכים שעשויים לצוץ בעוד שנה, חמש, עשר, עשרים, שלושים, ארבעים וכן הלאה. שום תירוץ לא יתקבל.
אז האמת?
הספה שלי מושלמת. עונה על כל הצרכים בעבר, בהווה ובעתיד (-:
אני אוהבת אותה. היא לא היתה טעות. רק בגלל זה הרשיתי לעצמי לתת כדוגמא דווקא ספה.

אבל יש בחירות אחרות. בחירות שנעשו לפני הרבה שנים, שאני מלקה את עצמי עליהן, ואומרת לעצמי "אוף איזו טעות גדולה. ותראי כמה התיקון יקר".
ואז אני נזכרת שאני לא אמא שלי. ואני לא מאמינה בדברים האלה. בזכות הבחירה הזאת (לא טעות! לא טעות!), הגעתי עד הלום. הבחירה הזאת קידמה אותי כמו שאף בחירה אחרת, קלה ונעימה, לא היתה מקדמת אותי. נכון, שנים סבלתי מתוצאות הבחירה הזאת ואני אמשיך לשלם עליה בשארית חיי, אבל היא לא היתה טעות.
זו היתה בחירה.
היא היתה נכונה לזמנה.
ככה היו החיים שלי צריכים להתנהל.
זה היה "מכתוב". קארמה. גורל. לא משנה באיזו תורה תיעזרו בשביל להבין שמה שקרה הוא מה שצריך היה לקרות. לא יכול היה לקרות אחרת. אני, לפני כל אותן שנים – לא יכולתי לבחור אחרת. הבחירה שלי היתה מדוייקת להפליא למי שהייתי ולמצב שהייתי בו. נכון, יש לה מחיר. אבל הבחירות האלטרנטיביות שהייתי יכולה לבחור במקומה, יש להן מחיר גבוה יותר. בהרבה.

אז איך שלא מסתכלים על זה, לא כל בחירה שאחר כך צריך לשנות היא טעות.

קשה קשה להוציא את ההרגשה הזאת מהראש, מהגוף. אבל זה חיוני. כי זו טעות להלקות את עצמנו על בחירות שבחרנו בעבר. בכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ולא יכולים להיות האדם שנהיה בעוד עשרים שנה ויבחר אחרת.

וכל עוד אנחנו חיים, שמורה לנו הזכות לשנות את הבחירות שלנו.

מותר להחליף ספה. או מיטה. או בית. או אפילו משפחה! מותר להתרחק מחברים כאלה ולהתקרב לחברים אחרים. מותר. שום דבר אינו באמת נצחי. אפילו לא הפירמידות. אפילו לא כדור הארץ. אפילו לא השמש.
הגיע הזמן לצמצם את מושג ה"טעות" לפרופורציות של חיי היומיום.


האתר של בשמת – אמא לחיים

8 תגובות   (רסס)

  1. מאת עלומה:

    כשנפלט לי "יואו איזה מפגרת!!!!!!"
    אני חייבת להעתיק לפה את עירית_לוי בהקשר הזה:

    "יש לי תחושה שמה שיתמוך בך בנוסף זו יצירה של איזו נחישות ומוטיבציה להפסיק את ההרגל להחלשה העצמית הזאת.
    לנסות וליצור בתוכך התקוממות, ליצור התעוררות וזעזוע מהאקטים המחלישים האלה.
    (כשמדובר בהרגלים והתניות אוטומטיים, יש לנו הרבה פעמים מול העיניים מסך עשן ביחס לחומרת המחירים שאנחנו משלמים עליהם. זה קשור לזה שהם גם מנגנוני הגנה. אבל נעזוב את זה כרגע).

    אז כמה דברים בעניין הזה:

    זה לא בצחוק. זה נאמר בצחוק כי ככה קל לך יותר לספוג את המהלומה (זה "בצחוק" אז זה לא נורא צורם, נכון?). אבל זה לא בצחוק. זו אמונה שקיימת ברבדים הפנימיים והלא מודעים שמעדנת את עצמה כשהיא מבצבצת החוצה ואז אנחנו לא מתווכחים, לא מתקוממים. אני מציעה לך כרגע להתייחס ל"בצחוק" כאל משהו שמעיד על עמדה כללית בסיסית שלך כלפי עצמך. שגם הבצחוק יצלצל לך כצורם.

    זה מ-א-ו-ד מחליש. גם אם זה בצחוק וגם אם זה באמת, זה מחליש אותך, פשוט וכמשמעו – רגשית, פיזית ואנרגטית. גם אם את לא מרגישה את זה קורה. לפני כמה שנים פגשתי מטפלת באייפק, שהראתה לי איך דיבור מחליש שלנו על עצמנו, או דיבור מחליש של מישהו אחר אלינו, ואפילו תנועת יד מבטלת – מיד מחלישה את כל המערכת שלנו. כל מי שיודע לעשות מבחן שריר יכול לעשות ניסוי ולראות. זה מדהים. עושים מבחן שריר במצב רגיל ויוצא "כן". אומרים לך מלה מחלישה מיד יוצא "לא" ורואים שנחלשת. מה שמדהים לגלות בניסוי כזה זה שאפילו אם מישהו עושה כלפייך תנועת יד מבטלת מאחורי הגב שלך מבלי שאת ראית אותה במו עינייך, האנרגיה שלך קלטה את ההחלשה ואת נחלשת. וזה אחרי אקט מחליש אחד. תחשבי על האפקט המצטבר של זה לאורך שנים. לכן, אם הכיוון הכללי שאת רוצה ללכת אליו הוא חיזוק והעצמה של עצמך, קחי בחשבון שכל פליטת פה כזאת "נרשמת" לך במערכת.

    זאת התעללות עצמית. תארי לך לרגע שמישהו אחר היה מדבר אלייך על בסיס קבוע כמו שאת מדברת אל עצמך: "את חתיכת מטומטמת!". היית מאפשרת לו? לא! גם לא בצחוק. היית קוראת לזה התעללות רגשית, נכון? אם מישהו היה מדבר כך אל הילדים שלך (גם אם בצחוק) היית מזדעזעת, מתקוממת ועוצרת את זה בשנייה. אם היית שומעת ילדה תמה וזכה בת ארבע (אין לי מושג אפילו אם יש לך בנות happy) אומרת לעצמה "את חתיכת מטומטמת" בכל פעם שהיא לא מצליחה לעשות משהו או טועה, את היית נחרדת. כולנו, כל מי שהדיכוי הפנימי תפס איזה חלק במערכת הפנימית שלו, מתעלל בעצמו בצורה רגשית כזו או אחרת, ולמד "להחליק" את זה כך שזה לא יצרום מדי. כדאי לקרוא לזה כך. כדאי להתחיל לשמוע את הצרימה הגדולה הזאת ולפתח לה רגישות, רגישות שבהדרגה תצליח להפחית מהמנהג.

    בקיצור, אני מציעה לך להיות נוכחת בזמן אמת למחירים. אם את מצליחה – תנסי כשאת נתקלת בפליטת פה כזאת להזכיר לעצמך את כל זה: זה לא באמת בצחוק, זה מחליש אותי, וזה סוג של התעללות רגשית.

    תראי אם את מתחברת."

    מאז שקראתי את זה, אני כבר לא מעליבה את עצמי בקול. על רובד המחשבות והרגשות יש עוד הרבה מה לעבוד, אבל גיליתי שלפחות אצלי, רובד הדיבורים הוא די נשלט, ויש לו חשיבות בפני עצמו. החלטתי שזהו עם זה, אז זהו עם זה.
    ובעצם, כך גם ההלכה ב"חפץ חיים"…

  2. מאת תמרול_ה:

    מאד אוהבת מה שכתבת כאן, בשמת,
    השחרור מהצורך להיות פרפקציוניסט.
    אפילו לשמוח להודות בטעות של מידע שגוי, של אי ידיעה, זה חלק מהשחרור הזה מצורך להיות "צודק" תמיד…
    והייתי מוסיפה לזה עוד משהו,
    נכון שההחלטות לא לכל החיים, ונכון שהיו נכונות לזמנן, אבל גם איך שלוקחים אותן זה חשוב, הן קידמו אותנו בחיים בדברים מסוימים, זזנו הלאה, קרו לנו דברים, למדנו מהם שמחנו התעצבנו, חיינו. חיינו.לא קפאנו באי החלטה משתקת.
    וכאשר אנחנו בתזוזה, הדברים בסופו של דבר נעים ביחד איתנו.
    כך שזו לא טעות בעצם… זה חלק מהתנועה שלנו, מההוויה שלנו, משהו שעשינו, איך זה יכול להיות טעות? זה משהו שמהותו ישנה,
    וכמו בסיפור על האיש בהרים, שבנו נפל ושבר את הרגל, בא כל הכפר ואמר לו, אוי, הבן שלך שבר רגל, לא יוכל לעזור לך בשדה, והוא אמר: אני לא יודע מה זה טוב ומה זה לא טוב,
    ואז באו החיילים ולקחו את כל הבנים למלחמה, אך הבן שלו נשאר, וכולם אמרו, יו, איזה מזל, הבן שלך שבר רגל ונשאר בבית, והוא אמר, אני לא יודע מה זה טוב ומה זה לא טוב…
    וכן הלאה…
    וגם מה שלא טוב, יש בו טוב במה שהוא מאפשר לנו להתמודד עמו.
    וכאן זה מגיע לסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב:
    הוא היה עני מרוד, ורעב ללחם, וערך תפילת הודיה לאלוהים על כך שסיפק לו את כל צרכיו.
    אמרו לו תלמידיו: איך אתה מודה לאלוהים שסיפק לך את כל צרכיך, ואתה רעב ללחם ואין לך בגד ללבוש?
    אמר להם: כנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריך! להיות בדחקות ובעוני!!
    כך שמשהו שאינו האידיאלי הוא לא בהכרח משהו לא טוב.
    תודה לך על מה שכתבת, שעורר מחשבות!!

  3. מאת בשמת_א:

    תמרולה, איזה יופי (-:

    עלומה, איזה יופי שציטטת את עירית_לוי בהקשר הזה. אני זוכרת היטב את הקטע הזה, שקראתי כשכתבה אותו. משתלב לגמרי עם העבודה העצמית שלי.

  4. מאת רונית סלע:

    תודה על התזכורת החשובה והמדוייקת הזו.
    היה מאיר עיניים, מרחיב לב ומרענן נשמה (וגם נשימה, בעצם :-) ) לקרוא…

  5. מאת אפרת רובין ברד:

    מה אנחנו אחיות ? כי האמא שלך נשמעת בדיוק כמו שלי… מזדהה ומודה גם על כל התגובות המאד מאד משמעותיות שנכתבו כאן. אהבתי מאד את הסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב {@

  6. מאת אם_פי_3:

    תודה. מסוג הדברים שצריך להזכיר לעצמנו כל הזמן.
    רציתי להוסיף עוד משהו.
    לפעמים כן עושים טעויות. לא "בחירה שהיתה נכונה לזמנה", לא "הטוב ביותר שיכולתי לעשות באותה נקודת זמן". פשוט טעות.
    זו יכולה להיות טעות קטנה וטפשית, או גדולה וטפשית, או לפעמים גם לא טפשית.
    ועדיין – זה חוקי. זה מותר. זה לא הופך אותי למפגרת או לאדם הגרוע ביותר עלי אדמות.
    טעיתי, שכחתי, פישלתי.
    אם לא אבזבז אנרגיה על הלקאה עצמית, אוכל להשקיע את האנרגיה הזו בתיקון הטעות, או באיסוף השברים.
    אם אני מקבלת שאני לא מושלמת, גם הילדים שלי יכולים להרשות לעצמם לא להיות מושלמים, בלי תסכול.
    אם אני מקבלת שמותר לטעות, אני יכולה להיות פחות לחוצה כשאני עושה משהו, ובאופן פרדוקסלי משהו, זה מגדיל את הסבירות שלא אטעה…

  7. מאת עירית_לוי:

    תודה גם ממני, בשמת.
    ותודה עלומה על הציטוט. זו תזכורת טובה גם בשבילי. זה מהבלוג של עוברת אורח, נכון?

  8. מאת תמר:

    אם פי 3, מה שאת אומרת זה כבר חומר למתקדמים, קשה לי להפנים…

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )