כשיש פטיש ביד

יש לנו נטייה להשתמש יתר על המידה בכלים שברשותינו. כל אחד וכליו הוא. רופאים משתמשים יתר על המידה בבדיקות. אופים משתמשים יתר על המידה בגלוטן (עד כדי כך שמזקקים אותו). רובנו משתמשים יתר על  המידה בסוכר, בקפאין, במסכים, וכן במכשירים שונים שמספקים לנו תחליף לקשר אנושי.

Continue reading

מחשבות על הנקה

שלום, קוראים לי נגה ואני מיניקה.
בתור אמא לתינוק שחיה במדינת ישראל, אני נוחה לביקורת מצד כל אחד שעובר ברחוב.
בתור אמא לתינוק שבוחרת ביום אלפי בחירות, אני נוחה לחוש אשמה, בקשר לחלקן.
בהתנהלות יום יומית כאמא, מוטל עלי לבחור המון בחירות, ולפעמים אני לא שלמה עם בחירה כזו או אחרת.
בתור אמא לתינוק שבוחרת בעבורו בחירות שאני לא שלמה איתן, אני מרגישה אשמה. האשמה הזו היא שלי, ואפילו שמבט אחד מלא תוכחה יכול לעורר אותה, אם היא לא היתה שם, דבר לא היה מתעורר. אומרים "אל תעורר את הדב מרבצו", ובכן, רק אם יש דב אפשר להעיר אותו. לכל אמא יש דובים. בין אם היא מיניקה ובין אם היא איננה מיניקה. בין אם היא בחרה שלא להיניק כי היא לא רוצה, ובין אם היא ממשיכה להיניק כשהדרך הזו כבר לא מתאימה לה. לכולנו יש דובים. העבודה לשחרר אותם אל החופשי, היא שלנו. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הדובים שלי. לשחרר אותם, זה חלק מהעבודה שלי בתור אמא.

Continue reading

מעבר להבנה

לפני מספר חודשים חברה שעזרה לי לסדר את הבית אמרה כמה דברים שבאותו רגע נראו לי מוזרים: 'אם יש בבית חפץ חייב להיות לו מקום מוגדר'. כלומר, לכל חפץ שרוצים שישאר בבית צריך להקצות מקום ולא סתם להשאירו כך שוכב לו במקום בלתי מוגדר.

היא אחזה במקלדת טובה שאינה בשימוש ושאלה איפה לשים אותה. כשלא היתה לי תשובה היא אמרה 'זה של בעלך נכון? צריך למצוא מקום לדברים שלו. דברים של המחשב שייכים לו וצריך למצוא מקום לדברים שלו.' היה לי קשה להגדיר את המקלדת כשייכת דווקא לבעלי, לא חשבתי שהיא שייכת למישהו, חשבתי שהיא פשוט שם. במהלך הסידור היא השתמשה כל הזמן במילה "מדור". 'זה שייך למדור מטבח, זה שייך למדור צעצועים…' וכן הלאה…

עם הזמן הבנתי שהחלוקה למדורים עוזרת למצוא לחפצים מקום בבית.

אולי לכל אדם אחר הכללים האלה ברורים, אבל בבית הורי, תמיד היו ועדיין נמצאים חפצים שאין להם מקום. והיום, כך קורה גם אצלי בבית.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כך שאני אוהבת לא להבין מיד. פתאום יום אחד בעקבות קריאה של מאמר על שיטת פלדנקרייז הבנתי שאופן סידור הבית מתחבר לי עם עניין ההבנה.

אני אוהבת לשמוע מילה בהרבה דרכים כדי להבין את משמעותה, וכמעט אף פעם לא אלך למילון ואבדוק.
אני אוהבת לשמוע את הנושאים שמעניינים אותי עוד פעם ועוד פעם. כל פעם קצת יותר, או קצת אחרת ולפעמים ממש אותו דבר.
אני לא אוהבת לשאול שאלות, כי אני לא אוהבת להבין מיד.
בתוך הראש שלי יש אלפי מגירות חצי פתוחות שנסגרות בזמנן הפנוי, כשלפתע ההבנה קורית מעצמה. המגירות האלו לא מפריעות לי להתהלך בו, ואני לא רוצה לסדר את ה"בית". אני לא רוצה לסגור את המגירות מיד.

כששואלים מישהו שאלה [מרימים חפץ ללא מקום מוגדר] הוא משיב תשובה [מחפש מקום מתאים לחפץ] בסוף התשובה נשאלת השאלה 'הבנת?' [התהליך הושלם? נמצא המקום?]
הציפיה לקבל הנהון של הבנה באה מרצון טוב.
המסביר רק רוצה לדעת האם עליו להסביר שוב. ואני רק רוצה לא להבין עכשיו.

כשמדובר בחפצים, הרי שאני בעד שלכל חפץ ימצא המקום שלו.
כשמדובר בפיסות מידע במוח אני אוהבת להשתהות עד להשלמת התהליך.
אני ממש נהנית להבין אם אני מניחה לעצמי לעשות זאת בזמן שלי.

יש לי זיכרון מגיל שש או שבע שמישהו אומר 'פעם ראשונה שאני מצליח לפנות שמאלה ברסקו'.
אינני זוכרת מי הדובר, אני זוכרת רק אותי. ישבתי על השטיח בסלון, ליד כוננית הספרים הגדולה, הסתכלתי בעטיפה של דיסק והקשבתי לשיחת המבוגרים.
המשפט הזה עניין אותי, אבל לא שאלתי מה הוא אומר. למה הצליח לפנות שמאלה. למה עד היום לא הצליח לפנות שמאלה. אני לא זוכרת שהתעסקתי עם השאלות האלה. פשוט נשארתי עם המשפט.
לא הבנתי מה האיש אמר. לא ידעתי שפניה שמאלה היא מורכבת יותר מפניה ימינה, לא ידעתי איפה זה רסקו ולמה בלתי אפשרי לפנות שם שמאלה.
שנים אחר כך, בנסיעה עם אמא שלי, בעודי פונה שמאלה ברסקו היא אמרה 'אה, את רואה לפני שהיה כאן רמזור אי אפשר היה לפנות כאן. הייתי עושה סיבוב מלמעלה. לא הייתי חושבת אפילו להגיע לכאן.'

אמא שלי לא אמרה את זה כדי לענות על השאלות שלא נשאלו אז. היא לא ידעה כלל על קיומן. היא ענתה לי על שאלות שהיו בתוכי. מגירה קטנטנה ופתוחה, שלא זכרתי שקיימת, נסגרה לה לפתע. רק אחרי שנענו השאלות התעורר הזיכרון על האיש שהצליח פעם ראשונה לפנות שמאלה ברסקו.

במהלך הכתיבה, אני נזכרת בארוע הבנה קטן נוסף מגיל אחת עשרה.
במפגש חינוך ביתי בראש פינה, ישבתי ליד שולחן האוכל כשאשה אחת אמרה לאיש אחד על אדם שלישי שהוא איש אשכולות.
המגירה נפתחה במהירות שיא והביטוי "איש אשכולות" התיישב בה היטב. ברצף הדיבור שלה, האשה אז אמרה 'הוא מתעסק בהמון דברים'.
שאלתי נענתה במהרה, אבל לא היה במקרה הזה שום חיטוט שלא לצורך בראשי. אף אחד לא דיבר אלי. הייתי חופשיה להבין או לא.
המגירה כביכול נפתחה ונסגרה, אך עדיין הייתי רגישה לביטוי הזה, כשפתאום שמעתי אותו בכל מקום. אוזני נשארו כרויות. אני לא זוכרת מתי המגירה נסגרה, ואולי זה קרה רק עכשיו כשבדקתי במילון האם משתמשים בביטוי הזה בעוד אופנים.

במאמרו על שיטת פלדנקרייז כתב רונן שפרון:

בני אדם נעים בתבניות. התנועה הרצונית והמכוונת היא פרי של תהליך ניסוי וטעייה, שמביא ללימוד סדר הפעולות העדין והמדויק של השרירים, הנשמר בזיכרון ומאפשר שחזור של התנועה…על כל פנים – תבניות אלה משרתות אותנו יפה, ובלעדיהן היינו אומללים מאוד, שכן היינו נאלצים ללמוד כל צעד מחדש, ולא היינו מסוגלים להתקדם לשום מקום. אלא שהעובדה שאנחנו פועלים בתבניות יכולה לעתים לפעול לרעתנו. מאחר שאנחנו פועלים באמצעות שחזור של פעולות שננקטו בעבר, לעתים יקרה שנפעל בהתאם לתנאים שבהם למדנו את התבנית, בשעה שהתנאים שבפניהם אנחנו ניצבים הנם שונים בתכלית. פעולה כזאת, שאינה מותאמת למציאות אלא מתבססת על הזיכרון בלבד, הנה תבנית תקועה. פעולה בתבנית תקועה יכולה לגרום לצרות רבות, שכן הפעולה לא רק שאיננה מביאה לתוצאה הרצויה, אלא היא יכולה אף להביא לנזק מההתנגשות עם מצב העניינים כפי שהוא באותו הרגע.

למיטב הבנתי, המצב הרצוי הוא תבנית שלמה שיש בה מרחב לשינוי. במוחי הדבר מצטייר כמו תבנית של עוגה שיש בה מקום לעוגה לִתפוח. הזיכרון של סדר הפעולות העדין והמדויק קיים, אך נשאר די מקום כדי לקלוט את המרחב הנוכחי ולהתאים לו את התנועה המדויקת הדרושה לו. כך המגירות הפתוחות שלי משאירות מקום להבנה להבשיל בזמנה ולהפוך תושבת קבע בראשי.

הייתי שמחה לו היה מקום לכל חפץ בבית והיינו זוכים ליותר סדר בביתנו. אולי לאט לאט אלמד את אומנות הסידור וגם אוציאה לפועל לעיתים קרובות יותר.
בעזרת תרגול של שיטת פלדנקרייז אני פותחת תבניות תנועתיות תקועות ומשכללת את התנועה שלי.
הלוואי שאת ראשי אשכיל להמשיך לעזוב במנוחה.

איך למדתי חשבון דיפרנציאלי

ההחלטה לגשת למכינה לא נבעה מתוך דחף עצום או חלום גדול ללמוד קולנוע. זה היה מסלול ביניים עד שאוכל לעשות את הדבר שאני באמת רוצה לעשות. (ילדים…)
לא הבנתי בשביל מה לעשות מכינה שלומדים מקצועות שאני כבר יודעת, ואלה שאני לא יודעת ממש לא רלוונטים לקולנוע (למשל מתמטיקה). למרות זאת, ראש החוג לקולנוע לא הסכים לקבל אותי לשורותיו בלי שאעשה מכינה או בגרות.
Continue reading

טיפול מסור

גבריאל גרסיה מרקס מגולל סיפור של אשה שחוזרת הביתה. עליה לנהוג שעות רבות במזג אוויר סוער באירופה. בביתה מחכה לה אהובה, וכשהיא תגיע הם צפויים לצאת למסע חדש.
בדרך נתקעת המכונית שלה, והיא יוצאת החוצה במטרה לעצור רכב עובר שיעזור לה. משאית עוצרת ונותנת לה לעלות. האשה שליד הנהג מגישה לה שמיכה. היא עולה לחלק האחורי של המשאית, שמלאה בנשים מכוסות. היא אומרת שהיא רק צריכה שיביאו אותה למקום ממנו היא תוכל לטלפן.

בכוונתה לטלפן לאהובה, כדי שידע שהיא מתעכבת ויחכה לה.

היא ישנה בחלק האחורי של המשאית שעות רבות, וכשזו נעצרת האשה מתעוררת. היא מובלת מטה, יחד עם עדר נשים מכוסות בשמיכות, ניגשת לאשה שהגישה לה את השמיכה ומבקשת ממנה לטלפן. האשה אומרת לה שעוד מעט, הנה הם נכנסים.

אינני יכולה לספר זאת כמו שמרקס סיפר, אך אותה אשה בריאה ומתפקדת, נקלעת לבית חולים לחולי נפש, ואין איש שמוכן לעזור לה. היא נקלטת שם כאחת הפציינטיות, וכולם בטוחים שהצורך העז שלה לטלפן הוא חלק מהמחלה. אפילו אהובה מאמין שהיא השתגעה כשהוא מגיע לבקרה. ואז היא באמת השתגעה. כי היא רק באה לטלפן. ועשו ממנה משוגעת.

***

תסריט ראשון
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על עוּבּרהּ, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. בת שבע, רופאת המשפחה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי. 'טוב בואי נבדוק את העובר' באולטרסאונד מתגלה כי התינוק כבר מאד גדול, ושיש מיעוט מי שפיר חמור. הרופא שולח את דניאלה למיון ואומר שהיא צריכה לגשת תיכף ומיד.

בהגיעה למיון דניאלה כבר שוכחת שפעם, הכל היה בסדר, והיא רק רצתה לקבל עירוי ברזל. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ולא אכלה כל היום וגם די נבהלה. למרות שהיא מרגישה שהיא זקוקה לטיפול דחוף, במיון הכל מזדחל. תקוה, המיילדת מעבירה אותה דרך הצינורות המקובלים – לחץ דם, חום, בדיקת דם נוספת, מוניטור, אולטרסאונד, בדיקה וגינלית.
באולטרסאונד, כמות מי השפיר נראית תקינה.
בבדיקה הוגינלית מתגלה כי יש פתיחה של שני סנטימטר.
המוניטור לא מצליח לצאת תקין. בכל פעם שמתקרבים לעשרים דקות משהו מפריע. פעם דניאלה נכנעת לעצמה וזזה והמוניטור מתנתק ובפעם השניה פתאום הדופק מפסיק.
דניאלה כבר חסרת שקט והמיילדת משיגה את הרופא שפוסק כי עליה לקבל זירוז.

דניאלה מקבלת זירוז ומתחילים צירים. נורא נורא כואבים. דניאלה לא עומדת בזה ומבקשת אפידורל. היא מסתממת ונרגעת. היא מנסה לישון אבל יש צפצוף כזה בחדר לידה שלא מפסיק ולא מניח לה להרדם. הלידה נתקעת. בסוף, לאחר שעות רבות לקחו את דניאלה לניתוח, כי העובר כבר ממש במצוקה, וחדר הניתוח בדיוק התפנה.

דניאלה כבר לא זוכרת שהיא רק באה לטלפן.

***

תסריט שני
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על תינוקה, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין ירד מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. עוד לפני שהיא מספיקה להתקשר אל לאה המיילדת, בת שבע, רופאת המשפחה מתקשרת ונוזפת בה. אומרת לה שהיא לא מבינה למה היא מתעקשת ככה למשוך, כשיש המלצה מפורשת לקחת ברזל. דניאלה עונה לה שלא תגיד סתם, שהיא לוקחת ברזל ושהיא צריכה לדבר עם המיילדת שלה. דניאלה עוד לוקחת את האחר הצהריים כדי להתכונן לערב. היא ובעלה קבעו ללכת למסעדה לחגוג חמש שנות זוגיות. כשהיא חוזרת לביתה, מגלה כי לאה נמצאת אצל השכנה לאחר שזו ילדה. היא יושבת איתה כמה דקות. לאה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי.
במחשב כתוב על דניאלה:
'מתכוונת ללדת בבית'
'לא ביצעה מעקב הריון מסודר'
'הומלץ על העמסת סוכר אך לא מעוניינת'
'סקירת מערכות תקינה לדבריה'
ולבסוף הרופא מוסיף
'מסרבת לבדיקת אולטרסאונד'.
הרופא אומר שלא עושים עירוי ברזל במצב כזה, ותיכף ומיד לרדת מהרעיון של לידת בית. רק כשדניאלה מתעקשת שיתייחס לבעיה שאיתה באה – המוגלובין נמוך, הוא עושה טובה ומוציא הפניה למיון.

בהגיעה למיון דניאלה נזהרת. היא לא מוכנה שיתחילו לתקוע לה עכשיו זירוזים וניתוחים. היא יודעת שאם לא תשים לב, זה עלול להגמר רע כי היא כבר בשבוע שאפשר ללדת בו. במיון יולדות דניאלה פוגשת בתקוה המיילדת ומצליחה לשכנע אותה לעשות לה עוד בדיקת דם. תקוה מודדת חום ולחץ דם, ורוצה גם לבצע בדיקת מוניטור ואולטרסאונד. דניאלה לא מסכימה. היא אומרת שהיא לא באה בשביל זה. תקוה אומרת שיקח זמן עד שתיכנס לרופא כי יש עומס. דניאלה מחכה ומחכה לתוצאות בדיקת הדם שלה, ולפגישה עם הרופא. כשהיא מנסה לברר כמה זמן עוד היא צריכה לחכות, ואם אפשר לקבל את התוצאות עוד לפני שהרופא מתפנה, דניאלה לא מוצאת עם מי לדבר. לא במיון ולא בתחנת המיילדות של חדרי הלידה. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ומותשת. מזל שאכלה ארוחת בוקר גדולה בזמן שחיכתה לרופא.

כשמתחלפת המשמרת של המיילדות, מגיעה גילה, אחות שמנסה "לנקות את השולחן" – לפנות כמה שיותר מטופלות. תוך חצי שעה דניאלה נכנסת אל הרופא ומגלה את התוצאות של בדיקת הדם. עליה של חמש עשיריות מהבדיקה שעשתה שבועיים קודם. מבחינת דניאלה נגמר הסיפור – עם המוגלובין כזה היא לא צריכה לקבל עירוי ברזל. היא צריכה לתת עוד דחיפה עד ללידה של כל מה שעשתה בשבועיים האחרונים. ועוד קצת. עכשיו רק נותר לה לחתום על כל מיני מסמכים כיוון שהיא מסרבת לקבל טיפול הדרוש לה (מוניטור, אולטרסאונד ובדיקה וגינלית) ומסכנת את חייהם שלה ושל עוּבּרהּ.

דניאלה חזרה הביתה מותשת והלכה לישון. בימים הבאים הוסיפה לאורח חייה עוד מזונות עשירים בברזל וטינקטורה שעוזרת לספוג אותו. תוך כמה ימים דניאלה מרגישה חזקה, חל שיפור משמעותי. עכשיו, בשבוע שלושים ותשע היא כבר מחכה ללידה שתבוא אמן ואמן.