זאת השעה האהובה עלי ביום. חשוך ושקט וחמים ויש אינטימיות נעימה בינינו. היום הגיע לסופו ושיחות קטנות צפות ועולות להן על אירועי היום או מחר. והתלבטות קצרה איזה סיפור לבחור. ויש כמה שיקולים שלוקחים בחשבון: בראש ובראשונה סיפור שהילד בוחר אבל גם סיפור שאמא תאהב להקריא, ועוד יותר מזה, סיפור שלא נמאס כבר לאמא להקריא. כי הילד, אם הוא אוהב, הוא רוצה שוב ושוב. ושוב.
ואמא, היא תוהה על זה, מה פשר הדבר הזה? מדוע שוב ושוב ושוב? היא עצמה קוראת רק פעם אחת גם אם היא מאוד אוהבת, ותמיד מרגישה שזה בזבוז זמן לקרוא שוב, כי הרי יש עוד כל כך הרבה ספרים שהיא עוד לא קראה אפילו פעם אחת. אולי זה משהו שלימדו אותה?
הרי יש סיפורים, מאלה של הילדים דווקא, שהיא קוראת שוב ושוב בעל כורחה, ושרק בקריאה חמישית או שישית או עשירית היא פתאום מבינה על מה הם בעצם. וגם היא שמה לב, שכמעט בכל קריאה נוספת צץ ועולה משהו חדש, משהו שלא שמה לב אליו בקריאה ראשונה.
כמו כשהיא שומעת תקליט חדש ומתאהבת בו (ככה היא עם תקליטים). אז בהתחלה יש שירים מוכרים, או קליטים יותר, שתופסים מהר יותר את האוזן, אבל ככל שהיא שומעת יותר היא מגלה שיש כאלה שלא שמה לב אליהם בהתחלה, אבל הם לוכדים את הלב שלה ללא שוב, וחודרים עמוק בהרבה מחבריהם הקולניים.
אז למה בעצם לא לקרוא שוב ושוב? הנה, הבת גדולה שלה, שכבר מזמן קוראת בעצמה, חוזרת שוב ושוב לספרים שלה כמו אל חברים טובים ומנחמים, שאף שיחה נוספת איתם לא משעממת, ושתמיד אפשר למצוא בהם משהו חדש.
*
אני תוהה על העניין הזה – סיפור לפני השינה. מנין הוא בא? ולמה?
חברה אמרה לי לפני זמן מה: "הסיפור מוסיף למוח אינפורמציה חדשה ומקשה עליו להירגע ולהירדם."
והנה משהו שקראתי בספר "שלושה סוסים" של ארי דה לוקה (לפני השינה זה היה, נדמה לי):
"זה מה שצריכים ספרים לעשות, לשאת אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגרמים של הנייר על חוליותיו."
אולי יש משהו בהתרחקות הזו מעצמך ומסבך מחשבותיך לפני השינה, בניתוק מן המועקות הגופניות והרגשיות שאתה סוחב על גבך, משהו שמאפשר לך דווקא להתנער מכל זה, לנדוד לעולמות רחוקים ומתוכם לשקוע בשנתך קל יותר, מנוטרל במקצת מעצמך.
ובמקרה של ילדים נוסף כמובן הקשר המופלא שנוצר בינינו בשעת הקראת הסיפור, בשעת התפר שבין היום ללילה, שבין הערות לשינה.
משהו בהקראת הסיפור יוצר שיתוף, קירוב לבבות. משהו בקריאה/האזנה המשותפת קושר אותנו יחד. יותר ממשחק, יותר מהתרוצצות על הדשא. הסיפור מחבר בינינו. אני לא יודעת איך. אולי בכוח המכושף של סיפורים.
אנחנו נסחפות לתוך הסיפור ולתוך החוויה המשותפת של האזנה הקראה וקריאה – ולא משנה מה עבר עלינו במשך היום ומה יקרה מחר, יש לנו רגע אחד שבו שתינו ביחד בתוך חוויה משותפת של צלילה לעולמות אחרים.
אבל לא רק לעולמות אחרים.
אמנם לפעמים ספר הוא שכחה ובריחה מעצמך, אבל ספר טוב מחזיר אותך אליך; מחבר אותך לעצמך, מלמד אותך משהו על עצמך, עוזר לך להבין משהו על העולם, מעורר בך השראה ומעניק משמעות וכיוון לחיים שלך.
*
איזה ספר מתאים לאיזה גיל? האם יש תכנים שלא מתאימים לילדים? עד כמה הם מבינים? האם להקריא להם את הארי פוטר, או לחכות שיוכלו לקרוא לבד?
כשהייתי בגן, היו שני שירים שביקשתי מאבא שלי להקריא ולשיר לי בכל לילה לפני השינה: להקריא לי את השיר של לאה גולדברג על הדייג שיצא להביא את דג הזהב ומעולם לא שב, ועל אמו הזקנה שיושבת ומחכה לו לשווא. לשיר לי על הליצן שפעם אחת אביו מן החבל נפל וגופו התמוטט.
אלו שני שירים שאפילו עכשיו עולות דמעות בזוויות עיני כשאני רק חושבת עליהם. שניהם עוסקים בפרידה בין הורים וילדים – נושא שלא חדל להעסיק אותי מאז, וזו היתה הדרך שלי לעבד אותו.
האם היה נכון שאבי יסרב לי? האם היה נכון להשאיר אותי לבד עם חרדותיי ומחשבותיי ולהעלים אותן כלא היו? אני איכשהו תמיד מאמינה שהתייחסות לדברים טובה יותר מהתעלמות מהם.
אם פחדתי שהורי יעלמו לבלי שוב, או אני איעלם להם, ונתקלתי ביצירות ליריות שהתייחסו בדיוק לפחד הזה ואיפשרו לי להתמודד איתו, בדיוק אגב, רגע לפני שאבא שלי הולך ומשאיר אותי לישון בבית הילדים, האם לא עדיף היה לתת לרגש הזה שם ונוכחות?
אם הבנות שלי חשות צורך ורצון להתמודד עם תכנים שנראים לי קשים מדי, האם הדבר הנכון הוא למנוע מהן את ההתמודדות הזו? אני מאמינה שאם הצורך עולה מהן, הרי שמצויה בהן היכולת לעבד את התכנים האלה. ויותר מזה, יש להן צורך להיחשף אליהם ולהתעסק בהם, וספרים הם דרך מצוינת בעיני לעשות את זה.
כמו שאני משתדלת לענות בכנות על שאלות שעולות בכל נושא שהוא, ולהימנע מלהסתיר דברים, משום שאי-ידיעה נראית לי תמיד מאיימת בהרבה מכל ידיעה שהיא, כך גם איני נוהגת לצנזר ספרים, אלא במקרים חריגים שבהם אני חשה – לא חושבת אלא מרגישה בגוף – שאני לא יכולה לספר או לומר משהו.
*
תודה, לילך. הארת לי.
מקסים לילך, תודה.
תודה לכן!