ראיתי יופי

היא פונה לצאת מהשירותים וחולפת על פני מראה. היא תופסת בזווית העין את מבטה בבבואה המשתקפת. היא חוזרת ונעמדת מול עצמה ורואה לראשונה מזה זמן רב – יופי.

יופי שנוגע בה. יופי מהסוג שהייתה רוצה לצייר.

היא רואה פנים של אישה מתבגרת, עיניים קצת עייפות, לחיים שקועות, קמטים עדינים במקומות הצפויים… מישהי שרואים את סימני הזמן הולכים ונחרטים על פניה, מתעדים את חייה, מספרים את שנותיה האחרונות.

הרבה זמן לא ראתה את היופי שלה. יותר מידי זמן. אולי אפילו, במחשבה מסוימת, אף פעם לא ראתה. לא ראתה באמת את מי שהיא. כל הזמן חיפשה מישהי אחרת, מישהי שכל חייה מציירת אותה לעצמה בדמיונה, ושוב ושוב מתאכזבת לגלות שאיננה.

והנה, לרגע בלתי צפוי דמות יפייפיה נגלית לפניה כשלא הייתה מוכנה לזה, לפני שהספיקה או זכרה לחפש את אותה אחת שהיא מחפשת אחריה כבר שנים.

רגע לא צפוי קרה לי לפני כמה שבועות מול המראה בשירותים.

ראיתי יופי.

8 comments

  1. עדינה'לה אהובה, כשקראתי לראשונה היכתה בי ההבנה שמתחזקת עכשיו גם לנוכח התגובות: ההבנה שכל-כך הרבה אנשים (ואני מאוד ביניהם) רואים בך כל הזמן את היופי הזה שהצליח להבליח גם אליך פתאום, ברגע קצר של הארה, אחרי כל-כך הרבה שנים…
    ואני תוהה: יכול להיות שגם אני כזאת יפה?… יכול להיות שכולם?….

  2. יופי שכתבת.
    נוגע בדיוק בחלק מספר מצויין שאני קוראת כרגע,
    "איך הפכה האישה לגבר" של טובי בראונינג, שכתבה גם את "עוצמת הרכות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.