ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 30 במאי, 2012

עבודת ילדים – הילדה אילת

"הילדה אילת" מאת קדיה מולודובסקי בתרגום נתן אלתרמן

הילדה אילת מפרבר נידח בוורשה גדלה לתוך מציאות קשה. הוריה כורעים תחת עול העבודה והפרנסה, ומצפים ממנה שתקח בזה חלק:

צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי מטבח,
צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כותונת וגרבים,

וכן הלאה…

רשימתם של ההורים ארוכה ובלתי נגמרת. אילת נענית לבקשתם ויוצאת להביא דלי מים אך בדרך היא פוגשת להקת אווזים וממירה את המטלות שהונחתו עליה במשחק.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.

אבל לא רק מטלות הבית מונחות על כתפיה של אילת. יש עוד משהו שנדרש מאילת ומוגדר כחובה מעיקה (מעצם זה שזה מופיע בשורה אחת עם עבודות הבית ) –

לקרוא מעט בטעם
לכתוב מעט בטעם…

גם המטלות הלימודיות נספרות ביחד עם העול המעיק של העבודה.

הילדה אילת הוא ספר ילדים מקסים, שכיף מאד לספר אותו. (אני לא מקריאה ספרים שאני לא אוהבת, ואת הספר הזה אני אוהבת מאד). אבל אם אני מעמיקה לחקור את המסרים העולים מהספר הזה, אני מגלה שאני מעדיפה לבסס את חיי על ערכים אחרים.

עבודה

הפרנסה ועבודות הבית אינן מסבות שמחה להוריה. להיפך הן מתוארות כנטל כבד, וככזה הן גם "משווקות" לאילת. מתאורי ההורים של אילת עולה בדידות. בדידות גדולה שפוגעת בהם פעמיים – פעם אחת מכך שלא מצליחים לעמוד בכל המטלות לבד, אבל גם מכך שאין להם מענה לצרכים החברתיים שלהם. אני מדמיינת לעצמי את אמא של אילת, מוקפת בילדיה הרבים ומרגישה בודדה מאד במשך היום. אני מתארת לעצמי את אביה של אילת יוצא לעבודת הנפחות שלו אשר בקושי מפרנסת אותו ואת משפחתו, וכתפיו שחות. ואני יודעת שהכל יכול להראות אחרת.

איני רוצה לדבר בשם הוריה של אילת אשר גרים ב –

וורשה בפרבר נידח,
ביצה חצר ובית שח
[…]
הגג רעוע וגוחן,
ומתחתיו צפור בקן.

ביתם מט ליפול ודלותם ניכרת. אבל אני כן רוצה ללמוד להתייחס למטלות הבית ולפרנסה כאל מה שמביא שמחה וסיפוק, ולכן גם אפשר לצרף אליהן את הילדים מתוך שמחה, התלהבות וחדוות יצירה. וכך אפשר להרוויח פעמים – "ידים עובדות" וגם שיתוף פעולה שיכול להקל על תחושת הבדידות.

לימודים

גם הלימודים הינם מטלה מעיקה שעל אילת לעמוד בה –

לקרוא מעט בטעם
לכתוב מעט בטעם…

וגם הם לא אמורים להיות כך – להיפך אם הם נעשים מתוך שמחה והתלהבות הריהם כמשחק בעבור הילדים. את זה לשמחתי הרבה כבר למדתי.

משחק

כאן מתגלה הבנתה המעמיקה של קדיה מולודובסקי, לנפשם של הילדים.
להקת האווזים הם ידידיה של אילת והמטריה היא בית וגג עבורה. במקום אחר חופן כפתורים שנשפך על הרצפה הופך עולם ומלואו –

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.
וכל כפתור הוא כבר גלגל,
וגלגלים עפים במעגל.
אחד ברחוב ביעף דוהר
ארגז מוביל הוא חיש מהר.

הילדה אילת לא צריכה הרבה כדי שהעולם יהיה מספק בעבורה. היא לא זקוקה לתנאים פיזיים, למוצרים כאלה ואחרים, לחברה של ילדים בני גילה. המציאות היא לה כר פורה למשחק והנאה.

והנה גם הספר הזה שבתוכו מסרים שלא בהכרח רציתי להעביר לילדי הוא כר פורה להנאה. התמונות שמציירת מולודובסקי מעולמה של אילת פותחות צוהר לעולם הילדים מלא הדמיון, והתרגום של אלתרמן (מאידיש) מתגלגל על הלשון ומספק הנאה מוסיקלית מהמילים.

בריחה

הספר נגמר בבריחתה הדמיונית של אילת. היא שומעת שוב את אביה קורא אליה לעזרה, אך היא לא רוצה לחזור למציאות חייה הקשה.

אבל אילת לא רוצה לשמוע,
לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה,
משתחווים אליה.

אילת לא רוצה לחזור לבית אביה. היא רוצה להשאר עם הגלגלים. כאן יש מי שקורא לה בשם. ואולי זהו כל הסיפור. לא העבודות המעיקות אלא חוסר היכולת של הוריה לראות אותה, את מי שהיא – אילת, ולא להתיחס אליה רק ככוח עזר בכביסת חיתולים ונדנוד עריסות. אולי אם יכלו ההורים לראות את עצמם, בתוך המערבולת של החיים היו יכולים לראות גם את אילת, ואז היו יכולים לחוש סיפוק והנאה מעבודתם. חייהם היו יכולים להפוך למשחק – אפילו מול גיגית הכביסה.

ובינתיים, במציאות חייה מעדיפה אילת את מרחבי הדמיון על פני המציאות המעיקה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת,
עושה מהם רכבת מתפתלת.
ובקול שורקת הרכבת, ואילת, הוי, נוסעת,
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא נודעת.


התמונות באדיבות המאיירת דינה ארגוב

2 תגובות   (רסס)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה על התזכורת, במיוחד לגבי עבודות הבית!

  2. תמרול_ה הגיב:

    בימים האלה, שאני חשה קצת כמו שפחה חרופה, את מאירה לי את המציאות ה"חובתית" שבה אני שרויה כרגע, הגורמת להשחת הכתפיים, והתפוגגות השמחה, באור שמזכיר לי שיש גם עוד דרכים לחוות זאת. זה ישנו כל הזמן ברקע, והגיע הזמן להעביר את זה לקידמת הדף… מהרהרת בזה. תודה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )