מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים, לחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים, עוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת מהן בובות ומחדשת בגדי ילדים ישנים. אפילו כשהיא קונה משהו חדש מן החנות היא טורחת להסיר ממנו חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את מעשיה כסוג של מוזרות אומנותית. הבגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלושה-עשר שקלים. בזמן הזה אפשר היה לקנות עשרות כמוהו. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה.
אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה בי הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.