מעבר למגבלות הגוף

כשהגוף נפגע, אנו נוטים לחשוב שהכל פגוע אצלנו. אבל לי חשוב מאוד להוכיח לעצמי שגופי הוא רק חלק ממני. אנחנו גדולים בהרבה מסך כל האיברים שלנו…אף אחד לא שווה פחות בגלל מצבו הגופני הירוד. למען האמת, אני מרגיש עכשיו שלם עם עצמי אפילו יותר משהייתי קודם, משום שהצלחתי להתעלות מעבר לרבות מהמגבלות הפסיכולוגיות והרגשיות שסבלתי מהן לפני שהמחלה התפתחה בגופי.

מתוך: מחשבות על החיים – מורי שוורץ.
(פרופ' מורי שוורץ התפרסם בזכות התמודדותו יוצאת הדופן עם מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא שבה לקה בגיל מתקדם).

הגוף – הרהורי סיום

כשאני חושבת על גוף, אני חושבת על משהו גשמי, בעל צורה מוגדרת, נפרד מכל מה שנמצא סביבו. תמיד אוכל להבחין היכן מתחיל הכסא והיכן מתחיל הישבן המונח עליו. אבל התבוננות מעמיקה יותר מגלה שהגבולות בין הגוף למה שמחוץ לו אינם כל כך מוגדרים. האוויר הנכנס אל תוך הריאות, האם הוא חלק מהגוף? והיכן נמצאים הקולות שאנחנו שומעים, האם מחוץ לנו, או שמא בתוכנו?
החושים אם כן, הנם השער לעולם, מטשטשים את הגבול בין הגוף לבין כל מה שהוא לא גוף.

Continue reading

טיפול מסור

גבריאל גרסיה מרקס מגולל סיפור של אשה שחוזרת הביתה. עליה לנהוג שעות רבות במזג אוויר סוער באירופה. בביתה מחכה לה אהובה, וכשהיא תגיע הם צפויים לצאת למסע חדש.
בדרך נתקעת המכונית שלה, והיא יוצאת החוצה במטרה לעצור רכב עובר שיעזור לה. משאית עוצרת ונותנת לה לעלות. האשה שליד הנהג מגישה לה שמיכה. היא עולה לחלק האחורי של המשאית, שמלאה בנשים מכוסות. היא אומרת שהיא רק צריכה שיביאו אותה למקום ממנו היא תוכל לטלפן.

בכוונתה לטלפן לאהובה, כדי שידע שהיא מתעכבת ויחכה לה.

היא ישנה בחלק האחורי של המשאית שעות רבות, וכשזו נעצרת האשה מתעוררת. היא מובלת מטה, יחד עם עדר נשים מכוסות בשמיכות, ניגשת לאשה שהגישה לה את השמיכה ומבקשת ממנה לטלפן. האשה אומרת לה שעוד מעט, הנה הם נכנסים.

אינני יכולה לספר זאת כמו שמרקס סיפר, אך אותה אשה בריאה ומתפקדת, נקלעת לבית חולים לחולי נפש, ואין איש שמוכן לעזור לה. היא נקלטת שם כאחת הפציינטיות, וכולם בטוחים שהצורך העז שלה לטלפן הוא חלק מהמחלה. אפילו אהובה מאמין שהיא השתגעה כשהוא מגיע לבקרה. ואז היא באמת השתגעה. כי היא רק באה לטלפן. ועשו ממנה משוגעת.

***

תסריט ראשון
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על עוּבּרהּ, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. בת שבע, רופאת המשפחה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי. 'טוב בואי נבדוק את העובר' באולטרסאונד מתגלה כי התינוק כבר מאד גדול, ושיש מיעוט מי שפיר חמור. הרופא שולח את דניאלה למיון ואומר שהיא צריכה לגשת תיכף ומיד.

בהגיעה למיון דניאלה כבר שוכחת שפעם, הכל היה בסדר, והיא רק רצתה לקבל עירוי ברזל. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ולא אכלה כל היום וגם די נבהלה. למרות שהיא מרגישה שהיא זקוקה לטיפול דחוף, במיון הכל מזדחל. תקוה, המיילדת מעבירה אותה דרך הצינורות המקובלים – לחץ דם, חום, בדיקת דם נוספת, מוניטור, אולטרסאונד, בדיקה וגינלית.
באולטרסאונד, כמות מי השפיר נראית תקינה.
בבדיקה הוגינלית מתגלה כי יש פתיחה של שני סנטימטר.
המוניטור לא מצליח לצאת תקין. בכל פעם שמתקרבים לעשרים דקות משהו מפריע. פעם דניאלה נכנעת לעצמה וזזה והמוניטור מתנתק ובפעם השניה פתאום הדופק מפסיק.
דניאלה כבר חסרת שקט והמיילדת משיגה את הרופא שפוסק כי עליה לקבל זירוז.

דניאלה מקבלת זירוז ומתחילים צירים. נורא נורא כואבים. דניאלה לא עומדת בזה ומבקשת אפידורל. היא מסתממת ונרגעת. היא מנסה לישון אבל יש צפצוף כזה בחדר לידה שלא מפסיק ולא מניח לה להרדם. הלידה נתקעת. בסוף, לאחר שעות רבות לקחו את דניאלה לניתוח, כי העובר כבר ממש במצוקה, וחדר הניתוח בדיוק התפנה.

דניאלה כבר לא זוכרת שהיא רק באה לטלפן.

***

תסריט שני
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על תינוקה, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין ירד מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. עוד לפני שהיא מספיקה להתקשר אל לאה המיילדת, בת שבע, רופאת המשפחה מתקשרת ונוזפת בה. אומרת לה שהיא לא מבינה למה היא מתעקשת ככה למשוך, כשיש המלצה מפורשת לקחת ברזל. דניאלה עונה לה שלא תגיד סתם, שהיא לוקחת ברזל ושהיא צריכה לדבר עם המיילדת שלה. דניאלה עוד לוקחת את האחר הצהריים כדי להתכונן לערב. היא ובעלה קבעו ללכת למסעדה לחגוג חמש שנות זוגיות. כשהיא חוזרת לביתה, מגלה כי לאה נמצאת אצל השכנה לאחר שזו ילדה. היא יושבת איתה כמה דקות. לאה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי.
במחשב כתוב על דניאלה:
'מתכוונת ללדת בבית'
'לא ביצעה מעקב הריון מסודר'
'הומלץ על העמסת סוכר אך לא מעוניינת'
'סקירת מערכות תקינה לדבריה'
ולבסוף הרופא מוסיף
'מסרבת לבדיקת אולטרסאונד'.
הרופא אומר שלא עושים עירוי ברזל במצב כזה, ותיכף ומיד לרדת מהרעיון של לידת בית. רק כשדניאלה מתעקשת שיתייחס לבעיה שאיתה באה – המוגלובין נמוך, הוא עושה טובה ומוציא הפניה למיון.

בהגיעה למיון דניאלה נזהרת. היא לא מוכנה שיתחילו לתקוע לה עכשיו זירוזים וניתוחים. היא יודעת שאם לא תשים לב, זה עלול להגמר רע כי היא כבר בשבוע שאפשר ללדת בו. במיון יולדות דניאלה פוגשת בתקוה המיילדת ומצליחה לשכנע אותה לעשות לה עוד בדיקת דם. תקוה מודדת חום ולחץ דם, ורוצה גם לבצע בדיקת מוניטור ואולטרסאונד. דניאלה לא מסכימה. היא אומרת שהיא לא באה בשביל זה. תקוה אומרת שיקח זמן עד שתיכנס לרופא כי יש עומס. דניאלה מחכה ומחכה לתוצאות בדיקת הדם שלה, ולפגישה עם הרופא. כשהיא מנסה לברר כמה זמן עוד היא צריכה לחכות, ואם אפשר לקבל את התוצאות עוד לפני שהרופא מתפנה, דניאלה לא מוצאת עם מי לדבר. לא במיון ולא בתחנת המיילדות של חדרי הלידה. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ומותשת. מזל שאכלה ארוחת בוקר גדולה בזמן שחיכתה לרופא.

כשמתחלפת המשמרת של המיילדות, מגיעה גילה, אחות שמנסה "לנקות את השולחן" – לפנות כמה שיותר מטופלות. תוך חצי שעה דניאלה נכנסת אל הרופא ומגלה את התוצאות של בדיקת הדם. עליה של חמש עשיריות מהבדיקה שעשתה שבועיים קודם. מבחינת דניאלה נגמר הסיפור – עם המוגלובין כזה היא לא צריכה לקבל עירוי ברזל. היא צריכה לתת עוד דחיפה עד ללידה של כל מה שעשתה בשבועיים האחרונים. ועוד קצת. עכשיו רק נותר לה לחתום על כל מיני מסמכים כיוון שהיא מסרבת לקבל טיפול הדרוש לה (מוניטור, אולטרסאונד ובדיקה וגינלית) ומסכנת את חייהם שלה ושל עוּבּרהּ.

דניאלה חזרה הביתה מותשת והלכה לישון. בימים הבאים הוסיפה לאורח חייה עוד מזונות עשירים בברזל וטינקטורה שעוזרת לספוג אותו. תוך כמה ימים דניאלה מרגישה חזקה, חל שיפור משמעותי. עכשיו, בשבוע שלושים ותשע היא כבר מחכה ללידה שתבוא אמן ואמן.

יציבה טבעית – ראיון עם אסתר גוקהלה (חלק א)

אשה בבורקינה פאסו

למי אין כאבי גב?

בחברה שלנו – רק למתי מעט. אבל בחברות מסורתיות, כמעט לאף אחד אין כאבי גב. אסתר גוקהלה הסתובבה בין אנשים שלא סובלים מכאבי גב – באפריקה, הודו, ברזיל, פורטוגל, תאילנד – וחקרה את ההבדלים בין היציבה שלהם לבין היציבה המערבית. היא הגיעה למסקנה שאנחנו מכאיבים לעצמנו בעצם הצורה שבה אנחנו מחזיקים את הגוף: במקום שהגוף יוחזק בצורה הטבעית לו, אנחנו מעקמים אותו באופן שגורם לכאב ולנזקים בריאותיים. היא מלמדת אנשים לחזור ליציבה הטבעית – החל ממנח כף הרגל ועד לזווית הקודקוד.

Continue reading

מלאכים פגומים, מלאכים יפים

המלאכים עוטים כותנות אור, ואף כנפיהם מפיצות אור. אלוהים ארג את כנפי המלאכים מחוט של תקווה, ממחשבות טובות. …

ביום שבו פיסל אלוהים את מלאכיו, יצאו מתחת ידו כמה מלאכים פגומים: האחד שבור כנף, האחד גדוע זרוע… אמר אלוהים בלבו להשליכם מטה, אל מצולות מחשכים, אך כיוון שאלוהי חסד הוא, נכמרו עליהם רחמיו.

ואלה היפים בעיני מכל מלאכיו.

הספר הקטן על טבע המלאכים – יאיר זקוביץ

ל"ג בעומר במירון

שתי התמונות האלה צולמו ב"חלקה" במירון בקרב הרשב"י בל"ג בעומר.
צילמתי וזה לא הפריע לאנשים שם.
מאוד התרשמתי מההמון, מהבגדים שלהם, מהרעש ומהלכלוך הגדול שהם השאירו בצידי הדרכים.
טוב שאמא שלי לא באה איתי, היתה לה הרבה אשפה לאסוף.

על הגוף ועל אלוהים

נשימה
מתבוננת בנשימה.
האויר נכנס ויוצא. אני מלווה אותו, הולך ובא הולך ובא. בעצם אני לא נושמת. זה קורה מעצמו. אני כאילו מונשמת. הנשימה שלי שטוחה. מהירה. מתחילה להבחין בתנועה. נשימה, תנועה. מה בגופי מתנועע כשהאויר נכנס ויוצא? בית החזה מתרחב במקצת. אני מרגישה את הצלעות. הבטן כמעט ולא נעה. האויר נתקע, לא מגיע לבטן. היכן הוא נתקע? אני מרגישה שהוא מגיע רק עד הסרעפת. עוד אויר נכנס, עוד אויר יוצא. משהו בסרעפת מתחיל להשתחרר. אני מרגישה את תנועת האוויר כבר עד הטבור. הבטן עולה ויורדת. אני מפהקת ובית החזה מתרחב. הנשימה מתארכת, מתרחבת.

מה קורה בחלק האחורי של גופי? האם גם שם אני מרגישה את הנשימה? לא. אין שם תנועה. אני מתבוננת בשקט. פתאום מתחילה להרגיש תנועה. יש לי גב. אני מרגישה אותו. השכמות שלי נעות בזמן שהאויר נכנס לתוכי, בשעה שהיקום מנשים אותי. הנשימה ממשיכה להתרחב ולהתפרס. אני מרגישה את האויר זורם עד לקצות אצבעותי.

אלה רגעי הנס בעבורי, שינוי נקודת המבט, הסתה זעירה של עמדת המתבונן – אני לא צריכה לנשום, העולם מנשים אותי – ועולם שלם, רחב ושוקק חיים נפתח. זה היה (עוד) רגע בו הבנתי שיש על מי לסמוך. אני קוראת לזה אלוהים. גם איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). אפשר גם לקרוא לזה בשם אחר, העיקר להרגיש נוח ולדעת שלא הכל צריך לדעת ולהבין וללמוד, ולא חייבים לקבל החלטות על סמך ברור מדוקדק של אינסוף מידע. מה שיכול להזין תהליך של שינוי הוא תשומת לב פשוטה, אפשרות שניתנה לכל אחד ואחת מאיתנו ניתנה בשפע.

התמקדות
ג'נדלין, פסיכולוג, פילוסוף אמריקאי "גילה" שיטה שעוזרת לאדם לעזור לעצמו. "התמקדות" הוא  קורא לזה. במשך חמש עשרה שנה חקר ג'נדלין ביחד עם קבוצת עמיתים את השאלה, שלדבריו רבים מהמטפלים לא רוצים לחקור – מדוע לעיתים קרובות כל כך נכשלים הטיפולים הפסיכולוגים במשימה לחולל שינוי בחיי המטופלים.

ג'נדלין גילה דבר מעניין. מה שמשפיע על היכולת לחולל שינוי בחיי המטופל, איננו תלוי בסוג הטיפול או במטפל, אלא במשהו שהמטופל עושה בעצמו במהלך הטיפול. מטופלים אשר מצליחים להפיק תועלת מתהליך טיפולי מקיימים דיאלוג בין הגוף שלהם לבין "הראש" שלהם. הגוף איננו רק מכונה פיסיולוגית כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. המידע שהוא מקבל מהסביבה מורכב לעין ערוך מהמידע שאנחנו קולטים "בראש". הדיאלוג המתקיים בין "הראש" והגוף מאפשר ליצור משהו חדש ולצאת מתבניות אוטומטיות שלא משרתות אותנו יותר. ג'נדלין אף מרחיק לכת וטוען כי גם רעיונות ותאוריות שאנשים יוצרים נשענים על מידע המתקבל מהגוף.

השימוש בגוף כמקור מידע משמעותי איננו מובן מאליו למרות שכל אחד מושפע מזה באופן בלתי מודע. רבים יודעים שאת ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים על סמך תחושות הבטן, ולמרות זאת נדמה לנו שזהו תהליך מודע ורציונאלי המתרחש באמצעות החשיבה. כמו שעושה הגיבורה ב"יונה ונער" של מאיר שלו – היא מקבלת את ההחלטות שלה על סמך רשימת "הבעד והבנגד" שהיא מכינה לכל התלבטות שלה.

מחשבות
אנחנו רגילים לייחס למחשבות את הכוח ליצור שינוי או לפתור בעיות, אולם למעשה חלק ניכר מהבעיות שלנו נובע מטבען של המחשבות.

כולנו מכירים את טבען של המחשבות: הן "נחשבות" בעצמן, לעיתים קורובות אין לנו כל שליטה עליהן, הן חוזרות וחוזרות ללא הרף, בעיקר מחשבות "רעות", הן מעוררות אותנו לתגובות שלפעמים היינו רוצים להמנע מהן ובעיקר גורמות לנו להרבה מתח, סבל וחרדה. אני לא מצליחה לישון בלילה כי אני חושבת על ביתי שיצאה לבלות ומול עיני חולפות כל הסכנות שמאיימות עליה; אני לא מצליחה להאיר פנים לבן זוגי כי אני חושבת שהוא צריך להתנהג אחרת, כי ככה לא מתנהגים; אני סובלת כי אני חושבת שמצבי הכלכלי קשה למרות שבפועל איני רעבה ללחם, יש לי קורת גג מעל לראשי ובני משפחתי בריאים ושמחים.

בהסתמך על האוטומאט של המחשבות אנחנו מנסים למצוא פתרון לבעיה שמציקה לנו, וחוזרים שוב ושוב על הפתרון שמצאנו, באופן אוטומאטי. אנחנו עושים עוד מאותו הדבר, עוד יותר חזק, עוד יותר הרבה, ו… נשארים עם אותה הבעיה.

הגוף
ג'נדלין מציע משהו אחר לגמרי.
שבו בשקט. התבוננו במחשבות שעוברות לכן בראש, ברגשות שעולים. אל תנסו להמנע מהן, אבל גם אל תעצרו עליהם. עכשיו אני כועסת כי… אני מתוסכלת מ… אני פוחדת… המשיכו בכיוון הזה אבל התבוננו עמוק יותר. מה קורה עכשיו בגוף שלכם? האם אתם מרגישים בנוח? איך מרגישה הבטן שלכם? שם, בתוך תחושות הגוף, בתוך תחשות הבטן טמונה האפשרות לשינוי. אולם באופן פרדוכסלי היא עוברת דרך הזהוי של מה שיש ולא דרך המחשבה על מה שאמור להיות.

בשלב הזה מציע ג'נדלין לנסות להגדיר את התחושה במילה, במשפט או בדימוי. ולהמשיך לשהות במקום. לדבר עם מה שעולה, או מתוך מה שעולה. החיבור בין תחושות העולות מהגוף לבין הגדרה מילולית שלהן מייצר ערוצים חדשים בהם יכולים לזרום החיים שלנו. איננו צריכים לדעת לאן הם צריכים לזרום אלא רק לייצר בעבורם את הערוץ. והדרך לייצר אותו עולה מתוך תחושות הגוף.

אי נוחות
בדרך כלל כשמדובר בגוף אנחנו רגילים לחפש את הנוחות. אנחנו לא אוהבים כאב, מנסים להמנע ממנו בכל דרך. הכאב נתפס כאויב. אולם למעשה הכאב הוא אוהב. מהותו של הכאב היא בקשה לתשומת לב לנו עצמנו. תשומת לב ולא הכחדה. תשומת לב לא מבשילה בשבריר שניה, היא מתפתחת ומעמיקה על רצף של זמן. הכאב מכריח אותנו לפנות זמן. כשמתחילים לתרגל תשומת לב מגלים שלא תמיד עולה צורך בעשייה. לעיתים היא מספיקה כדי להפיג את הכאב. לעיתים מגלים שצריך לנוח, שצריך לעצור, שצריך לשנות תנוחה, שצריך לטפל במקור הכאב באופן יותר נחרץ.

כך גם קורה ברובד הנפשי. הכאב או חוסר הנוחות הגופני הוא הזמנה לתשומת לב. ג'נדלין אומר ששם מתחיל הכל – בתחושת האי נוחות. משם יכול להפתח שער לשונה, לחדש, למה שלא יכול היה לעלות בדעתנו משום שזו מורכבת ממחשבות שכבר שמענו, קראנו, למדנו, חשבנו, במילים אחרות: אמונות יד שניה.

אמת
אמונות יד שניה נשענות על האמת. האמת היא שככה מתנהג חבר. האמת היא שזה לא בסדר, האמת היא שאני זקוקה כרגע לאהבה/כסף/חפץ וזה בדיוק מה שאין לי.

אנחנו רגילים לחפש את האמת. אנחנו לומדים אותה בחיפוש המדעי אחר האמת ושוכחים שטיבה של תאוריה מדעית הוא שהיא ניתנת להפרכה. אנחנו לומדים אותה מזרם האינפורמציה הבלתי פוסק המגיע אלינו מערוצי התקשורת, שם אנחנו לומדים מה זאת אהבה, מהם החיים הנכונים והטובים, איך אנחנו צריכים להראות, מה צריכים לאכול, ושוכחים שהסרטים/ספרים/סדרות/כתבות עברו דרך פריזמה של מישהו שצריך היה לסדר את המציאות בדרך כלשהי אשר ניתנת לאריזה ולשיווק, כדי שנוכל לעכל אותה. אנחנו לומדים אותה מהדת הממוסדת שמתנה את חיי האמת שלנו במנהגים שונים ומשונים, ושוכחים שכל מה שמגיע אלינו נהגה במוחם של בני אדם, כמונו.

אבל אפשר גם ללמוד אמת אחרת. את האמת של הגוף. כפי שכבר אמרתי, כמות האינפורמציה שהגוף מגיב אליה גדולה לעין ערוך מהכמות הנתפשת על ידי השכל שלנו. הגוף מקבל הרבה יותר נתונים מהמציאות מעבד אותם מבלי שנחוש או נהיה מעורבים בתהליך ומגיב אליהם באופן בלתי אמצעי. אנחנו מרגישים את התחושות העולות ממנו ומבחינים בקלות בין מה שנוח ונעים למה שמציק ומטריד. אפשר לומר: כל מה שמייצר תחושה נעימה ונוחה בגוף שלנו הוא ערוץ פתוח לחיים – אמת בעבורנו. כל מה שמייצר תחושה מטרידה מהווה חסימה בערוץ – לא אמת.

אם ננסה להסתיר או להכחיד את אי הנוחות תמנע מאיתנו האפשרות לגלות את האמת שלנו. לא נוכל לנקות את הערוץ ולאפשר לחיים זרימה טובה יותר. הדרכים להסתיר את אי הנוחות רבות – החל ממשכחי כאבים דרך סמים למיניהם חוקיים ושאינם חוקיים ועד לפעולות יומיומיות כמו אכילה, שינה, עבודה, משחק וכולי. כשנסכים להיות עם תחושת אי הנוחות נגלה עולם חדש שוקק חיים. נגלה שלא אנחנו אלה שצריכים לעשות שינוי אלא השינוי קורה מתוך כך שאנחנו מסכימים להיות עם מה שיש.

"ומבשרי אחזה אלוה"
איוב, בתשובה לרעיו שמוכיחים אותו על דרכו, אומר: למרות תוכחותיכם, למרות הבדידות הנוראה שאני חש אפילו בתוך ביתי, למרות האסונות שניחתו עלי, אני מרגיש את אלוהים. אני חווה את קיומו בגופי, בבשר שלי. כשאנחנו מתמסרים לתחושות העולות מהגוף ונותנים להן להוביל אותנו אנחנו מאפשרים לשינויים פשוט לקרות. אולי זאת התחושה של אמונה באל – ההרגשה שמישהו אחר ולא אני מניע את העולם, שלא הכל באחריותי, שלא הכל נשען על יכולותי המוגבלות. שאותו הכוח שמניע את כדור הארץ סביב השמש, שמייצר את השפל והגאות, הוא זה שפועל בעולמי באמצעות גופי. וכל שנותר לי הוא לתת לגופי תשומת לב פשוטה ולהתבונן. השינוי כבר יקרה מעצמו. והוא יהיה הטוב ביותר שיכול להיות.

המלצות:
וידאו: ג'נדלין מדבר על התמקדות
ספר: "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין
ספר: "במרוצת החיים – גישה חדשה לפסיכותרפיה בשילוב הפעלת גוף" מאת ד"ר גיי וקתלין הנדריקס

מתי חייב הילד להלך ולדבר? כשהוא מהלך ומדבר. מתי צריכות לצמוח השיניים? בדיוק בשעה שהן צומחות. המרפס הגדול בגולגולת צריך להתגרם בדיוק בשעה שהוא צריך להתגרם. והתינוק צריך לישון מספר שעות לפי צורכו, כדי שינוח יפה.

Continue reading