רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 18 בספטמבר, 2011

מסע לגילוי מחודש – ראיון עם ישראל רותם

(מתוך גיליון 46, ספטמבר 2003)

יש בחיים עוד שלב. שלב ב'. לא מתכננים אותו, לא ממש מתכוננים אליו. יום אחד זה קורה. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שאנחנו צריכים לטפל באבא ואמא, אבא ואמא שעד לאותו יום היו אנשים עצמאיים ומתפקדים ותמיד היו הם אלה שטפלו בנו. בימים שקדמו לכך היו הם אלה שקבעו את אופי הקשר שבנינו וביניהם, הם היו מרוחקים או קרובים – על פי בחירתם; הם היו סמכותיים או משתפים, הם הרבו לגעת ולחבק או נמנעו מכך. והנה יום אחד אנחנו מרגישים שהמושכות עברו לידינו. אנחנו צריכים לטפל בהורים באופן פיזי, לעיתים עלינו לקבל בעבורם החלטות משמעותיות, אנחנו יכולים לקבוע את מידת הקרבה, השיתוף, את אופי היחסים.

למען האמת לא כך היה תמיד.

חילוף התפקידים הזה כן התרחש אבל לא באופן פתאומי כפי שקורה היום.

בחברות בהן נשמר עקרון הרצף מינקות לזקנה היו תמיד הזקנים על מעלותיהם ומגבלותם חלק מהמשפחה. עם ירידת הכושר שלהם הם עסקו במה שהתאים ליכולתם – טיפלו בתינוקות ובפעוטות, עסקו בעבודות הבית הקלות והנחילו את חכמתם וידיעותיהם לדורות הבאים.

אנחנו חיים היום בתרבות שקוטעת את הרצף שמינקות לזקנה וכפי שאין מקום לילדים בחברה בה אנו חיים כך גם מקומם של הזקנים נלקח מהם עם ירידת היכולת שלהם לתפקד באופן עצמאי. אורח החיים המודרני מתאים לאנשים בוגרים, מתפקדים, "חופשיים", וכל מי שלא עונה על כל הדרישות הללו מודר מזרימת החיים הכללית בתואנה של צורך בטיפול מיוחד ותנאים הולמים. אבל למעשה הסיבה לכך היא רצונם של האנשים "המתפקדים" שלא יפריעו להם, שלא יפגעו בחופש שלהם ובאושר האישי שלהם. מזה שנים נבנים ומתרחבים מוסדות אשר יאפשר לילדים להעביר את כל שנות חייהם הראשונות מחוץ למעגל החיים – מעונות, פעוטונים, גני ילדים, בתי ספר, חוגים וכו'. לאחרונה מתרחבת מאד התופעה הזו גם לגבי אנשים זקנים. בעבורם נבנים בתי אבות אשר מוציאים אותם מהמשפחה, מהסביבה הטבעית שלהם, מרצף החיים הטבעי וברוב כוונות טובות מטפלים בהם עד כדי כך שנלקחת מהם הריבונות על חייהם.

כשחפשתי מרואיינים בנושא הטיפול בהורים, ישראל שמח להתנדב. ממש בימים אלה הוא מטפל בהוריו בני השמונים ושלוש.

בילדותו חי עם הוריו בקרית שמונה, בסמוך לסבא וסבתא. "ההורים של אבא חיו בקרית שמונה. היה להם משק קטן, פרה אחת, ואחרי כן גם היה סוס. ביליתי אצלם המון בתור ילד, ומאוד הייתי קשור לסבא." בבית הוריו גרה אמא של אמא. "היו המון מתחים בבית, מצד הסבתא. גדלתי בתוך טרוניות של סבתא שנמצאת בבית, כי לא היה לה טוב. אבל באופן כללי, הורי טיפלו בה."

בבגרותו גר ישראל עם אשתו ובנותיו בכרמיאל. כשהוריו יצאו לפנסיה הציע להם לעבור לגור בקרבתו.

ישראל: "אפשר לומר שאני הייתי הגורם העיקרי לזה שהם עברו לכרמיאל. אמא שלי היתה עקרת בית, לא היתה לה הרבה חברה בקרית שמונה והקטיושות הפחידו אותה – בשבילה זאת היתה הזדמנות טובה, אבל לאבא היה קשה מאד. הוא נפגש הרבה עם אנשים, היה משתתף ב"פרלמנט". כשהם יצאו לפנסיה בגיל שישים וחמש הם הרגישו שהמעבר הזה יהיה להם קשה. אני די התעקשתי.

למה עשית את ההחלטה הזאת?

כי חשבתי קדימה – חשבתי שיבוא יום ואצטרך לטפל בהם ויהיה לי קשה מאד לנסוע מרחקים ארוכים. תמיד חשבתי שאני לא רוצה להכניס אותם למוסדות והיה לי ברור שאני אעזור להם ככל שאוכל. חשבתי שלא נכון להכניס בן אדם למוסדות – ברגע שמתחילים לעשות בשבילו מה שהוא יכול לעשות לבד, הוא מתחיל לשחרר את הטריטוריה שלו, למעשה משתלטים לו על כל המעשים והבן אדם מפסיק להיות אדם.

יודעים את זה היום ממחקרים שלמעשה עצם התפקוד הוא שמאפשר את המשך התפקוד.

בהחלט. היום, אמא כבר מתקשה ללכת, אבל היא נשענת, והמטבח הוא קטן, היא נשענת קצת פה קצת שם, והיא מבשלת ועושה, ומעבר לימים הקשים, כמו שעכשיו היא  היתה מאושפזת לעשרה ימים – אני רואה שההורים שלי מתפקדים בבית. הם מבשלים לעצמם, מכבסים, תולים את הכביסה. בימים אלה התחלתי לברר על עזרה בנקיון הבית בשבילם. לפחות פעם בשבוע צריך לשטוף ולנקות את הבית. ניסיתי ללכת למוסדות הרשמים, לקבל עזרה לשעתיים ביום פעמיים בשבוע. שמעתי מחברים שזו עלולה להיות חוויה לא נעימה שיבואו ויבדקו את יכולת התפקוד של ההורים. אז אבא תפס יוזמה ואמר "אני לא צריך אותם". הוא מצא אשה שמנקה להם את הבית פעם בשבוע, והם נהנים מעצם זה שהם עוזרים לה בפרנסה.

עדיין מעניין אותי, למה לפני עשרים שנה חשבת על זה בכלל? למה התעקשת שההורים יבואו לגור לידך?

יש לי טראומה שקשורה לכך. אח של אמא שלי, חלה במחלת פרקינסון כשהיה צעיר יחסית, ואשפזו אותו בבית אבות. כשהייתי בצבא הייתי הולך לבקר אותו. כשראיתי מה קורה שם, חשבתי על זה שלא הייתי רוצה שההורים שלי יגיעו למקומות האלה. לכן חשבתי  שכדאי שהם יהיו במקום הטבעי שלהם, שיהיו קרובים אלי, ושאני אתמוך בהם ואעזור להם ככל שאוכל.

מה קורה היום?

השנה הזאת מתאפיינת בביקורים יומיומיים שלי אצל ההורים, (מה שלא היה קודם) לפעמים גם פעמיים ביום. זה לא ביקור רק למטרת ביקור. אני ממש מטפל בהם. אבא סובל ממחלה שכרוכה בפצעים על הגב ועל החזה ודורשים טיפול יומיומי. במשך חודשיים עשיתי את זה כל בוקר – הייתי מגיע לבית הורי בחמש וחצי, רוחץ את הפצעים וחובש אותם. בערב, אחרי העבודה, הייתי עושה את זה שוב. פעם בשבוע הלכתי איתו לרופא עור לביקורת. בהתחלה חשבתי להביא אחות שתעשה את זה באופן מקצועי. ניסיתי למצוא מישהי ולא כל כך הצלחתי, במשך הזמן הרגשתי שאני נקשר לעניין, והחלטתי להמשיך לטפל באבא בעצמי. כמובן שגם לאמא יש קשיים. היא חולת לב ואני מטפל גם בה.

איך אתה מרגיש בתוך המצב החדש הזה?

אני זורם עם זה. אני לא מרגיש שזה עול, אני פשוט לוקח את זה כדברים שצריך לעשות, ככה זה התחיל. עכשיו אני מרגיש שיש לי מזה רווחים, שלא ידעתי עליהם לפני כן. יש דברים שהתחלתי ללמוד באופן אישי, כמו לגשת למטבח ואפילו לעזור בבשול. אני לומד להכיר הרגלים שלהם, את חלוקת התפקידים ביניהם שאף פעם לא הכרתי ממש. תמיד היה לי קשה להבחין מי מהם דומיננטי בנושא מסוים, עכשיו אני שם לב שהדברים מתחלקים ביניהם. ויש גם גילויים שמפתיעים אותי. תמיד חשבתי שאמא היא זו שמחליטה על הטעם ועכשיו מסתבר שזה אבא. תמיד היא שואלת אותו: זה מספיק מלוח? מספיק מתוק?

אז אם אנחנו מסתכלים על הרווחים אפשר לומר שזהו מין מסע לגילוי מחודש של אבא ואמא.

כן, במיוחד אצלי, אף פעם לא התעמקתי בזה, לא הייתי קרוב להורים שמדברים ומספרים. לא ידעתי מה קרה אתם במלחמה למשל. עכשיו בשנה האחרונה הם מספרים לי מה היה אז, איך הם חיו, מה הם עשו, אני מגלה כל מיני קשיים שהיו להם. לא ידעתי למשל שאמא ברחה לסיביר כשהיתה צעירה ולא תמיד היה לה אוכל, התנפחו לה הרגלים והיא לא יכלה ללכת. אלה סיפורים שאני שומע בפעם הראשונה. לדעתי יש להם המון סיפורים קשים, הרבה חוויות קשות שהם לא מדברים עליהם. אני חושב שזה מאפיין את אלה שעברו את השואה. אני מרגיש שיש במצב הזה רווח של קרבה והתקרבות. אני אפילו מרגיש דברים שהיו חסרים לי – למשל: זה שאני נמצא איתם כל יום.

איך אתה עומד בכל המטלות הללו?

מסתבר שאנחנו אף פעם לא יודעים עד כמה אנחנו יכולים. מסתבר שיש עשרים וארבע שעות ביממה ואפשר לעשות המון. רק צריך לרצות. זו הנקודה העיקרית. אני לא מרגיש שזה עומס ולא מקטר כל יום כמה שזה קשה. אני פשוט מקבל את זה וזורם עם זה מתוך הכרה שזה מה שיש. ככה אני מרגיש את זה – זה לא עול בשבילי.

איך אתה מצליח לקבל את זה בשלווה כזאת? נראה שהיה יכול להתפתח אצלך כעס על הורים, שהיו מרוחקים, שלא שיתפו והשתתפו?

אלו ההורים שלי, אני לא זוכר שהם הגבילו אותי במשהו, כל מה שהחלטתי עשיתי, מגיל מאוד צעיר. אף פעם לא באו אלי בטענות.  מה שלמדתי  – למדתי, ומה שלא למדתי – לא למדתי. כל ההחלטות היו שלי, ואולי זה מן סוג של תמיכה. גם לא להגיד כלום ולא להפריע זה איזשהו סוג של תמיכה.

מצד אחד, יש היום הורים שלומדים את זה, לקבל את הילד שלהם כמו שהוא ולתת לו ללכת בדרכו, מצד שני אני מכירה גם אנשים שההורים שלהם לא לחצו עליהם ולא הכתיבו להם והם סוחבים כעס – "למה לא אמרו לי לעשות ככה וככה". "אם היו מכריחים אותי ללמוד הייתי יכול להיות היום מישהו"… אני מכירה אנשים שחושבים ככה.

אני בכלל לא מרגיש את זה. אני לא מרגיש שום כעס. אלה  ההורים שלי.

זה נשמע כמו פרסומת.

פרסומת למה?

פרסומת ליחסים יפים בין הורים לילדים, לקשר טוב, באמת.

אני לא יודע לנתח. יכול להיות שיהיו אנשים שיגידו שהקשר ביני ובין ההורים לא היה קשר טוב. אני באמת לא יודע, אני זורם עם מה שיש, אני גם לא רוצה להכנס לזה. אני לא מרגיש צורך בזה. לא יודע אם זה קשר טוב או קשר לא טוב.

השאלה היא איך אתה מרגיש. מהדברים שלך נראה שאתה מרגיש טוב, אתה רואה את הרווחים שיש לך מהמצב, נראה שהקושי לא מכריע אותך.

זה נכון.

אתה נהנה מהקרבה להורים, ומהקשר אתם שאף פעם לא היה, זה עצוב אבל בעצם זו ההזדמנות.

נכון, אני מודע לרווחים שיש לי מהמצב. אחד הדברים שתומכים בי בעניין הזה, זה נעמי – בת זוגי. נעמי מבינה את המצב. הרי כשאני נמצא אצל ההורים אני לא נמצא בבית, ואני מניח שהחסר הזה מורגש, במיוחד בחודשים האחרונים כשהטיפול הוא יומיומי. כשיש לי את התמיכה של נעמי גם לי יותר קל לעשות את זה. אני מניח שאם היו טרוניות כנגדי אז ההתלבטויות שלי והמעשים שלי היו שונים. הייתי מתאים את עצמי לתנאים החדשים. באופן כללי אני חושב – שמה שנכון אתמול לא בהכרח נכון היום, ואולי צריך לעשות את זה אחרת היום. אז אלו התנאים בהם אני פועל היום ואני מברך על זה שנעמי מבינה ותומכת בי כי אני יודע שזה בא על חשבונה.

תמיד ההורים הם המתפקדים, איך ההרגשה לפגוש את ההורה במקום של חוסר תפקוד.

אני חויתי את זה עם אבא שלי. הכרתי אותו בתור אחד שעושה הכל, והיום הוא כבר לא רואה טוב וצריך הרבה עזרה. יש לפעמים רגעים קשים שהוא אומר – "אני כבר לא שווה כלום". זה קשה. אבל, את יודעת מה? עוברים את זה. כשאני שומע מילים קשות אז קשה לי. קשה. ואחרי זה אני ממשיך לזרום. ככל שאני פחות שוקע בקושי, יותר קל להמשיך ולזרום. בתקופה שהתחילה ההתדרדרות בראייה שלו היה קשה. פתאום הוא הפסיק לעשות דברים שהוא עשה לפני כן. ברגע מסוים הבנו שכבר אין מה לעשות בקשר לזה וזה היה לא פשוט. אחרי זה מתרגלים, ואבא אפילו כבר מתבדח על העניין הזה.

האמת היא שההורים שלך הם יוצאי דופן.

כן, באופטימיות. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים על הקשיים, בעצם עד לשנה האחרונה שבה הם באמת לא יכולים לעשות דברים. אבל הם מעולם לא התלוננו, כי מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שהיה פעם – כשלא היה. כל מה שיש זה לגביהם שפע. הרי הם לא גדלו על זה, ולא הכירו את זה. הם לא מרגישים שחסר להם משהו.

אחת השאלות שמלוות אותי בתקופה האחרונה היא:  מה גורם לבן אדם להיות מאושר? והנה מצטיירת כאן תמונה מאד פשוטה, שונה מהתפישות הפסיכולוגיות שרווחות היום שבעצם מציעות את הדרך לאושר באמצעות עיסוק מתמיד בנבכי הנפש. אז אם אני שואלת מה עושה אדם מאושר? זה לא נושא הכתבה אבל.. נראה פה שיש תשובה אחרת.

אני הייתי אומר ככה: מעולם לא ניסיתי לקחת דברים ולסווג אותם לטוב או רע. קורה מה שקורה לי במהלך היומיום, אני לומד את מה שקרה היום ומנסה לעשות עם מה שלמדתי את הדבר הנכון בעיני. אז יכול להיות שהיום החלטתי לעשות ככה וזה לא כל כך הצליח. ואולי מחר אבחר אחרת.

יש רגעים קשים ואני מקבל אותם. אני לא מרגיש שמעכשיו אהיה דפוק כי כך קרה. כשמקבלים את זה וזורמים עם זה, לומדים לחיות עם זה, ומסתבר שאנחנו יכולים לחיות עם המון דברים ולהרגיש טוב, ולחיות כבני אדם.

דיברת על הרווחים שלך מהמצב, מה הם?

אני מכיר את ההורים שלי יותר טוב. כשאני נכנס עם אבא למקלחת קטנה ואינטימית כדי לרחוץ את הפצעים שלו והוא אומר לי מה שהוא מרגיש ואני מקשיב לו ומעודד אותו, אני מרגיש איזושהי קירבה, שאף פעם לא הרגשתי. בילדותי הם כמעט לא חבקו אותי. היום אני מקבל מהם חיבוק מסתבר שזה לא משנה באיזה גיל….

חיבוק של הורים הוא משמעותי גם בגיל חמישים?

זה רווח. רווח נקי, רווח עצום. יש ביננו חיבה והערכה מאוד גדולה והדברים אינם מובנים מאליהם. הם מאוד מעריכים את זה שאני נמצא אתם. אבא שלי אמר לי שהוא תמיד חשב שלא תהיה לו עזרה כשהוא יצטרך. ובינתיים הזמן עובר וכבר עבר זמן, ויש עזרה.

הוא חשב שלא תהיה עזרה?

כן, ככה הוא חשב ולכן הוא גם דאג לעבוד ולחסוך כדי שיהיה לו.

איך אתה רואה את ההמשך? רמת התפקוד של ההורים רק יורדת. אתה חושב על העתיד לבוא?

כן. אני חשבתי על זה. כל עוד הם יכולים להיות עצמאיים… אני מעדיף שישארו בבית. אבל אני לא יודע. כשאני אחוש שהם לא עצמאיים יותר אעשה את מה שצריך לעשות. ישנה אפשרות להביא מישהו שיטפל בהם בבית כל היום. וישנה גם אפשרות למצוא להם בית אבות ברמה טובה. כבר התחלתי להתעניין. בינתיים, אני רואה שהם מצליחים לתפקד. אמא חזרה עכשיו מבית חולים ופחדתי שתהיה התדרדרות ביכולת התפקוד שלה אבל בינתיים מסתבר שהדברים התייצבו. הם ממשיכים לבשל לעצמם ולעשות לעצמם. כמובן עם התמיכה שאני נדרש לתת. אני מרגיש שמידי פעם נוספות לי מטלות. כל פעם אני קונה יותר, אני מתקרב יותר למטבח, אני לומד יותר, אמא שלי נורא שמחה להראות לי איך היא מבשלת, אני מתחיל ללמוד מתכונים של פולנים.

החיים המודרניים מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להכין את עצמנו לקראת זקנה. מדברים על פנסיות למיניהן וביטוחים שכדאי לעשות. מנסים להבטיח לעצמנו שהפנסיה והזקנה יעברו בשלום. אבל בגדול, בתי האבות לא עונים לדרישה של אדם שהגיע לגיל פנסיה ועדיין הוא מתפקד רגיל, ולא לאדם שזקוק למוסדות הסיעודיים, אלא אם כן יש לו הרבה כסף והוא מסוגל לשלם בעבור זה באופן פרטי. כך שלמעשה, מה שקורה בפועל זה ש"העול" הזה נופל על המשפחה. פעם ההורים היו נשארים ליד הילדים ומזדקנים עם הנכדים. הילדים היו רואים אותם אפילו במצבים הקשים והם היו נפטרים בקרבת הבית. היום מתעסקים עם הכסף, ולא רואים את הזקן, את האדם המבוגר בעצמו. נראה לי שאולי עדיף היה להשקיע את הכסף בדירה יותר גדולה כדי שאפשר יהיה לטפל בהורים בתוך הבית ולא להעביר את הזקנים למקומות שלא מסוגלים לספק את הצרכים שלהם.

בשתי מילים: להזדקן, צריך בקרב המשפחה.

כן. זה תהליך טבעי, יש כאלה שאומרים שלילדים יכולה להיות טראומה, אני לא חושב כך, להפך אני חושב שהם צריכים לראות את הקשיים. זה חלק מההזדקנות. ככה זה.

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת דפנה ד:

    מקסים. תודה.

  2. מאת תמרול_ה:

    לאורנה,
    כל כך הזדהיתי עם ישראל.
    שני הורי נפטרו בשלושת החודשים האחרונים, ואכן בכל התקופה האחרונה הייתי איתם שעות מרובות. בדומה לישראל, הרגשתי שזה משהו שצריך לעשות, רוב הזמן לא הרגשתי קושי, מלבד בימים האחרונים של כל אחד מהם. בדומה אליו, היה לי גיבוי של בעלי שאיפשר לי זאת ואני מודה לו על כך, ואכן היתה כאן קירבה, מעט גילויים חדשים, אך בעיקר ההרגשה הטובה של להיות איתם ביחד, בהתחלה בטיפול באמא, ואחר כך, לאחר פטירתה, להיות עם אבא במחלתו הוא.
    ביום שישי האחרון, הרגשתי צורך עז לבקר את ההורים שלי, והלכתי לבית שלהם. פשוט להיות שם.
    תודה על מה שכתבת, שדיבר את ליבי. ממש כך. ובזמן נכון כל כך.

  3. מאת דנה:

    מרגש מאוד ואמיתי , ונכון.
    תודה אורנה!!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )