6 בדצמבר, 2012

רגעים אחרונים (סיפור על מוות)

הרגע שעליו דיברנו הגיע, הבינה. המקום החמקמק, שלקראתו הם צועדים בכל התקופה האחרונה, מאז שהתבהר שאי אפשר לרפא יותר, הגיע. והוא נמצא כאן, ממש עכשיו.

היא אספה את אלה בזרועותיה, הושיבה אותה בחיקה. אבריה כבר ארוכים מידי בשביל תנוחת הערסול, רגליה של הילדה משתפלות מעבר לירכיה שלה. אלה הניחה את ראשה על הכתף שלה, ומירה הרגישה איך לאט לאט הגוף שלה מרפה, והנשימה של שתיהן נרגעת ומתקיימת בקצב משלים, כמו ניגון חרישי. היא הרגישה את הכאב, חד ופועם במרכז גופה, ולצידו את ההכרה הצלולה. אלה הרגעים בהם בתי מתה בידיי.

היא ליטפה את פניה של אלה ביד אוהבת ובוטחת, הרגישה את השיער הרך ואת עצמות הלחיים הבולטות, חשה על גופה את הגוף הקטן שכבר כמעט לא נותר בו כח. בעיניים פקוחות התבוננה בביתה, ודיברה אליה. הודתה לה על המסע המשותף שעברו יחד, על ארבע שנים שהיה בהן הכל. הודתה על הזכות לעבור את המסע הזה, והזכירה לשתיהן שהן עוד תשובנה להיפגש, ושעוד תהיינה הזדמנויות רבות למסעות משותפים.

אלה הביטה בה במבט עייף, מלמלה "אימוש ממוש", וחזרה לעצום את עיניה. מירה המשיכה לחבק וללטף, והרגישה את הנשימה של אלה הולכת ונהיית יותר כבדה, יותר איטית. נשימתה שלה העמיקה, כאילו כדי לנשום בשביל שתיהן, או כדי להכיל את עוצמת הרגע. הכאב והצלילות הופיעו בגלים, עד שכבר אי אפשר היה להבחין ביניהם, והם התמזגו לכאב צלול, צלילות כואבת.

ככל שהנשימות של אלה נחלשו, אלו שלה הלכו והתגברו. היא לחשה באזנה "לילה טוב ילדה אהובה", ועצמה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. ייתכן שהיו אלה כמה דקות, אולי יותר, אולי פחות. הזמן עמד. הנשימה נהייתה איטית, כבדה, עם הפסקות יותר ויותר ארוכות בין נשימה לנשימה.

מירה ליטפה את מצחה, בליטוף שכה אהבה מאז שהיתה תינוקת קטנטנה, שוכבת בזרועותיה על המיטה הגדולה. אלה התמסרה לליטוף, כמו תמיד. התמסרות סופית. המרווחים בין הנשימות הלכו וגדלו, עד שהיה אחד שנמשך זמן רב, נדמה כמו דקות שלמות. אלה פקחה את עיניה במבט מבוהל, הביטה בה כשואלת. מירה הסתכלה עמוק בעיניה והזכירה לה במבטה את הכל – את אהובה, ובטוחה, ואת עוברת אל מקום מוכר. היינו בו ביחד בעבר ונהיה בו שוב יחד, בעתיד. אלה כמו שהבינה את כל מה שנאמר במבט, ועיניה נרגעו. היא נשמה נשימה אחת ארוכה, וסופית. עיניה נעצמו.

מירה המשיכה להחזיק את גופה, לחבק אותה. הכאב בתוכה קיבל צורה חדשה, ממלא אותה מבפנים ומאיים לפרוץ החוצה. היא הרגישה את הגוף הקטן נהיה יותר ויותר כבד, ומתקרר, כשכוחות החיים עוזבים אותו בהדרגה, נשארים קרובים לגוף אך כבר לא בתוכו. היא המשיכה להחזיק אותה כך עוד זמן מה, עד שתנועה פנימית עדינה בתוכה סימנה לה שהגיע הזמן לקום, להניח אותה במיטה.

"היי שלום, נשמה אהובה" לחשה לה בשקט, ונישקה את מיצחה בפעם האחרונה.

5 תגובות   (רסס)

  1. עלינא אדמונדס הגיב:

    תןדה! זה כל מה שנותר לומר אחרי שיתוף כה עוצמתי וממלא בהשראה ובעוצמות.

  2. עדינה ניפו הגיב:

    אני מתייפחת. בכלל אין לי מילים.

  3. הלה אפלבאום הגיב:

    תודה!

  4. עירית_לוי הגיב:

    הלה יקרה, זה מאוד חזק. ומרגש, ומכאיב ונוגע.

  5. רועי שרון הגיב:

    מצמרר מרוב ישירות. תודה!

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )