שני ספרים שעוסקים במערכות יחסים בין אנשים, בין ילדים, בין חברים ובתוך המשפחה, ומשרטטים את הקו הדק והמתעתע בין להיות ביחד או לחוד, בין הצורך שלנו בחברים, משפחה ואהבה, לבין הצורך להיות אנחנו עצמנו, ועם עצמנו. קו ששרטוטו הוא מלאכת חיים.
דובי'לה בונה לו בית / חיה שנהב, אייר: נעם נדב
"דובי'לה מצא לו בגינה ארגז גדול. הוא נכנס פנימה ואמר: זה יהיה הבית שלי."
דובי'לה מגלה שהדרך היחידה להשתמש בארגז כבית בטוח, היא כשהפתח שלו מופנה כלפי מטה.
בשביל זה הוא צריך חלונות. בדיוק אז מגיע עכבר. גם הוא מחפש בית. העכבר מכרסם בארגז חלונות.
ואז מגיעה דובה. העכבר מכרסם דלת. אחרונה מגיעה עכברית. היא מביאה אתה מזוודה ושבעה עכברונים קטנים. בתוך הבית נבנים תנור ורהיטים, עכברה מבשלת, דובה מנקה, הילדים משתוללים.
ואם חשבתם שאולי נשאר טיפה מקום לזוז, מגיעים פתאום גם דוד קיפוד ודודה קיפודה להתארח.
עכשיו כבר:
"בבית היה צפוף מאוד. קשה היה לזוז שם. כולם הלכו לאט ובזהירות:
לא לנגוע בדוד קיפוד ובדודה קיפודה, כי הם דוקרים.
לא לדרוך על העכברונים, כי הם קטנים.
לא להתקרב לתנור, כי הוא חם.
לא להפיל את הסיר, כי המרק רותח.
לא לדבר בקול רם, כי הקטנטנים ישנים.
מה לעשות?
דובי'לה יצא החוצה והלך לטייל בגינה.
דובי'לה מצא בגינה ארגז גדול.
הוא נכנס פנימה ואמר – זה יהיה הבית שלי."
כמה פעמים הייתי רוצה לצאת החוצה לגינה. פשוט לקום וללכת ולהשאיר מאחורי את הסירים הרותחים, את הילדים המשתוללים, את הדודים העוקצניים, ולמצוא ארגז משלי, ובעיקר, קצת שקט ושלוה.
להצליח לשמוע את עצמי חושבת; שיהיה לי מספיק מקום לזוז. מספיק אוויר לנשום.
ללכת לאן שאני רוצה, לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה.
שלא אצטרך כל הזמן להיזהר שלא… כדי שלא…
לא לחשוב על ולהתחשב בכל כך הרבה אנשים אחרים.
כמה פעמים אני רוצה להיות חופשייה ולגמרי לבד.
ואז – כמה זמן יעבור עד שמישהו שוב ידפוק בדלת? עד שאזדקק לעזרה, עד שאזדקק לחברה,
עד שארצה למלא שוב את הבית בחום והמולה, בצפיפות ובאהבה…
עד שאאסף שוב מרצוני החופשי ולגמרי לבד אל הכלא החם אשר שמו אהבה…
* * *
הרי גם ילדים גדלים תוך שהם מנסחים לעצמם את המרחב הפרטי שלהם – זקוקים למרחק, לפרטיות, לשינוי נקודת ההשקפה, לקריאת התיגר – כדי לגדול, כדי לדעת מי הם, כדי לבנות לעצמם בית.
פעם היה ופעם לא / נורית זרחי, אייר: דוד פולונסקי
שני פילים קטנים גרו דלת מול דלת. יום אחד ביקשה אמא של פעם היה להשאיר אותו אצל פעם לא עד אחרי הצהריים. הפילים הקטנים שמחו מאוד. הם בילו יחד כל היום בנעימים עד שחזרה אמא של פעם היה.
הם למדו לנופף בחדקים שלהם לפרידה והלכו לישון כל אחד בבית שלו.
למחרת, שוב ביקשה אמא של פעם היה להשאיר אותו עד אחר-הצהריים. הפילים הקטנים שמחו מאוד, וישבו זה לצד זה על הספה קרוב מאוד, עד שגילו שהחדקים שלהם קלועים זה בזה. הם שמחו מאוד וקראו לאמא לראות.
אבל אז הם רצו לשחק בתיאטרון וצריך היה שאחד יהיה קוסם ואחד ארנב שיוצא מהכובע של הקוסם.
פעם לא אמר: אני רוצה להיות קוסם, כי אני יודע להיות קוסם, כי הייתי גם אתמול.
לא, אמר פעם היה, אתה היית אתמול, והיום תורי. והם כעסו ורבו והרביצו מכות. ואחר כך רצו ללכת כל אחד לפינה אחרת, אבל החדקים שלהם היו קלועים זה בזה והם לא יכלו.
הם ניסו לנופף בחדקים לפרידה וזה לא עזר. כל אמא משכה את הבן שלה, אבל הקשר רק התהדק.
כל הניסיונות לא עזרו.
"מה יהיה, שאלו הפילים קטנים.
עכשיו נצטרך לישון ביחד ולקום ביחד ולשחק תמיד ביחד, גם כשנרצה ללכת למקומות אחרים.
לא, לא, אמרו האמהות.
אף פעם לא היה דבר כזה ברחוב הס, אמרה אמא לא, כי ברחוב שלנו כל אחד הוא לעצמו.
לא יכול להיות דבר כזה ברחוב הס, אמרה אמא פעם, כי ברחוב שלנו כל אחד הוא עצמו.
מה זה לא היה אף פעם? שאל פעם היה.
מה זה אף לא היה? שאל פעם לא.
וכשהם אמרו את זה, החדקים שלהם התרפו לאט לאט, ונפרדו זה מזה, וכל אחד קיבל את החדק שלו בחזרה."
בספר שלי היה מתוח קו בעיפרון על המילים "כל אחד הוא לעצמו". הן כל כך הבהילו אותי פעם. במקומן כתבתי: "כל אחד הוא לפעמים נפרד."
אחרי הרבה זמן, חשבתי אחרת: רגע, בעצם הסיפור הזה הוא מראה, קצת עקומה, לדבר המוזר הזה שקוראים לו נישואים. כי מתי עוד אנחנו בוחרים לישון ביחד ולקום ביחד ולשחק תמיד ביחד?
ואיך זה אפשרי בכלל? כמה כבר אפשר להיות ביחד? ומה קורה כשכועסים ורבים ווכל אחד רוצה ללכת לפינה אחרת? אולי הבחירה הזאת היא בכלל לא הגיונית – אין דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה.
ואיך באמת זה מחזיק מעמד? איך למרות חוסר ההיגיון שבבחירה הזאת – אנחנו בכל זאת בוחרים בה? אולי מתוך הפחד ההוא, הקודם – להיות כל אחד לעצמו?
האין הפרידה, הנפרדות, חיוניות לנו כמו אוויר לנשימה? ומה בדבר החברות, הקרבה, האהבה? הרי גם להן אנחנו זקוקים.
נדמה שמלאכת המחשבת של נישואים, ושל קשרים בכלל, היא לתמרן בין יחד ללבד.
כך שבאמת כל אחד יוכל להיות הוא עצמו, גם כשאנחנו חברים טובים מאוד.
* * *
ולמה בעצם אנחנו מספרים לילדים שלנו שכל אחד הוא לעצמו?
הרי בסופו של דבר כמעט כל אחד מוצא לו איזשהו יחד להיות חלק ממנו?
האם זה לא כמו להגיד להם שהם מספיק גדולים בשביל לישון לבד כשאנחנו ישנים ביחד?
מן אבסורד שכזה, לספר על ערכי האינדיבידואליות ולחיות על ערכי המשפחה.
אולי החוכמה היא לדבר על אהבה שיש בה גם חופש, גם מרחב, גם מקום לעצמך, וגם הכלה ותמיכה מהסובבים אותך.