המדשאה, כפי שהיא מוכרת לנו היום, מוצאה מאנגליה. […] האחו, ששימש מרעה, היה מורכב ממינים רבים של צמחים, בהם פרחים, צמחים ריחניים, דגנים וקטניות, שהגיעו לעתים לגובה 30-50 ס״מ. […] במרכז הכפר האנגלי היה קיים מרעה משותף של אווזים, כבשים ובקר (Village Green). שטח זה שימש גם מקום למפגשים חברתיים, לחגיגות ולתחרויות ספורטיביות. אנגליה היא המולדת של ענפי ספורט הקשורים במדשאה, כגון הגולף האריסטוקרטי, הקריקט והכדורגל העממיים. […] בתקופת האימפריה האנגלית הופצה המדשאה גם למושבות מעבר לים, כולל האזורים החמים, וכך הגיעה גם ארצה. […]

האחו מהווה חברת צומח המתפתחת בתנאי לחות ובתנאי רעיה. בארץ מופיעה חברת צומח זו באופן טבעי רק ליד נחלים ומעיינות, בשקעים בגבול ביצות, ובדולינות בהרים הגבוהים. האחו הזה ירוק כל השנה הודות ללחות ולהרכב הצמחים המיוחד. […] היתרונות בחברת צומח זו הם שהיא מהווה כעין אקוסיסטמה המסוגלת, בתנאי רעיה, להתקיים ולהתחדש באופן תמידי, ללא התערבות האדם.

לדאבוננו, לא השכילו הגננים ללמוד מהטבע על הרכב הדשא, אלא טיפחו, בדומה לנעשה בחקלאות המודרנית, מונוקולטורות של זנים ובני-זנים של דגניים אקזוטיים שולחי שלוחות. […] הנסיון מלמד שהחזקת דשא המורכב ממין אחד, או אפילו מקבוצת דגנים בעלי שלוחות, קשורה בתשומות גדולות של אנרגיה, המתבטאת בהשקיה, קציר, דילול ואוורור, דישון והדברה.

— שלמה אילן, "הגן הפורה"