30 ביוני, 2011

כלב מביט למטה

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מצטרפת לשיעור יוגה. אחרי שנולדה ביתי השניה ניסיתי את זה תקופה ועזבתי. אחרי כמה שנים ידידה פתחה קורס, הצטרפתי שוב וזנחתי. היוגה אז הייתה בשבילי כמו הכנה, כמו חימום. בסוף השיעור אחרי שעתיים הגוף שלי היה מבקש עוד. הוא היה אומר לי, בשפת התנועות הסודית של הלב משהו כמו "אוקיי. עד כאן החימום, ומה אני צריך לעשות עכשיו עם כל האנרגיה שצברתי?"

אבל מכיוון שהשיעור נגמר, אני הייתי חוזרת הביתה. הוא לא קיבל שוב פעילות, ה"אקשן" נחסם. ובעצם הוא היה גורם לי עצבנות איומה. אף אחד לא התקרב אלי כשחזרתי מיוגה. הם ידעו ששור זועם עדיף על קרב פנים אל פנים מולי. שאין שום שנטי ובטח לא רוגע. שלאמא אחרי יוגה אסור להתקרב. אז נטשתי את שיעורי היוגה.

עד שהגוף כאב לי כל בוקר. עד שלקום הפך סיפור בהמשכים. עד שקריאת ההשכמה של הגוף החזירה אותי למזרון גלי דק וכחול.

הלכתי כדי להנשים מחדש את המפרקים, לעורר עצמות, לקום בבוקר ולחיות, לא לכאוב.

עכשיו הגוף שלי לא חיכה לעוד. הינו יחד בעניין הזה. הכוונה הייתה ברורה. כל תרגיל עם משמעות, כל מתיחה, כל אסאנה, כל נשימה. עיניים פקוחות או עצומות. לאסוף את האנרגיה, לחבק הכל, כאב, שמחה. תמיד להתאמץ עוד קצת. לא עד כאב. עד מאמץ. להראות לגוף שעם מעט מאמץ, לאט, בהתמדה – הוא יכול.

להקשיב כשמשהו התנגד. לפעמים להתעקש, לפעמים לוותר. למצוא מעקפים. לנשום. כל הזמן לנשום. לתוך כאב לתוך מאמץ. להרגיש שבתנוחה המוזרה ביותר תמיד יש מקום נח. מקום שבו אתה מרגיש שאפשר להישאר לעולם, לא לזוז. הגוף הופך אחד עם נשימה עם מחשבה, הרמוניה של תנועה. שוב ושוב במקום הנח של התנועה, לא על ריק, עם מאמץ, מאמץ נעים של עבודה. הרי שום דבר שבא בקלות אנחנו לא באמת מעריכים.

המאמץ הוא הקשר למודעות, לבדיקה שלי את עצמי עם עצמי. למה כל כך כואב לי? מה אני יכולה להרפות? אילו שרירים עובדים סתם מתאמצים סתם? מתי השלד יכול לקחת חלק מהמאמץ?

מאוד בשקט מאוד בתוך עצמי.

פעם בשבוע אנחנו נפגשים בשיעור יוגה. מתאמצים, מזיעים, זזים. יוצאים שקטים יותר, משוחררים יותר.

הרבה פעמים במהלך השבוע אני אומרת לעצמי "היום אני אתרגל לבד". זה לא קורה.

בעצם זה קורה, מעט לאט, תרגיל או שניים ודי. מתיחת יד למעלה, סיבוב כתף, צעד גדול יותר עד כמעט פיסוק. אני רוכנת לשתילים בגינה בגב ישר, קמה ומתכופפת בברכיים מכופפות מעט. מחבקת את העולם כל פעם שמתחשק לי, ידיים נפרשות לצדדים עולות מעל הראש נפגשות ויורדות יחד בברכה ונעצרות מול הלב.

כבר לא כואב לי לקום בבוקר. לא כואבות לי הכתפיים אחרי החלטות "הרות גורל". וכשכואב לי אני בודקת למה. מה אני יכולה לשחרר, לא רק בגוף גם במחשבה. באיזה מקום אני תקועה, על מה אני יכול להודות, איפה אפשר להתגמש.

כל יום שישי בבוקר אני הולכת חצי שעה לשיעור יוגה. מתאמנת, וחוזרת עוד חצי שעה של שקט.

יש מי שאומר שיוגה זו אופנה. שביוגה יש תנוחות שהגוף לא אמור לעשות. אולי … אולי.

אבל עבורי בזמן האחרון (בערך שנה וחצי), זה מה שצריך ומה שנכון.

אני עדיין עץ. אבל גמיש יותר. כזה שנח לו יותר עם עצמו, בגופו ונשמתו.

נמסטה.

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת אילה:

    מעורר השראה.
    תודה

  2. מאת גרשון:

    אני ממש בעד תרגול במינונים הומאופטיים, כפי שציינת. למשל, לעשות תרגיל קצר לבד בבית פעם בשבוע. כן, יש לזה משקל קטן, אבל הוא הולך ומצטבר למשקל גדול.

    אם האלטרנטיבה היא גישה יותר אינטנסיבית, אז אני מעדיף את המינון ההומאופטי, מכמה סיבות:
    1. אני לא מתייאש מתרגול קליל וקצר – בתרגול אינטנסיבי אני מתעייף וירא מגודל המאמץ וההקרבה.
    2. אני נהנה יותר מהדרך שמתמשכת ליותר זמן – המעקב שלי אחר ההתפתחות הוא מדוקדק, איטי ובריא, ויש לי זמן להתבונן ולהתרשם.
    בעצם, אולי מינונים הומאופתיים הם ההעדפה שלי לעוד היבטים בחיי מלבד תרגול פיסי? :)
    בהצלחה ותודה על השיתוף!

  3. מאת גלילית:

    שלום שלומית!
    הייתי שמחה לדעת לאיזו מורה את הולכת?
    תודה

  4. מאת שלומית דור:

    תודה על התגובות.
    בשביל גלילית:
    אני משתתפת בשיעור של גלעד בקיבוץ דפנה בכל יום שישי בבוקר וביום שלישי בערב,(אני משתתפת רק בשישי). מומלץ מאוד ומעורר השראה וגם לא עמוס.
    בהנאה

  5. מאת איילת סלע הררי:

    מזדהה עם כל מילה – הכאב הפיזי שאינו מרפה ,הקושי לקום בבוקר ….בסוף למצוא את עצמי להתחבר לאני שבי להנות, להיות במודעות, בנשימות , בחוויה ובהוויה הפנימית שלי….בזכות היוגה כיום אני מורה ליוגה, גמישה, ארוכה , חזקה ומלאת אושר.
    בהצלחה איילת

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )