את מבקשת שקט
ואני משתדל.
אבל השקט הזה קשה לי
ותמיד הוא מתקלקל.

את מנסה להסביר לי את מה שכּתוב,
אני לא יכול להקשיב, ואת מנסה שוב ושוב,
אבל למה טל הרביצה לי ולמה הרבצתי חזרה,
בזה אני מרגיש, שהייתי רוצה עזרה.

לא הבנתי כל כך את מה שאמרתְ לי אתמול.
רק בבוקר, לאט –
אני חושב שהבנתי הכל.

יש דברים שקורים לי בפנים,
דברים שאת לא רואה.
אז אולי מה שלא הבנתי היום,
אבין בשנה הבאה?

אז מה אם אמרתי טעות? אז מה אם אומרים את זה כך?
זה כל כך חשוב לך, ורק שאני לא אשכח.
אני לא יכול לדבר, אני חייב כל שנייה לעצור.
אם זה יהיה לי חשוב באמת, אני בטוח אזכור.

אני חושב המון על מה חושבת התולעת.
האם היא אוהבת לצחוק ומה היא בעצם שומעת.
"חמוד, לתולעת אין מוח", אתם מרצינים ואומרים,
ואני מחייך לי בפנים, ויודע דברים אחרים.