"בין האנשים בתרבותך, מי רוצה להרוס את העולם?"
"מי רוצה להרוס את העולם? עד כמה שידוע לי, אף אחד לא רוצה להרוס את העולם."
"אבל אתם הורסים אותו, כולכם. כל אחד מכם תורם מדי יום להרס העולם."
"כן, זה נכון."
"למה אינכם מפסיקים?"
משכתי בכתפי. "למען האמת איננו יודעים איך."
"אתם כלואים במערכת תרבותית שפחות או יותר מאלצת אתכם להמשיך להרוס את העולם כדי להתקיים."
"כן, כך זה נראה."
"כלומר, אתם כלואים – והפכתם את העולם עצמו לשבוי בידיכם. (…) אתה עצמך כלוא באופן אישי, לא?"
"איך?"
"(…) בשנות ה-60 אנשים צעירים רבים חשו כלואים. הם ניסו להיחלץ מהכלא באופן תמים ובלתי מאורגן, אך נכשלו בסופו של דבר, כיוון שלא היו מסוגלים למצוא את סורגי הכלא. אם אינך יכול לגלות מה מחזיק אותך בפנים, הרצון לצאת מתמסמס ומאבד את תכליתו."
(…)
"איך זה קשור להצלת העולם?"
"העולם לא ישרוד זמן רב כשבוי בידי האנושות. זה מצריך הסבר?"
"לא. לפחות לא לי."
"אני חושב שרבים מביניכם היו שמחים לשחרר את העולם מכלאו."
"אני מסכים."
"מה מונע מהם לעשות זאת?"
"אני לא יודע."
"זה מה שמונע מהם: הם אינם מסוגלים למצוא את סורגי הכלא."
— דניאל קווין, "ישמעאל"