בלילה ילדתי מקשיבה לאדמה.
גופה נח, בהיר, קו מפריד בין שחור הלילה הקריר ושחור האפלה הדחוסה שתחתיה. היא שותה אור ירח ומניחה את ידיה, חמות, על הגוף המלא שמתחת. חום אל חום. מתוך רפיון אוהב, היא מתחבקת אל חמוקיה של האדמה. מצמידה את לחיה. מקשיבה.
והאדמה משמיעה לה את שירה.
ילדת הלב
6 בדצמבר, 2011
תגובה אחת
תגובה אחת