שלום, קוראים לי נגה ואני מיניקה.
בתור אמא לתינוק שחיה במדינת ישראל, אני נוחה לביקורת מצד כל אחד שעובר ברחוב.
בתור אמא לתינוק שבוחרת ביום אלפי בחירות, אני נוחה לחוש אשמה, בקשר לחלקן.
בהתנהלות יום יומית כאמא, מוטל עלי לבחור המון בחירות, ולפעמים אני לא שלמה עם בחירה כזו או אחרת.
בתור אמא לתינוק שבוחרת בעבורו בחירות שאני לא שלמה איתן, אני מרגישה אשמה. האשמה הזו היא שלי, ואפילו שמבט אחד מלא תוכחה יכול לעורר אותה, אם היא לא היתה שם, דבר לא היה מתעורר. אומרים "אל תעורר את הדב מרבצו", ובכן, רק אם יש דב אפשר להעיר אותו. לכל אמא יש דובים. בין אם היא מיניקה ובין אם היא איננה מיניקה. בין אם היא בחרה שלא להיניק כי היא לא רוצה, ובין אם היא ממשיכה להיניק כשהדרך הזו כבר לא מתאימה לה. לכולנו יש דובים. העבודה לשחרר אותם אל החופשי, היא שלנו. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הדובים שלי. לשחרר אותם, זה חלק מהעבודה שלי בתור אמא.
במבחן התוצאה, כולנו בני אדם, והשאלות שמנחות אותי בתור אמא הן לא איזה בן אדם יצא בסוף הדרך, אלא מה נכון לי ולתינוק שלי עכשיו, איך אני רוצה לפעול כרגע. אני לא מיניקה את בני כדי שהוא יהיה בריא יותר או חכם יותר. אני מיניקה אותו כי ככה אני רוצה. כך טוב לנו היום.
אני מכירה המון אנשים טובים מאד, שגדלו אחרת מאיך שאני בוחרת לגדל ולגדול עם התינוק שלי.
כמו הרבה אמהות, אני מגדלת את בני דומה לאיך שגדלתי אני. כך אני יודעת שמתנהגים עם תינוק, כך טבעי לי לפעול. אני מיניקה, ישנה עם התינוק שלי במיטה, נשארת עם התינוק שלי בבית. אני הולכת גם בדרכים חדשות שלא היו מוכרות לי כשאני גדלתי, למשל מחתלת בחיתולי בד, ומשאירה אותו בלי חיתולים. יש הבדל ברור בין היכולת שלי ללכת בדרך חדשה כשאין לי כוח, ובין היכולת שלי ללכת בדרך המוכרת לי כשאין לי כוח. עבורי, הנקה, לינה משפחתית ונשיאה הם שפת אם והדרכים האלו לא מצריכות ממני כוח. לעומת זאת, בשבילי להשאיר את בני בלי חיתול מצריך ממני כוח. אני דוברת את השפה הזו מעט. מספיק כדי להסתדר כתיירת, אבל מעט מדי כדי להשאר בארץ הזו מבלי להיות מותשת לגמרי. ההבדל בין חיתולים להנקה בשבילי הוא ש"אי–חיתול" אינו שפת אם מבחינתי, והנקה כן. אני מיניקה גם כשאין לי כוח. זה מה שינקתי מהבית: כשיש תינוק מניקים.
ההנקה הפכה לשפת האם שלי בכל פעם שראיתי אשה מיניקה, וראיתי הרבה תינוקות ופעוטות יונקים, והרבה נשים מיניקות.
כל אמא צריכה להזין את תינוקה והבחירה איך לעשות זאת היא בידיה בלבד. הבחירה הזאת נעשית בימים הראשונים של אשה שהופכת לאמא ולאיש אין זכות להתערב ברגעים עדינים ופגיעים כל כך. בעוד שהקמפיין לטובת אי הנקה מקבל תמונת עמוד בעיתון הארץ, ובעוד שחברות התמ"ל חופשיות לפרסם את עצמן ללא הפסק, אני מציעה לכל אמא מיניקה להצטרף אל מסע ההסברה בעד ההנקה: היניקו בציבור ואל תסתתרו!
זו הפרסומת שלנו, זה הכוח שלנו.
אפשר לשנות את המרחב הציבורי ולהפוך את ההנקה לשפת אם של כולם. כך, מי שרוצה להיניק יהיה לה יותר קל לדבוק בבחירה שלה, גם כשאין לה כוח.
ילדות, נערות, נשים וקשישות צריכות לראות נשים מיניקות, כדי שיהיה להן קל יותר להפוך לאמהות מיניקות או לתמוך בהן.
ילדים, נערים, גברים וקשישים צריכים לראות נשים מיניקות, כדי שיהיה להם קל יותר לתמוך בהן. גבר שכל חייו ראה נשים מיניקות, לא יבקש מאשתו לא להיניק או להסתתר כשהיא מיניקה.
כילדים למדנו שיש צרכים שיש למלא בפרטיות ויש צרכים שאפשר למלא בחברה. למדנו שמתפנים מאחורי דלת סגורה ולמדנו שאפשר לצחוק בחברה, למדנו שצרכים מיניים ממלאים בפרטיות, ולמדנו שאוכל זה צורך שממלאים בחברה.
הנקה, זה אוכל.
הסתתרות דורשת משאבים. כאמא לתינוק המשאבים שלי מוגבלים. אינני מסוגלת, למען שום קוד חברתי לזרוק כל כך הרבה תשומת לב להסתרת ההנקה. ההסתרה לא רק גוזלת ממני משאבים, היא גם מונעת מדורות העתיד את מירב ההשכלה הדרושה על מנת להיניק.
ד"ר הילה העליון, מרצה בתוכנית ללימודי משפחה במסלול האקדמי במכללה למינהל ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן מתוך הארץ (האם את באמת רוצה להיניק?):
ראשית ההיכרות של נשים עם גופן, ובמיוחד עם השד, קשורה בתענוג מיני, משיכה ופיתוי. השד האסתטי קודם לשד השימושי. עם זאת המסר הכפול על אודות השד מופיע במהלך ההריון ולאחר מכן בלידה: הפעם המסר הוא על שד שאיננו מיני. החוקרת מרגרט לירוי בספרה 'הנאות – האמת על מיניות האשה', טוענת כי אמהות מבכירות לומדות מהר לקרוא מסרים ישירים ועקיפים אודות עמדות ציבורית ורפואיות ביחס לשד. הן לומדות שהנקה היא ביטוי נפלא לטיפוח אימהי, דרך לחיזוק המערכת החיסונית של התינוק, אמצעי להתקשרות עם התינוק באמצעות מגע ועוד. כך שלאחר הלידה הופך השד לאתר מטריאלי שמתנקזים אליו מסרים כפולים, שד מיני לעומת שד א-מיני, הקשור בטיפוח ובהזנה.
מטבע הדברים, אשה מיניקה היא אשה שכבר קיימה יחסי מין. בחברה שבה ילדות ונערות יראו נשים מיניקות, הן יכירו את שני השימושים של השד כבר בשלב מוקדם בחייהן. הן לא יצטרכו להתגבר על מעבר כה מורכב בפעם הראשונה בחייהן כשהן הופכות לאמהות.
כשנולד תינוק החיים מתהפכים. זה לא זמן טוב להתחיל ללמוד שפות חדשות מאפס ולהתגבר על מעברים מורכבים. בואו נעשה זאת קודם!
"עבורי, הנקה, לינה משפחתית ונשיאה הם שפת אם והדרכים האלו לא מצריכות ממני כוח. לעומת זאת, בשבילי להשאיר את בני בלי חיתול מצריך ממני כוח. אני דוברת את השפה הזו מעט. מספיק כדי להסתדר כתיירת, אבל מעט מדי כדי להשאר בארץ הזו מבלי להיות מותשת לגמרי. ההבדל בין חיתולים להנקה בשבילי הוא ש"אי–חיתול" אינו שפת אם מבחינתי, והנקה כן. אני מיניקה גם כשאין לי כוח. זה מה שינקתי מהבית: כשיש תינוק מניקים."
תודה על הניסוח הזה שעוזר לי לזהות איפה אני נעה כתיירת ובוראת ומבררת את דרכי ואיפה אני רהוטה בשפת אימי.
הרבה דברים הבהרת לי בניסוחך היפה, אבל אני רוצה לשים את האצבע על נקודה אחת מצערת:
"גבר שכל חייו ראה נשים מיניקות, לא יבקש מאשתו לא להיניק או להסתתר כשהיא מיניקה"
מניסיון מר –
גבר שכל תקופת ילדותו ונעוריו ראה את אמו מיניקה את אחיו הקטנים, תופס את ההנקה כדבר הכי פשוט בעולם, ומשכנע את אשתו שאין צורך ב"כל השוק של יועצות הנקה" ולימוד מראש ושאר הבבל"ת.
כעבור כמה חודשים, כשמסתבר שאצל אשתו לא הכול פשוט כפי שראה אצל אמו (שהוא זוכר אותה בעלת פז"ם של עשר שנות הנקה, אבל הוא לא מודע לנתון המשמעותי הזה) הוא מגיע בקלות למסקנה שלאשתו אין מספיק חלב, כי הוא יודע איך הנקה נראית כשיש מספיק חלב: זה הדבר הכי פשוט בעולם.
נגה, תענוג לקרוא אותך!
גמני מאד אוהבת את "שפת האם" ומרגישה ממש כמוך בכל הנוגע להנקה וגם לחיתולים ופשפושים 🙂
גם אני מאוד אהבתי את הדימויים של שפת אם לעומת תיירת בשפה זרה. ובכלל את כל הרשימה (-:
כתבת נהדר וברור. אולי תשלחי אותה גם ל"הארץ"? זאת רשימה חשובה!
תודה
תודה על כל מה שכתבת. מרגש. לי יש סיפור מאד כאוב עם הנושא ועד היום כל פעם שאני רואה אמא מניקה עולות לי דמעות.
זה מוזר לי שבארץ יש מה שאת מתארת "קמפיין נגד הנקה" – אני חיה בארה"ב פה זה ממש הפוך, בצורה קיצונית. כמה שהכל פתוח פה ואין פה בכלל שיפוטיות ןביקורת ציבורית כמו בארץ, נושא ההנקה הוא יוצא דופן במעגלים מסויימים, וגם אם הדברים לאנאמרים באופן מפורש ובוטה, האם הלא מניקה חשה אשמה ו"אמא רעה" על שאינה מניקה את תינוקה.
אני מאד מאד רציתי להניק, מה זה רציתי, לא חשבתי בכלל על אופציה אחרת, אבל אחרי לידת בני זה פשוט לא עבר, הוא ירד במשקל, אני הייתי תשושה מקסירי מסובך ובחוץ סופות השלגים השתוללו בכדי לחפש פגישות לה לצ'ה….מה לא לקחתי, מה לא בלעתי על מנת להגדיל את הכמות…..אבל מה….היו אצלי אמי ובעלה….הישראלים כל כך….
הנגד הנקה ממש, השיפוטיים, אלה שיש להם תמיד מה הלגיד על כל דבר, וכאשה לאחר לידה קשה מאד, עם בעל טרי בסביבת מגורים חדשה לא היו בי הכוחות לעמוד על שלי, ךמרות שניסיתי כבר התחלתי לערבב (גם לפי עצת רופא ילדים מטומטם – שאינו הרופא שלנו יותר….)
שנתיים לאחר מכן נולדה בתי. שוב הכל היה לי ברור אבל ברקע כבר היו לי חרדות….ואלה תמיד משתלטות…..שוב קיסרי מסובך ולא צפוי בכלל….עם קרעים ברחם ששיתקו אותי לזמן ממשוך….הפעם היה חלב דוורא אבל הייתה ילדה שממש לא רצתה לינוק….ואמא קרועה מכאבים (תרתי משמע) ש"מוותרת" על תינוקתה ו"משלחת" אותה ךתינוקיה על מנת לישון קצת אחרי ניתוח של כמה שעות ואיבד דם משמעותי.
ממכאן הדרך לפחדים הישנים קצרה, ופשוט שאבתי כמו מטורפת שלושה חודשים, כי לא לה ולא לי התסדר ההנקה הישירה….עד שלא יכולתי יותר, השאיבה הזאת נון סטופ סביב השעון…והרמתי ידיים ועברתי לפורמולה
היום כל פעם שהילדה חולה אני מרגישה אשמה, למרות שאני יודעת שזה שטות….אבל ככה זה, לחצים חברתיים יש מכל הסוגים ומכל הכוונים
ואמא שלי? לאחי נוךד בן ראשן לפני חודש. אמא שלי מודיעה לי בשמחה ש"אשתו לא חושבת בגלל להניק. יש פורמולה" התגובה שלי הינה תמהון: מה האנטי הזה נגד הנקה? אם זה לא מתאים אז לא צריך, אבל לא צריך גם להיות אנטי?
מתי נושא ההנקה נהיה אישו חברתי פוליטי כל כך?
למיה – חיבוק.
תודה נגה כתבה ממש מעניינת וכתובה נכון אני מעתיקה אותה הלאה מקווה שברשותך .
מה שנעים לי לחשוב עליו במיוחד זה שלמרות שאותי הניקו מעט מאוד זמן , הבת שלי מניקה באופן כל כך טבעי כאילו לא היו אצלנו במשפחה דור או שניים שדילגו על הנקה ,נושאת את הפיל שלה במנשא ומניקה אותו מתי שהוא מבקש, היא גם הודיעה לי שיהיה לנו תינוק היא תשים אותו על הציצי ותראה לו איך יונקים
תודה לכולכן על התגובות!
ל-כ ומאיה, כואב מאד לשמוע את הסיפורים שלכן.
חיבוק לשתיכן.
עושה לי חשק להניק בפומבי
לגבי התגובות
אני דוקא לא מרגישה שבארץ יש קמפיין נגד הנקה. (כן יש קמפיין של חברות התמ"ל. כמו חברות הבמבה והקורנפלקס בעיניי).
להפך. כבר יש הרבה מודעות וגם תמיכה אפילו בבית החולים (לפחות באילו שאני הייתי). זה נכון שלא תמיד יש את הידע הנכון. והרבה פעמים האמירה 'אין לי מספיק חלב' נאמרת ולא בטוח שבצדק.
אבל מבחינה ציבורית כבר כולן סביבי מניקות, חופשי ובכל מקום (חלקן מסתתרות יותר ופחות) ולתקופות של יותר מחצי שנה לפחות, ואלו שלא מניקות קצת מתביישות ומתנצלות (לא היה לי חלב, לא הצלחתי להניק,הכל כאב לי, הייתי אחרי קיסרי).
זה נכון שאם ההנקה עוברת טווח מסויים כבר נתקלים במבטי השתאות. אם זה בגיל שנה אז מבטי השתאות של 'כל הכבוד' שהגעת עד כאן. לקראת גיל שנה וחצי כבר קצת תגובות מעורבות (הוא כבר ילד והולך לא מוזר לך להניק?) אבל עדיין הרבה תגובות תומכות,חלקן מקנאות (האמהות הצעירות כמובן). מעבר לזה כבר לא מתקבל. (אישית הפסקתי בגיל שנה וחצי, בגלל רצון בהריון נוסף. ובפעם הקודמת לא אני יזמתי את הפסקת ההנקה אלא התינוק, גם בערך בגיל הזה כבר לא רצה עוד)
וזה נכון שרבות רבות משלבות הנקה עם אבקות. ואם שואבות כשחוזרות לעבודה,לא תמיד השאיבה אפקטיבית מספיק כדי להחזיק את משק החלב.
אבל בגדול, אני מרגישה שיש היום עידוד הנקה, ומי שלא מניקה מראש היא זו שמרגישה צורך להתנצל. ושוב,זה לא אומר שיש את הידע הנכון נגיש. בכלל לא כי האמהות שלהן לרוב לא הניקו.
ולגבי ההסתתרות, מה לעשות,אני לא מסכימה כי אני דתיה ולא מתאים לי להניק בפומבי וקצת מפריעה לי הנקה בפומבי. וזה שהנקה זה אוכל לא מוריד בעיניי מהעובדה שהשד הוא איבר נסתר בדרך כלל, וכן,גם איבר מיני.
ונגה- הטור הזה כתוב מאוד יפה בעיניי. ואשרייך שזו חוויית ילדותך.
גם אני זוכרת את אמא שלי מניקה אבל לטווח קצר מאוד ('נגמר לה החלב') ובעיקר אני זוכרת בקבוקים (וגם רגישות ואלרגיות ומה לא), אבל היא רצתה מאוד להניק עוד וכבר אז חשבה שזה חשוב. וכיום אני ואחותי מניקות בין גיל שנה לשנתיים. ומשום מה לשתינו זה בא יחסית בקלות. ומשום מה שתינו נלחמות על זה גם בתקופות שזה בא פחות בקלות.
תודה על הפוסט היפה. לפי דעתי אנחנו דור אחר של אמהות… אמי בקושי החזיקה מעמד חודש עם ההנקה של כל אחד מאיתנו הילדים, אני – בגאווה לא מוסתרת והרבה מאמץ עם החזרה לעבודה – הנקתי את בני עד שנה וחצי. למרות ההערות הבלתי פוסקות מההורים והדודות "מה, את *עדיין* מניקה?" יש הרבה דברים שאנחנו עושות ועושים לא כמו דור ההורים שלנו. אז צריך לומר למשפחה בעדינות ואהבה, תודה רבה, עשיתם עבודה מצויינת בזמנכם, עכשיו תורינו. בהצלחה לכולן עם הבחירות האישיות שלכן!