4 בדצמבר, 2012

המתים חיים עמנו

אני מכירה את עצמי, וכך אני גם מוכרת בציבור הרחב כמי שמתעניינת מאד בלידה, בסיפורי לידה ובאימהות. לכן, כשממש כמה ימים אחרי שיצא הספר שלי "מבטן ומלידה" לאור – פנתה אלי אישה בבקשה לערוך ספר זכרון לבעלה שנהרג, יצאתי למסע חדש, לקוטב הנגדי של החיים שהיה עבורי לא מוכר ודי מפחיד.

הלידה – הרגע שבו אנו נכנסים לקיום הפיזי, היא רגע משמח עבורנו, רגע מרגש של התחלה, ואילו המוות – הרגע שבו אנו משתחררים מקיומנו הפיזי, הוא רגע של עצב ואובדן. באופן אישי יותר, לא ממש חוויתי עד אותו גיל אובדן משמעותי. נהגתי לומר שמכיוון שרוב משפחתי הושמדה בשואה, הרי שנחסך ממני הצער של להיפרד מאנשים אהובים.

העבודה על ספר הזכרון הראשון שערכתי חנכה אותי לתוך מקצוע חדש. כך גיליתי בהדרגה שמצד אחד אני עובדת עם משפחת הנפטר על איסוף הזכרונות ועריכתם לכלל ספר, ומצד שני – לא פחות חשוב, אם כי סמוי מהעין – עם המת עצמו, שבחייו עוסקים ומפשפשים.

התפיסה הבסיסית של האנתרופוסופיה שאנו ממשיכים בקיומנו לאחר המוות, וגם הידע של מה אנחנו בעצם עושים אחרי המוות ולפני הלידה, סייעה לי "להתעורר" לצד הסמוי הזה. כשאני מנסה לפשט את זה, זה כמו שכיום יש לנו אולטרסאונד שמאפשר לנו לראות את העובר, בעוד שבעבר היו לנו רק תחושות וקיומו הפיזי היה סמוי מן העין. כך, הידע שהיה ברשותי שימש מעין עינים שדרכן יכולתי לחוש ולראות את "הקליינטים" שכבר לא היה להם גוף. אני מתארת לעצמי שלרוב האנשים זה יישמע משונה, אולי כמו שהמחשבה על אולטרסאונד היתה נשמעת לפני מאתיים שנה.

החוויה הראשונה התרחשה עם הספר הראשון, אחרי ש"הכרתי" את האדם שנפטר דרך שעות רבות של מפגשים וראיונות עם בני משפחה, חברים, קולגות לעבודה ושותפים. עסקתי בדמותו ובניסיון להבינה באופן אינטנסיבי ביותר. ממש עם סיום הספר, בשעה שהגרפיקה כמעט הושלמה, חוויתי דחף בלתי נשלט לכתוב משהו במשך ארבע שעות. מה שעלה על הכתב היה מפתיע ביותר מבחינתי, וכלל תובנות לגבי חייו של אותו אדם, תמונות שהתקשרו וקיבלו מובן רחב יותר. הרגשתי שהכתיבה אינה מגיעה רק מתוך עצמי ונבהלתי שאני עומדת להיות מתקשרת, בעלת אוב, יצור הזוי ומיסטי שממנו התחמקתי כל חיי.

אבל אחרי שפעם אחרי פעם חוויות כאלו ואחרות התרחשו וראיתי שאני ממשיכה להיות די רגילה, התחלתי להרגע, להינות לפעמים ויותר ויותר להבין את החשיבות להיות בקשר. המתים זקוקים לתקשורת הזו לא פחות מאיתנו החיים שאוהבים אותם. לפעמים הם זקוקים לעזרה רבה, לפעמים הם זקוקים שישחררו אותם, לפעמים הם צריכים שקצת נרפה.

אני זוכרת פגישה ראשונה עם משפחה שאיבדה את בנה החייל. האבא כיוון לספר מיוחד במינו, הוא כבר היה אחרי כמה וכמה פרויקטים של הנצחה מסוג אחר ותהה מה עוד הוא יכול לעשות. האם שתקה וחשתי שכל העיסוק בחיי בנה כואב לה מדי. תהיתי מה משימתי.

נוספה לה תחושה שהלכה והתגברה שהחייל עצמו, נשמה מקסימה ומלאת הומור – כאב אמנם את כאבם של היקרים לו, אך חשתי שהוא עצמו בטוב ושאין לו צורך לעסוק בחייו שחלפו.

הקונפליקט הפנימי הלך וגבר ככל שהתחלתי בראיונות ובמפגשים עם בני משפחה וחברים, ודמותו הצנועה התבהרה לנגד עיני. מספר חודשים לאחר תחילת עבודתי לא היה מנוס מ"לשוחח" עם החייל עצמו. עשיתי זאת בדרך של הרהורים על דמותו וניסיון להעלות בעיני רוחי הן את תמונת מראהו הפיזי והן את מה שכבר חשתי שהיה בגרעין נשמתו. מתוך זה כתבתי ו"שוחחתי עמו". בראיון הקצר "יישרנו" קו, "סיכמנו" כיצד להמשיך ואיך לעשות זאת בצורה שתכבד את מי שהיה. בקשתי ממני להישאר ולסייע בכל פעם שיתגלעו בעיות.

הוא אכן נשאר לעזור וליווה אותי פנימית בעבודתי, שהפכה תוך כדי כך מאיסוף זכרונות ותמלול ראיונות לרומן עלילתי. ב"שיחת הסיום" שלנו הוא השאיר לי מסר שחלק ממנו אני מביאה כאן:

האהבה שנתתם לי ושאני הענקתי, ממשיכה לחיות, ממשיכה לפעול בדרכים נסתרות וגלויות ואולי דרך המלים האלו היא תגיע גם לאנשים שלא הכרתי.

אם האהבה תמשיך לפעול ככוח מניע,היא תאיר את חיי ואת מותי. זו לא קלישאה, זוהי אמת. אם תוכלו בתוככם לקחת את כוח המסירות שלי ולהפוך אותו לכוח מניע, אמשיך לפעול בעולם. אמשיך לדחוף את המסע שלכם מאחורה, כדי שתוכלו לנוע קדימה, לעבר היעד שלכם, מתוך שמחה.

גיליתי שכדי שתקשורת זו תתנהל, חייבת להיות ראשית כל להיות פתיחות מחשבתית לאפשרות שהמתים ממשיכים לחיות איתנו. בנוסף, חייב להיות מאמץ אינטנסיבי מצידי ליצור קשר. זה כרוך ב"החייאה" פנימית של דמות הנפטר בתוכי – מחשבות והרהורים עליו, עניין בדמותו ושאלה פנימית לגביו. שלישית – איני יכולה להכריח או לזרז את התהליך. הוא תלוי במידה רבה מאד בצד השני. איני יכולה להכריח את המתים להעלות באוב. להפך, ככל שגישתי לעניין משוחררת יותר התקשורת קלה יותר. לפעמים הדימוי שיש לי על כך הוא סוג של פעילות היקפית – אני מסתובבת מסביבו, מנקה קורי אבק, עוסקת לכאורה בענייני, אבל נמצאת בקשב. בפעמים שמפגש כזה התרחש חשתי כי אור חדש נשפך על עבודתי, הגדירה מחדש, והביא לתוכה כוחות יצירה שלא היו נוכחים שם קודם לכן, והשאיר בי תחושה של אהבה ופליאה לנוכח גודל האירועים הקטנים ביותר המרכיבים את הביוגרפיה שלנו.

לאחרונה, ממש בחודשים האחרונים, אני מרגישה שהגיע הרגע לספר את זה לעולם, ללמד אנשים אחרים להיות בקשר, זה מפחיד אותי לא פחות ממה שהפחיד אותי לגלות בפעם הראשונה שהמתים אכן קיימים. אני נושמת עמוק, חושבת שוב על המתים הכי קרובים אלי שהפכו למלווים ויועצים ומבקשת שינחו אותי לשלב הבא והלא מוכר של המסע.

16 תגובות   (רסס)

  1. מאת חגית קרצו:

    הי נועה,
    יפה כתבת, יפה אמרת, יפה את מספרת לעולם את סיפור החיים.
    ואכן – החיים הם גלגל של לידה, מוות, לידה, מוות… ובתווך – משני הצדדים: חיים.
    בצד אחד החיים של האדם בגוף ובצד השני החיים של הנשמה ללא גוף.
    ומה שנשאר לעולם ועד זו האהבה.
    ברוכה הבאה חברה יקרה!!!
    באהבה, חגית.
    חגית.

  2. מאת מיה:

    מקסים מקסים מקסים. תודה רבה על פוסט נהדר שמבטא בשיא העוצמה את הכוח שאנחנו מקבלים מאהובינו שהותירו אותנו מאחור. את הרצון שלהם לסייע לנו בתהליך ההתפתחות שלנו.

  3. מאת חיים דור:

    נועה,נגעת בי עמוק ונכון עם הפוסט.חיים דור

  4. מאת עירית_לוי:

    מעניין. מעורר הרבה מחשבות. תודה נועה.

  5. מאת תמרול_ה:

    לנועה,
    מאד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת, ותיכף התחלתי להרהר.
    הורי נפטרו בהפרש של שלושה חודשים זה מזה, לפני קצת יותר משנה.
    אני בהחלט חשה את האנרגיות שלהם סביבי.
    שומעת אותם מדברים בתוכי.
    לוקחת את מה שכתבת. זה פותח לי דברים במיוחד לכיוון של לאן כדאי לקחת את זה.
    שאלה,
    האם נתקלת בנושא של חלומות על המתים, לאחר זמן, והאם יש משמעויות שנלוו לחלומות האלה? ברמה של משהו שעובר מאיזה שהוא שם לכאן?

  6. מאת חגית:

    נועה, הרשימה מופלאה. ההתנסויות שלך, התהליך שעברת איתן והשיתוף שלנו בהן – פשוט מתנה גדולה. תודה.

    תמרול_ה, הדברים שלך נשמעים מעניינים מאוד. אולי תרצי לכתוב ולהרחיב עליהם? הייתי שמחה לשמוע ממך עוד על ההתנסויות, המחשבות והשאלות שעולות מהן.

  7. מאת נועה:

    וואו תודה על התגובות של כולכם, התהליך שלי בדרך כלל כל כך אינטימי, לפעמים אפילו המשפחה שאני עובדת איתה על הספר לא יודעת… כי לא תמיד מתאים לשתף. אז בשבילי זו ממש יציאה מהארון ונעים להרגיש ששזה פוגש אוזן קשובה.
    תמרול_ה:
    יש לפחות "מת" אחד שאני ממשיכה לחלום עליו, בערך פעם בשנה. האמת המצחיקה היא שהרבה פעמים הוא מגיע אלי לחלום ומוסר מסרים שאגיד לאשתו/אלמנתו שהיא החברה הכי טובה שלי….
    אני כמעט תמיד חולמת על המתים שאני עובדת איתם, וכמעט תמיד החלום מביא אלי משהו מאד חשוב שאני צריכה לדעת או להבין. השפה של החלומות יותר מתאימה להם כנראה… בכל אופן בטח "נתקלתי"…

  8. מאת בשמת_א:

    מרגש ומדבר אלי. תודה.

  9. מאת לילך:

    וואוו
    אמא שלי נפטרה לפני כמעט עשר שנים, ואחרי בערך 6 מהן, אחרי שניסיתי לא להבין, הגעתי לאומץ להכיר בזה, שמבחינתי, היא פה. היא בעצם לא הלכה. רק להתקשר אליה כשבא לי קצת קשה…
    תודה

  10. מאת תמרול_ה:

    לנועה, חגית
    זה קצת קשה לי לכתוב את זה, זה משהו שהווה ונוכח אבל רגיש ונוגע בעצבים החשופים….
    מה שכן, קראתי כמה ספרים של אליזבט קובלר רוס, שמאד מרגשים אותי.
    המוות של ההורים שלי לא היה מוות כזה שכל המשפחה עומדת מסביב, האדם אומר בצלילות את מילותיו האחרונות והמחכימות, ואז עוצם את עיניו בשלווה.
    זה היה מוות שמכאיב לראות אותו.
    יחד עם זאת, זו היתה לי זכות ומזל וברכה גדולה להיות איתם באופן די צמוד בחודשים שלפני מותם, ואני מודה הודיה גדולה וענקית על זה.
    בעניין של מוות שמרוחק מהמשפחה, מהבית, אני רציתי שההורים שלי ימותו אצלי בבית, לידי, אבל הבנתי קודם כל שזה לא בהכרח מתאים להם, ושנית, שהבנות שלי יחוו טראומה קשה. גם כך, הן הרגישו סבל גדול מלראות את ההידרדרות של סבא וסבתא האהובים עליהם כל כך. איפשרתי להן לבחור איך ומתי לבוא ולראות אותם לפי הבחירה שלהן, והן בחרו בשלב מסוים לא לבוא יותר…
    אני כל הזמן הייתי עם ההרגשה וגם העברתי את זה בבית, שזה דבר טוב ומבורך עבורי להיות איתם בזמן הזה. למרות העצב הגדול.

    בהירים לילות הכסף
    ואפל הדם
    וגבוה שם העשב
    ועמוק הים.

    (נתן יונתן)

  11. מאת מיכל:

    נועה יקרה.
    מאז שפגשתי בך בקורס היריון ולידה שהעברת לנו בסמינר לגגנות בכפר תקווה התאהבתי בך. הרגשתי שאנחנו מכירות, שהנשמה שלי יוצאת אליך. שאולי היית אמא שלי פעם… או שהייתי רוצה אמא כמוך:) ועכשיו זה – תודה!
    תודה גדולה כל-כך על מה שכתבת. אני נפעמת.
    בדיוק קראתי על הסדנה המדהימה שאת הולכת לעשות עם רות, ואני כל-כך רוצה להיות בה! גם את, וגם ביודנסה, שאני קצת מכירה, התנסיתי פעם וזה נורא מושך אותי. אבל זה לא ממש ריאלי כי יש לי תינוקת ואני לא רואה את עצמי עושה את זה.
    ואז קראתי את זה, ועכשיו אני ממש מרגישה שאני חייבת לפגוש אותך, לדבר איתך.
    נראה מה יתגלגל…

  12. מאת אלה:

    נועה יקרה, כתבת יפה וברור על חוויות לא רגילות, שקשה לפעמים להסביר\להבין אותן,
    אני מלווה אנשים במשבר, לפעמים המשבר הוא נפשי ולפעמים הוא נגרם בגלל פרדה קשה או טראומטית מאדם קרוב, בשנים האחרונות ליוויתי נשים שבני הזוג שלהם הלכו לעולמם ב"פתאומיות", אחד בתאונת דרכים ושניים שהתאבדו, בכול המקרים נוצר קשר בין נשמת האדם שהמשיך, לביני, הרגשתי אותם, הבנתי את מקומם ומצבם החדש וקיבלתי והעברתי מסרים,לקרובים לו.
    מאז שהיתי צעירה יש בי מודעות לנוכחות של ה"נפטרים" ,
    במשך השנים התקשורת נעשתה בהירה וברורה יותר. זה קורה כאשר יש לי קשר לקרוב\ים,
    אני יכולה להרגיש את מצבם ולעזור בתקשורת, כלומר מה יכול לעזור לו ומה יכול לעזור למשפחתו.
    כאשר אדם הולך לעולמו,אני מרגישה בעוצמה רבה את החיים, את היופי והעושר שבהם,
    ובעיקר את האהבה.
    תודה לך,
    נשיקות מאלה

  13. מאת מעיין בן אריה:

    נועה יקרה,
    כל כך נוגע. כל כך מתאים לך. כל כך משמח שזה קיים..
    באהבה
    מעיין

  14. מאת נועה_ברקת:

    תודה שוב לכולם
    חבל שאני לא יכולה להגיב לכל אחד באופן אישי….
    מיכל – אני יודעת מה את מרגישה, כי יש בחיי נשים שאני פשוט מרגישה אליהם ככה. את מוזמנת להתקשר אלי ונמצא כבר את הדרך המתאימה.

  15. מאת זאב:

    לנעה ולכולם.
    הדברים שכתבת ,ואף דבריהם של אחרים יפים,נוגעים ומרגשים.כל ענין ה"נוכחות ההורית" מלווה ,לדעתי,את כולנו,יותר או פחות.מי שבעל מודעות,פתיחות ורגישות,חש את העניין ביתר עוצמה ותכיפות.
    לטעמי,מה שחשו כולם במידה רבה הוא עניין בעל אופי רוחני/דתי/מיסטי. הנכון הוא פשוט לומר את זה לנו ,לעצמנו בגלוי. הבעיה עם הדור שלנו(החילוני) שהרגשה כזו אינה "רציונאלית",רחמנא ליצלן,ובכך כאילו שאני איזה פרמיטיבי ולא "מתקדם, ומאור.לטעמי הפוך,הרגש(גם הדתי) הנו רגש נאצל ובעל חשיבות ויש להבליטו ולא להצניעו.

  16. מאת אנה:

    נועה , וואו…
    זה באמת קצת מפחיד וגם מתנה גדולה..
    עכשיו מתקרב יום השנה ה-12 למותו של אבא ואני זוכרת לאורך השנים מנסה לכתוב לעצמי מכתב או מכתבים שנראה לי שהוא היה כותב לי או מלים שהוא היה אומר לי אילו היה איתי או לידי..
    בשנים האחרונות בכלל כמעט שכחתי ממנו והתעורר בתוכי צורך לציין את יום ה שנה הזה בדרך אחרת.. לא יודעת איך, אבל את נתת לי קצה חוט בכתיבה היפה והמרגשת שלך.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )